למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן יא
ב"ה יום שני יב כסלו, ושאבתם
מים בששון (תשמ"ט). לפ"ק.
לכבוד ידידי היקר והנעלה וכו',
ובדבר שאלתו אשר שאל ממני לפני זמן בע"פ ועתה שלח לשאול בכתב, אודות מוהל אשר
ציפורן ידו בבוהן אחד היא סדוקה, ואינה גודלת חוץ לבשר האצבע, וא"א לו לעשות
הפריעה בשעת המילה בציפורן זו, לכן הוא מרכיב ציפורן מלאכותית ע"ג בוהן ידו
זו, כדי שיוכל לעשות בה את הפריעה, אם יש פקפוק כל שהוא בדבר זה, כי צריך לעשות
הפריעה דוקא בציפורן ידו ממש?
והנני להשיבו בזה בעה"י,
דברים בקצרה לעיקר דינא.
הנה ענין הפריעה בציפורן, הוזכר
בדברי הרמב"ם (פ"ב דמילה ה"ב) שכתב שם, כיצד מוהלין חותכין את כל
העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן
העור בציפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצץ את המילה
עד שיצא הדם וכו'. ע"ש. וכן מובא כיו"ב בדברי הטור ובדברי מרן
בשו"ע יו"ד (סי' רסד ס"ג) שכת' שם, כיצד מלין חותכין את הערלה
וכו', ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בציפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד
שיראה בשר העטרה וכו'. ע"ש. והוא כלשון המובא בהרמב"ם. והנה לא ציינו
רבותינו הרב המגיד ומרן בכסף משנה, מקור דברי הרמב"ם בענין זה שכתב דהפריעה
נעשית בציפורן היד. אולם נראה בס"ד דמקורו של הרמב"ם ברוך הוא, ויש לו
סמך בדברי חז"ל, דאיתא בילקוט שמעוני (תהילים רמז תשכג) אמר רבי אין לך כל אבר
ואבר שלא קלס דוד להקב"ה, קלסו בראשו דשנת בשמן ראשי קלסו בעיניו אליך נשאתי
את עיני וכו', כל עצמותי תאמרנה אמר דוד אני משבחך בכל אברי ומקיים בהם מצוות
בראשי אני רופפו וקורא בתפילתי, בשערות ראשי אני מקיים לא תקיפו פאת ראשכם ותפילין
אני מניח בראשי וכו', יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה, יד שמאלית בה אני
קושר תפילין של יד ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת שמע, צפרנים לעשות בהם פריעה או
מליקת העוף, או שניהם ביחד, ובוהן להסתכל בה להבדלה, כליותי אף לילות יסרוני
כליותי, מעי ותורתך בתוך מעי, קרבי וכל קרבי את שם קודשו וכו'. ע"ש. [ומקור
דברי הילקוט הללו הוא מדברי הפסיקתא רבתי, ועי' שו"ת תורה לשמה (סי' טל) שלמד
מדברי המדרש הללו הלכות לענין דינא. יעו"ש. ודברי המדרש הללו הביאם ג"כ
הגהות מימוניות ללמוד ממנו דמצוה לתפוס הציצית בעת ק"ש כמובא בב"י
או"ח (סימן כד), וכן הביאו ההגה"מ ללמוד ממנו מצות סנדקאות כמובא בדרכי
משה יו"ד (סימן
רסה). יעו"ש]. וא"כ חזינן מדברי המדרש הללו דדוד המלך ע"ה קילס
בענין הציפורן דעושה בה הפריעה, וא"כ שפיר י"ל בס"ד כי זהו מקור
הענין אשר עושים את הפריעה בציפורן היד, והוא נמי אשר כתב הרמב"ם הנ"ל
דפורעין את עור המילה בציפורן.
[כי מודעת זאת לעולם, שכל דברי הרמב"ם ז"ל הם
מדברי חז"ל בתלמודים בבלי וירושלמי תוספתא ספרא ספרי מדרשים וכו', זולתי היכא
שמקדים ואומר "יראה לי" שאז דברים אלו הם מדנפשיה, וכמש"כ
הרמב"ם ז"ל גופיה בתשובתו לרבי פינחס הדיין מאלכסנדריה עי' בתשובות
הרמב"ם (לפסיא, סימן קמ) שכתב שם, וזה שאמרת שתמצא בחיבור [משנה תורה] דברים
הנסתרים מפני שהם בלא ראיה, לא היה לך לומר כן, אלא אילו היה בחיבור דברים שהוצאתי
אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותם סתם ולא הבאתי עליהם ראיה, וזה לא עשיתי מעולם.
ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בבבלי או בירושלמי, או מספרא וספרי, או
משנה ערוכה ותוספתא על אלו סמכתי ומהן חברתי, ודבר שהוא מתשובת הגאונים אומר
בפירוש הורו הגאונים וכו' ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש יראה לי שהדבר כך וכך
וכו', שהודעתי בתחילת החיבור שכולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא.
ע"ש. ומכיון שכן עלינו לחתור חתירה תמיד בכל דברי הרמב"ם ז"ל למצוא
היכן מקורם. בדברי רבותינו ז"ל, ואם הואילו רבותינו הרב המגיד ומרן הכסף משנה
באר היטב את מקורו הרי מה טוב, כי חסד גדול עשו עימנו, עי' היטב בהקדמת מרן לס'
כסף משנה על הרמב"ם, וראה גם בדברי רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב
(מער' ב אות נט) ד"ה ועוד שמעתי. יעו"ש, ואם לאו עלינו לטרוח בעשר
אצבעות למצוא את מקורו. וכעין אשר כתב בשו"ת ארץ צבי פרומר מקוז'יגלוב
(בהשמטות לדף סג ע"ב), ידוע שהרמב"ם ז"ל לא כתב שום דבר שלא היה לו
מקור על זה מדברי חז"ל, ואם ריק מאיתנו ריק. ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב
(סי' כח אות א, ובסי' לה אות ד). ע"ש. וראה גם בס' חקרי לב חחו"מ
(ח"ב סי' צ, דף קסב ע"ג ד"ה וגם), שכתב שם נכד הרב חקרי לב
הגר"א פלאג'י, ידוע ומפורסם שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב אף דבר פשוט אם
לא שנמצא כן מפורש בתלמוד בבלי או בירושלמי או מדרשי חז"ל וכמש"כ הרב
משפטי שמואל (סימן צא), וכן ראיתי שכתב בפשיטות מאור הגולה מרן זקני זצוק"ל
בחקרי לב חאו"ח (סי' טז וסי' פג). ע"ש. וראה גם בשו"ת שאגת אריה
בתשובות החדשות (בקונטרס לדיני חדש ריש סי' ג) שכתב שם דהרמב"ם והרי"ף
אין דרכם להעתיק אלא דברים המפורשים בש"ס בהדיא אבל אין דרכם לכתוב דבר שיש
להוכיח מתוך דקדוקים ופלפולים מהש"ס, ורבו כמו רבו דינים שחדשו הבאים אחריהם
מתוך עיון ופלפול ובפרט רבותינו בעלי התוספות אשר לבבם היה כלבבי אריות, וכולן
הלכות פסוקות הן, אף שלא כתבום הרי"ף והרמב"ם, לא מפני שאין סוברים כן
השמיטום אלא משום שאין דרכם להעתיק כי אם דינים המפורשים בש"ס בהדיא, ודחה
עפ"ז דברי הב"ח ביו"ד (סי' רצג) שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם
דחדש מותר בשל עכו"ם מדלא כתב דנוהג בשל עכו"ם כמו שכתב גבי ערלה דאין
זו הוכחה. ע"ש. (וקצת יש לעיין בדברי הב"ח הללו ממש"כ הוא גופיה
ביו"ד (סי' מח וסי' ריז) שהביא שם מדנפשיה נמי לכלל זה דאין הרמב"ם כותב
אלא דינים המפורשים בש"ס להדיא, והביא דבריו ג"כ ביד מלאכי (בכללי
הרמב"ם אות ב). ע"ש. וצ"ב). וע"ע לגאון רבי דוד פארדו בספרו
חסדי דוד על התוספתא בבא מציעא (פ"ג הי"ד) כמה עמד למשכוני לנפשיה למצוא
מקור לדברי הרמב"ם. ע"ש. וזוהי הדרך אשר הלכו בה רבותינו מאז ומעולם,
למצוא מקור מפורש לדברי הרמב"ם בדברי חז"ל. כי משה אמת ותורתו אמת.
והרמב"ם ז"ל ראה מדרשי חז"ל ומזכירם בדבריו בס' היד החזקה עי'
בשד"ח (כללי הפוסקים סי' ה אות יח). ע"ש. וכמש"כ נמי נכד
החק"ל הגר"א פלאג'י הנ"ל בס' חקרי לב חחו"מ (ח"ב סי' צ,
דף קסב ע"ג ד"ה וגם) בשם הרב משפטי שמואל (סימן צא), דידוע ומפורסם שאין
דרכו של הרמב"ם לכתוב אף דבר פשוט אם לא שנמצא כן מפורש בתלמוד בבלי או
בירושלמי או מדרשי חז"ל. יעו"ש. וכן מצאתי בס' ברית יעקב (סי' כח אות א) שכתב שם, כל דברי
אדונינו הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול מיוסדים על אדני פז דברות רבותינו
ז"ל בתלמודים ובמדרשים. ע"ש. וכלשון זה כתב נמי בספרו תפארת יצחק (עמוד
טל). ע"ש. והוסיף וכתב שכל דברי הרמב"ם הם מדברי חז"ל בתלמודים
ובמדרשים בס' זרע חיים (סימן ב, עמוד י). ע"ש. ולכן שפיר י"ל דמקורו של
הרמב"ם בענין זה לעשות הפריעה בציפורן הוא מדברי הפסיקתא הנ"ל].
ולכאורה היה אפשר לומר, כי
אע"ג דחזינן דהרמב"ם הטור ומרן נקטו בענין הפריעה שהיא נעשית ע"י
ציפורן ושכן הוא מבואר בדברי הילקוט, מ"מ אין זה לעיכובא בדוקא, אלא עצה טובה
ואורחא דמילתא נקטו, ולא דמי להא דמצינו בפוסקים בענין בדיקת סכין השחיטה בציפורן,
אשר מפיהם לפידים יהלוכו אודות תוקף האיסור לשוחטים שנתקלקלה הציפורן באצבע שלהם
ואינה גודלת באופן שאינם יכולים לעשות הבדיקה בציפורן ידם, ורוצים להרכיב באצבעם
ציפורן מלאכותית זרה ולעשות בה את הבדיקה, עי' למו"ר מרן מלכא שליט"א
בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' א). ע"ש. די"ל דעד כאן
לא מצאה הקפידה לנוח אלא דוקא כל כי הא דהתם, שענין הבדיקה בציפורן הוא כדי להרגיש
את פגימת הסכין, ואשר לענין זה צריך הרגשה דקה מן הדקה למצוא פגימה כל שהיא, דבר
שהוא קשה מאוד לבדוק ע"י ציפורן זרה, וכמבואר בדברי מו"ר שם. משא"כ
הכא בנידון דידן שכל ענין הפריעה הוא כדי להסיר את עור הערלה הרך שנשאר אחר חתיכת
בשר הערלה, ולגלות את העטרה, ולאו משום הרגשה או כיו"ב נגעו בה, לכן י"ל
דאין שום קפידא שיעשה את מעשה הפריעה בציפורן דוקא, אלא העיקר הוא שתעשה הפריעה
לגלות את העטרה, מה לי בציפורן ידו שהוא מגופו ממש, או בציפורן מלאכותית או כל דבר
אחר.
וכן ראיתי הלום בס"ד
בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א (סי' קנה) שעמד לדון שם בענין מעשה
המוהלים אשר מקיפים באיזמל את עור המילה קודם הברית ואח"כ חותכים את הערלה,
והמילה והפריעה באים כאחד אי שפיר עבדי, וכתב שם בין יתר דבריו, ולדינא אף אם יהיה
אומן כ"כ שבחתיכתו חותך את כל עור הפריעה ולא נשאר כלום לעשות בציפורן פשוט
שיצא ידי מצות מילה ופריעה כי פירוש "פריעה" הוא גילוי העטרה, ואין שום
חילוק לא בחיתוך הערלה ולא בהפריעה במה יעשו אותו אלא שיהיו ב' העורות מסולקין
מהגיד בכל אופן שיעשה, ומה שהוזכר במדרש שוחר טוב שבצפרנים עושים פריעה הוא משום
שעור הפריעה דבוק לגיד ואי אפשר ברוב הפעמים לעשות שלא בצפרנים, אבל אם אירע שנחתך
בהסכין גם עור הפריעה ודאי יצא ידי מילה. עכת"ד. והביא שם כמה ראיות שאכן כך
הוה מקדם שהיו מקומות שעושים בחתיכה אחת גם את הפריעה ולא היו עושים את הפריעה
בציפורן וזה מותר אף לכתחילה. ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת אגרות משה חיו"ד
ח"ג (סימן צח). יעו"ש. והרי מבואר בדבריו אלו של האג"מ דאף למאי
דאיתא במדרש (הנ"ל) דהפריעה תהיה בציפורן אין זה אלא אורחא דמילתא, אבל לעולם
לעיקר דינא אין זה מעכב ואין שום צורך לעשות הפריעה בציפורן דוקא וגם פריעה גופה
לא נצרכה אלא העיקר הוא שיסלק את עור הערלה בכל דרך, ואף אם יוכל לסלקו כבר תוך
כדי חיתוך הערלה שפיר דמי, ואף לכתחילה יכול לעשות כן. וממילא י"ל נמי דכל
דעביד כנידון דידן שעושה את הפריעה ע"י ציפורן מלאכותית מפני שציפורן ידו
פגומה, שפיר עביד דהא העיקר הוא לעשות הפריעה כדי לגלות את העטרה ובכל גווני דעביד
שרי וכמש"כ האג"מ.
ולכאורה יש להביא ראיה לדבר דאין
קפידא שיעשה הפריעה בציפורן ידו דוקא, מהגמ' ביבמות (עא ע"ב) דאמרינן התם,
אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר "בעת ההיא
אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים" וגו', ודילמא הנך דלא מהול דכתיב "כי
מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים" וגו', א"כ מאי
"שוב" אלא לאו לפריעה, ומאי "שנית" לאקושי סוף מילה לתחילת
מילה מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת וכו'. ופרש"י: א"כ מאי שוב,
דמשמע זימנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה. ומאי שנית, השתא דדרשת שוב שנית מאי
תדרוש ביה. ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה, ולהאי לישנא גרסינן ודלמא
לאקושי סוף מילה וכו', ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב סוף מילה. ע"כ. וא"כ
מדברי הגמ' הללו חזינן דילפינן את ענין הפריעה מיהושע שהיו מולים עוד קודם לכן,
ויהושע עשה להם פריעה, א והא התם
נאמר שעשה זאת
ב
"חרבות צורים", ופירש התרגום (שם) איזמלין חריפין, וראה גם בפרש"י
שם. יעו"ש. וממילא יוצא שיהושע עשה להם את הפריעה בחרבות צורים הללו דהיינו
באיזמל, ולא הקפיד לעשות את הפריעה בציפורן דוקא, וש"מ דפריעה בציפורן לאו
דוקא הוא ולאו לעיכובא הוא.
ושו"ר בפי' "עיון
יעקב" לג"ר יעקב ריישר בעל שו"ת שבות יעקב, המובא בעין יעקב
עמ"ס יבמות (שם) ד"ה עשה לך חרבות צורים וגו' וז"ל: אין להקשות לפי
ס"ד של המקשן דיהושע עשה רק הפריעה, למה ליה חרבות צורים הלא הפריעה עושין
בצפרניים, כדאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' מילה וטיו"ד סי' רסד. וי"ל
דזה נאמר בקטן אבל התם היה בגדולים שגם הפריעה צריכין לעשות ע"י סכין [כיון
שהעור קשה], וכן שמעתי ממוהלין מומחין. ע"ש. הא קמן דמבואר דבמקום הצורך שרי
לעשות הפריעה ע"י דבר אחר, כהא דמבואר הכא שהיות ויהושע עשה את הפריעה
לגדולים ולא יכל לעשות הפריעה בציפורן מפני שהעור קשה עשה ע"י סכין, וממילא
הכ"נ י"ל דבמקום שלא יכול לעשות את הפריעה בציפורן כנידון דידן שציפורנו
סדוקה ואינה גודלת דשרי לעשות הפריעה ע"י ציפורן מלאכותית.
גם ראיתי הלום בס"ד
בשו"ת מהר"ץ חיות (סימן ס), ומצאתי שנשאל שם כעין השאלה הנ"ל, אם
פריעת המילה צריכה להיות דוקא בציפורן, או יכולה להיות ג"כ ע"י כלי.
והרב השואל שם הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל (פ"ב דמילה ה"ב)
והטוש"ע (סי' רסד ס"ג), שכתבו דעושים את הפריעה בציפורן, והעיר שלא
נתבאר בכסף משנה ובב"י המקור לדברי הרמב"ם הללו, וכתב שיש להביא סימוכין
לזה מדברי הפסיקתא רבתי המובא בילקוט תהילים על הפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי
כמוך, שאמר דוד אני משבחך בכל אברי ומקיים בהם מצוות וכו', צפרנים לעשות בהם מצות
פריעה ומליקת העוף. והמשיך וכתב, דאף הם לא דברו רק ממה שהיה נהוג בזמנם לעשות
הפריעה בציפורן, ופשוט דלאו לעיכוב נאמר כיון דלא נמצא רמז מזה בשני התלמודים, וגם
בדברי הרמב"ם והשו"ע לא נזכר לעיכוב באם עשה הפריעה ע"י כלי דלא
קיים בזה מצות מילה. וא"כ שוב אין בידינו לחדש בתנאי המצוה, ובודאי אם יש לנו דרך לעשות ע"י כלי, והוא
נבחן דהוא מוכשר למעשהו יותר מן הפריעה בציפורן בודאי דהוא יותר טוב. והמשיך והביא
שם מקובץ ציון (דף קצב), דאחר שהכותב הביא שם את דברי הרמב"ם הנ"ל, כתב
בזה"ל: וזה לי יותר מכ"ה שנים שזכיתי להכניס ילדי בני ישראל באות ברית
קודש ויותר ממאתים ושלושים ילדים אשר יצאו ת"ל מתוקנים ת"י, ואני רואה
בבירור כי אין אפשרות לפרוע בכלי לחוד כדין וכדת. זה ודאי דאפשר לחתוך עור הפריעה
לשנים במספרים קטנים אשר צדם רחב או עגול כמין כדור קטן וצידם האחד חד לחתוך וכו',
אבל אין זה מספיק כי העטרה צריכה להיות מגולה, וענין זה א"א להשיג ע"י
כלי כי עור הפריעה דבוק תחת העטרה ובמספרים או מלקחים אין יכולים לחתוך עד למטה
שלא יבוא התינוק לידי סכנה, משא"כ כשהעור בידינו וקורעין עד מקום שעינינו
רואות באין שום סכנה. ועוד שנית אף נחתכנה בכלי לשנים צריכים עם כל זה
ליד להחזיר צידי העטרה לכאן ולכאן
כי איננה נופלת מעצמה וכיון שצריכים בכל אופן למשמוש היד, זה צריך זמן יותר ושהות
יותר גדולה. ע"כ. והמשיך מהר"ץ חיות והביא את דברי הרב השואל שרצה להביא
ראיה מדברי הגמ' דיבמות הנ"ל (עא ע"ב), דדרשינן התם הך קרא דיהושע
"ושוב מול את ישראל" היינו על הפריעה, וא"כ משמע דהפריעה כשרה
ע"י כלי שהרי נאמר שם "עשה לך חורבות צורים", אולם מהר"ץ חיות
עמד לדחות ראיה זו, וכתב ע"ז, במחילת כת"ר טעה בזה כיון דהלכה פסוקה
אצלנו מל ולא פרע כאילו לא מל. וא"כ מה שמלו ישראל עצמם במדבר בהעדר הפריעה
לא הוי מילה כלל, ובכה"ג בנולד מהול או נימול ע"י עכו"ם או בלילה
או קודם זמנו קיי"ל ביו"ד הל' מילה סימן רסג, דצריכים להטיף דם ברית.
א"כ גם הקרא "מול את ישראל שנית" כפשוטו על המילה נאמר, היינו על
הטפת דם ברית ע"י חרבות צורים, והפריעה שלהם אפשר דהיתה באמת ע"י ציפורן, וזה ברור. והרב השואל שם עמד להביא עוד ראיה
דשרי לעשות הפריעה ע"י כלי מתשובת הגאונים שערי צדק (ח"א סי' ו),
ומהר"ץ חיות דחה גם ראיה זאת, וסיים וכתב, דהפריעה צריכה להיות דוקא ע"י
ציפורן, והיינו כמ"ש למעלה בשם המוהל המומחה דיש צער גדול לתינוק בדבר להתעסק
בסכין או במספרים, משא"כ כשמתעסק ביד, דהמוהל יודע בנפשו איך להכביד או להקל
במשמוש היד למען לא יתרבה צערו של הילד הרך הנימול. עכת"ד. ע"ש.
והנה מהמבואר מתורף דברי
מהר"ץ חיות, אין מזה לנידון דידן כ"כ, לא מבעיא דלדעת הרב השואל דחזינן
דס"ל להתיר את מצות הפריעה ע"י כלי או דבר אחר העיקר שיעשה פריעה, ואין
צריך שתהיה הפריעה ע"י הציפורן דוקא. אלא אף לדעת מהר"ץ חיות י"ל,
דמהמבואר בדבריו משמע דע"כ לא קפיד מר אלא דוקא כשעושה הפריעה ע"י כלי
כמספרים וכדו', ובהא כתב דאין ראוי לעשות כן, ע"פ המבואר בקובץ ציון מדברי
המוהל המומחה דיש צער לתינוק להתעסק בו בסכין או במספרים כיון שאין למוהל בזה
הרגשה כ"כ, משא"כ ביד שהוא יודע בנפשו להכביד או להקל, וגם הוסיף עוד
טענה שם, דמה יועיל שיחתוך במספרים הרי בסופו של דבר צריך לחתוך בצפרנים להחזיר את
צידי העטרה לכאן ולכאן כי אינה נופלת מעצמה וכו', ועין רואה דכל טענות אלו יכונו
דוקא בכלי דומיה דמספרים וכיוצא בהם, משא"כ בנידון דידן שהמוהל הזה מלביש על
אצבעו את הציפורן המלאכותית הזו, הרי בודאי שאין זה דומה לענין המספרים שדיבר בו
מהר"ץ חיות ששם הוא נטול כל רגש, משא"כ הכא דסו"ס הוא פועל באצבעו
כרגיל, רק הציפורן היא זרה ואין זה מכהה את כח הרגש מכל וכל. ובפרט שבאצבע ידו
השניה הוא משתמש בה כרגיל ע"י ציפורן ידו ממש, דבודאי ובודאי יודע הוא לכלכל
מעשיו במשפט להכביד ולהקל לפי הצורך, ונמצא שאין זה דומה בכלל לענין עושה פריעה
בכלי שאסר בו מהר"ץ חיות, וכל כי האי גוונא י"ל דאף איהו אודיי אודיי
ביה דשרי. (שהרי כאמור זוהי היתה עיקר טענתו לאסור בגלל העדר הרגש, אבל אף איהו
מודה בכך שאין שום עיכוב לעשות הפריעה דוקא בציפורן ולא בדבר אחר, חוץ מהסיבה של
ענין הרגש. וממילא הכא שעושה הפריעה בציפורן זרה דשפיר יש בה הרגש לענין מילה, כי
כאן בפריעה אין צריך שיהיה ההרגש בגוף הציפורן אלא עיקר ההרגש הוא בתנופת היד, ומה
גם שיכול למדוד ביתר דיוק את כח ההרגש ע"י ציפורן ידו השניה שהיא ציפורן שלו
המחוברת לגוף ממש, וכל כה"ג י"ל דשרי ללא שום פקפוק, ולא דמי לפריעה
בכלי דאסר בה המהר"ץ חיות, ולא דמי נמי כלל לענין בדיקת הסכין דאשתפיך חמימי
דרבותינו האחרונים לאסור לעשותה ע"י ציפורן זרה, כי שם צריך את כח ההרגש בגוף
הציפורן, דבר שא"א להרגישו בציפורן זרה כראוי לבדיקת כל פגימה, משא"כ
הכא. ודו"ק]. וגם לגבי הטענה השניה שהביא הרב בקובץ ציון אייתי שפיר דטען התם
מה יועיל הפריעה בכלי הרי בסופו של דבר צריך לגמור וסיים ביד להחזיר צידי העטרה
לכאן ולכאן, וכיון שבכל אופן צריך למשמוש היד למה יעשה בכלל פריעה בכלי, הרי זה
גורם לעיכוב שיעשה בכלי ואח"כ ביד וכמבואר בדבריו שם, אולם הכא בנידון דידן
אין זה שייך שהרי הוא מתעסק רק ביד כי הציפורן הזאת מחוברת לאצבעו. וק"ל.
ועתה ראיתי ג"כ בס' זוכר
הברית (סי' יא אות טז), שכתב שם, הפריעה תהיה דוקא בציפורנים - כ"כ
הרמב"ם הסמ"ג אור זרוע ומבואר בכמה מדרשי חז"ל - זולת כשאי אפשר
באין אופן לקרוע העור בצפרנים, יוכל לחתכו באורך בסכין או במספרים ואח"כ
יגמור הפריעה בצפרנים, ואל תשגיח על החכמים בעיניהם לבטל שום מנהג ישראל כי כולם
יסודתם בהררי קודש. ובס' שולחן גבוה כתב, דמנהג מוהלי שאלוניקי היה לכרות הערלה עם
עור הפריעה באופן שאין צריך עוד לפרוע כלל, ובפרי האדמה קרא תגר עליהם דאין לעשות
כן, והביאו בזכר דוד מ"א פכ"א והאריך בזה. עכ"ל. ע"ש. ומתורף
דבריו אלו של הרב זוכר הברית עולה ומתבאר נמי דבמקום שאי אפשר לעשות הפריעה
בציפורן, שפיר שרי לעשות הפריעה ע"י כלי וכדו', ומ"מ במקום שאפשר יש
להקפיד לעשות הפריעה בצפורנים דוקא שלא לבטל מנהגי ישראל ח"ו. ב ומ"מ
אין מזה לנידון דידן, כי בכך שמרכיב את הציפורן המלאכותית על אצבעו, אינו בא לבטל בזה זיז כל
שהוא ממנהג ישראל, אלא אדרבה רוצה הוא לעשות הפריעה בציפורן ולא להחליפו בכלי אחר,
ורק בהיות ופומה הוא דכאיב ליה שציפורנו סדוקה ושבורה, הוא צריך להרכיב את הציפורן
המלאכותית, ואין הוא עושה זאת להרכיב ציפורן זו מטעמים שונים וזרים של נקיון
וכדו', דחשיב ביזוי מצוה, (כמו שכבר קראו רבותינו תגר בענין המציצה ע"י כלי
שיש מוהלים שעושים כן משום טעמי נקיון וכו' ומבטלים בזה מנהג ישראל קדושים מטעמים
ריקים דגילי דחיטתא, וטענותיהם מהבל ימעטו והוי ביזוי מצוה, עי' שד"ח בקונטרס
מיוחד שהאריך בזה (חלק ט עמוד קכא והלאה) וכן האריכו בענין זה האחרונים.
ואכמ"ל), ויוכיח עליו רעו, שהרי באצבעו שביד השניה שהציפורן בה בריאה ותקינה
משאיר אותה בדמותה כצלמה ולא מרכיב עליה ציפורן זרה זאת. ולכן כאמור אין כאן כל
האי דשקלו וטרו רבותינו הפוסקים בענין המציצה שעושים ע"י כלי ונמנעים לעשותו
בפה מטעמים שונים של נקיון וכדו', וצווחו ע"ז קדמאי עליונים למעלה רבותינו
שבדורות קודמים זיע"א, וקראו ע"ז בקול גדול ואש מפיהם תאכל, דלאו שפיר
עבדי בהכי לבטל מנהגם של ישראל מדור דור אשר היו עושים המציצה בפה שלא ע"י
כלי, עי' בזה בשד"ח ח"ט (אסיפת דינים מער' מילה אות ב) שהאריך בזה טובא
ואסף איש טהור וקיבץ כאמיר גורנה את כל דברי רבותינו אשר דברו בזה, וגם אשר הוא
גופיה נשא ונתן בזה עם גאוני וגדולי דורו, וגם הביא שם, דענין זה שמציצה צריכה
להיות בפה דוקא מפורש בזוה"ק, ובאבודרהם, ובתניא, ובאשכול, ומהרי"ל,
והאר"י ועוד. ע"ש. ואכמ"ל. דהתם היינו טעמא דקפדי כיון שעושה כך
בשאט נפש ליסד דברים חדשים, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם שרוצה לבטל לגמרי את
ענין המציצה בפה ושיעשו אותה רק ע"י כלי, אבל הכא בנידון דידן כאמור דעושה
זאת רק משום צורך השעה שציפורנו סדוקה ושבורה והוי דבר שאי אפשר, דחזינן
דבכה"ג שרו הפוסקים הנ"ל לעשות פריעה שלא בציפורן כי אין ציפורן לעיכובא
במקום שאי אפשר, וגם הרב זוכר הברית הנז' שכתב דאין לשנות ממנהגי ישראל בעניני
המילה, הוסיף וכתב דבמקום שא"א לעשות הפריעה בציפורן כגון באדם גדול
אה"נ דשרי לעשותה בסכין ומה לי האי דא"א משום הגברא דהמילה היא בגדול
שעור ערלתו קשה וא"א לפרוע בציפורן, ומה לי משום החפצא כי הא דהכא שציפורן
המוהל סדוקה, ובודאי שאין לחלק ולומר דהכא יש תקנה להעביר מוהל זה שלא ימול כי
אפשר במוהל אחר שיש לו ציפורן, משא"כ במילה בגדול דחשיב אי אפשר כיון שחייב
למולו, דהרי כאמור אין המילה בציפורן מעכבת במקום שאי אפשר ומה לי משום הא או הא.
וק"ל. (ובאמת ע"פ הדברים הנ"ל יש לומר ג"כ דאין לחשוש משום
חשד שיחשדו בו שהוא מבטל מנהג ישראל שיראו אותו שפורע בציפורן זרה, ואיכא דלא ידעי
שעושה כן משום שציפורנו סדוקה. די"ל כיון שהוא משתמש בשאר ציפורני ידיו
המחוברות לגוף, ממילא יבינו דיש כאן איזה סיבה שהיא, כי יוכיח עליו רעו שעושה כן
דוקא בציפורן של בוהן ידו זו להניח עליה ציפורן זרה, וכהא דמצינו טובא כיו"ב
בענין חשד עי' ברכות (ח ע"ב) ובטשו"ע אור"ח (סי' צ סעיף ח), ובגמ'
שבת (כג, ע"א) ועוד. וזה ברור).
גם הלום ראיתי בשו"ת בנין
ציון (ח"א סימן פח) שעמד שם בענין אשר חדשים מקרוב באו להתעולל ולהסיר את
ענין המציצה בפה בשעת המילה, וגם אשר יש המתחדשים בצרפת שגזרו לא לעשות הפריעה
בצפרנים כי אם ע"י כלי אשר המציא רופא אחד בפריז וכו'. ועמד לפלפל שם מדברי
הגמ' דיבמות (הנ"ל) דחזינן דעשו הפריעה ע"י חורבות צורים ומשמע דאין
צריך בציפורן, אולם דחה דהתם בגדולים הוה מיירי דעור הפריעה קשה ואי אפשר לקרוע
בציפורן. ולכן העלה שם במסקנת דבריו כי חלילה לשנות ממנהג ישראל שנהגו לעשות
הפריעה בציפורן דוקא ואשר ג"כ מצינו לזה מקור נאמן בדברי המדרש בילקוט תהילים
הנ"ל (סי' תשכג) שאמר דוד המלך צפרנים לעשות בהם פריעה ומליקת העוף וכו' וגם
יש לומר דהשוה פריעה בציפורן למליקת העוף וכשם שבמליקה ציפורן מעכב בה דמלק בסכין
מליקתו פסולה כדתן בזבחים (פ ע"ב) וה"נ הכא ועכ"פ לעיקר דינא שיש
לעשות כן הפריעה בציפורן ולא לחוש לדברי המתחדשים הללו, ולכן יש לסלק
מוהל כזה המחזיק בדברי רופא אליל נגד דברי חז"ל וכו'. יעו"ש. ובפשטות
מדברי הרב בנין ציון שם מבואר דעד כאן לא יצא הקצף מלפניו בענין זה שלא לעשות
הפריעה ע"י כלי וכו', אלא דוקא כי התם שבאו לעקור לגמרי ענין זה של הפריעה
בציפורן מכל וכל ולעשותה רק בכלי דוקא מטעמים של התחדשות וכו', דהוי זלזול במנהג
הקדמונים שנהגו כן מימות מרע"ה. אבל לעולם כל כה"ג כנידון דידן שלא בא
לעשות הפריעה בכלי מתוך זלזול ועקירת הדת ח"ו אלא רק מחמת שאי אפשר לו אחרת
כי ציפורנו סדוקה, וכאמור דיוכיח עליו רעו שאינו עושה משום זלזול ח"ו שבידו השניה
שהציפורן בה שלימה ובריאה הוא עושה את הפריעה בציפורן ידו ממש, בכה"ג לא דמי
כלל לנידון דהתם ובודאי גם לדעתו יש להקל ולהתיר בנידון דידן. וזה פשוט.
וראה גם בשו"ת קנין תורה
בהלכה ח"ב (סי' נד אות א) שג"כ עמד שם לצאת חוצץ נגד מעשיהם של המתחדשים
לבטל את מעשה הפריעה בציפורן וכו'. יעו"ש. וגם מתורף דבריו שם מבואר דכל
הקפידא היא מפני שבאים לעקור את ענין הפריעה בציפורן מחמת התחדשות וכו', וחדש אסור
מן התורה, אבל אה"נ כל כה"ג דנידון דידן דא"א לו לעשות הפריעה
בציפורן ידו מחמת חולי ולכן נזקק להעזר בציפורן המלאכותית הזאת אה"נ דשרי,
שגם בכלל י"ל דאין זה בגדר כלי שדנים בו הפוסקים, אלא הוא תוספת לציפורן
לסייע לו לעשות את הפריעה ביד. וק"ל. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ט
(סימן ק) שעמד לדון שם בענין בריתות שעושים המוהלים שחותכים את עור הערלה ועור
הפריעה בבת אחת וע"י כן לא נשאר מעור הפריעה כלום לעשות פריעה בציפורן אם
נכון לעשות כן לכתחילה, ועמד לבאר שם דבעינן לכתחילה לעשות את הפריעה בציפורן דוקא
ולכן אין לשנות ממאי דנהוג ואין לעשות המילה בדרך הנ"ל שחותכים את עור המילה ועור
הפריעה יחד. וגם הביא שם פלוגתא דקדמאי מהו לשון פריעה האם הוא מלשון התגלות או מלשון
קריעה ונפק"מ כה"ג שההתגלות נעשית מאליה ע"י שחותכים את עור הפריעה
עם עור הערלה. יעו"ש. אולם אף מכלל תורף דבריו שם עולה ומתבאר דבמקום שאי
אפשר לפרוע בצפרנים אודויי אודיי דשרי לעשות הפריעה ע"י סכין וכדו', ונידון
דידן בודאי כאי אפשר דמי. ומה עוד דאף לפי המבואר דבדבריו התם דבעינן לעשות הפריעה
דוקא בציפורן ידו, כל כה"ג דנידון דידן שבשאר האצבעות הוא פורע בצפרנים ורק
בבוהן ידו האחת יש ציפורן זרה אה"נ דשרי ועדיף מעושה בכלי סתם שהוא משנה
לגמרי מהמנהג.
והנה לגבי דחייתו של מהר"ץ חיות,
את הראיה מדברי הגמ' ביבמות (עא ע"ב) בענין יהושע דמתבאר שעשה את הפריעה
ע"י חרבות צורים ולא ע"י ציפורן, וכתב מהר"ץ חיות די"ל דהיות
והתם חשיבי כתינוק שנולד מהול, כיון שהמילה שעשו קודם ולא היה בה פריעה לא חשיב
מילה, כי מל ולא פרע כאילו לא מל, וממילא הוצרכו להטפת דם מילה, א"כ י"ל
דחרבות צורים דהוה ביהושע היה לצורך הטפת דם המילה, אבל לעולם עצם הפריעה היתה
ע"י ציפורן. עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סה אות יב), שג"כ
נתקשה בקושיה הנ"ל על דברי הרמב"ם שכתב דפריעה נעשית בציפורן, דהא מהגמ'
דיבמות (ע"א ע"ב) מבואר דהפריעה ביהושע היתה ע"י חרבות צורים,
ומשמע דשפיר שרי לעשות הפריעה ע"י כלי. ואח"כ הביא את דחייתו של
מהר"ץ חיות (הנ"ל) דכיון דהתם היו צריכים להטיף דם ברית משום דחשיבי
כקטן שנולד מהול היות ומעיקרא מלו בלי פריעה וכאילו לא מל, א"כ החרבות צורים
היה כדי להטיף דם הברית, ובאמת הפריעה היתה בציפורן. אולם כתב ע"ז האחיעזר,
והנה מאי דפשיט ליה למהר"ץ חיות דמל ולא פרע בעי אח"כ הטפת דם ברית קודם
הפריעה, באמת יש לחלק טובא מנולד מהול או נימול ע"י עכו"ם או בלילה
וכו', דשם לא נתקיימה המילה כמצותה, משא"כ היכא דהמילה נתקיימה כמצוותה אלא
שלא נעשית עדין הפריעה דמסתבר דבכה"ג א"צ הטפת דם ברית, ועי' בחי'
הרמב"ן יבמות (מו ע"א) שכתב בד"ה שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו
וכו', והר"ר משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר "כל ערל לא יאכל
בו" מל אותן מרע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים, חוץ משבטו של לוי שנאמר
"ובריתך ינצורו" וכו', א"כ שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה,
אלא הטיפו מהם דם ברית. ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דם ברית, דהא מלו
ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקידי כמאן דלא מהילי דמו וכו',
הלכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם. עכ"ל.
הרי שלשיטת הרמב"ן כיון שנימולו כמצוותו תו לא צריך הטפת דם ברית, ורק לדעת
הר"מ שהביא הרמב"ן י"ל דגם בנידון דידן הוי כמל ולא פרע וצריך
אח"כ הטפת דם ברית. אולם עדיין גם לשיטת הרמב"ן י"ל דשאני הכא דהא
מלו עצמם בעת שלא נצטוו עדין על הפריעה, וע"כ כשנצטוו אח"כ על הפריעה
דמי כלא מלו כלל וצריכים הטפת ד"ב. ועכ"פ סיים שם האחיעזר, ובפשוטו
י"ל דהא דהוצרך יהושע לחרבות צורים משום דבגדולים אי אפשר לחתוך עור הפריעה
בציפורן שהעור קשה, וע"כ צריך לחתוך את עור הפריעה בכלי, וכן עושים במילת
גרים ובפרט באלו שנימולו כבר. ובודאי שאין זה לעיכובא והפריעה כשרה אף בכלי היכי
דא"א בציפורן. עכת"ד. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו של האחיעזר, דרצונו
להשיב על דחייתו של המהר"ץ חיות במאי דדחי את הראיה מהגמ' דיבמות דפריעה כשרה
בכלי, כי מה שדחה המהרצ"ח דהחרבות צורים היו לצורך המילה משום דהיו צריכים
להטיף דם ברית, אין זה מוכרח כי באמת לא היו צריכים להטיף דם ברית ונמצא דהחרבות
צורים היו לצורך הפריעה. והוא אשר סיים האחיעזר, דלעולם שרי לעשות הפריעה בכלי,
וא"צ לעשותה דוקא בציפורן, ובשעת הדחק כשאי אפשר בודאי דיש לסמוך ע"ז
שא"צ לעשות הפריעה דוקא בציפורן.
וע"ע בס' משנת יעקב
(רוזינטל) על הרמב"ם (פ"ב דמילה ה"ב), שעמד לפלפל שם בדבריו אלו של
האחיעזר במה שהעיר על דחייתו של מהר"ץ חיות, מדברי הרמב"ן ביבמות, וכתב,
כי לעולם יש לדחות את דברי מהר"ץ חיות אף מדעתו של הר"מ דס"ל שהיה
צריך לעשות הטפת דם ברית לשבט לוי, די"ל דהיינו דוקא התם כיון דאיירי בענין
כניסה תחת כנפי השכינה, ומכיון שמעיקרא כשמלו את עצמם לא מלו לשם גרות, להכי צריך
הטפת ד"ב, אבל לעולם הכא שמלו קודם ורק לא פרעו, צריך להם לעשות עכשיו רק
פריעה וא"צ הטפת ד"ב, והאריך לפלפל שם עוד בזה. ואח"כ עמד להעיר
עוד על דחיתו של מהר"ץ חיות, דמדוע יצטרכו לעשות הטפת ד"ב, הרי כיון
שפורע ממילא יש כאן הטפת דם ברית, ובפרט לפי החזו"א בחאו"ח (סי' סב
סק"ז) דבהטפת דם ברית סגי בנצרר דם כל שהוא, וא"צ הוצאת דם בפועל, וסיים
שם, שלכן תמוה הוא דחייתו של המהר"ץ חיות, ועכ"פ לכתחילה בודאי שאין
לעשות כן לפרוע המילה ע"י כלי, ומ"מ בדיעבד שפיר דמי. ע"ש. וראה גם
בקובץ הערות (סי' סד אות ה). ע"ש. וממילא שפיר מבואר לפ"ז דהכא בנידון
דידן היות ולא אפשר למוהל זה לעשות את הפריעה בציפורן ידו ממש, כיון שהיא פגומה,
כדיעבד דמי, [דכל אי אפשר כדיעבד דמי, עי' שולחן גבוה כללי הפוסקים סי' לח, יד
מלאכי אות קלג, ובשו"ת נשמת כל חי לגר"ח פלאג'י ח"א ריש סי' יד,
ובשד"ח בכללים מערכת ד אות נט] ושרי ליה לעשות הפריעה ע"י ציפורן
מלאכותית בימי חולי אצבעו גם לכתחילה.
גם הלום ראיתי בשו"ת
מהר"ם שיק (חיו"ד סי' רמ) שדן התם בענין תינוק שמלו אותו ביום ועשו
הפריעה בלילה אם צריך להטיף ממנו דם ברית כדין תינוק שמלו אותו בלילה וכו', וכתב
שם בין היתר (בד"ה וא"כ נראה), דהנה יש להסתפק בדבר אשר לפעמים עושה
המוהל חיתוך ועור הפריעה אינו בנמצא כלל או שע"י החיתוך נחתך עימו גם עור
הפריעה או שנתרכך ונפל למטה מעצמו אם זה מועיל, והנה לא שמעתי מעולם פוצה פה
ומצפצף דזה יהיה כמל ולא פרע, ואע"ג דהפריעה נעשה ממילא, דאפילו אם חתך גם
העור המוהל לא נתכוין לזה והוי כמתעסק או כדבר שאינו מתכוין והוי כאילו נעשה ממילא
דאפילו הכי פשיטא לכולי עלמא דהוי מילה מעליותא, וראיה לזה נראה לי מאברהם אבינו
שפרש"י סוף פרשת לך לך דלכך לא נאמר באברהם תיבת "את" כמו שנאמר
בישמעאל "את בשר עורלתו" משום שכבר נתמעך האבר ונתרכך עור הפריעה ונפרע
ממילא וא"כ מוכח דאפילו למ"ד אאע"ה נצטוה על הפריעה אפ"ה סגי בהכי כיון שעיקר
התכלית של הפריעה היא כדי שיתגלה העטרה של הגיד וכיון שכן אם נפרע ממילא ג"כ
יוצא. ע"ש בדבריו שמזה הסיק ג"כ לנידון דידיה בענין מל ביום ופרע בלילה
דיצא יד"ח מילה וא"צ הטפת דם ברית. יעו"ש. ואתה תחזה דג"כ
מדבריו אלה של מהר"ם שיק מתבאר דמעיקר דינא אין שום קפידא לעשות הפריעה
בציפורן דוקא, ועכ"פ בדיעבד ובמקום צורך מיוחד שרי לעשות הפריעה גם בדרך אחרת
שלא בציפורן.
וחזי הוית האידנא בס' "גלי
רזיא" אשר הובאו דבריו ג"כ בס' טעמי המנהגים (הנהגות האדם בבוקר אות ה)
שכתב שם וז"ל: טעם שכוחות הטמאים הם שורין על בני האדם בלילה בשעה שהם ישנים
על מטתם, על ידיהם יותר מן כל האברים שיש באדם, בשביל שהידים עסקניות הם, ועוד שיש
להם אחיזה קצת יותר בידים בעבור הצפרנים שהם קליפה, וכל קליפה היא מסיטרא דלהון,
ולכן אין ראוי להגדילם יותר מדאי אלא למוהל שיעשה פריעה בהם, וכך הוא ראוי יבוא
הקליפה שהוא ציפורן ויקרע ויפרע הערלה ויבטל הערלה מעל הברית דאיהו אות קודש,
ונמצא שהקליפה דמסאבא מתבטלת ע"י כח דילה ממש, וכך צריך שכוחותיו ממש יבעטו
באדוניהם ג
ויבטלו אותו וזוהמתו, ולכן ראוי לשפוך מים על ידיו עם יד שמאלו על יד ימינו כדי
שהשמאל יבטל כח סיטרא דילה וכו'. ע"ש. [וכן ראיתי כיו"ב שכתב בס' שרביט
הזהב (דף כ) והביאו בשו"ת פאת ים (סו"ס יד) וז"ל: ובזה תבין סוד
פריעה ע"י הצפרניים כי סוד ציפורן הוא סוד גדול ועמוק, ואפס קצהו תראה ובין
תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה וכו' והוא תיקון מידת יסוד וכו', ובזה תוכל
להבין מה שהוא מתקן בציפורן וכבוד ה' הסתר דבר כי יש סוד גדול בעשיית הפריעה שהוא
מוכרח לצרף שני אצבעות הסמוכים לגודל. ע"ש]. ולפי המתבאר מדברים אלו עולה דבעינן
לעשות הפריעה בצפרנים דוקא כיון שהם קליפה ויסירו את קליפת הערלה כדי שכוחות
הטומאה יבעטו באדוניהם וכו', ובודאי הוא ע"פ דרך הסוד, מ"מ בנידון דידן
עדין יש לומר דשפיר דמי ויוצא ידי כולם גם לפי האי טעמא, דבהיות וכאמור שבשאר
האצבעות הוא עושה את הפריעה בצפרנים המחוברות לגוף ממש, ורק בציפורן של בוהן ידו
הסדוקה הוא מרכיב את הציפורן המלאכותית, ממילא שפיר מתקיים בו ענין זה שעל פי הסוד
תבוא הקליפה וכו' בשאר הציפורנים שבידו השניה, ובפרט שכאמור ע"פ הדין מעיקרא
דהלכתא ודינא אין קפידא לעשות הפריעה בציפורן ועכ"פ בדיעבד, וכל כה"ג
דנידון דידן שרי לעשות את הפריעה ע"י הרכבת הציפורן הזרה בבוהן ידו כיון
שא"א לו בדרך אחרת. וכן עיקר. והנלע"ד כתבתי בס"ד.
ובזה אחתום בכל חותמי הברכות,
ויה"ר וישמע במעונכם קול ששון ד וקול
שמחה, ותזכו להכניס בינכם נ"י בבריתו של אאע"ה בעיתו ובזמנו ברוב נחת
ושלוה וכט"ס ברו"ח ובגש"ם. אכי"ר. והנני ידידו מוקירו ומכבדו
פנחט זביחי ס"ט מילואים
חיו"ד (סי' כב). ע"ש.
ואכמ"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi