למעלה
י) וע"ע בזה בשו"ת אבני
נזר חאבה"ע (סו"ס נו) שהביא שם מבנו [הרב שם משמואל] לבאר דנראה דאלמנה
שמת בעלה ושוב חזר וחי כעובדא דרבה דקם ושחטיה לרבי זירא ושוב חזר וחי חוזרים
הקידושין וחלים, כיון דענין המיתה שמתיר האשה הוא שבכל שעה שהוא מת הוא מתירה,
ומיד כשהתעורר לחיים חוזרין הקידושין דאין זה כמו גט דמפקיע הקידושין לגמרי, וכתב
האבנ"ז להעיר עליו, ונפלאתי, מאי שנא מהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי
דקיי"ל כיון דפסקה פסקה והכ"נ כיון שמת ונפסקו הקידושין שוב אינם
חוזרים. וגם גוף החידוש דכל שעה ושעה מיתת הבעל מתירה, דהיינו שבכל רגע ועוד רגע
שלא נמצא הבעל היא מותרת ואין זה כגט שכורתה לגמרי, מבואר ההיפוך ברמ"א
יו"ד (סי' רסז סעיף סה). עכ"ד. ע"ש. ונראה כוונת דבריו להעיר מדברי
הרמ"א בשו"ע יו"ד (שם) שהביא בשם הרמ"ה שכתב דגר שמת ואין לו
יורשים קיימא לן הקודם לזכות בנכסיו זכה, אם היו בהם עבדים גדולים זכו בעצמן והרי
הן בני חורין, קטנים אין להם יד לזכות בעצמן וכל הקודם בהם זכה. וכתב הרמ"ה:
דאם לא זכה בהם בקטנים שום אדם עד שגדלו אין להם תקנה, שבמיתת הגר לא פקע איסורא
מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה, וכיון דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו
נמי בתר הכי אף ע"ג דפקע ממונא, איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא
מיתת האדון דליפקע איסורייהו מינייהו. עכ"ד. ע"ש. ואם איתא כדברי הרב שם
משמואל דענין מיתת הבעל הוא דבכל רגע ורגע מתחדשת המיתה ומתירה את האשה, ואין זה
מיתה אחת שבעת שמת כורת את האשה לגמרי, א"כ מדוע הכא שהעברים הקטנים הגדילו
קאמר הרמ"ה דאמנם ממונא פקע מינייהו כי יש להם יד, אבל איסורא לא פקע שהרי
ליכא השתא מיתת האדון, הרי לפי השם משמואל איכא ממש השתא מיתה שהרי בכל רגע ורגע
מתחדשת המיתה ומתירה ונמצא כאילו מת האדון עכשיו ממש. כך נראה לבאר את כוונת האבני
נזר, ונראה דס"ל נמי דליכא הבדל בין מיתת בעל להתיר האשה למיתת האדון להתיר
העבד דחד דינא אית להו, וכן הוא מבואר נמי בדברי הגמ' דגיטין (לט ע"א)
דאמרינן התם עבדו דגר כאשתו מה אשתו ניתרת במיתת הבעל אף העבד ניתר במיתת האדון.
ע"ש. וק"ל.
איברא דהנה מרן ז"ל
בב"י (שם) עמד כבר להעיר על דברי הרמ"ה ללו, וז"ל: נראה לדעתי
דאפשר לומר דהא דכל הקודם בהם זכה היינו מפני שאין לו יד לזכות בעצמו, וכל שלא זכה
בו אדם עד שגדל, בשעה שגדל דיש לו יד זוכה בעצמו וקני אף לאפקועי איסורא מיניה,
שמאחר שזוכה בעצמו מחמת מיתת רבו הוא חזינן כאילו באותה שעה מת רבו. עכ"ל.
ע"ש. והרי דמרן ז"ל פליג על הרמ"ה וס"ל דכיון שעבד זה גדל
עכשיו ויש לו יד לזכות בעצמו ממילא גם איסורא פקע דחשבינן כאילו מת האדון עכשיו
ממש, ולפי דברי הרב שם משמואל אייתי שפיר דהיינו כדקאמר שענין היתר המיתה הוא דבכל
רגע ורגע כאילו מת ועי"ז ניתרת האשה, וממילא ה"ה נמי גבי העבד דנעשה
כאילו בכל רגע ורגע מת האדון הזה, ולכן עתה שהגדיל נעשה כאילו מת האדון עכשיו,
והיינו דקאמר הב"י "כאילו באותה שעה מת". וק"ל ודו"ק.
וראה עוד בדרישה יו"ד (שם) שהביא את דברי מרן הללו שבב"י וכתב להעיר ע"ז: נראה דלא קשה מידי שהרי
כתב לעיל דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור, וא"כ ה"נ העבדים
הקטנים בשעת מיתת רבם נשארו הפקר ולא פקע איסורייהו וגם לכשיגדילו לא יפקע דאינו
נפקע אלא דומיא דאשה במיתת בעלה דמיד בשעת מיתה פקעה מיניה ויצאה לרשות עצמה, מה
שאין כן כאן דנסתלקו מרבן לענין ממון מיד במיתתו שהרי אז מעשה ידיהם נשאר לעצמן
ואיסורא נשאר עליהם. עכ"ד. ע"ש. ונראה שוב דהבנת הדרישה היא דענין המיתה
הוא שכורת לגמרי מיד כשמת הבעל או האדון ונכרת זיקתו להם, והיינו דהדגיש גבי מיתת
הבעל "דמיד בשעת מיתה פקעה מיניה ויצאה לרשות עצמה", דהיינו יצאה לגמרי
וכהבנת האבני נזר, ולהכי נמי גבי אדון ועבד י"ל כן, ולכן עתה שכבר גדלו
העבדים אין להם מיתת האדון העכשוית להפקיע מהם האיסור, ולהכי קשיא ליה על מרן
בב"י, אבל כאמור לפי הביאור בכוונת הב"י וכאשר כן נראה האמת אייתי שפיר,
דהא ס"ל דהמיתה היא דבר המתמשך בכל רגע ורגע ולהכי כשהגדילו חשיב כמת האדון
עכשיו ממש ואיסורא נמי פקע מינייהו. וראה גם בט"ז בשו"ע יו"ד (שם
ס"ק לה) שכתב שם: אין להם תקנה, שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל
הקודם זוכה בהם, וכיון שבשעת מיתת הגר לא פקע לא פקע נמי לכשיגדלו, דצריך פקיעת
האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה, ובזה נסתלקה קושיית הב"י על
הרמ"ה. עכ"ל. ע"ש. והרי דהט"ז עומד נמי להעיר על הב"י
דכיון דפקיעת האיסור מהעבד הוא מיד בשעת מיתת האדון בלבד והיא כריתות גמורה, להכי
עבדים אלו שבעת מיתת האדון היו קטנים ולא יכלו לקנות עצמן, אע"ג דעכשיו
כשגדלו ויכולים לקנות את עצמן לא מהני כיון שכבר האדון מת מקודם ואין מיתה עכשיו
ממש להתירם, ורק מיתה עכשיו ממש בשעה שגדלו יכולה להתיר אותם וזה אין עתה, לכן אין
להם תקנה, ובזה העלה ליישב את דברי מרן.
ברם כל זה לפי הבנתו דהיתר המיתה
הוא היתר כורת ומתחיל ונגמר כהרף עין בשעת המיתה בלבד, אולם הנה לפי מה שהבאנו
לבאר לעיל בדברי מרן בב"י הדברים מיושבים כמין חומר, דלעולם הב"י
ס"ל דענין היתר מיתת האדון הוא ע"י מיתה מתמשכת שבכל רגע ורגע נעשה כמת
עכשיו ומתירו, ולהכי מהני כיון דחשיב כמת עכשיו מיד כשגדלו, והט"ז ס"ל
כהדרישה שענין המיתה הוא שהוא דבר הכורת דהיינו שמיד כשמת נפקעת כל הזיקה ממנו בין
לגבי קידושי איש באשה בין לגבי קנין עבד לאדוניו, ולכן העיר דהא המיתה כבר היתה
מקודם וצריך שתהיה עכשיו. ונמצא בס"ד דהדברים מיושבים כמין חומר, דאם אנו
למדים דהרמ"ה הדרישה והט"ז עומדים בשיטה אחת וכדעת הרב אבני נזר, דהמיתה
המתרת היינו מצד כריתות מוחלטת שמיד כשמת הבעל נפקעים לגמרי הקידושין ממנו כבגט
ממילא אף אם יקום לחיים אין האשה חוזרת למהוי אגידה ביה דהא כבר נפקע ונכרת ממנה
כל זיקתו אליו, אבל בנו דהאבנ"ז הרב שם משמואל י"ל דקאי בשיטת מרן
בב"י דענין המיתה הוא דהוא דבר המתמשך ומתחדש של כל רגע ורגע, דבכל רגע ורגע
שאין הבעל נמצא חשיב כמת עכשיו ולהכי מותרת האשה, ואה"נ אם יבוא הבעל שוב
חוזרת האשה להיות אגודה ומקודשת לו. וק"ל. ודו"ק היטב. וממילא מיושבים
שפיר דברי האבנ"ז.
ומדברי מרן בשו"ע יו"ד
שם (סי' רסז סעיף סה) שלא הזכיר כלל את דברי הרמ"ה הנ"ל, ורק הרמ"א
הזכירו דעבדים קטנים שלא זכו בהם אין להם תקנה, יוצא לכאורה דאכן מרן ז"ל הכי
ס"ל לדינא דלעולם יש להם תקנה לעבדים קטנים אלו. ואם כנים דברינו הנ"ל,
יוצא דהיינו משום דס"ל דענין המיתה הוא שבכל רגע ורגע יש התחדשות המיתה והיא
מתרת את האשה, ואה"נ אם יקום בעלה ויחיה שוב הדרי הקידושין לדוכתייהו קמייתא.
וק"ל. וע"ע בקובץ שיעורים (ח"ב סי' כז) שעמד לדון שם בגדר תוקף
הקידושין אשר מיתת הבעל מתרת אותה, דהנה איתא בגמ' קידושין (יג ע"ב) מיתת
הבעל מנלן דמתירה, סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה, והא עריות דאסר להו ולא שרי להו
[כגון אשת אביו וכלתו שע"י קידושי הבעל נאסרו לקרוביו וכשימות הבעל לא שרו
להו שאסורות לקרוביו לעולם - רש"י] וכו', אלא אמר רב אשי דכתיב "ושנאה
האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון" ואיתקש מיתה לגרושין מה גרושין
שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת. ע"כ. וכתב הקוב"ש דהנה י"ל דענין
איסור אשת איש היינו שמהקידושין הוא חל בכל רגע ורגע מחדש ולכן ברגע שהקנין פקע
מיד היא מותרת ממילא, אבל אם נימא דהאשה נאסרת בתחילה בעת הקידושין באיסור עולמי
ולעולם היא עומדת באיסורה הראשון, א"כ אינה ניתרת אלא עד שיתחדש בה דבר
המתירה, ולכן אף דהקנין נפקע ע"י שמת הבעל מ"מ היא עדין עומדת באיסורא
הראשון, ונראה דזהו נמי כוונת הגמ', דבסלקא דעתין אמרינן הוא אסרה והוא שרי לה,
דהיינו שאיסורה הוא בכל רגע ורגע משום דקנין הבעל אוסרה בכל שעה מחדש, וא"כ
לאחר מיתת הבעל דאי אפשר דתאסר עוד שהרי אינו נמצא לאוסרה לכן פקע קנינו,
וע"ז פריך בגמ' והרי עריות דאסרה ולא שרי לה במיתתו, ומוכח מהכי דמתחילתה
נאסרת באיסור עולמי ולכן הכ"נ באיסור אשת איש אין צריך שיחול עליה האיסור
בכל רגע מחדש אלא הוא אוסרה
מתחילה איסור עולמי, ולהכי אף דפקע קנינו במיתתו עדיין אסורה מפני שנאסרה שעה אחת
באיסור עולמי, והיינו דמסקינן דאה"נ איסור אשת איש הוא איסור עולמי, אלא
דאיתקש מיתה לגרושין והיינו דמיתת הבעל הוא דבר המתיר הוא כמו גירושין. עכ"ד.
ע"ש.
וממילא לפי ביאורו זה של
הקוב"ש דענין הקידושין הוא שהאשה נאסרת באיסור עולמי ואינו איסור שמתחדש כל
רגע, וכל הכח דמיתת הבעל מתירה הוא משום דאיתקש לגירושין, א"כ לכאורה יש
להתבונן דלפי זה דענין הקידושין הוא דהיא נאסרת עי"ז איסור עולמי וכמו בעריות
באיסור כלתו וכו' שהוא איסור עולמי שאינו ניתר לעולם, ומה שבכ"ז האשה ניתרת
ע"י מיתת הבעל היינו משום דאיתקש מיתה לגירושין, דכמו שהגירושין מתיר האשה גם
מיתת הבעל מתירה, וא"כ עתה יש להתבונן בזה דמהו הגדר דהמיתה מתירה האם הוא
כמו גירושין ממש שהוא ענין כריתות ולכן אמנם דהקידושין אסרה איסור עולם אבל עתה
ע"י מיתת הבעל נעשה בזה כריתות כבגט, ולכן גם אם יקום לתחיה לא איכפת לן
ואינה חוזרת לבעל, דהא היה כאן כריתות וניתוק גמור (וכדעת האבני נזר הנ"ל),
או אפ"ל דענין הלימוד בהיקש מגט הוא סתם לימוד דכשם שגירושין מתירה ה"נ
גם מיתת הבעל מתירה ותו לא, אבל אין הלימוד דהמיתה מתירה מכח ניתוק וכריתות כבגט
ממש, אלא הוא מכח העדר הבעל בעולם דבכל רגע חשיב כמת השתא (וכדברי השם משמואל בן
האבנ"ז הנ"ל), ולכן באמת כל שקם והתעורר לחיים מחדש א"כ שוב הדר
לקמייתא והאשה נאגדת בו, שהרי קידושין ראשונים אסרוה לעולם באיסור עולמי ונקשרה
אליו בקשר עולמי, ורק בגלל שלא היה כאן עד עכשיו היתה מותרת, דהלימוד מההיקש הוא
דהמיתה מתירה אבל זהו היתר של כל רגע ורגע כיון שלא נמצא אבל לא שניתק הקשר לגמרי,
ולכן כל שחזר שוב לחיותו חזר נמי הקשר הראשון לקדמותו ומקומו הראשון. וק"ל.
והרב קוב"ש ז"ל ביאר לנו כאן באר היטב את גדר הקידושין שלמסקנא היינו
קשר עולמי, אבל את גדר היתר המיתה דילפינן מגט בהיקש לא זכינו שיבאר לן מר הכא.
(ויש לפלפל בזה אם איכא למימר הכא דהוי כי הא דקיי"ל דאין היקש למחצה עי'
ר"ן בנדרים (ו ע"ב) בנידון יש יד לצדקה, ובתוס' סנהדרין (כב ע"ב ד"ה אלא). יעו"ש. ואין
להאריך).
ברם בקושטא הנה שבתי וראיתי
בס"ד בדב"ק דהרב קובץ שיעורים שם בסימן שאחר זה (סימן כח) וראיתי שעמד
שם ברברי פלוגתא דהרמ"ה שהביא הטור ביו"ד (סי' רסז) והב"י שחולק
עליו, וכתב ע"ז: והא דמיתת הגר מתרת עבדיו הוא מגזירה שוה דלה לה דעבדו דגר
כאשתו, דמיתת האדון מתרת כמיתת הבעל, וסובר הרמ"ה דמעשה המיתה היא המתרת
ואינה מתרת אלא בשעתה כמו גט דאינו מתיר אלא בשעתו, ודעת הב"י דההיתר הוא במה
שהבעל הוא מת והרי גם אח"כ הוא מת, ושמא י"ל עוד לשיטת הב"י דההיתר
הוא ע"י שאין לה בעל דגלי קרא גבי מיתה דאינה אסורה אלא בשעה שיש לה בעל.
עכ"ל. ע"ש. וא"כ חזינן דהרב קוב"ש עמד לבאר הכא מהו כח היתר
המיתה, והיינו בס"ד כעין דברינו דלעיל דהרמ"ה ס"ל דהיתר המיתה הוא
ככח גט דהיינו שכורתה לגמרי, [ולכן באמת י"ל לפי זה דאף שיקום לחיים דאין
האשה חוזרת אליו], אבל לפי דעת מרן בב"י ענין היתר המיתה הוא דהעדר
הבעל הוא מתיר האשה דכל זמן שאין
הבעל בעולם האשה מותרת, [ולכן באמת י"ל לפי דברי מרן ז"ל הללו דכל שיקום
לחיים שוב האשה אגידה ביה ואסורה לעולם וחוזרת לבעלה זה בלא קידושין]. וק"ל.
ודו"ק היטב. ונמצא מכללות הדברים דיש לתמצת ולומר, דכיון דענין הקידושין הוא
שהאשה נאסרת בהכי איסור עולמי [וכדביאר הקוב"ש בסי' כז] וענין היתר האשה
במיתת הבעל הוא רק בגלל העדר הבעל בעולם, ונחשב בכל רגע כאילו מת עכשיו - וכביאור
הבית יוסף וכמו שהביא כן נמי הקוב"ש בסימן כח - לכן באמת י"ל דכל שהבעל
שוב חזר לחיים ממילא הפסיק צד היתר זה שאינו נמצא בעולם דהא עתה הוא נמצא, ולכן
באמת חוזרים שוב הקידושין הראשונים לדוכתין קמייתא וחוזרת האשה לבעלה הראשון שהרי
הקידושין היו איסור עולם. וק"ל. ודו"ק.
[וראיתי הלום לגר"א קוטלר בשו"ת משנת רבי אהרן
ח"ב (חאבה"ע סי' סו אות ב) שעמר ג"כ בביאור דברי הגמ' דקידושין
הנ"ל (יג ע"ב), מהו גדר היתר האשה במיתת הבעל, האם עצם מיתת הבעל הוא
מעשה המתיר או משום דליתא לבעל האוסר, וכתב להביא ראיה מדברי הרמ"ה הנ"ל
שהביא הטור והזכירו הרמ"א ביו"ד (סי' רסז סעיף סה) גבי עבדים קטנים של
גר דאינם יוצאים לחירות אף משגדלו, כיון שבעת מיתת האדון לא הועילה המיתה א"כ
עכשיו במה יקנו את עצמם, ומזה מוכח דעצם המיתה עצמה מתיר העבד והאשה, ולכן
אה"נ אם גבי אשה יהיה כה"ג דלא התירתה המיתה של הבעל בשעת המיתה דאינה
מותרת אח"כ דהא ליתא עכשיו למעשה המתיר. יעו"ש שהאריך. אבל לכאורה קשה
טובא מדוע לא הזכיר שם הרב הנז' כלל מדברי הב"י (הנ"ל) שעמד להעיר על
דברי הרמ"ה הללו, ואשר יוצא באמת לפי דבריו דענין היתר מיתת הבעל הוא כאידך
גיסא דהעדר הבעל הוא המתיר, וממילא בכל רגע שאינו נמצא נעשה כמת עכשיו ממש, ולכן גבי עבדים
קטנים הם יוצאים לחירות כשיגדלו משום דנעשה האדון כמת עכשיו וכן ה"ה נמי גבי
האשה. וק"ל. וצ"ב].
נמצינו למדים דאיכא לפנינו עתה ד'
שיטות בהאי פרשתא: א) דעת רבינו החיד"א דכל שמת ועדיין לא נקבר אם קם ונתעורר
לחיים שוב הדרי הקידושין לקמייתא ואינה צריכה קידושין חדשים, [ולפי דברי
המבי"ט היינו כשהיתה מיתתו למספר שעות עד כ"ד שעות]. ב) דעת הרב דגל
מחנה אפרים דתלוי הדבר בידיעת האשה, דכל שידעה שמת בעלה פקעו הקידושין ממנה כיון
שנתייאשה ממנו ולכן אפילו עדיין לא נקבר צריכה שוב קידושין חדשים כשיקום לתחיה,
וכל שלא ידעה שמת אפילו שנקבר ונתעורר לחיים לא פקעו הקידושין וא"צ קידושין
חדשים. ג) דעת הגרי"ח דדוקא בנקבר ונשתנה הגוף לעפר וכיו"ב אז אמרינן
דהקידושין הראשונים נפקעים בהכי, ואם יקום לתחיה צריך קידושין חדשים. ד) דעת הרב
פורת יוסף ורבי יהודה בכרך והאור שמח והרב חסד לאברהם ודעימייהו דכשמת תיכף ומיד
פקעו הקידושין [אפילו לא נקבר], וכל שנתעורר לחיים הוי כאיניש דעלמא וכאדם זר יחשב
וצריך לעשות קידושין חרשים. [ומכלל שיטה זו יש לעיין נמי בדברי המהרש"א במס'
מגילה הנ"ל (ז ע"א) שביאר שם גבי עובדא דרבה שחטיה לרבי זירא וכו', דדבר
תמוה הוא לפרשו כפשוטו ששחטו והרגו ממש, אלא היינו כעין שחיטה שכפהו לשתות יותר
מדאי עד שחלה ונטה למות, ולכך נקטיה בלשון שחיטה דשתיית היין נקרא על שם הגרון
מקום שחיטה וכו'. יעו"ש. ואולי פירש כן דקשה לומר ששחטו ממש, משום דס"ל
כשיטה זו דאם באמת שחטו ממש א"כ פקעו נמי קידושי אשתו והיה צריך ר"ז
לקדשה מחדש וזה לא מצינו שקדשה, ולכן ש"מ דלא שחטו והרגו ממש. וק"ל.
וצ"ע].
ומ"מ לדינא נראה דאית לן
למינקט כדברי רבינו החיד"א ז"ל, דכל שמת ועדיין לא נקבר והתעורר לחיים
דא"צ קידושין חדשים, דכבר הוכחנו כשיטתו מרבותינו הקדמונים הנ"ל, ושכן
עולה נמי מדברי מרן בב"י יו"ד הנ"ל (סי' רסז) וגם יישבנו בס"ד
את הערות האחרונים על דב"ק. ומה גם דעוד יש להוסיף ולומר, דהנה יש להתבונן
בכלל בענין אנשים אלו אם מותם הוא מות גמור וכמו שכתב ג"כ כב' שיחי' לציין
בזה, דשמא אין זה מיתה גמורה אלא חולשת הגוף והחושים, כי אמנם דאנן קיי"ל
דעיקר קביעת המות הוא אם אין נשימה בחוטם וכמתבאר ועולה בגמ' יומא הנ"ל (פה
ע"א) גבי נפל עליו מפולת שמפקחין את הגל אפילו בשבת ובודקין עד חוטמו, וכן
פסק הרמב"ם (פ"ב דשבת הי"ט) וכ"ה בשו"ע או"ח (סי'
שכט ס"ד). ע"ש. והיינו דבודקין לו החוטמו אם יש בו נשימה (ע"י נוצה
וכיו"ב), וכל שאין בו נשימה ודאי שמת. מ"מ עי' באגרות משה חיו"ד
ח"ג (סי' קלב) שכתב
שם דנראה דיש לחלק בין חולה שנחלה ע"י שמים באיזה מחלה, למי שנפגע בתאונת
דרכים או נפל מחלון גבוה וכדו' דאפשר שמחמת הפגיעה מתכווצים העצבים באיזה מקומות
סמוך לריאה וכלי הנשימה ואינם יכולים לנשום, וכשיעבור איזה זמן שוב ינשמו כי
המקומות המתכווצים מתפשטים וגם המכונה המנשימה שבבית החולים מסייע לזה. ע"ש.
וראה גם בדבריו בחיו"ד ח"ב (סי' קעד ענף ב). ע"ש.
והרי מבואר דעל אף דתלינן דהחיות
תלוי בענין הנשימה, עדיין יש לבדוק הדבר בהתאם לנסיבות ובפרט כשח"ו המיתה
נעשית ע"י פגיעה חיצונית של תאונה ונפילה ח"ו. וכן עולה נמי הכי מדברי
מו"ר בס' לוית חן הנ"ל (עמוד קנח) דעל אף שהזכיר והעלה שם ברישא דענין
החיות וקביעת המות תלוי ועומד בנשימת החוטם ומקרא מלא הוא "כל אשר נשמת רוח
חיים באפיו", מ"מ בענין הפצועים ע"י תאונה וכו' הרי רואים שאפילו
נפסקה להם הנשימה לגמרי לפעמים היא חוזרת ע"י הנשמה מלאכותית וכו'.
יעו"ש. ואמנם עי' בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' מו אות ד) שכתב לבאר
שם שקביעת החיות הוא לפי הנשימה בחוטם ואין כל יסוד לחלק בזה בין כשמת במיתה טבעית
או בנפל עליו גל וכו'. יעו"ש. וראה גם בדבריו בחלק י' (סי' כה פרק ד).
יעו"ש. מ"מ זה ודאי דכו"ע מודים דכל שברור ובטוח שאינו נושם יותר
מחוטמו ע"י בדיקת נוצה וכו' דאינו חי, אלא היינו דמ"מ גבי המקרים
הנ"ל של תאונה וכו' עדיין צריך להתיישב מעט יותר כי לפעמים הנשימה תחזור
ע"י פעולות ההחייאה וע"י שמשתחררים העצבים מהתכווצותם. וק"ל. וראה
גם בשו"ת אבני נזר (חחו"מ סי' סד). יעו"ש. ואולם מאידך גיסא הרי
"המתים" הללו דעסקינן בהו שעברו המות הזה, סיפורי"ם יקננו ולשונם
תדבר משפט מהמאורעות אשר חזו בשמים ממעל עליונים למטה ותחתונים למעלה, איש לפי
מהללו מהלכים על כנפי רוח ובשמים עליותם שתו בשמים פיהם ויהגה חיכם, אשר ראו עין
בעין כדברים המפורטים בדברי רבותינו ז"ל (בזוה"ק ובכתבי הקודש) שרואה
האדם בעת יציאת הנשמה בבואה לפני בית דין של מעלה, דבר המעיד לכאורה על מיתת
ויציאת הנשמה ממש וחזרתה אל הגוף באורח פלא, ואוזן מילים תבחן ואין לנו עסק בכאלה
ומנסתרו'ת נקני, אולם מ"מ הא אית לנו את דברי קודשו דהרב חיד"א ודעימיה
כתוב לאמר דהעלו דכל כה"ג לא חשיב מיתה גמורה לאפקועי להקידושין, וכל שנתעורר
לחיים שוב האשה אגידה ביה כבהיותה מקדם ואין צריך הבעל לעשות קדושין חדשים.
מסקנא דמילתא: איש ואשה נשואים
שאירע ח"ו לאחד מהם לאיש או לאשה מות כזה שמת ושוב חזר לחיות, כשיקום ויתעורר
לחיים אין צריך הבעל לעשות קידושין חדשים, והוא שאירע המות למספר שעות בלבד [עד
כ"ד שעות] ועדיין לא נקבר. והנלע"ד כתבתי בס"ד, ועדיין יש עוד
להתיישב בזה. ויה"ר ולא יבואו ולא יצטרכו אף אחד מישראל לבית הספק הזה, ואתם
הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום ושב יעקב ושקט ושאנן. אכי"ר. מילואים
א, מילואים
ב, מילואים
ג, מילואים
ד, מילואים
ה, מילואים
ו
קידושין חדשים.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi