*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע, מילואים סימן ט עמוד רטו
במה שהבאנו לדון בענין אדם שמת
וקם לתחיה אם צריך לחזור ולקדש את אשתו וכו'. הנה
לכאורה יש לומר בזה ע"פ
המבואר בזוה"ק פר' משפטים (דף קא ע"ב והלאה) דבשעה שהבעל
נושא את אשתו הוא מטיל בה רוח
שאינה יוצאת ממנה אפילו אחרי מותו, אלא אם כן
נישאת לאיש אחר אחרי מות בעלה
הראשון, ולפעמים אף אחר שנשאת לשני אחרי מות בעלה
הראשון אינה יוצאת, וכדאיתא התם: והא
ידענא דרוח דיליה שביק בההוא אתתא דהות ליה
ורוחא אעיל תמן מה אתעביד מההוא
רוח ואי נסבא האי אתתא אוף הכי מה אתעביד מההוא
רוח דשבק בה בעלה קדמאה דהא גבר
אחרא אתי עלה, לאתקיימא רוח ברוח לא אפשר דהא
האי דאתי עלה השתא, רוח אעיל בה, וכן
ההוא קדמאה דאסתליק רוח אעיל בה, ההוא
קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה ודא
דהשתא לאו פרוקא איהו, רוח דשבק ההוא קדמאה בההוא
מאנא ואתא האי אחרא ואעיל בה רוח
ודאי לא יכלי תרוייהו לאתקיימא בההוא גופא
דאתתא כחדא, אי נימא דאתאביד אי
אפשר, מה אתעביד מניה, אוף הכי אי איהי לא
אתנסיבת ההוא רוחא דשבק בה בעלה
מאי אתעביד מניה, אי נימא דאתאביד לאו הכי וכו',
שאר בני נשא דעלמא דקא אסתלקו
מניה ושבקו רוחא בההוא מאנא דהוו משתמשי ביה
ואתנסיבת ואתא אחרא ואעיל בההוא
מאנא רוחא אחרא מה אתעביד מההוא קדמאה כמה
דאתמר. תא חזי כמה עלאין גבוראן
דמלכא קדישא דקא עביד ומאן יכיל למללא לון, כד
האי בעלה תניינא אתי ואעיל רוחא
בההוא מאנא רוחא קדמאה מקטרגא בהאי רוח דעאל ולא
אתיישבן כחדא, ובגיני כך אתתא לא
אתיישבת כדקא יאות בהדי בעלה תניינא, בגין
דרוחא קדמאה מכשכשא בה וכדין איהי
דכירת ליה תדיר ובכאת עליה או אתאנחת עליה דהא
רוחא דיליה מכשכשא במעהא כחויא
ומקטרגא בהרי רוח אחרא דעאל בה מבעלה תנינא, עד
זמן סגי מקטרגין דא בדא, ואי אעבר
דא דעאל לההוא (אתערו) דהוה קדמאה (לבתר) דא
קדמאה נפיק ואזיל ליה, ולזמנין
דדחי דא קדמאה לההוא תניינא ואתעביד ליה מקטרגא
עד דאפיק ליה מעלמא, ועל דא תנינן
דמתרין ולהלאה לא יסב בר נש להאי אתתא דהא
מלאך המות אתתקף בה ובני עלמא לא
ידעין דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא
אחרא תניינא מכאן ולהלאה לא יתערב
בר נש אחרא בהדה, חברייא הא ידענא דבאתר דא
אית לכו למקשי ולימא אי הכי לא
מית בדינא האי תניינא ולא דיינין ליה מלעילא, תא
חזי כלא איהו בדינא דינצח פלוני
לפלוני או דלא יקטרג עליה פלוני לפלוני, ומאן
דנסיב ארמלתא כמאן דעאל בימא
ברוחין תקיפין בלא חבלין ולא ידע אי יעבר בשלם אי
יטבע גו תהומי, ואי דא דעאל ההוא
רוחא תניינא אתתקיף ונצח לההוא קדמאה ההוא
קדמאה נפק מתמן ואזיל ליה, לאן אתר
אזיל ליה ומה אתעביד וכו'. יעו"ש.
וא"כ לפי האי מילתא דחזינן
הכא שהבעל משאיר בה באשתו את רוחו שנתן בה אף אחרי
מותו, א"כ י"ל דאף כשמת
עדיין אין האשה נפרדת ממנו לגמרי ועדיין יש לו קשר עימה,
ולכן כל שחזר לתחיה ממילא לא
צריכה ממנו שוב קידושין שהרי לא נפרדה ממנו לגמרי
במיתה זו כשם שנפרדת ממנו בגט. וק"ל.
והלום ראיתי עוד בשו"ת חלקת
יעקב ברייש (חאבה"ע סי' לד אות ו) שעמד לדון שם
בחקירה שדנים בשם רבני ליטא, בהא
דאשה ניתרת במיתת בעלה אם הוא מטעם דהמיתה היא
מעשה המתרת כמו גירושין, או דמיתה
לא הוי כלל מעשה המתרת רק כיון דמת האיש
והתורה אסרה רק אשת איש ולא אשת
מת וכיון שבטל סיבה האוסרת אותה משום הכי מותרת,
והביא שם לומר דאכן מדברי הזהר (הנ"ל)
משמע כטעם השני, דאי נימא דמיתה היא מעשה
המתרת אותה כגט א"כ כשמת
בעלה ונעשה מעשה המתרת אותה מבעלה, א"כ איזה חילוק יש
בין מת לגירושין, דהא זה פשיטא
דאם נתגרשה קודם המיתה דאין לה עוד שום חיבור
ושייכות לומר דרוח בעלה הראשון
מקשקש בקרבה כיון שנכרתה וניתרת ממנו לגמרי, א"כ
אי נימא דגם המיתה היא מעשה המתרת,
איזה חיבור ושייכות יש לה עוד עמו לומר דרוחו
מקשקש בה, אלא ודאי כטעם השני
דמיתה אינה מעשה המתרת ולא נתעבד בה כלל מעשה
לנתקה מבעלה, רק היא מותרת לינשא
מטעם שהיא כבר אינה אשת איש רק אשת מת, והתורה
לא אסרה רק אשת איש, ושפיר שייך
לומר דעדיין רוחו של הראשון מקשקש בקרבה.
ועוד הוסיף דגם מהא דמבואר בבית
שמואל בשו"ע אבהע"ז (סי' יז ס"ק יא) בשם מהרי"ל
[צ"ל מהרי"א והוא תרומת הדשן שהבאנו בדברינו
בגוף התשובה] דאשת אליהו או אשת
ריב"ל מותרת דאשת איש אסר
רחמנא ולא אשת מלאך ונפק"מ שאם יזכה איש כמותו. מהא
נמי משמע כטעם השני. וכן גם מהא
דמובא בשו"ת שואל ומשיב מה"ג ח"ב (סי' קלא) בשם
הברכי יוסף להסתפק במי שמת ואח"כ
ע"י נס קם וחי אם האשה נתרת במיתת הבעל אחרי
שחזר לקדמותו, וכתב הברכ"י
שיש לפשוט מהא דאמרו בירושלמי בגיטין בפרק מי שאחזו
במה דאמרו ה"ז גיטך אם לא
באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך י"ב חודש שאסורא להנשא עד
אחר י"ב חודש, ופירש בירושלמי
דשמא נס נעשה לו וחי ועכ"ח דהרי עדיין אשתו. מזה
ג"כ משמע דמיתה לא הוי מעשה
המתרת וכטעם הב' הנ"ל. אכן מובא שם בשם הגה"ק
מקאמינקא לדחות הראי' מירושלמי
דשם נפק"מ אי הוי גט ולענין יבום או לענין כהונה
וזה בדרך אגב. עכ"ד. ע"ש.
וא"כ עולה מדברים אלו שאכן י"ל
דכל שמת הבעל עדיין לא נפקע בכך זיקתו לאשה, ולכן
באמת כל שקם לתחיה שפיר אמרינן
ביה שלא צריכה ממנו שוב קידושין. ואולם כל זה
לגבי מיתת הבעל אבל לגבי מיתת
האשה לכאורה יש לומר דמיד כשמתה נפקע כל זיקת הבעל
אליה, וממילא אם מתה וקמה לכאורה
תצטרך קידושין חדשים, ברם הנה ראיתי בשו"ת חלקת
יעקב הנ"ל דהרב המגיה (שם
אות ב) עמד להעיר בהא דכתב הרב המחבר דלפי כל הראיות
הנ"ל דחזינן כדרך ב' דהיינו
טעמא שהאשה ניתרת במות בעלה דהתורה אסרה רק אשת איש
ולא אשת מת ועכשיו שמת ממילא היא
ניתרת וכו', דהנה התוס' בבבא בתרא (קיד ע"ב ד"ה
מה) כתבו בשם ריב"ם דלכך אין
הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר משום דפקע השארות ע"י
מיתה שלו כמו ע"י גירושין, ומה
שמקשין התוס' עליו שם מיבמות [נה ע"ב] דמבואר שם
דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו, עי' ברש"ש
(שם) שתירץ דהתם מתה האשה כמבואר שם, אבל
מיתת הבעל מתיר כמו בגירושין ופקע
השארות. עכ"ד. ע"ש. וא"כ לפי דברים אלו עולה
להיפך דמהרש"ש מבואר שגבי
האשה יש לומר כן דאף אחרי מיתתה עדיין יש לה הקשר עם
בעלה ומקריא שארו. וממילא י"ל
לפ"ז שוב דלעולם אף אם תמות האשה ותקום אח"כ לתחיה
לא צריכה קידושין שוב דהא על אף
שמתה עדיין הוה אגידה בבעלה. וק"ל.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi