למעלה
ז) והנה במאי דחזינן מדברי מהרש"ם הנ"ל שהביא דברי הרא"ש דכל היכא שרוצה לבנות בנין ביהכ"נ חדש גדול מהראשון וא"א לבנותו עד שיסתור את הקיים דשרי לסותרו אע"ג דלית ביה תיוהא. לכאורה יש לעיין בזה מהא דהביא מרן בב"י (סי' רעו ד"ה יש בו דבק) את דברי הר"י אסכנדרני נוהאי ר"י אסכנדרני הוא ניהו הגאון רבי יוסף אסכנדרני ז"ל, אשר כתב עליו הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תקצו) ואני הכרתי את החכם הזה בצפת בהיותי בן י"ג שנה ובלי ספק היה חסיד גדול וירא שמים, ובקי בתלמוד ובמדרשים. ע"ש. וראה גם בשם הגדולים ח"א (מער' י אות תלד) שהזכירו בשם מהר"י סכנדרני. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"י בי רב (סי' נה) שכתב בתשובתו למהרלב"ח, בזה"ל: והראתי ב' מפרשים ה"ה הרב מו"ה יוסף אסכנדרני שהיה בקי וחבר להר"ע ברטנורא הנודע בעבוה"ק, ועשה פי' על ר"י בן הרא"ש וכו'. ע"ש], שעמד לבאר (בטור או"ח סי' לב) בענין מחיקת שם הויה ב"ה, שאסור למוחקו אפילו כשעושה זאת לתיקון. [כי הא דעובדא דידיה התם בענין אות ה"א אחרונה של שם הויה ב"ה, שהרגל שלה נדבקה כחוט השערה בגג האות שלא בדיבוק גמור עד שנראה כאות חי"ת, דבכה"ג שנראה כחי"ת פשיטא דמותר למחוק כיון דלא חשיב כאות כלל, אלא מאי הוי בכה"ג שנדבק מעט כחוט השערה שאם ימחוק רק הדיבוק הו"ל חק תוכות, ואם ימחוק את כל הה"א חשיב כמוחק שם הויה ברוך הוא, יג כי הביא שם ראיות דבמחיקת אות אחת משם הוי' נמי איכא איסורא דלא תעשון וגו'], וכתב שם, דאין להביא ראיה מהנותץ אבן מהמזבח, שאם עושה זאת לתיקון שרי דרק דרך השחתה אסור כמו שמצינו בבני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שחיללוהו היוונים כדאיתא ביומא, [ועי' בחידושי הגהות בטור (שם אות ד) שהעיר ע"ז דלא מצא כדברים אלה בש"ס ולא ידוע מקומו. ע"ש. אמנם עי' בשו"ת חתם סופר (ח"ו רס"י ח) דאת מקורו הראה, דזהו בריתא במס' עבודה זרה (נב ע"ב). ע"ש], וא"כ נימא כשם דהתם בכה"ג דמכיון לתיקון שרי וליכא ביה משום לא תעשון וגו', הכ"נ בענין מחיקת שם השם, דהתם שאני דאי אפשר לנו בלא מזבח וגם אי אפשר לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש שמקום המזבח מכוון ביותר כדאיתא ביומא, אבל הכא אפשר לגנוז היריעה. וכן הורה הרמב"ם בתשובה על יריעה שנתקלקל בה השם שגונזים אותה. עכת"ד. ע"ש.

ולכאורה ע"פ דבריו אלו של מהר"י אסכנדרני שעמד לחלק דרק בענין המזבח שרי לנתצו כיון שהיו צריכים את מקומו בדוקא, וא"א לשנותו בשום אופן למקום אחר, משא"כ בענין היריעה דס"ת שיכולים לגונזה ויקח אחרת וכו', א"כ לפ"ז יש לומר גם הכא בענין ביהכ"נ אע"ג שעיקר כוונתו הוא להגדילו ולהרחיבו, אבל מכיון דהיא עדיין שלימה ואין בה שום תיוהא רק רוצה להגדילה הרי סו"ס לא חייב לבנותו במקום הזה דוקא דאפשר לו במקומות אחרים, (דבשלמא אם יש בה תיוהא ואינו ראוי לשימוש דליכא ברירה שחייב לנתצו ע"מ לבנותו וזה הוי כיש בשם הויה ב"ה דיבוק גמור דשרי למוחקו, אבל הכא שהיא שהביהכ"נ עדיין שלם רק רוצה להדר בו ולהרחיבו זה הוי כדיבוק קל דאסר מהר"י אכסנדרני למוחקו ע"מ לתקנו כיון דסו"ס הוא עדין שלם), ולכן אפילו שיעלה לו דבר זה בדמים מרובים וכו' לעשותו במקום אחר ג"כ לא שנא דהא לא עדיף מענין המחיקה דשם ה' דקאמר מהר"י אסכנדרני דיחליף היריעה אע"ג דלפעמים דמיה מרובים, (ואע"ג דקאמר נמי התם דאפשר לקדור אבל אה"נ הרי אם א"א לקדור צריך לגונזה. וק"ל), ובפשטם של דברים מהמובן מדבריו של מהר"י אסכנדרני ליכא חילוק בין מחיקת שם השם לענין נתיצה ודינם שוה, רק דחילק בין ענין המזבח שא"א בענין אחר בשום אופן כלל ולהכי שרי הנתיצה, משא"כ בענין המחיקה דאפשר להחליף היריעה, ולעולם משמע דה"ה נמי בענין הנתיצה כל שאפשר לו בענין אחר באיזה אופן שהוא אה"נ דאסור לסותרו, ואפילו שבדעתו לתקן להרוס את זה הקיים ולבנות חדש מורחב במקומו, דהרי כולי מילי דמהר"י אסכנדרני מיירי בעומד לתקן, וא"כ היכי קאמר מהרש"ם דלצורך בנין ביהכ"נ אחר גדול ורב מהראשון שרי להרוס ע"מ לבנות אפילו שאין בו תיוהא. וק"ל. ודו"ק.

(ובאמת לפ"ז יש לבאר בענין הגמ' דב"ב (ג ע"ב) דבבא בן בוטא אסביה עיצה להורדוס להחריב המקדש ולבנותו שוב אע"ג שעשה זאת רק ע"מ לבנותו יותר בפאר ויופי ולא הוי ביה תיוהא למ"ד השני בגמ' שם דקאמר אב"א מלכותא שאני וכו' וכמ"ש בשו"ת משאת בנימין (סי' לג), כי התם הסתירה היתה לצורך בנין מורחב משום דלא היה אפשר לבנותו במקום אחר כלל, יד שהרי מרום מראשון מקום מקדש אלוקינו וא"א לשנות את מקומו וחשיב כתיוהא דלא אפשר, ולא דמי לס"ת שאפשר ביריעה אחרת אלא הוי דומיא דמזבח החשמונאים, וכיון דרצה לפאר ולרומם את בית אלוהינו דאיכא ביה משום זה אלי ואנוהו וגו' (דלדעת הראב"ד הוי מצוה דאוריתא כנ"ל בדברינו), ולא היה אפשר בדרך אחרת כלל משרא שרי. וק"ל. ושו"ר כיו"ב מתפרש מדברי החת"ס בתשובותיו (חאו"ח רס"י לג ד"ה יקרתו) שעמד לדון שם בענין סתירת ביהכ"נ ישנה ע"מ לבנות חדש במקומו, כיון דחזי ביה תיוהא, וכתב דנהי דלגבי שמות הקדושים לא ברירא ליה למהר"י אסכנדרני למחוק לצורך תיקון, שאני הכא, משום דהתם הרי אפשר בגניזת היריעה והכא לא אפשר, ושפיר איכא למילף ממזבח דהחשמונאים. ע"ש. וה"נ בענין ביהמ"ק הוי כאי אפשר ושרי לנתצו ע"מ לבנות חדש מפואר במקומו. ודו"ק).

וכן בקודש חזיתיה להגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כ) ד"ה ועוד הנה וכו', שהביא שם את דברי הגאון רבי משה תאומים בשו"ת דבר משה (סי' סט) שכתב לבאר דדין זה דנתיצת אבני ביהכ"נ שלא כדרך השחתה רק סותר ע"מ לתקן, הוא תלוי בפלוגתא דקמאי לענין מוחק השם ע"מ לתקן אם עובר בלאו דלא תעשון וגו' או לא, וכתב הגרי"ח לבאר כי הנה האוסר במחיקה הוא מהר"י אסכנדרני הנ"ל דס"ל דאף לצורך תיקון אסור למחוק, רק כשנפסל צורת האות לגמרי דאז בטלה קדושתה, והרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' רעו סי"א) פסק כסברא זו, וגם נראה קצת דמרן שקבלנו הוראותיו גם הוא ס"ל כשיטת הר"י אסכנדרני ז"ל, כי הביא דבריו בבית יוסף שם, ואיכא רבים דקיימי בסברא זו. וממילא לפי דברי הרב דבר משה, דתלא הא בהא נמצא דלהר"י אסכנדרני ודעימיה ס"ל דגבי נתיצה נמי אסור אפילו ע"מ לבנות ולהשביח כל היכא דהבנין חזק ולית ביה תיוהא. עכת"ד. ע"ש. והרי מבואר בדברי הגרי"ח דלדעת הר"י אכסנדרני אסור לנתוץ הביהכ"נ רק ע"מ להרחיבו וליפותו אם אין בו תיוהא. וכן ראיתי ג"כ בפמ"ג או"ח (סי' קנא במשב"ז סק"ג) שכתב על דברי הט"ז (הנ"ל) דאסר נתיצת דבר מביהכ"נ, דהרמב"ם (בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ז, ופ"ו מהל' יסודי התורה ה"ז) כתב, הנותץ דרך השחתה דוקא, ואמנם קשה דהא חד אזהרה הוא מוחק השם ונותץ אבן (בדברים יב ד) מלאו ד "לא תעשון כן" וגו', וכי היכי דמוחק שם השם אפילו לתקן אסור כמבואר בש"ך יו"ד (סי' רעו סקי"ב) ה"ה נותץ כן, והכ"מ בהל' בית הבחירה (שם הי"ז) פירש השחתה אסור הא נותץ לתקן שרי, ולכן ביאר הפמ"ג דאיכא חילוק בין נותץ למוחק, דבנותץ לתקן אם לא יתקן יפול ולכן שרי, ואה"נ בנותץ שלא לתקן אלא רק רוצה להוסיף תועלת אה"נ דאסור. ע"ש. וא"כ מתבאר מדברי הפמ"ג הללו נמי דכל אשר הוא רוצה רק להוסיף פאר והרחבה בביהכ"נ, ולא חזי ביה תיוהא שצריך לתקנו מנפילה, אה"נ דאסור לתקנו כי הא דאסור למחוק שם ה' ע"מ לתקנו בתוספת הידור.

איברא דהנה מצאתי בס"ד בחת"ס בתשובותיו (ח"ו סי' ח) ד"ה הנה הר"י וכו', שעמד לחלוק שם על מהר"י אסכנדרני הנ"ל, וכתב דלעולם מותר למחוק שם השם לצורך תיקון. וכתב להביא ראיה מענין יריעות המשכן דאמרינן במס' שבת (עה ע"א) יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין בה, והרי פשוט הוא דבקריעת היריעה עובר על לאו דלא תעשון וגו' כענין מחיקת השם, וכמבואר במס' מכות (כב ע"א) דהמבשל בעצי הקודש עובר בלאו דלא תעשון וגו' וה"ה בכל מקלקל כלי הקודש, וחזינן דאפילו הכי פשיט להש"ס דלצורך תיקון שרי ואע"ג דאפשר בגניזה, וה"ה נמי די"ל דלצורך תיקון מותר למחוק שם ה', דהרי כאמור הכל מלאו אחד דלא תעשון וגו' נפיק, ומדילפינן הקורע ע"מ לתפור לחייב בשבת מתופרי יריעות, ש"מ שלא היה ע"י גרמא בעלמא אלא קריעה להדיא קרעו, וגם פשוט דתופרי יריעות לא עשו ע"י אמירה לנכרי, וא"כ שפיר מוכח מהכא היתר מחיקת השם לצורך תיקון. עכת"ד. ע"ש.

וראה עוד בדבריו בחיו"ד (סי' רסד) דגם שם עמד על דבריו של מהר"י אסכנדרני ושפך עליהם סוללה להקשות עליו ולדחות את דבריו, וכתב, דמה שהביא מענין נתיצת המזבח ודחה דשאני התם שלא היה אפשר באופן אחר וכו', נעלם ממנו גמ' ערוכה דע"ז (נב ע"ב) דאמרינן התם דמזבח ששקצו אנשי יוון היה חולין גמורים ומצאו לו מקרא מלא "ובאו בה פריצים ויחללוה", מכיון שבאו בה פריצים נתחללה. ופרש"י מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקו לחולין קנינהו בהפקירא. ע"כ. וא"כ ממילא אין בו כבר איסור נתיצה. וכן צריכים לומר במ"ש רש"י במגילה (כט ע"א) ד"ה דשף ויתיב, ובנאוהו יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאוהו עמהם בגלותן לקיים מ"ש "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ע"כ. וקשה מי התיר להם להוריד מקדושת ביהמ"ק לביהכ"נ, אלא על כרחך כיון שבאו בה פריצים נתחללו. וכן נמי מצינו בנחמיה (פרק ב) שהיה שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון ע"מ לבנות חדשים, ואיסור הנתיצה הוא גם בזה, שהרי הוא בכל דבר שהוא קדוש כעין המבואר בגמ' דמכות הנ"ל בשורף עצי הקודש וכו', אלא מבואר דמכיון שהיתה הנתיצה ע"מ לתקן מותר. ומזה היה לו למהר"י אסכנדרני ללמוד, ולא שייך הכא דחייתו הנ"ל משום שאי אפשר בענין אחר, דהרי חומת ירושלים לא היתה מכוונת ביותר, והיו יכולים להוסיף על העיר ועל העזרות כמבואר רפ"ב דשבועות, ואפ"ה היה שובר ע"מ לבנות, וזה היה ראיה נכונה יותר ממזבח ששקצו אנשי יוון, אלא שגם זה אינו, מטעם הנ"ל שמכיון שבאו פריצים בבית ראשון נתחלל והותר לנתצו.

והוסיף שם החת"ס על הראיה מהגמ' דשבת (עה ע"א) בענין היריעות שאם נפל ביריעה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, דהא מבואר בתוס' (שם) שקורעין אותה לגמרי מראשה לסופה, וע"כ מיירי אחר שכבר נשתמשו בה במשכן, דבתחילת עשייתן לא היו עושין כן דאם לפני מלך בשר ודם אין עושין כן ליקח קרוע לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו, אע"כ מיירי הכא בשכבר נשתמשו בה למשכן, דאז לא בנקל גונזין אותה אלא מתקנין בה ככל האפשרי שלא להביאה לידי גניזה, ואע"פ שכשהיו קורעין בה הוא אסור מלא תעשון כן וגו', על כרחך כיון שעשה ע"מ לתקן לית לן בה. ועוד הביא שם ראיה מהגמ' דערובין (י ע"ב) דאמרינן התם מכתשת של משה נתפגמה והביאו אומנים ותיקנו, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. וקשה מי התיר ליטול תיקונה, הלא מכתשת כלי שרת הוא למסקנת הש"ס בשבועות (יא ע"א) וכל תיקון המחובר הוא כגוף הכלי, וההסרה היא שבירתו ואפ"ה הותר לצורך תיקון. והביא שם החת"ס עוד ראיות, ואח"כ כתב, ומכיון ששניהם בלאו אחד נאמרו נתיצת המקדש ומחיקת השם, א"כ ממילא דין אחד להם, ואין להתעקש דשאני נתיצת המקדש שהותר מכללו במשכן שהורידוהו בנסוע המחנות כמתבאר בגמ' שבת (לא ע"א) גבי סותר ע"מ לבנות במקומו, די"ל דמחיקת שם השם נמי הותר מכללו בסוטה [שמוחקים בו שם ה']. וא"כ דמצינו היתר לקרוע היריעה ולהסיר טלאי המכתשת ע"מ לתקן, ה"ה. נמי דמותר עכ"פ לקדור ה' וכו' ואין צריך לגנוז היריעה כמ"ש מהר"י אכסנדרני. עכת"ד. וראה גם במהר"ם שיק בביאורו על תרי"ג מצוות (מצוה תלח, ל"ת רנב) שעמד לחזק שם את דחיותיו הנ"ל של רבו החת"ס על מהר"י אסכנדרני. ע"ש.

חזינן מהכא כי רבינו החת"ס מפלג פליג על דברי מהר"י אסכנדרני שאוסר את מחיקת שם ה' לצורך תיקון, וס"ל דשרי, וה"ה נמי דשרי נתיצת המקדש וכליו כל שעושה זאת לצורך תיקונם, ולא רק במקום שאינו יכול בכלל ללא כן, אלא בכל גווני שעושה לצורך תיקון שרי. ואיברא דהגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל ח"ב (חאו"ח סוס"י כ) הזכיר את דברי החת"ס הללו, וכתב עליו כי הנה הגאון מהר"ם ליב בספר איל המילואים הל' סת"ם (סי' רעו דף עט) תירץ את כל קושיותיו של החת"ס, וחיזק את סברת מהר"י אסכנדרני בטוב טעם ודעת. ע"ש. מ"מ הנה הרדב"ז בתשובותיו ח"ב (סי' תקצו) עמד נמי בשאלה דמהר"י אסכנדרני הנ"ל, בס"ת שרגל ה"א אחרונה דשם הוי"ה ברוך הוא דבוק בגגה בדיבוק דק שלא נראה אלא בעיון אם מותר למוחקו, והביא שם ג"כ את דברי מהר"י אסכנדרני הנ"ל בשלמותם, ואח"כ כתב דיש ללמוד מדבריו שאם אין סופר לסלק היריעה או לקדור, ואין להם ספר אחר שמותר לגרור ולתקן. [ובפשטות נראה דדייק הכי מהא דעמד מהרי"א לחלק בין נתיצה דאבני המזבח למחיקת שם השם, דבאבני המזבח לא היה אפשר בענין אחר ולהכי הוה שרי לנתצם, משא"כ במחיקת השם שאפשר להחליף היריעה וכו', וממילא משמע דכל כי הא במחיקת השם שאין מי שיחליף היריעה וכו' הוי נמי כלא אפשר כלל וממילא שרי למוחקו. וק"ל].

ואח"כ המשיך הרדב"ז וכתב, ואני הכרתי את החכם הזה [מהר"י אסכנדרני] בצפת בהיותי בן י"ג שנה, ובלי ספק היה חסיד גדול וירא שמים ובקי בתלמוד ובמדרשים, אבל היו בדורו גדולים ממנו. ולכן מלאני ליבי להתיר ספיקו ולהורות שמותר לגרור רגל הה"א ולתקנו, חדא, דלא ראינו לאחד מן הראשונים שחלק בזה ויפה עשו, כיון שנפסל השם הרי הוא מחוק ועומד ומותר לתקנו דאין מוחק אחר מוחק, וכי מפני שקורין אותו ה"א יהיה המוחק עובר, וכי מפני טעותו של זה יהיה זה עובר, ותו כי לפי שיטתו אפילו שתהיה דבוקה לגמרי קורין אותה ה"א, כי צורת החי"ת משונה מצורת הה"א בגופה ממש בזולת דבקות הרגל, גם לפי הענין קורין אותה ה"א, וכי היכי שהוא מודה כשנדבקה לגמרי שיכול לתקן, אף בזו יכול לתקן. והאריך הרדב"ז שם להקיף את דבריו של מהר"י אסכנדרני בחבילי קשי"ן, וכן עמד לדחות שם את הראיה מהמזבח שנתצו אותו בני חשמונאי, דהא אמרינן בגמ' דע"ז דקרא אשכחו ודרוש "באו פריצים וחללוהו", מכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפיק לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו כדידהו, ולכן פשיטא דמותר לנתצו שהרי לא נשאר בהם קדושה, [והוא כדחיית החת"ס הנ"ל שדחה כן מדנפשיה ולא זכר שר מדברי הרדב"ז הללו], וכן הביא ראיה מהא דכתוב שם על בשרו דהגמ' בשבת (קכ ע"ב) דשרי ליה לטבול, וזה אע"ג שהוא פסיק רישא שימחק שם השם, אלא ודאי כיון דדרך השחתה הוא דאסור, וזה אינו מתכוון להשחתה, והוי נמי צורך מצוה שרי. והכ"נ בס"ת איכא צד מצוה לתקן הספרים. [הן אמת דבפשט דברי הגמ' דשבת שם מתבאר, דהא דשרי לטבול הוא מטעם דהוי גרמא (עי' היטב בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין חיו"ד (סי' רעו סעיף לו - לז): ע"ש). אמנם אולי יש לומר דס"ל להרדב"ז כדברי הנודע ביהודה במהדו"ת (חאו"ח סוס"י יז) דס"ל שגרמא במחיקת שם השם מותר רק לצורך מצוה, ואשר כבר הארכנו בזה בס"ד במקום אחר (הוא כאן בספרינו בסימן לעיל סימן יג), וא"כ נמצא דעיקר ההיתר הוא מפני המצוה. וק"ל]. וגם עמד לדייק מהא דאמרינן "המאבד שם מן השמות" דמשמע דוקא בדרך השחתה, וכן מבואר נמי מדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה שכתב "דרך השחתה" כמה פעמים באותו הפרק. ולכן העלה שם הרדב"ז, דלעולם. שרי למחוק ע"מ לתקן גם בכה"ג שרגל הה"א דבוק לגגה בדיבוק קל ודלא כמהר"י אכסנדרני. ע"ש. וראה גם בדברי הרדב"ז (ח"א סי' עז). ע"ש.

הראת לדעת כי החת"ס הנ"ל נמצא בשיטת הרדב"ז לחלוק על חידושו זה של מהר"י אסכנדרני שאוסר מחיקת שם ה' לצורך תיקון, וגם הם ב' נביאים שנתנבאו בסגנון אחד לדחות דבריו ממה שהביא ראיה ממזבח ששקצו בני יון שהחשמונאים ניתצוהו וכו' די"ל שאני התם שכבר יצא לחולין, (ועתה ראיתי בס"ד ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"ד סי' ערה) ד"ה ובזה הן נסתר וכו', שמתבאר מדבריו דמסכים לסברת נמי הרדב"ז הנ"ל, דכל שמוחק שם ה' ע"מ לתקנו שרי. ע"ש היטב דבריו), וממילא סרה ג"כ ההערה הנ"ל שיהיה אסור לנתץ מאבני המזבח והמקדש וביהכ"נ לצורך תיקון באופן שאין בו תיוהא אלא רק להרחיבו, דלעולם הדין הוא דשרי כל שעושה זאת לצורך תיקון כל שהוא, אפילו רק להרחיבו או ליפותו, ומיושבת הקושיא שהקשנו על דברי מהרש"ם.

אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו מדעתו דעת עליון של אדונינו מרן ז"ל, דחזינן שבב"י יו"ד (סי' רעו) הביא את דברי מהר"י אסכנדרני דאוסר למחוק שם ה' לצורך תיקונו, והן אמת דבשו"ע (שם) לא הזכיר מרן כלל להאי דינא דמהר"י אכסנדרני, מ"מ הנה מדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל (ח"א חאו"ח סו"ס כ) מבואר שהוא מבין בדב"ק דמרן ז"ל דס"ל בהא כדעת מהר"י אסכנדרני, כיון שהביא את דבריו בב"י וגם איכא פוסקים רבים דקיימי בסברא זו דאסור למחוק שם השם אפילו לצורך תיקון. ע"ש. [ונראה דכוונת הגרי"ח בזה לומר ע"פ הכלל שהבאנו לעיל בדברינו, דכל הלכה שהזכירה מרן בב"י אע"ג שלא הזכירה אח"כ בשו"ע י"ל דהכי ס"ל לדינא, ורק אם יש חולקים על הלכה זו שהביאה בב"י י"ל דלהכי השמיטה בשו"ע משום דחזר בו מנה ולא ס"ל הכי לעיקר דינא, והיינו דבא הגרי"ח ז"ל לרמוז בזה דהרי בהלכה זו רבים ושלימים עומדים ומסכימים לדברי מהר"י אכסנדרני וא"כ צ"ל דאע"ג דהשמיטה מרן ז"ל להלכה זו מהשו"ע סו"ס כיון שהביאה בב"י ש"מ דס"ל הכי. וק"ל]. ויש לציין דהנה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חיו"ד סי' עה - עו) ד"ה ואין לדחות וכו', מובאת שם תשובת הגאון מוהר"ר טיאה ווייל, שכתב בין היתר בתשובתו שם, שיש הרבה דעות דמתירין למחוק את השם עצמו בשביל תיקונו, דבענין זה לא נאמר הלאו דלא תעשון כן וגו', ואע"ג דלא קיי"ל הכי, אפ"ה בנטפלין לשם השם כ "אלוקינו" וכדו' אפשר דלכו"ע שרי וכו'. ע"ש. [ותשובתו זו של מהרי"ט ווייל נדפסה עתה בתשובותיו שו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל (סי' סט). יעו"ש].

והנה בשו"ת בית דוד (סוס"י ז) הביא את דבריו אלה של הגרי"ט ווייל שכתב דהרבה דעות מתירין וכו', וכתב ע"ז, ותמהני על דבריו דבעניותי לא מצאתי שום דעה שתסבור כן, זולתי בעל שלטי הגיבורים, וגם הוא לא כיון לזה, ואף אם כיון לזה ודאי דבריו דחויים, וכמו שהשיג עליו בשו"ת משאת בנימין, וא"כ איך כתב הרב הנ"ל דיש בזה "הרבה דעות להתיר". ע"ש. וראה גם בשו"ת חכמת שלמה (סוס"י יא) שכתב, וגם בהיתר התשב"ץ במוחק ע"מ לתקן [וכוונתו לדברי הרשב"ץ בתשובותיו (ח"א סי' ב) שכתב שם, דמותר למחוק שם ה' לצורך תיקון. ע"ש], כבר כתבו בשו"ת חינוך בית יהודה והפרי מגדים, דמסתימת השולחן ערוך וגדולי האחרונים מבואר דגם ע"מ לתקן אסור, ואטו ניקום ונסמוך איחיד במקום רבים. ע"ש. והביא דבריו ג"כ בס' כרב יעקב (סי' ז הערה 1). ע"ש. וראה בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד חיו"ד (סי' רסט) מש"כ בענין זה. ע"ש. וראה גם בהערות הגר"י סופר בחו' מוריה (גליון קמט סיון תדש"מ ע"מ עט אות נה) במש"כ להעיר על דבריו של מהר"י אסאד בתשובה הנ"ל. ע"ש.

ויש להוסיף, כי הנה מה שהביא הבית דוד את דברי שלטי הגיבורים וכתב עליו דהוא ס"ל דמותר למחוק שם ה' לצורך תיקון. בפשטות נראה כוונתו לדברי שלטי הגיבורים במס' שבועות פרק שבועת העדות (דף טז ע"א בדפי הרי"ף דפוס וילנא אות ב) שכתב שם וז"ל: ונראה דאפילו עושה מעשה אלא שמכיון לתקן שפיר דמי, כדאיתא בהל' סופרים וכן משמע בהגהות מימוניות פ"ו מהל' יסודי התורה, ז"ל, אבל דיו שנפל על הכתב מותר למוחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן. ע"כ. הרי דאע"פ שהוא מוחק שם ה' להדיא אפ"ה שרי כיון דכוונתו לתקן, ואין לומר דאותה מחיקה שהתיר שם ההגה"ה היינו היכא שהמחק גופו הוי תיקון, דא"כ תקשי לך במאי עסקינן אי טיפת הדיו שנפלה אינה בענין שמחקה האותיות אלא שנדבקו זה לזה, ובא להתיר להפרידן מאי מחיקה שייך הכא, ואי זה סלקא דעתין הוה לן לאסור בענין זה כיון שאינו נוגע באותיות השם, וא"ת דמיירי שנפלה הטיפה בתוך אות השם והתיר לנו להסירה מתוכו, אכתי אין כאן בכה"ג מטעם מחיקה אלא מטעם חק תוכות הוא דאיכא, אלא ודאי דמיירי בענין שמוחק את השם להדיא ואפי' הכי שרי אע"פ שאין במחיקה ההיא תיקון כיון שהוא לצורך תיקון, ודכוותא פרש"י פ"ג דבכורות גבי פרה אדומה שיש בה שערות שראשן משחיר ועיקרן מאדים, שיכול לגזוז ראשי השחור במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה, כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה, ואע"פ שהוא גוזז בהדיא וכו'. ע"ש.

הן אמת דקצת יש מקום להתבונן בדבריו אלו של שלטי הגיבורים, דהיכי יליף לה להאי דינא דמותר למחוק שם השם לצורך תיקון מדבריו הנ"ל של ההגהמ"י, דלכאורה התם בהגהות מימוניות הא דשרי למחוק לשם השם הוא כיון שנפל עליו דיו ומחק את השם לגמרי וממילא ליכא כבר לשם השם שהוא מחוק ועומד, משא"כ במקום ששם השם ניכר מנין לנו דשרי למוחקו. ובאמת ראיתי בשו"ת משאת בנימין (סי' נז) סוד"ה נראה דודאי וכו', דברישא דמילתיה הביא שם את דברי שלטי הגיבורים הנ"ל שמבואר בדבריו דמותר למחוק שם השם לצורך תיקון, ודן מיניה לנידון דידיה בסופר ששכח לכתוב אות יו"ד במילה "אלוהינו", וכתב "אלוהנו" בלי אות יו"ד, אי שרי למחוק את הנו"ן והו"ו של אלוקינו ע"מ להוסיף את היו"ד, וכתב דקשה להתיר בנידון דידיה כיון דאפשר שהיות והמילה אלוקינו נקראת כמות שהיא גם בלי יו"ד, אפילו תיקון לא בעי וממילא אסור למוחקה וכו' ואפילו שלטי הגיבורים נמי אסור. ובסוף דבריו שם כתב, גם מה שכתבנו לעיל בשם שלטי הגיבורים דאפילו בשם עצמו יכול למחוק כדי לתקנו, לא ידעתי מי התיר לו כזה ומנין למד זה, והראיה שהביא מטיפת דיו לא דמי כלל, דהתם כבר נמחק צורת האות לגמרי, ואין המוחק עושה מעשה כלל דהוי מוחק אחר מוחק, וכן משמע מדברי מהרא"י בכתביו (סי' עב), ובהדיא כתב הב"י ביו"ד (סי' רעו) בשם מהר"י אכסנדרני שאפילו למחוק ע"מ לתקן אסור, וא"כ ליתא להא דשלטי הגיבורים, ולא בריר לן כלל למשרי בנ"ד כה"ג. אם לא שאפשר לומר דכל הני רבותא דאסרו למחוק כדי לתקן היינו דוקא באותיות עצמן של השם שקדושתן קדושה דאוריתא, משא"כ במה שנטפל להשם שקדושתן הוא דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מספר המדע דבמוחק עצם השם הוא לוקה מדאוריתא והמוחק אותיות הנטפלות אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. עכ"ל. ע"ש.

והרי מבואר בדבריו של המשאת בנימין כההערה הנ"ל, דאין ללמוד מדברי ההגהמ"י הללו לענין מחיקת שם השם, דשאני התם כשנפל הדיו על האות שנחשב כנמחק לגמרי. [הן אמת כי הנה לכאורה שלטי הגיבורים בהמשך דבריו (שם) נגע בנקודה זאת, שכתב שם, דאע"ג דבטיפת דיו חשיב מוחק אחר מוחק, מ"מ הא איכא בהכי איסור דרבנן כהמטיל מום בבכור בעל מום וכו'. ע"ש. וכנראה אולי שהרגיש בההערה הנ"ל, דהרי ההגהמ"י מיירי בנפל טיפת דיו על האות ואיך ניליף מיניה לענין מוחק שם השם להדיא, ולכן ביאר דאף בכה"ג שנפל טיפת דיו עדין איכא איסורא וכו'. ושו"ר בס"ד שבשו"ת רמתיים צופים (חיו"ד סי' עא אות א) שהביא שם את דברי המשאת בנימין במה שהעיר על דברי שלטי הגיבורים, וכתב ע"ז, דנראה שהש"ג נרגש בזה, אולם עמד להעיר ע"ז שלפי דבריו לא מהני אלא למה שאיסור המחיקה בו מדרבנן כהא דהתם דהוי מוחק אחר מוחק, ואין ראיה מזה שיהיה מותר למחוק ע"מ לתקן בדבר שאיסור המחיקה בו הוא דאוריתא. ע"ש].

אמנם עתה ראיתי בשד"ח בכללים (מער' מ כלל יב אות ד) ד"ה ולפי מה שכתב וכו', שהביא שם את דברי מהר"י הלוי בשו"ת רוב דגן (חיו"ד סי' א) דמבואר בדבריו דגם השלטי גיבורים שכתב דשרי למחוק שם השם היינו דוקא באופן דהוא דומיה דדברי ההגמ"י שנפל הדיו על האותיות ואין הם נכרות, ולכן ביאר שם כי לעולם אף שלטי הגיבורים לא פליג על דברי מהר"י אסכנדרני הנ"ל שכתב דאם רגל הה"א נוגעת בגגה בחיבור דק כחוט השערה דאסור למוחקו, והשלטי גיבורים מיירי דוקא כשהדיבוק הוא גדול שנראה כחי"ת והטעות ניכר לכל, דדמי לההיא דכתב יהודה במקום הוי"ה והטיל בו דל"ת, אבל בכי האי גוונא דמיירי מהר"י אסכנדרני שהדיבוק הוא דק דכו"ע קרו ליה ה"א ואין הטעות ניכר לא ס"ל להתיר, והביא שם את דברי המשאת בנימין (הנ"ל) שכתב לדחות את דברי השלטי גיבורים מדברי מהר"י אסכנדרני, וכתב דאין סתירה כלל לדבריו עפ"י החילוק הנ"ל. ע"ש. (ובפשטות אולי דייק כן נמי מדברי השלטי גיבורים שכתב בסוף דבריו, ואינו נראה להוכיח מכאן דהכותב שם בכוונת השם בטעות שיהיה מותר למוחקו כיון שאינו מכוון אלא לתקן, דעד כאן לא שמענו שיהיה מותר למחוק כשמכוון לתקן אלא היכא שהשם הוא בעצמו לא היה מתוקן מתחילה כגון שנפל עליו טיפת דיו וכו'. ע"ש. ומשמע דוקא דומיא דהכי שנתקלקלה צורת האות לגמרי שרי. וק"ל). ונמצא לפ"ז דמדבריו דמהר"י הלוי מבואר, דעושה השלום במרומים בדברי רבנן עליונים למעלה השלטי גבורים ומהר"י אסכנדרני די"ל דלא פליגי וגם השלטי גבורים ס"ל דאסור למחוק שם השם שהוא עדין ניכר לצורך תיקונו.

אמנם איך שיהיה, לגבי נידון דידן הנה יש לומר, דלא מבעיא אם נאמר דלדעת מרן ז"ל מותר למחוק שם השם לצורך תיקון אפילו כשעדיין הוא ניכר וכעובדא דמהר"י אכסנדרני [והא דסתים לה מרן בב"י יו"ד (סי' רעו) שהביא שם בפשיטות את דברי מהר"י אסכנדרני דאסור למחוק שם ה' לצורך תיקון, ובשו"ע השמיטו ולא הזכירו, היינו משום דסמיך על מש"כ בב"י, וגם עי' היטב בדברי מרן בשו"ע אור"ח (סי' לב סעיף כו). ע"ש], וממילא ה"ה נמי הכא בנידון דידן, דשרי לסתור ולנתוץ מאבני ביהכ"נ לצורך תיקון אפילו שאינו תיקון של תיוהא שנתקלקל הכותל וכיו"ב אלא שרוצה רק ליפות הביהכ"נ ולהרחיבו, דהא שניהם מלאו אחד נלמדו דלא תעשון כן וגו' ומה שמותר בזה מותר גם בזה.

אולם הנה אפילו אם נאמר דדעת מרן היא לאסור מחיקת שם השם לצורך תיקון [וכדעת הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (הנ"ל) שכתב דאף מרן פוסק בזה כמהר"י אסכנדרני, וראה גם בס' קול יעקב (סי' רעו סק"ע), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ז בהשמטות (חאו"ח סי' ה אות א) שהביאו בשתיקה כהודאה את דברי הרמ"א שפסק כמהר"י אסכנדרני ומשמע מדבריהם דאין מרן ז"ל חולק ע"ז ואף הוא עומד בשיטה זו. יעו"ש], יש להשיב ולומר דלא קשיא מהתם לנידון דידן בענין נתיצת אבני ביהכ"נ לצורך הרחבתו, דלפי המבואר לעיל מדברי המשאת בנימין אייתי שפיר, שהרי עמד לחלק גבי נידונו שם בין איסור מחיקת שם ה' לנטפלים לשם השם, וכתב דבמחיקת שם השם היות ואיסורו מדאוריתא להכי אסרו אפילו כשעושה זאת לצורך תיקון, משא"כ בנטפלין לשם השם דאיסור מחיקתן הוא מדרבנן טו לכן לצורך תיקון התירו למוחקן. [ואף שיש חולקים על מה שכתב המשאת בנימין בפשיטות דמחיקת הנטפלין לשם השם איסורו מדרבנן ועי' מש"כ כאן (בהערה טו) לעורר בזה, מ"מ עצם החילוק של המשאת בנימין כדקאי קאי לחלק בין איסורא דאוריתא לאיסור דרבנן. וק"ל].

וא"כ לפ"ז דאיכא חילוקא בין דאוריתא לדרבנן, דבדרבנן שפיר שרי למחוק לצורך תיקון לכו"ע, ממילא יש לומר כן גם בנידון דידן, דהרי לפי המבואר לעיל חזינן דסברי רבנן עליונים למעלה דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדרבנן, (ובפרט לפי מש"כ בשו"ת דבר משה למהר"ם תאומים (סימן סט) והביאו נמי הגרי"ח בשתיקה בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סו"ס כ) דמש"כ המרדכי להשוות דין ביהכ"נ לבית המקדש הוא יחידי בדבר ולא נמצא לו חבר בשום אחד מהראשונים. ע"ש. אולם כבר כתבנו לעיל (בריש דברינו) דאפשר דהרמב"ם בס' המצוות ס"ל הכי), ממילא זהו החילוק דאיכא הכא, דאע"ג שאסור למחוק שם ה' שעדין ניכר לצורך תיקון, היינו משום דאיסור מחיקתו הוי מדאוריתא, משא"כ הכא בנתיצת אבני ביהכ"נ דהוי דרבנן לצורך תיקון שפיר שרי. וק"ל. ושו"ר כיו"ב בשו"ת קול יהודא (סי' ח) ד"ה וחידוש וכו', שהביא שם את קושית הפמ"ג באו"ח (סי' קנא במשב"ז סק"ג) שהעיר דאיך שרי לנתוץ בביהכ"נ ע"מ לתקן דהרי מחיקת שם השם אפילו לצורך תיקון אסור, ואיסור נתיצה במקדש ובביהכ"נ ואיסור מחיקת שם השם מלאו אחד נאמרו, וכתב ע"ז כי לעולם יש לחלק, דהרי התם במחיקת שם השם הוי איסור דאוריתא ולהכי אפילו לצורך תיקון אסור, משא"כ הכא בביהכ"נ דקדושתו רק מדרבנן מותר לנתוץ ע"מ לתקן, וכמבואר במשאת בנימין. ע"ש.

וראה גם בש"ך יו"ד (סי' רעו סקי"ב) שכתב שם בענין מחיקת שם השם: בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול שהוא נכתב כשמות הקדושים, כגון "והייתם כאלוהים" וכה"ג מותר למוחקו, וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למוחקו לצורך תיקון דוקא, אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון. אבל בנכתב לשם קדושתו, אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור וכו'. ע"ש. ובפשוטם של דברים מבואר מהש"ך, דאם כתב שם השם בקדושתו, ברור הוא דאסור למוחקו אפילו לצורך תיקון. וראה נמי בדברי הפמ"ג באו"ח (סי' קנא במשב"ז סק"ג) שמתבאר מדבריו להדיא דמפרש כן בדברי הש"ך הללו, דכל שנכתב לקדושת השם אסור למוחקו אפילו לצורך תיקון אסור, דהא ז"ל הפמ"ג שם (בענין נתיצת אבני ביהכ"נ לצורך תיקון): ואמנם קשה דחד אזהרה הוא מוחק שם ונותץ אבן, וכי היכי דמוחק שם ע"מ לתקן אסור כמבואר ביו"ד סי' רעו בש"ך סקי"ב ה"ה נותץ וכו'. ע"ש. ולכאורה היכי כתב הכא הש"ך דאפילו לצורך תיקון אסור למחוק, אלא בפשטות היינו מהא דהש"ך כתב דבשם השם שנכתב שלא לשם קדושתו שרי למוחקו אך ורק לצורך תיקון, דוק מינה דאם נכתב לשם קדושתו אפילו לצורך תיקון אסור. וק"ל. דו"ק ותשכח.

ועכ"פ יש לעמוד מאי שנא הא מהא, דבנכתב לשם קדושתו אפילו לצורך תיקון אסור למוחקו, ובנכתב שלא לשם קדושתו לצורך תיקון מותר, אולם לפי דברינו הנ"ל אייתי שפיר דיש לחלק ולומר כביאור הנ"ל ע"פ דברי המשאת בנימין, דבנכתב לשם קדושתו דאיסור מחיקתו הוא מדאוריתא ממילא אסור למוחקו גם לצורך תיקון, משא"כ בנכתב שלא לשם קדושתו דאיסור מחיקתו הוי רק מדרבנן ומדאוריתא לית ביה שום איסורא וכמו שכתב החוות יאיר בתשובותיו (סימן טז) דכל שם השם שלא נכתב לקדושתו איסור מחיקתו הוי מדרבנן, וכ"כ עוד אחרונים. [וראה בזה עוד בהגהמ"י (פ"ו דיסודי התורה אות א), ובאור שמח (פ"א דתפילין הט"ו), ובחזו"א יו"ד (סי' קסד סק"ג), ובביאור הגר"א יו"ד (סי' רעו סק"ו), ע"ש. וגם כבר כתבנו מזה בס"ד במקום אחר (לעיל סימן יג). יעו"ש, ולכן שרי למוחקו לצורך תיקון. וק"ל. ודו"ק. ונמצא לפ"ז דאף מדבריו של הש"ך מבואר כנ"ל דאיכא ליה להאי חילוקא בין דאורייתא לדרבנן, והוא תנא דמסייע לדידן במה שכתבנו לחלק בזה].

הן אמת כי אפילו אם נאמר דקדושת ביהכ"נ הוי מדאוריתא ונתיצתו הוי נמי מדאוריתא, וכמו שהבאנו לעיל לבאר כן בדעת הרמב"ם ודעימיה, מ"מ עדין יש לחלק בין נידון דידן באיסור נתיצת אבני ביהכ"נ לענין איסור מחיקת שם השם דאסור למוחקו אף לצורך תיקון, דהנה מדברי המשאת בנימין הנ"ל (סי' לג) בסוד"ה ואשר בא בשאלה וכו', מבואר דאפילו אם נאמר דאיסור נתיצת אבני ביהכ"נ הוי מדאוריתא אפ"ה לצורך תיקון י"ל דשרי, שהרי בנידונו שם בענין סתירת ביהכ"נ עמד להביא ראיה מבנין הורדוס דכיצד זה דאמרינן בגמ' דב"ב (ג ע"ב) דבבא בן בוטא אסביה עיצה להורדוס לסתור לביהמ"ק ע"מ לבנות יפה וחזק ממנו, [דאין לומר דהוא משום דחזי ביה תיוהא, דהרי לפי התרוץ השני בגמ' התם דאמרינן "מלכא שאני דאי אמר עקר טורא עקר טורי" וכו', משמע דהוא אפילו לא חזי ביה תיוהא], וממילא איך זה שלצורך תיקון ויופי נתן לו בבא בן בוטא עיצה לסותרו והא איכא לאו ד "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" דמזה ילפינן דאפילו אבן אחד אסור לנתוץ מהמקדש וק"ו דאסור לנתוץ את כל המקדש כולו, אלא ודאי צ"ל דהיינו טעמא, משום דסתירה זו היא בנין כיון שעושה זאת ע"מ לבנותו ושרי. וסיים שם המשאת בנימין, ודי בראיה זו להתיר סתירת ביהכ"נ של כרכים ע"מ לבנות ביהכ"נ חדש ויפה מן הראשון. וחזר ושנה המשא"ב ראיה זו מהורדוס כמה פעמים, דמהא חזינן דכל שסותר ע"מ לבנות שרי. יעו"ש בתשובתו. ובפשוטם של דברים משמע מדבריו אלו, דכל שעושה הנתיצה לצורך תיקון שרי, אפילו אם נימא דאיסור הנתיצה הוי מדאוריתא ואפילו שהוא רק לצורך יופי והרחבה ולית ביה שום תיוהא, דהא על ביהמ"ק קאי מילתיה בענין הבנין שסתר הורדוס וכו' ועל הא קאמר דליכא ביה משום לאו דלא תעשון וגו' דברור הוא שהתם הוי האיסור מדאורייתא וזאת כיון שעושה כן לצורך תיקון, וגם כל זה היה רק משום יופי וכו' ולא משום תיוהא וכנ"ל, וממילא מיושבת הקושיא שכתבנו להעיר על דברי מהרש"ם. [ולכאורה עוד היה אפ"ל דאיכא הכא ס"ס לקולא, את"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי דאורייתא שמא אין הלכה כמהר"י אכסנדרני דאסור למחוק שם השם לצורך תיקון, ואפילו ת"ל דהלכה כמותו דמהר"י אכסנדרני שמא איסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדרבנן ולהכי שרי לסותרו ע"מ להרחיבו משום דלא דמי למוחק שם השם דהתם הוי איסור דאורייתא.

וק"ל].

אלא דמעתה מאחר דחזינן מדברי המשאת בנימין דס"ל דשרי לנתוץ בביהמ"ק וביהכ"נ אפילו אם נימא דאיסור נתיצתו הוי מדאוריתא, כיון שעושה זאת לצורך תיקון, קמה וגם ניצבה קושיה אחריתי, דמאי שנא דבאיסור מחיקת השם חזינן להפוסקים הנ"ל מהר"י אכסנדרני ודעימיה דס"ל דאסור למוחקו אפילו לצורך תיקון כל שאין הוא מקולקל כהא דאות ה"א דהוי"ה דבוקה לגגה בדיבוק קל כשערה, ובענין המקדש ובביהכ"נ שרי לסותרם אפילו שאין בהם תיוהא וקילקול אלא רק ע"מ להרחיבם וליפותם.

אולם הנה נראה בס"ד דיש ליישב זאת ע"פ מש"כ הגאון החח"מ בשד"ח בכללים (מער' מ כלל יב אות ג), דהתם עמד לפלפל באורך בענין זה דמחיקת שם השם לצורך תיקון אי שרי, וכתב להביא ראיה מענין יריעות המשכן דבגמ' דשבת (עד ע"ב) אמרינן, דהיו קורעין אותן ע"מ לתקנם, והא איכא בהכי כשקורעם לאו ד "לא תעשון כן לה' אלוהיכם", אלא ודאי כיון דהוא לצורך תיקון שרי, ומינה ניליף לענין מחיקת שם השם, דהא תרוויהו דהני איסורי מחיקת שם ה' וקריעת הפרוכת ונתיצת המקדש וכליו מחד איסורא הוא דלא תעשון וגו', וממילא כשם דבקריעת הפרוכת שרי כיון שעושה כן לשם תיקון, ה"ה נמי דשרי במחיקת שם השם לצורך תיקון. אלא דעמד לדחות זאת, דלא דמי ענין קריעת הפרוכת למחיקת שם השם, כי אמנם דכולהו ילפינן מחד לאו, מ"מ פלגינן בהדיהו כמתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה), דהרי בסותר אבן מן המזבח והשורף עצי הקודש כתב עליהם הרמב"ם דאינו חייב אלא כשעושה זאת בדרך השחתה, ואילו לגבי איסור איבוד שם השם לא כתב דאסור דוקא כשעושה זאת דרך השחתה ומשמע דבכל גווני אסור ואין לחלק אם עושה זאת דרך השחתה או לא. וציין שם ג"כ על דברי ספר הקובץ על הרמב"ם בהל' יסודי התורה (שם) שהביא את דברי הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' ב) שכתב, דאין איסור במחיקת השם אלא במתכוין לאבדו, אבל כשעושה זאת ע"מ לתקן שרי, דומיה דנתיצת המזבח שאינו אסור אלא דרך השחתה. וכתב ע"ז ס' הקובץ, דמדקדוק לשון הרמב"ם דבנתיצה כתב דאינו חייב אלא כשעושה זאת דרך השחתה, ואילו במוחק לא כתב שחיובו הוא דוקא בשעושה דרך השחתה, מוכח דס"ל דבמוחק את השם לא שנא דרך שחתה לא שנא שלא בדרך השחתה, ובכל גווני אסור. וקורע יריעה מיריעות המשכן פשוט דלסותר אבן מאבני המזבח מדמין ליה, ואינו אלא בדרך השחתה. ולפ"ז עמד שם השד"ח לדחות את הראיה מענין קריעת יריעות המשכן דשרי לצורך תיקון, מענין מחיקת שם השם דדן ביה התם אי שרי למוחקו לצורך תיקון, דשאני התם ענין היריעות שכל איסור קריעתם הוא דוקא בדרך השחתה, וממילא לצורך תיקון שרי, משא"כ בענין מחיקת שם השם דאין האיסור למוחקו דרך השחתה דוקא אלא בכל גווני אסור, ולהכי אפילו שעושה זאת לצורך תיקון נמי אסור. טז ע"ש.

וממילא מכלל דבריו אלו של השד"ח, הוי נמי לנידון דידן, כי לעולם אפילו אם נימא דאיסור נתיצת אבני ביהכ"נ הוי איסור דאוריתא, אין קושיה מאיסור מחיקת שם השם אף למאי דחזינן לעיל מדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' כ) שכתב כי דעתו דעת עליון דמרן ז"ל היא כדעת מהר"י אסכנדרני דאסור למחוק שם השם אפילו לצורך תיקון. דיש לחלק בין הנידונים, דהא איסור נתיצת אבני ביהכ"נ הוי כאיסור נתיצת אבני המזבח והמקדש דהתם דוקא דרך השחתה הוא דאסור, וכדהדגיש זאת הרמב"ם בדבריו, וממילא לצורך תיקון שרי, משא"כ התם בענין מחיקת שם השם דהאיסור הוא בכל גווני אף שלא בדרך השחתה, ולכן אסור אף לצורך תיקון. ובנין ביהמ"ק דהורדוס יוכיח, דכיצד זה דסתר ליה הורדוס לביהמ"ק בעצתו של בבא בן בוטא ע"מ לבנות אחר יפה ממנו, אלא ודאי דשאני איסור נתיצת המקדש מאיסור מחיקת שם השם דהוא בכל גווני אסור אף שלא בדרך השחתה ולכן אף לצורך תיקון אסור. וק"ל.

ואיברא דהשד"ח (שם) בהמשך דבריו ד"ה והשתא וכו', ג"כ הביא ראיה זו, דענין נתיצת אבני המקדש שאני מאיסור מחיקת שם השם דרק בדרך השחתה אסור, מהא דחזינן דבבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס למסתריה לביהמ"ק, והא לתירוצא בתרא דאמרינן "מלכותא שאני דלא הדרא" משמע דעל אף דלא חזי ביה תיוהא אסביה עצה דליסתריה, ואמאי הא עבר על איסור דאוריתא, אלא ודאי כל שאינו עושה דרך השחתה שפיר דמי, והתם דכוונתו היתה לרומם בית אלוהינו בבנין נאה ומפואר, כדאמרינן התם כל מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו אמטו להכי שרי ליה. ע"ש. וע"ע בדבריו (שם) שהביא את דברי החכמת אדם הנ"ל בדבריו (כלל פו אות טו) שג"כ כתב כיו"ב דשרי לנתוץ מאבני ביהכ"נ לצורך תיקון אע"ג דבמחיקת שם השם אסור, והראיה מבבא בן בוטא דאסביה עצה להורדוס וכו', וש"מ דרך השחתה הוא דאסור אבל לצורך תיקון שרי. יעו"ש.

אמנם בצאתי חפשי, אנכי הרואה להגאון מהר"ם שיק בביאורו לספר המצוות (מצוה תלח, ל"ת רנב) [ואשר כל דבריו אלה מובאים ג"כ בתשובותיו (חיו"ד סי' רסו). ע"ש], שהביא שם בד"ה ובזה מובן וכו', את דבריו של גאון אחד במכתבי שומר ציון (מכתב רט - רי) שעמד להביא ראיה מהא דחזינן בגמ' דבבא בתרא דבבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לנתוץ את ביהמ"ק וכו', ש"מ דכל שעושה הנתיצה לצורך תיקון משרא שרי. ועמד מהר"ם שיק לדחות את דבריו, דהא חזינן דהא"ר - הנ"ל בדברינו - (סי' קנב סק"ז) עמד לדחות את דברי הט"ז דאסר לנתוץ בכותל ביהכ"נ אלא אם כן ימלא את מקום הנתיצה, מהא דחזינן דהרא"ם פירש את דברי רש"י (בפסוק "לא תעשון כן" וגו') שהביא דברי ר' ישמעאל (בספרי) שאמר, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבח, אלא שלא יעשו עוונות ויגרמו שיחרב המקדש, [ובספרי מובא דרשה זו בשם ר"ג, והלשון בספרי הוא: מנין לנותץ אבן אחד מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר "ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לה' אלוהיכם", רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחד מן השם שהוא בלא תעשה שנאמר "ואבדתם את שמם ולא תעשון כן לה' אלוקיכם", רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם ח"ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב. ע"כ. וכנראה שלפני רש"י לא היתה הגירסא "רבן גמליאל אומר" וכו', ונמצא שכל הדברים הם בחדא מחתא מר' ישמעאל ולהכי הביא רש"י לדרשא זו בשם ר' ישמעאל. וק"ל. וראה גם בדברי הרמב"ן על התורה פר' ראה שם (דברים יב ד). ע"ש היטב], וביאר הרא"ם דהא דלא הקשה על מחיקת השם וכי תעלה על דעתך שישראל מוחקין שם השם, משום דיש לומר דבענין שיש צורך למחוק לתיקון וכדו' הוה אמינא שמותר קמ"ל דאפ"ה אסור. ע"כ. ואם איתא דאסור בנתיצה אף לצורך תיקון כמו במחיקת שם ה', א"כ מאי פריך על נתיצה וכי תעלה וכו', אלא ודאי דבנתיצה לצורך משרא שרי ורק שלא לצורך אסור, ולהכי תמה ומקשה, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין וכו' שהרי כאמור האיסור הוא דוקא כשעושה שלא לצורך, ומתרץ שלא יגרמו בעוונותיהם וכו'. אולם הנה הרא"ם שם כתב ע"ז, כי לפי דעת ת"ק בספרי שם דס"ל שאזהרה זאת היא גם על המוחק וגם על הנותץ, מזה משמע דאיסורם שוה ואיסור הנתיצה הוי בכל גוונא דומיא דמוחק, ואפילו שעושה זאת שלא בדרך השחתה, ולהכי באה האזהרה על שניהם, דהוה אמינא שכל שעושה שלא בדרך השחתה מותר קמ"ל דאסור, אבל לרבי ישמעאל מחלקים דבמוחק שם השם אפילו דרך כבוד אסור ובנותץ כשעושה זאת לצורך תיקון וכדו' מותר ורק בדרך השחתה הוא דאסור, ולהכי קשיא ליה דוקא גבי נותץ וכי ס"ד שישראל נותצים המזבחות בדרך השחתה, שהכתוב צריך להזהירם, ומשיב שלא יגרמו בעוונותיהם וכו'.

ולפ"ז כתב מהר"ם שיק שם, דיש ליישב את קושית הא"ר על הט"ז דמאחר וחזינן דת"ק ס"ל דאסור לנתוץ אפילו שלא דרך השחתה, איתי שפיר דברי הט"ז דאסר לנתוץ אא"כ ימלא את מקום הנתיצה, כיון דאיסור הנתיצה הוא בכל גוונא. ולפ"ז עמד להעיר ג"כ על דברי הגאון הנ"ל (במכתבי שומר ציון), במה שהביא ראיה מהגמ' דב"ב בענין הורדוס דמשמע דשרי לנתוץ לצורך תיקון וליכא בהכי איסורא דלא תעשון כן וגו', דבאמת אין מכאן ראיה, דממי ניתי ראיה, מהורדוס פשיטא שאין ראיה דאפי' ממלכות ישראל אמרו בירושלמי (פ"ח דכלאים ה"ב) דאין מביאין ראיה מן המלכות, וגם מבבא בן בוטא אין ראיה דדילמא כרבי ישמעאל ור"ג דהספרי הנ"ל ס"ל דהלאו לא קאי כלל על נתיצת דברים קדושים כשעושה זאת לצורך תיקון, ומאי אולמא דבבא בן בוטא מר' ישמעאל ורבן גמליאל, אבל לדידן דקיי"ל דהלאו קאי על נתיצה דלמא אפילו נתיצה לצורך תיקון נמי אסור, וכדעת ת"ק בספרי. עכ"ד דבריו. ע"ש. וא"כ מכלל דבריו אלה של מהר"ם שיק עולה ומתבאר דאיסור הנתיצה הוי אפילו במקום שעושה זאת לתקן דומיא דאסור נמי במוחק שם השם, ואין ראיה נמי מבבא בן בוטא שהתיר להורדוס לסתור את ביהמ"ק לבנות חדש ויפה וכו' משום דבבא בן בוטא הוה ס"ל כמ"ד אחר בספרי דאנן לא קיי"ל כוותיה.

אמנם הנה עלה על לב ליישב בס"ד את דברי השד"ח (הנ"ל) ואת דבריו של הג' הנ"ל שהזכיר המהר"ם שיק וכן את המשאת בנימין (הנ"ל) שהביאו ראיה מהגמ' דב"ב בענין הורדוס דכל שסותר לצורך שרי, ונאחז בכסא הכבוד דרביה דמהר"ם שיק הלא ניהו משה איש האלקים הגאון חתם סופר, וניישב את דבריו של מהר"ם שיק, כי הנה אפילו לו יהי כדבריו דמדברי הספרי הנ"ל מבואר דת"ק פליג על ר' יהושע וס"ל דאיסור הנתיצה באבני המקדש שוה לאיסור מחיקת שם השם ואסור לנתוץ אפילו כשעושה כן לצורך תיקון, מ"מ עדין לא תקשי לן מהכי כי מאחר ובגמ' דילן במס' בבא בתרא הנ"ל (ג ע"ב) חזינן מעשה רב דבבא בן בוטא השיא עצה להורדוס למיסתר לביהמ"ק לצורך תיקון, ממילא שפיר דמי למילף מיניה, ואע"ג דבספרי הנ"ל מצינו דעה אחרת לא חישינן דהא קיי"ל דאין למדין מן המדרשים, וכמו שכתב החת"ס כיו"ב בתשובותיו (חאו"ח סי' לב) בהאי ענינא גופיה, דהתם הביא את דברי הגמ' דשבת (קכ ע"ב) דחזינן דמחיקת שם השם ע"י גרמא שרי, וכתב ע"ז, דאע"ג דרש"י בחומש הביא את דברי ר"י בספרי לא תעשון כן וגו' שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, דמזה משמע דגרמא אסור מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה. ע"ש.

וחזינן דהחת"ס ס"ל דדברי הספרי (הנ"ל) הוי דרש דאין לומדים ממנו הלכה, ומינה יש לומר נמי לנידון דידן, דהא בהאי כללא דקיי"ל דאין למדין מן המדרשים במקום דפליג על תלמוד דידן, אינו דוקא בדברים שנאמרו בו דרך דרש, אלא אפילו ההלכות שבו, דכל דפליגי על תלמודא דידן אין למדים מהם, וכדאמרינן בירושלמי (פ"ב דפאה ה"ד) אין למדין לא מן ההגדות ולא מן התוספות, אלא מן התלמוד. וכן כתב ג"כ הרשב"א בחי' למגילה (טו ע"א). ע"ש. והעלו האחרונים דלא אמרינן הכי דאין למדין מן המדרשים, אלא דוקא כשיש סתירה לזה מהש"ס וכמש"כ הפר"ח באו"ח (סי' קכח סק"כ) ובס' מים חיים (הל' ברכות פ"ה מ"ד), וכ"כ נמי הרב באר יעקב (חאבה"ע סי' קיט), והכנה"ג בכלליו (אות ע), ורבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' צא). ע"ש. ומהמבואר בדבריהם עולה, דאפילו בענין ההלכה המובא במדרש דפליג על דברי תלמוד דידן נמי אמרינן הכי דאין למדין מן המדרש, וראה בזה נמי למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ד אות ח), ובח"ד (חאבה"ע מי' ח אות א), ובח"ג (חאו"ח מי' ג אות ה). ע"ש.

ובפשטות אין זה רק היכא דהמדרש הוא נגד גמרא דידן דנקטינן כדברי גמרא דידן, אלא הוא אף בענין הספרי, וכעין המתבאר מדברי הכסף משנה (פ"א דהל' ציצית ה"י) שכתב שם לענין מ"ש הרמב"ם שא"צ לעשות חוטי הציצית שזורין והשיגוהו חכמי לוניל מהספרי דמפורש התם דבעינן שזורין, והשיב הרמב"ם בתשובה (והוא בשו"ת פאר הדור סי' כא] דסתם ספרי הוא ר"ש, ולפי שלא מצאתי מי שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו וכו'. ע"ש. וכיו"ב איכא נמי בהא דהרמב"ם (ריש פרק יב דנדרים) כתב, שהאב מפר לביתו את כל הנדרים והשבועות, והקשו עליו מהספרי דמבואר התם דאינו מפר לה אלא עינוי נפש, והשיב הרמב"ם (והוא בשו"ת פאר הדור סי' כז], דליתא לההיא דספרי, מדלא הוזכרה בב' התלמודים ולא בתוספתא, אלא ודאי ר"ש קאמר לה ולא קיי"ל הכי. ע"ש. [וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' ח אות ג). ע"ש]. ועי' ביד מלאכי (בכללי הרמב"ם אות ט) שאחר שהביא שם באורך מפי סופרים ומפי ספרים דדרך הרמב"ם הוא לתפוס עיקר כשיטת גמרא דידן אף במה שהוא כנגד הספרי, ואע"פ שהוא תופס לפעמים כברייתא דהבספרי שלא הוזכרה בשתי הגמרות מ"מ שיפסוק הפך גמ' דילן מפני הספרי זה לא שמענו דכ"כ מרן בבדק הבית יו"ד (סי' רלד) והלחם משנה (פי"א מהל' מאכלות אסורות) ומהר"ם בן חביב בס' תוס' יוה"כ עמ"ס יומא (יח ע"ב) והים של שלמה בפ"ד דיבמות (סי' נא) ועוד, וגם הרשב"א בחידושיו ליבמות (קכח ע"א) תמה על הגאונים למה סמכו על הברייתא בספרי ולא אברייתא דגמ' דידן שהיא העיקר, והוסיף היד מלאכי כי הנה מדברי הרמב"ם בתשובתו הנ"ל גבי דבריו בפי"ב דנדרים שהשיב לחכמי לוניל מוכח יתירה מזו דלא זו בלבד דהיכא דאיכא הוכחה בגמ' דילן נגד הספרי שאינו תופס כשיטת הספרי, אלא אף בדליכא שום גילוי בגמ' כדברי הספרי לא נקיט כהספרי. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סימן ה אות ב) שמבואר נמי בדבריו דדרכו של הרמב"ם לפסוק כגמרא דילן נגד הספרי. יעו"ש.

ומכיון שכן וחזינן דנקטינן עיקר כגמ' דידן נגד הספרי, ממילא יש לומר גם בנידון דידן דאפילו נימא דת"ק דהספרי ס"ל הכי דאסור לנתוץ מאבני המקדש אפילו לצורך תיקון, מ"מ מכיון דמתלמודא דידן חזינן מעשה רב, דבבא בן בוטא דאסביה עצה להורדוס למיסתר לביהמ"ק לצורך בנינו מחדש בפאר ויופי, הכי נקטינן, ובפרט שהוא מעשה רב. [וראה נמי בגמ' תענית (כג ע"א) דאמרינן התם, בימי הורדוס היו עוסקין בבנין ביהמ"ק והיו גשמים יורדים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם. ע"ש. ובפשטות היינו האי עובדא דבנין הורדוס דהגמ' דב"ב הנ"ל (וכ"כ רש"י בתענית שם ד"ה הורדוס), וחזינן דהסכימו עמהם בשמים במלאכתם זו. ואפ"ל בדרך רמז דהיא גופא משו"ה הוצרכו לאות ולסימן מן השמים לדעת שמלאכת שמים בידיהם, כיון שהיה איזה פקפוק בדבר מכמה יחידים על בבא בן בוטא שמא היה אסור לסותרו כיון שאינו משום שמצאו בו תיוהא וקלקול אלא רק לעשותו בפאר ויופי, וגם שמא אף לצורך תיקון ממש אסור לסותרו ע"מ לתקנו וכמו שאסור במוחק שם השם, ולכן הראו להם אות מן השמים דלא כן הוא ושפיר קעבדו, וידעו כל העם שמלאכת שמים בידיהם. וק"ל].

ועי' בדברי הגר"ח פלאג'י בספרו כל החיים (דף י ע"ב אות מא) שכתב שם וז"ל: מעשה שהתלמוד מביא לסיפור דברים יש ללמוד ממנו, דא"א דהוה איסור בדבר ההוא ולא היה שתיק מלאומרה, כן יש להוכיח מדברי הרב מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן (חלק פו"כ סי' קלח), ועוד עיין שם כיו"ב בחלק התשובות (סי' רמג), ועי' מש"כ בספר חקקי לב ח"א חיו"ד (סי' נ דף צ ע"ד), וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תיג), ובתשובה לחלק חושן משפט כתבתי בזה בס"ד. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בספרו חוקות החיים (סי' סב דף צג ע"ג). ע"ש. [וראה גם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' שיד) שכתב, מחכמת מחברי התלמוד להודיע ענינים רבים דרך שתיקה מתוך סידורן לבד. ע"ש]. וראה עוד בבית יוסף או"ח (סימן תס) שכתב דמעשה רב אלים ועדיף אפילו נגד רבים. ע"ש. וכ"כ כיו"ב מהרש"ם בס' דעת תורה יו"ד (סי' לח סק"ב) דנקטינן כמעשה רב אפילו יחיד נגד רבים. ע"ש. וכ"כ עוד שם (סי' לג ס"ק נד) והביא נמי את דברי מרן בב"י הנ"ל. יעו"ש. ויתרא מזו מצינו שכתב התורה תמימה בויקרא (פרק יט אות קי) דפשוט שלא שייך לומר אין למדין מן האגדות, במעשה שהיה והובא בדברי חז"ל. ע"ש. ובאמת כן מבואר כדברים אלו ג"כ בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' קסא) ד"ה ומה שרצה וכו', ובברכ"י חאו"ח (סי' ריח בשיורי ברכה אות א) דבדבר מעשה שפיר ילפינן גם מן המדרשים. ע"ש. וראה גם בס' זרע חיים (סי' יד אות ד עמוד צג). יעו"ש. ולכן שפיר אית לן למנקט כהא דמתבאר במעשה דבבא בן בוטא, דכל שסותר ע"מ לבנות בפאר ויופי שרי, ובפרט דאיכא יסוד מוסד לדברים אלו לחלק בין מחיקת שם השם לנתיצת אבן מביהמ"ק או ביהכ"נ, ע"פ לשון הרמב"ם הנ"ל דבנתיצה רק בדרך השחתה אסור.

ובאשר העיר המהר"ם שיק כי אין ללמוד מענין הורדוס כדאמרינן בירושלמי (פ"ח דכלאים ה"ב) אין מביאים ראיה מן המלכים, לפי המבואר הראיה היא מבבא בן בוטא דהוא אסביה עצה להורדוס לעשות כן לכתחילה וכו', ועי' בפני משה בירושלמי דכלאים (שם) שכתב לבאר בהא דאין למדין מן המלכות, וז"ל: כלומר מבית המלכות שאפשר שאלו היו עושים כן שלא ברצון דוד או שלא היה יודע מזה. ע"כ. ולפי ביאור זה האי טעמא לא שייך כאן כלל, כיון דלא המלכות עשו דבר זה מדעתם אלא דבר זה נעשה בעצתו של בבא בן בוטא, ולא שייך בזה כלל שנעשה שלא ברצון חכמים או שחכמים לא ידעו מזה. וראה עוד במראה הפנים (שם) שציין דבתוספתא הגירסא כאן היא "אין למדין מן התקוע" ולא "אין למדין מן המלכים" כלומר שתקע עצמו בדבר הלכה שלא ברצון חכמים. ע"ש. ונמצא שאינו ענין כלל למלכים אלא שלא נעשה הדבר ברצון חכמים. וק"ל.

והא דהעיר ע"ז מהר"ם שיק דמאי אולמיה דבבא בן בוטא להביא ראיה ממנו דילמא הוא ס"ל כר"י ור"ג וכו', י"ל דהיא גופא דמאחר וחזינן דתלמודא דידן כוותיהו נקיט בפשיטות ש"מ דהכי הלכתא, ודלא כת"ק וכנ"ל דהעיקר הוא כגמ' דידן נגד הספרי. ואף דבאמת הגמ' תירצה בתרוץ השני על האי שאלה ובבא בן בוטא היכי נסביה עצה להורדוס וכו' והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש וכו', ותירצה בתרוץ בתרא מלכא שאני וכו', האי מלכא שאני דקאמרינן היינו דוקא כלפי האי דינא דרב חסדא דאסור למיסתר בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתי, כי כאמור לעיל בדברינו איכא הכא ב' דינים איסור הנתיצה בכללות דהוא מדאוריתא מתוקף הלאו דלא תעשון וגו', ועוד איסור הריסה מדרבנן דקאמר רב חסדא לא ליסתור וכו' משום פשיעותא או צלויי כלומר אפילו במקום שאינו בדרך השחתה מפני שהוא לצורך דאין בו איסור מדאורייתא, וממילא לגבי קושיה זו מצד דינא דרב חסדא, דמדוע לא חייש בבא בן בוטא לפשיעותא וכו' ואסביה עצה להורדוס למיסתריה, תירצה הגמ' מלכא שאני וכו', אבל לעולם לגבי צד איסורא דאוריתא דלא תעשון וגו' לא שייך האי תירוצא כלל, דכיון שעושה זאת לצורך ולא הוי דרך השחתה ליכא ביה האי איסורא ואפילו אי לאו מלכא הוא, כיון שמטרת הנתיצה היא לצורך בנין. וא"כ נמצא שמעשה זה אינו מעשה מלכים דעלמא שאין למדין ממנו וק"ל. (ועכ"פ איך שיהיה, גם המהר"ם שיק עומד לדינא בשיטה זו, דכל שעושה הנתיצה לצורך תיקון משרא שרי כמבואר להדיא בדברי המרדכי דנתיצה לצורך בנין שרי, ולא דמי לענין מוחק שם השם דבכל גווני אסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת קול יהודה (סי' ח סוד"ה הנה שאלת) שעמד להעיר על דברי מהר"ם שיק במה שרצה לדחות הראיה מהורדוס, דהרי כבר המשאת בנימין הסכים לראיה זו דנכונה היא, והביאה בדבריו. ע"ש. וע"ע גם בשד"ח כללים (מער' מ כלל יב אות ב) סוד"ה והנה מה וכו', שהביא שם בשם האחרונים פירוש אחר בדברי הספרי הנ"ל, שונה בכלל מביאורו של הרא"ם, אשר השיא את הדברים לענין אחר. ע"ש. וממילא יש צד לומר לפי ביאור זה דשפיר עולים דברי גמרא דידן בקנה אחד עם דברי הספרי, ויתיישבו דברי המהר"ם שיק. וע"ש בשד"ח).

ובנידון דידן, כאמור לעיל גם לגבי האי איסורא דרב חסדא לא חיישינן, ע"פ מש"כ מהרש"ם בתשובותיו הנ"ל (ח"ה סי' א), שעמד לבאר דעד כאן לא קפדינן התם בענין הורדוס להתיר משום דמלכא שאני או לפי תירוצא קמא דחזי ביה תיוהא, אלא כיון שכל הסתירה היתה ע"מ לבנות בית יפה ממנו, אבל לא היתה כאן כוונה להגדיל ולהרחיב את מקום המקדש, משום דביהמ"ק מקומו מסויים ועומד, אבל אה"נ כל שבדעתם לנתוץ הביהכ"נ ע"ד להגדילו, משרא שרי בכל גווני, וכדכתב הרא"ש דכל שרוצים להגדילו לביהכ"נ חשיב כחזי ביה תיוהא ושרי לכו"ע בין למ"ד משום פשיעותא בין למ"ד משום צלויי, והכא בנידון דידן שהמחשבה היא להגדיל את מקום ארון הקודש נמי משרא שרי, וכמו שבארנו בס"ד את הדברים לעיל שיש לצרף כאן ג"כ את הצד שאין זה מפריע כלל למתפללים, ולכן בודאי דמותר לסתור את ארון הקודש הקיים ע"מ לבנות אחר גדול ורחב ממנו שיוכל להכיל את כל ספרי התורה הנמצאים בביהכ"נ זה.

דין העפר והאבנים הנותר מנתיצת ביהכ"נ
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi