*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, הערות סימן יד הערה טז
והן אמת דבמאי דכתב השד"ח
לדייק מדברי הרמב"ם דבנתיצת אבני המזבח הזכיר "דרך
השחתה" ואילו במוחק שם השם
לא הזכיר דרך השחתה, הנה ראיתי בדברי הרדב"ז
בתשובותיו (ח"א סי' עז) שעמד
שם בזה ג"כ, דדן התם מאי הוי ברצה לכתוב איזה תיבה
של חולין וכתב שם הוי"ה ב"ה
לשמה ונתקדש, ובא למוחקו כדי לכתוב התיבה שהיה צריך,
והתרו בו, והוא אומר מתקן אני, דאין
חייבים עליו אלא דרך השחתה, ופשיטא דאינו
לוקה שהרי לא קיבל ההתראה, אלא
דאיכא למבעי אי עבר על לאו או לא, כיון דאפשר
לקדור את השם ולגנוז או לכתוב
יריעה אחרת, וממילא עבר על לאו, או דילמא כיון דלא
הוי השחתה אינו עובר גם בלאו. וכתב
הרדב"ז, דמסתברא כיון דאפשר ע"י תקנה והוא
מוחק, עכ"פ עובר בלאו, וזהו
הדיוק בדברי הרמב"ם (שם) שכתב "כל המאבד שם מן השמות
הקדושים" ולא חילק בין אם
הוא דרך השחתה או לא, משום דבכל גוונא הוא דרך השחתה,
כיון דאפשר בדרך אחרת, אבל גבי
הסותר אבן כתב דרך השחתה, וכן גבי השורף עצי
הקודש כתב דבדרך השחתה לוקה, ומשמע
דבדרך תיקון מותר דאי אפשר [כצ"ל, ובפשטות
מש"כ שם "דאיפשר" הוא
ט"ס. וק"ל], לתקן אם לא יסתור, ולפיכך אינו חייב אלא דרך
השחתה, אבל גבי כתיבת ס"ת
איפשר לתקן ע"י גניזה ולא ימחוק. ותו אם סותר אבן עושה
מעשה ומתקן בגוף אבני המזבח, אבל
הכא אינו מתקן דבר בשם עצמו אלא בס"ת. ע"ש.
וממילא לפי עיקר ביאורו של הרדב"ז
בחילוק שבדברי הרמב"ם שבמחיקת שם השם לא כתב
דאסור דוקא בדרך השחתה, ובענין
נתיצת אבני המזבח כתב דאסור דוקא דרך השחתה, משום
דבמחיקת שם השם תמיד חשיב דרך
השחתה כיון שיכול לגונזו וכו' בלי למחוק, משא"כ
באבני המזבח דחייב לסתור ע"מ
לבנות לא חשיב השחתה, וקרוב חילוקו לדברי השד"ח
הנ"ל. אולם בכ"ז יש
עדין מקום להעמיק ולעיין בדבריו של הרדב"ז כאן, דלפי תורף
דבריו יש ללמוד ממנו נפק"מ
לכמה דינים בענין זה. דו"ק ותשכח. ואכמ"ל.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi