למעלה
ד) ויתרא מזו יש לומר כאן, כי הנה בהיות והיום בדר"כ רובא דכולא דהפועלים העובדים במלאכת הבנין הם ישמעאלים, ולפי מאי דחזינן לעיל דלדעת המרדכי ועוד מהראשונים איסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדרבנן, א"כ הרי בגמ' דבבא מציעא (צ ע"א) גרסינן, איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין איסור שבת, דהוי איסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא, ושקיל וטרי בגמ' בענין זה. ע"ש. ועי' ברא"ש בפסקיו לבב"מ שם (פרק ז סי' ו) שכתב: כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא, והיינו משום דאיסור האמירה לגוי אפילו בשבת לא הוי אלא מדרבנן, וספיקו להקל. ו אולם הרא"ש עמד להעיר ע"ז, כי נראה דשפיר איפשיטא האי בעיה, ולעולם אמירה לגוי אסורה אף בשאר איסורים. ע"ש.

והנה מדברי הרמב"ם מתבאר דאף הוא ס"ל דנקטינן דאיסור אמירה לנכרי הוי נמי בשאר איסורים, שהרי כתב (פט"ז דאיסורי ביאה הי"ג) אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה מותר. וביאר הרב המגיד (שם), דהא דאסור לומר לגוי לסרס הבהמה משום דבכל המצוות איכא שבות דאמירה לגוי. ע"ש. וע"ע בדברי הרמב"ם (פי"ג דהל' שכירות ה"ג) שכתב שם, ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר משום בל תחסום וכו', אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת וכו', כל זה וכיוצא בו אסור, ואינו לוקה. ע"כ. וכתב ע"ז הרב המגיד, אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, דקא מבעיא לן בגמ' דבב"מ (ד ע"א) בענין איסור אמירה לעכו"ם הנ"מ דוקא בשבת דהוי איסור סקילה, אבל חסימה באיסור לאו לא, או דילמא לא שנא, והרמב"ם פסק דלא שנא ואסור, וכן דעת הרמב"ן דבכל המצוות איכא שבות דאמירה לעכו"ם, ויש חולקין. ויש נוסחאות חלוקות ג"כ בספרי הרמב"ם, שבקצתן כתוב "אומר" לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה [כלומר דמותר לומר לו], משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפילו בשבת אינה אלא מדבריהם, והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ומ"מ הנוסחא האמיתית בספרי רבינו, "אמר" לעכו"ם וכו', וכן הוא מוכרח ממש"כ בפי"ז מהל' איסורי ביאה שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל. עכת"ד. ע"ש. א"כ חזינן דהרמב"ם ס"ל בפשטות, דאיסור אמירה לעכו"ם הוי נמי בשאר איסורים.

[ואולם עי' בדברי הרמב"ם (פ"א דכלאים ה"ג) שכתב שם, אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים. ע"ש. ולכאורה זה סותר למאי דחזינן הכא דהרמב"ם ס"ל לאסור אמירה לנכרי אף בשאר איסורים. אולם כבר עמדו רבותינו בקושיא זו וגם עמדו לישבה, עי' בכסף משנה בהל' כלאים (שם), ובט"ז יו"ד (סי' רצז סק"א), ובברכ"י יו"ד (שם סק"ב), ובדברי הבית שמואל באבהע"ז (סי' ה סקי"ז), ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' כד וס' כה), ובשו"ת מחנה חיים ח"ב (חאבהע"ז סי' ב) ד"ה ונלע"ד. ע"ש. וראה גם בשו"ת הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' ר), ובפי' ר"י קורקוס על הרמב"ם הל' כלאים (שם), ובשער המלך הל' כלאים (שם), ובגר"א יו"ד (סי' רצז סק"ז) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. ואכמ"ל בענין זה, וכתבנו מזה בס"ד במקום אחר].

ובדעת עליון מרן ז"ל ג"כ מבואר שאיסור האמירה לעכו"ם הוי נמי בשאר איסורים, שבשו"ע אבהע"ז (סי' ה סעיף יד) כתב, אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. וכן מבואר נמי מדברי מרן בשו"ע חו"מ (סי' שלח ס"ו) שכתב שם דאסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה. וביאר הרמ"א דהיינו משום דאמירה לעכו"ם אסור בכל האיסורין כמו בשבת. ע"ש. וראה גם בדברי החלקת מחוקק באבהע"ז (שם סק"ח) שביאר, דמרן ס"ל דהאי בעיא דהגמ' דבב"מ איפשיטא לחומרא ואיסור האמירה לעכו"ם הוי נמי בשאר איסורין, וכדחזינן נמי מדברי מרן בשו"ע חו"מ (שם) שג"כ פסק בענין אמירה לגוי בחסימה לאיסור, ושכ"כ בב"י באבהע"ז (שם) דרוב הפוסקים הסכימו דבעיא דחסימה איפשיטא לחומרא. ע"ש. וראה גם בשו"ת זרע אמת לג"ר ישמעאל הכהן (ח"ב רס"י לג) שכתב שם דהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים לדעת רוב הפוסקים דהאיבעיא דהגמ' דבב"מ איפשיטא לחומרא. ע"ש. וראה בזה עוד בדבריו בח"ב (סי' קלה) שחזר והניף ידו לבאר שכן הוא דעת רוב הפוסקים דבעיא דהגמ' דבב"מ איפשיטא לחומרא ואיכא איסור אמירה לגוי בכל האיסורים. ע"ש. וראה גם בדבריו שם (סימן מו) מש"כ עוד בענין זה. יעו"ש. וכ"כ ג"כ בשו"ת בנין עולם חאו"ח (סי' יב) דרוב הפוסקים העלו דאיסור האמירה לנכרי הוי אף בשאר איסורים, וכ"כ גם מהר"ם שיק בתשובותיו חיו"ד (סי' קלו ד"ה ועתה) ובחאו"ח (רס"י קל) שדעת רוב הפוסקים היא דאמירה לנכרי שבות אף בשאר איסורים. ע"ש. ז וראה גם בס' כנסת יעקב (עמוד קיא אות יא). ע"ש.

ומעתה לפ"ז הנה יש לומר בנידון דידן, דלא מבעיא לדעת הפוסקים דס"ל דבהאי בעיא דהגמ' בב"מ פשטינן לקולא, ואמירה לגוי שריא בשאר האיסורים, ממילא הכא שאומר לעכו"ם לנתץ את כותל ביהכ"נ אין הישראל עובר בלאו דלא תעשון כן וגו' דמיניה ילפינן את איסור הנתיצה, אלא אף לפוסקים דס"ל דפסקינן בהא לחומרא ושכן הוא דעת מרן, מ"מ לפי מאי דחזינן לעיל דעת הראשונים דס"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ לא הוי אלא מדרבנן, א"כ יש לומר כיון דקיי"ל דשבות דשבות במקום מצוה שרי (עי' בשו"ע או"ח סי' שז ס"ה), ולכן מותר לומר לעכו"ם לעשות בשבת איסור דרבנן לצורך מצוה, ממילא הכ"נ אם נימא דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדרבנן, חשיב הכא האמירה לעכו"ם לנתץ את אבני ביהכ"נ שבות דשבות במקום מצוה, דהוא סותר ע"מ לבנות כדי שיוכלו להגדיל ולהרחיב את היכל הקודש למען יוכלו לשכן בו בכבוד ויקר את ספרי התורה הקדושים, לפאר ולרומם את בית אלוקינו, ופאר זה יש בו מצוה דהוא בבחינת שאמרו חז"ל (שבת קלג:) "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות, ועי' בשד"ח כללים (מערכת ז כלל יב) מה שהביא בזה מחלוקת הפוסקים אי דרשה זו היא דאורייתא או מדרבנן. ע"ש. ועכ"פ הא שבות דשבות במקום מצוה שרי היינו אפילו למצוה דרבנן, עי' במשנ"ב (סי' שכה סק"ס) ובפמ"ג (סי' שמו סק"ו). יעו"ש. ודו"ק. ואף אם לא יהיה ניכר כאן כ"כ ההידור לעין כל מאחר ועיקר התיקון כאן הוא בתוך ארון הקודש, מ"מ עי' בשד"ח (שם ד"ה וכתב מרן) שכתב לבאר דענין זה של נוי במצוות הוא אפילו במקום שאין נראה לעין, וראיה מהא דכתב הרמ"א בשו"ע או"ח (סי' קמז ס"א) דמעיל ס"ת שמצד אחד הוא של משי ומצד אחד פשתן יתן את צד המשי לצד הספר, והרי דקפדינן שיתן את הצד הנאה לצד הס"ת אע"פ שעי"ז אינו נראה ויהיה סמוי מן העין. ע"ש.

וא"כ כשם דבשבת שרינן שבות דשבות במקום מצוה, הכ"נ יש להתיר זאת בשאר איסורין, כי בפשטות אין להחמיר בשאר איסורין יותר מבשבת שהרי עד כאן הגמ' בב"מ (שם) דהסתפקה בשאר איסורין אי איכא בהו איסור אמירה היינו משום די"ל דדמיא לאיסור שבת, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דמאי דשרי בשבת שרי נמי בשאר איסורים. וזה פשוט. ושו"ר בס"ד שכן מבואר להדיא ג"כ בשו"ת זרע אמת (ח"ב רס"י מו) שהביא שם דלצורך מצוה שרי לומר לעכו"ם אף בשאר איסורין. ע"ש. ח וגם עוד יש להוסיף בזה, דהא הפר"ח באו"ח (סי' תסח) כתב דאמירה לנכרי באיסורין דרבנן שאינם איסור שבת ויו"ט וחוה"מ מותר אפילו שלא במקום מצוה. יעו"ש. וראה גם למהר"י עייאש בס' ארעא דרבנן (מערכת ב אות יט) ולרבינו החיד"א במחזיק ברכה חאו"ח (סי' רמד סו"ס ה) שהסכימו עם הפר"ח בדין זה ורבינו החיד"א הביא שם עוד שאף רבו רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף [סימן ד] הסכים בזה עם הפר"ח. ע"ש. וכן העלה ג"כ הפרי מגדים או"ח (סי' תסח במשב"ז סק"ב) דבאיסור דרבנן של שאר איסורים שרי האמירה לעכו"ם דשבות דשבות בשאר איסורים שרי. ע"ש. וכן מבואר עוד בדבריו באו"ח (סי' שז במשב"ז סק"ז). יעו"ש. וכן העלה כיו"ב גם בשו"ת דבר משה לגאון מהר"ם תאומים (סי' ז) דהעיקר הוא בזה עם הפר"ח. יעו"ש. וראה בזה גם בשד"ח כללים (מערכת א כלל קעג) ובפאת השדה (מערכת ב כלל טז ד"ה ובדין) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. ולכן אף אם נימא דאין כאן מצוה בסתירה שעושים כעת בביהכ"נ מ"מ לפי הצד דהוי איסור דרבנן יש להקל בזה לפי דברי הפר"ח. וק"ל. [וראה גם מש"כ בזה עוד כאן (בהערה ח). יעו"ש].

ועתה שבתי וראיתי בדברי הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' ד אות ז) שג"כ עמד לדון שם בנידון דידיה בענין סתירת ביהכ"נ לצורך הגדלתו וכו', ואחר שפלפל שם באורך בענין איסור נתיצת אבני ביהכ"נ סיים וכתב כעין דברינו הנ"ל, דיש להתיר לסתור את כותל ביהכ"נ ע"י כותי כיון די"ל שקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן וכמ"ש הר"ן וממילא גם איסור הנתיצה הוי מדרבנן, וא"כ אם יעשו זאת ע"י נכרי הוי שבות דשבות במקום מצוה דיש להתיר לכו"ע, ולרווחא דמילתא יש לעשות באופן זה לומר לכותי אחד שהוא יאמר לכותי אחר שיסתור הכותל, דבתשובת חוות יאיר (סי' מו) דעתו להתיר בכה"ג אף לענין מלאכת שבת שיאמר לכותי אחד שיאמר לחבירו לעשות, ולא אסרו שבות דשבות אלא כששבות אחד מצד האמירה ושבות השני מצד המלאכה, משא"כ בכה"ג דהוי אמירה לאמירה י"ל דלא גזרו כלל, ומכל שכן באיסור מלאכה דרבנן דשרי לומר לכותי שיאמר לחבירו לעשות אף שלא במקום מצוה עכ"ד. ואף שבעל עה"ג (שם סי' מט) חולק עליו מ"מ יש לצרף כל זה להיתרים הנ"ל, ובכה"ג בנידון דידן דהוי אמירה לאמירה באיסור דרבנן במקום מצוה בודאי גם העה"ג מודה דשרי. ובפרט שהפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח מצדד לומר דלא אסרו שבות דשבות רק באיסורי שבת משא"כ בשאר איסורים באיסורי דרבנן י"ל דשרי לומר לכותי לעשות אף שלא במקום מצוה, ושכן הוא ג"כ דעת הפר"ח באו"ח סי' תסח. ע"ש. ואף שיש לסתור את דבריהם ולהוכיח דגם בשאר איסורים אסור אמירה לכותי אף באיסור דרבנן דכן משמע מדברי התוספות בר"ה (כד ע"ב) ושכן משמע מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש בפ"ז דבב"מ (סי' ו) מ"מ חזי לצרופי בנידון דידן עם כל ההיתרים הנ"ל להתיר לעשות את הנתיצה ע"י כותי. עכ"ד. ע"ש.

וא"כ לפי דברי התורת חסד הללו מתבאר דלכתחילה היכא דאפשר לעשות את הנתיצה בביהכ"נ באופן שיהיה ע"י נכרי שיאמר לנכרי בודאי דעדיף טפי, וזה אפשר כגון שקבלן הבנין המנהל את העבודה הוא נכרי והפועלים שברשותו ג"כ נכרים ונמצא שהוא אומר לנכרי ונכרי זה מצוה לנכרי אחר. [ואשר כאמור זוהי דעת החוות יאיר דכשנכרי אומר לנכרי חשיב הדבר שבות דשבות ושרי בשופי, וכן הסכימו עימו בזה עוד מהאחרונים עי' לחת"ס בתשובותיו חאו"ח (סימן ס) וחחו"מ (סימן קפה) ובחלק ו (סי' כד), ובשו"ת קרן לדוד (סימן קמב), ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' ל וסי' קכח), ובמשנ"ב (סי' שז ס"ק כד), ובשו"ת משנה שכיר (סימן עז) ועוד, ואף שיש רבים החולקים בזה על החוות יאיר (עי' שד"ח בכללים מערכת א כלל קעד), מ"מ בודאי דדבריו של החוות יאיר חזו לאיצטרופי סניף לקולא, ועי' בס' לוית חן (אות יז). יעו"ש. ובפרט אם נימא דאיסור הנתיצה הוי מדרבנן א"כ איכא הכא ג' שבותין שבות דשבות ובדרבנן וכל כה"ג קליש איסורא טובא וכמ"ש החת"ס בתשובותיו ח"ו (שם ד"ה ועי' בתשובת). ע"ש]. ט ואמנם גם היכא דזה אינו אפשר שיהיה הקבלן נכרי שפיר דמי לתת את מלאכת הנתיצה שיעשה אותה קבלן ישראל שיצוה לפועל נכרי ועתה הדבר מצוי מאוד שרובם ככולם של הפועלים העוסקים במלאכת הבנין הם נכרים, ומכל מקום גם בכה"ג שאין הקבלן נכרי עדין אפשר שיהיה אמירה לאמירה לנכרי שקבלן הבנין היהודי יאמר לאחד הפועלים הנכרים שהוא יאמר ליתר הפועלים שיעשו את מלאכת הנתיצה ונמצא דשפיר הוי אמירה לאמירה לנכרי. וק"ל. אולם כאמור בנידון דידן אין זה אלא לחומרא והיכא דאפשר אפשר ודי לעשות את הנתיצה ע"י נכרי אע"פ שיאמר לו ישראל לעשות זאת.

גם הלום ראיתי בשו"ת מהרש"ם חלק ה (סי' א) ד"ה והנה עוד יש לדון, ומצאתי שג"כ כתב לבאר כיו"ב, דהיות ואיסור האמירה לעכו"ם הוי שבות יש להתיר את סתירת אבני ביהכ"נ ע"י עכו"ם היכא דרוצה לחזור ולבנותו שיהיה יותר חזק דהוי שבות דשבות במקום מצוה, אלא שהוסיף וכתב שם, כי לפי דעת המחנה אפרים בהל' שלוחין דס"ל שיד פועל העכו"ם הוי כיד בעל הבית (לענין אם הוא פועל של ישראל ועושה לו מעקה דהישראל יכול לברך הברכה], א"כ הכ"נ הוי כיד הבעלים ממש, אולם כתב דאולי י"ל דבשותפין לא חשיב ידו כיד בעל הבית משום דבעינן עבדו המיוחד לו וכהא דעבד של ב' שותפין שלא יוצא לחרות בראשי אברים משום דבעינן עבדו המיוחד לו, הכ"נ יש לומר דכל כה"ג שאינו מיוחד לו לא חשיב ידו כיד בעל הבית, אמנם שוב עמד להעיר דסו"ס כיון דהענין בנתיצת אבני ביהכ"נ ובענין מחיקת שם השם הוי ביזוי שם שמים, א"כ הרי אף ע"י עכו"ם איכא להאי טעמא, אלא שסיים וכתב, דהיות ואמרינן בגמ' דשבת (קכ ע"ב) דמחיקת שם השם ע"י גרמא שרי, ממילא עשיה ע"י גוי דגרע מגרמא י י"ל דשרי בכה"ג גם במחיקת השם וגם בנתיצת ביהכ"נ. והוסיף עוד שם, דבפרט היכא דסותר ע"מ לבנות דליכא בזה ביזוי מצוה כלל כיון דלא חשיב דרך השחתה י"ל דשרי בעושה ע"י גוי. ע"ש. וראה גם בדבריו בתשובותיו חלק א' (סו"ס י ד"ה ויש להבין) שהביא שם נמי משו"ת הרי"מ חאו"ח (סי' ב) שכתב נמי להתיר נתיצת אבני ביהכ"נ לפתוח בו חלונות ע"י עכו"ם דכל כה"ג הוי דרך גרמא ושרי. ע"ש. וכן הביא את הרי"מ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח (סו"ס כ). ע"ש.

והן אמת כי עתה ראיתי ג"כ בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חיו"ד ח"ב בקונטרס אחרון (סי' ב אות ה) שכתב שם נמי בפשיטות להתיר את נתיצת ביהכ"נ ע"י פועלים גויים וציין שם על דבריו בתשובותיו בחיו"ד ח"א (סי' קלו סוף אות י) שהוכיח מהרא"ש בב"מ דאף היכי דגרמא אסור ע"י נכרי קיל מגרמא, ולכן הכא דגרמא שרי בודאי דע"י נכרי שרי. והוסיף וכתב שם, דאף לדברי המחנה אפרים דס"ל דבפועל נכרי חשיב כיד בעל הבית, יש לומר דעד כאן לא אמרינן יד עבד כיד רבו אלא דוקא לזכותו ולא לחובתו, וכמ"ש הריטב"א בקידושין. ע"ש. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוס"י כ) שהביא שם את דבריו של מהר"ם תאומים בשו"ת דברי משה (סי' סט) שג"כ העלה דנתיצה בביהכ"נ לצורך ע"י עכו"ם שרי כיון דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדרבנן וכו', ושכ"כ נמי מהרי"ם בתשובה חאו"ח (סי' ב) דשרי לעשות את נתיצת ביהכ"נ ע"י גוי דחשיב כגרמא. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' סב) דשרי לעשות את נתיצת ביהכ"נ כשעושה כן ע"י אמירה לעכו"ם וכ"ש כשהוא לצורך תיקון. ע"ש. וגם הלום ראיתי בשו"ת בית שלמה חאו"ח (סי' כג) והביא דבריו גם בשו"ת קול יהודה הנ"ל (סי' ח) שכתב, דיש לעשות את נתיצת ביהכ"נ וכן את נתיצת ארון הקודש שרוצים להרחיבו ע"י עכו"ם ולא ע"י ישראל, והוסיף ע"ז הקול יהודה שם, דאמנם יש לישראל לעמוד ע"ג העכו"ם ולהזהירו שלא יסתור יותר ממה שצריך להרחיב את גבול ארון הקודש. ע"ש. וראה עוד בדברי הבית שלמה בחיו"ד ח"ב (סי' קכב), ובשו"ת לבושי מרדכי מהדורא ד' (סי' ל וסי' מד), ובשו"ת קרן לדוד חאו"ח (סי' מד). ע"ש. (ובמה שעורר הרב קול יהודה דיש להשגיח על הפועלים העכו"ם וכו', הנה באמת צריך להזהר ולהשגיח שבכלל כל עבודות הנתיצה בביהכ"נ יהיו באימה ובכובד ראש, ועי' בס' צדקה ומשפט (סי' יג סקי"ט) שהביא את דברי ריב"ם שטיינוך בתשובותיו (סי' יג) שכתב, שקודם הסתירה בביהכ"נ צריך לאסוף את כל הקהל לביהכ"נ ולהתוודות שם, וגם להתפלל שם כמה מזמורי תהילים וכו'. ע"ש. ובפשוטם של דברים נראה דהיינו דוקא כשבאים לסתור את ביהכ"נ לגמרי, כגון שבנו ביהכ"נ חדש ובאים עתה לסתור את הישן, אבל כל כי הא דנידון דידן שבאים לנתוץ חלק קטן ומזערי ממנו ע"מ לתקנו אין נראה שיהי צריך לזה. ועיין שם. ומ"מ לגבי הסתירה שתהיה בכובד ראש בודאי דלא שנא, מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא, ואדרבה אפשר דחמיר טפי כשבא לנתוץ רק כותל אחד של ביהכ"נ או חלק ממנו ע"פ המבואר בשו"ת משאת בנימין (סי' לג) דכל שבנו הקהל ביהכ"נ חדש במקום הישן פקעה קדושת ביהכ"נ מהישן, ולכן ס"ל דאין בו בישן שום איסור נתיצה. ע"ש. (וראה גם בדברי הביאור הלכה (סוס"י קנב) ד"ה אא"כ עושה וכו', ע"ש). וממילא הכא שביהכ"נ עדיין בקדושתו קיים ועומד, בודאי דיש להזהר בקדושתו, הן בענין עצם הנתיצה, והן במלאכת הבנין בכלל, וכן יש לעמוד על המשמר לבל יזיקו אלו הפועלים הנכרים בשאר חפצי הקודש הנמצאים בביהכ"נ. וזה פשוט].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi