*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, הערות סימן יד הערה ח
ולכאורה יש להוסיף ולומר בזה עוד,
לפי דעת בעל העיטור שהביא הרמ"א באו"ח (סי'
רעו ס"ב) דס"ל דאמירה
לעכו"ם במקום מצוה שריה אפילו באיסור דאוריתא, ומ"מ כיון
שרוב הפוסקים חולקים על דברי בעל
העיטור האלה, כתב הרמ"א דיש להחמיר שלא לנהוג
כן רק במקום צורך גדול. ע"ש.
ועי' במשנ"ב (שם סקכ"ה) שכתב, דמ"מ מותר לומר לאינו
יהודי לתקן העירוב שנתקלקל בשבת
כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל
העיטור לסמוך עליו להתיר שבות
דאמירה אפילו במלאכה דאוריתא, במקום מצוה דרבים.
ע"ש. ועי' בדברי מו"ר
שליט"א בס' לוית חן (סי' יז) שהביא את דברי המשנ"ב הללו,
וכתב ע"ז, דנראה דאף לדידן
דנקטינן כהרמב"ם ומרן בשו"ע דרק שבות דשבות שרי במקום
מצוה, אבל איסור דאוריתא לא, מ"מ
במצוה דרבים יש לסמוך על דברי בעל העיטור כיון
שמצאנו לו חברים שכן כתב הרשב"ש
בתשובותיו (סי' קמא) בשם המנהיג וספר המכתם,
וכ"פ רבינו ישעיה הראשון
בספר המכריע (סי' נו), וכ"כ המאירי בחי' לשבת (קל ע"ב)
בשם חכמי פרובינצא, וכן ס"ל
לעוד מהראשונים, ועפ"ז כתב מו"ר שליט"א שם שנהג מעשה
כשאירע שנפסק החשמל בליל ש"ק
בביהכ"נ באמצע ק"ש, להורות לגוי שידליק האור לצורך
רבים שקוראים ק"ש ומתפללים
מתוך הסידור וא"א להם להתפלל בע"פ, דכיון שהוא שבות
לצורך רבים שרי אף שיש בזה איסור
דאורייתא. ע"ש. וממילא לפ"ז אולי יש לומר גם
הכא בנידון דידן, דאפילו אם נימא
דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדאוריתא, מ"מ י"ל
דכיון שענין הנתיצה הוא לצורך
ביהכ"נ שמתפללים בו הרבים חשיב מצוה דרבים דשרינן
בכה"ג את האמירה לעכו"ם
אפילו באיסור דאוריתא וכדעת בעל העיטור. איברא דעדין יש
להתבונן, אם חשיב הכא צורך רבים, כיון
שכל הבנין הזה שרוצים לבנות הכא בנידון
דידן אינו ממש לצורך המתפללים
עצמם שיהיה להם מקום להתפלל אלא לצורך ספרי התורה
שיהיו מונחים בהיכל בכבוד ויקר, אבל
למתפללים עצמם אין בזה תוצאה ישירה. וצ"ע.
עכ"פ דברים אלו יש בהם נותן
טעם לשבח דחזו שפיר לאצטרופי כשרוצים לנתץ את כותל
ביהכ"נ ע"מ להרחיבו
ולהגדילו, כדי שיוכלו להכנס בו עוד מתפללים, וגם שהמתפללים
הקיימים יוכלו לשבת בו בנחת ולא
בצער, דשפיר חשיב בכה"ג צורך רבים במקום מצוה,
[דבנין ביהכ"נ הוי מצוה דרבים עי' משנה ברורה (סי' תקנא
ס"ק יב). יעו"ש],
וסמכינן על המבואר לעיל להתיר
אמירה לעכו"ם אף באיסור דאוריתא. וק"ל.
ואולי היה אפשר לומר כאן עוד צד
להיתרא, לצרף הכא את דעת הראב"ד (הנ"ל בהערה ו)
שהביא הרא"ש בפסקיו בב"מ
(שם) דס"ל דבשאר איסורים שאינם של שבת ויו"ט שרי האמירה
לעכו"ם, וא"כ איכא הכא
ספק ספיקא לקולא, דדילמא איסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדרבנן
וא"כ הוי שבות דשבות במקום
מצוה דשרי, ואפילו נימא דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי
מדאוריתא, דילמא הוי הלכתא כראב"ד
דבשאר איסורי שרי האמירה לעכו"ם אפילו באיסור
דאוריתא. (ואע"ג דמרן לא ס"ל
בהא כדברי הראב"ד וכמבואר לעיל, מ"מ הא קיי"ל
דעבדינן ס"ס אפילו בדעה
הדחויה בשו"ע, עי' למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח
סי' לג אות טז). ע"ש). אולם
האמת היא, כי מאחר ולא מצינו עד עתה מ"ד העומד בשיטה
זו דפסקינן לקולא מלבד הראב"ד
שהביא הרא"ש, והא קיי"ל דבסברא יחידאה לא עבדינן
ספק ספיקא, עי' בשו"ת יביע
אומר ח"א (חיו"ד סי' ג אות יא), וכן במה שכתבנו בזה
בס"ד לעיל בדברינו (סימן א).
ע"ש. ואף שהרב המגיד הנ"ל (פי"ג דשכירות ה"ג) נקט
בלשונו על דעת הראב"ד בלשון "ויש
חולקין" לשון רבים, מ"מ לא מצינו מפורש בזה
לע"ע אלא את דעת הראב"ד.
וק"ל.
(אמנם עי' היטב בדברי מהר"י עייאש בהערות עפרא
דארעא שבס' ארעא דרבנן (מערכת א
אות לה) שהביא דאולי תוס' ס"ל
כראב"ד, אולם רק כמסתפק ועולה אמר הכי. ע"ש. וראה
עוד בדבריו של מהר"י עייאש
בהגהות עפרא דארעא בהשמטות (מערכת א אות יט) שנקט שם
על ענין פלוגתא זו של הרמב"ם
והראב"ד בלשון: והרמב"ם בשלהי הל' שכירות פסק דאסור
וכו' ויש חולקין דכיון דבעיין לא
איפשיטא אזלינן בה לקולא וכו'. ע"ש. והרי
שמזכירו לראב"ד בלשון רבים "ויש
חולקין". אולם גם הכא אפשר דנקט הכי מחמת הספק
כיון שגם אי אפשר לומר בבירור שכן
הוא דעת הראב"ד מחמת עקולי ופשורי דאית בהכי
וכנ"ל, ולכן תפס סתם בלשון
כולל "ויש חולקין" עד שיוברר לנו מי באמת סובר הכי.
וק"ל. וראה עוד במאירי בחי' לבב"מ
(צ ע"א) סוד"ה כבר בארנו, שכתב שם, ויש מתירין
בשבות דחסימה ולא נאסר אצלם ביום
טוב ובמועד אלא שהמועד ממין היו"ט, והיו"ט ממין
השבת והשבת הוא איסור סקילה, אבל
בשאר הלאוין מותר וכו', ומ"מ גדולי המחברים
(הרמב"ם) פסקוה לאיסור וכו'. ע"ש. והנה המאירי
ג"כ נקט הכא בלישנא דרבים "ויש
מתירין", אולם לא מצינו
מבואר למי כוונתו, דמחד גיסא י"ל דכוונתו בזה לדעת
הראב"ד הנ"ל שהביא הרא"ש
שדעתו להקל בזה, אולם מאידך גיסא קשיא דמדוע קראו
המאירי כן בסתמא "יש מתירין",
דבדרך כלל קוראו בלשון "גדולי המגיהים" או "גדולי
המפרשים" וכיו"ב, ועי' בדברי
הרב המגיה במאירי (שם הערה 87) שציין בזה על דברי
ההשלמה בב"מ שם (פרק ז סי' ב)
שמבואר בדבריו ג"כ דס"ל דפסקינן לחומרא. ע"ש. ועוד
צ"ע).
והלום ראיתי בשו"ת שיבת ציון
להגאון מהר"ש לנדא בנו של הנודע ביהודה (בסוס"י נג)
שכתב שם וז"ל: דהא אמירה לא"י
הוא שבות בכל האיסורין והוא איבעיא דלא איפשיטא
במס' כב"מ (צ ע"א) ופסקינן
לחומרא דאסור ולכל הפוסקים במלאכת ישראל בשלו אסור
אמירה לא"י, ועי' בש"ך
יו"ד (סי' רצז סק"ד) וכן פסקינן בשו"ע חו"מ (סי' שלח סעיף
ו) דאסור לישראל לומר לא"י
חסום פי פרתי ודוש בה. עכ"ל. ע"ש. והגדיל הרב לעשות
עימנו, ולומר, כי כל הפוסקים ס"ל
הכי דאיסור אמירה לעכו"ם הוי נמי בשאר איסורים,
דהא חזינן את דעת הראב"ד
שהביא הרא"ש (הנ"ל) שדעתו להקל בזה, ואשתמיטתיה לפי שעה
דבריו אלו של הראב"ד. [וראה
גם בשד"ח כללים (מער' א כלל קעב). ע"ש]. ואולי יש
לומר וליישב מעט את דברי מהר"ש
לנדא דס"ל דאע"ג דהרא"ש הביא הכי בשם הראב"ד
לקולא, מאחר וחזינן בדבריו שבהשגות
בהל' כלאים (הנ"ל) דפסק התם לחומרא, נקטינן
דהכי הוא עיקר דבריו ומה שהביא
הרא"ש בשמו כמאן דליתא דמי, ונמצא דליכא מאן
דמתיר. וק"ל. אלא דצ"ע
דלפחות היה לו למהר"ש לנדא להזכיר בדבריו את הסתירה הזאת
שיש בדברי הראב"ד. ואולי מש"כ
דכל הפוסקים ס"ל הכי לחומרא, היינו הפוסקים
האחרונים אשר מפיהם אנו חיים
דהלכתא כבתראי. וצ"ע.
אלא דבלאו הכי יש לצרף כאן צד
לקולא, ע"פ מה שראיתי שכתב הגאון מהר"י עייאש
בהגהותיו "עפרא דארעא" על
ס' ארעא דרבנן (מער' א אות לה) שרצה לבאר שם, דאפשר
לומר דאפילו לדעת התוס' דס"ל
בעלמא לאסור שבות דשבות אפילו במקום מצוה, י"ל דהני
מילי דוקא באיסור שבת דאית ביה
חיוב מיתה, וכן ביו"ט אע"ג דלית ביה אלא איסור
משום דיו"ט ושבת חדא מילתא
נינהו, כמ"ש התוס' בכמה מקומות, אבל לעולם בשאר
איסורים דלית בהו אלא לאו לא
החמירו במקום מצוה אפילו בשבות אחד לחודיה וא"צ בזה
שבות דשבות. ע"ש. כלומר
דבשאר איסורי במקום מצוה שרי לומר לעכו"ם לעשות אפילו
איסור דאוריתא, וממילא הכ"נ
בנידון דידן יש לומר דאפילו נימא דאיסור הנתיצה הוי
דאוריתא, כיון דהוי שבות דאמירה
לעכו"ם במקום מצוה [שיהיה מקום נאה לס"ת] י"ל
דשרי. וק"ל. ומה גם דאם
נקטינן כרישא דמילתין דאיסור הנתיצה הוי מדרבנן, הנה כי
כן כבר נחלקו הפוסקים מערכה לקראת
מערכה אם הא דקיי"ל להלכה דאיסור אמירה לעכו"ם
הוי נמי בשאר איסורים, אם הוא רק
באיסורי דאוריתא אבל באיסורי דרבנן שרי האמירה
לעכו"ם, או לעולם אף באיסורי
דרבנן אסורה האמירה לעכו"ם. עי' בדברי מרן בשו"ע
או"ח (סי' תסח ס"א) שכתב
שם, העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, משמתין אותו
ואפי' לעשות בחינם אסור. ויש מי
שאוסר אפילו ע"י עכו"ם [הוא דעת המרדכי בפסחים
פ"ד סי' תרז], ויש מי שמתיר [הוא
דעת הרוקח בסי' שי]. ע"כ. ולפי כללא דנקטינן
בידין הא קיי"ל דיש ויש
בדברי מרן, הלכה כיש בתרא. והרי שדעת מרן היא כהרוקח
דשרי לעשות המלאכה בער"פ ע"י
עכו"ם.
ועי' בפרי חדש (שם) ד"ה ומ"ש
ויש מי שמתיר וכו', שעמד לבאר דנראה שלדינא העיקר
הוא כהרוקח דשרי לעשות המלאכה ע"י
עכו"ם בער"פ, והיינו טעמא דהא איבעיה לן בגמ'
דבב"מ (שם) אם איסור אמירה
לעכו"ם הוי נמי בשאר איסורין וכו', וא"כ לא מבעיא
לסוברים דאיפשיטא לקולא, א"כ
הרי אם התם מתירים אמירה לעכו"ם באיסור לאו
דאוריתא, כ"ש הכא באיסור
המלאכה בער"פ שאין בו איסור לאו דאורייתא. אלא אף לדעת
הרמב"ם ודעימיה שהעלו בבעיא
דהגמ' דבב"מ לחומרא, שאני התם דהוי איסור לאו אבל
הכא באיסור המלאכה בער"פ
דליכא איסור לאו, פשיטא דשרי אמירה לנכרי. ע"ש מש"כ בזה
עוד. וראה גם בביאור הגר"א
בשו"ע שם (סי' תסח ס"א) ד"ה ויש וכו', שג"כ עמד לבאר
כיו"ב, דהא דיש מתירים לומר
לעכו"ם לעשות מלאכה בער"פ, משום דעד כאן לא איבעיה
לן בגמ' דבב"מ (שם) אלא דוקא
באיסור לאו, אבל באיסור דרבנן פשיטא להו דמותר, ואף
דבשבת אסור גם במידי דרבנן שאני
שבת דעיקרו דאוריתא. ע"ש. וראה גם לרבינו החיד"א
בברכ"י חאו"ח (סי' תקנא
סק"ד) שכתב על דברי הרמ"א (שם) שכתב, דיש להחמיר בענין
כיבוס בשבוע שחל בו ט"ב
אפילו לומר לכובסת עכו"ם שהיא תיקח הבגדים ותכבסם, דאע"ג
דאמירה לעכו"ם בשאר איסורין
דרבנן שרי, כמש"כ הפר"ח בסי' תסח, וכאשר כתב כן ג"כ
רבו [הלא ניהו הגאון רבי יונה
נבון] בשו"ת נחפה בכסף (יו"ד סי' ד) מ"מ משום
חומרא דט' באב נהגו לאסור אף בזה
מר כי אתריה ומר כי אתריה בזמן שנוהגים איסור
בתכבוסת או מר"ח או בשבוע
שחל בו ט"ב. ע"ש. וע"ע בדבריו בפתח עינים עמ"ס ר"ה (דף
כד ע"ב) ד"ה שאני רבן
גמליאל וכו', שעמד שם ג"כ על דברי התוס' שמבואר בדבריהם
דאפילו באיסור דרבנן של שאר
איסורים אמירה לעכו"ם אסורה, זה אינו כי לעולם
באיסור דרבנן שרי אמירה לעכו"ם
בשאר איסורים. ע"ש. וראה עוד בזה בשו"ת בית אפרים
(חיו"ד סי' סב), ובס' ארעא דרבנן למהר"י אלגזי
(מער' א בהשמטות אות יט). ע"ש.
וע"ע בשד"ח בכללים (מער'
א כלל קעג) שהביא שם פוסקים החולקים וס"ל דאף באיסורי
דרבנן דשאר איסורים אזלינן לחומרא
לאסור אמירה לעכו"ם, שכן הובא בס' שמן המשחה
(דף יט ע"ד) משמיה דהרב מאמר המלך, שעמד לחלוק בזה
על הפר"ח ע"פ דכרי הש"ך ביו"ד
(סוס"י שצ) שכתב, דאשה אבלה שאירע לה טבילה דשרי לה
ליטול ציפורנים ע"י נכרי,
משום דלא גזרינן במקום מצוה. ומשמע
דהא לאו הכי דלא הוי מצוה אסור, אע"ג דאבילות
הוי מדרבנן. אולם השד"ח דחה
את זה, דיש לומר שאין משם ראיה, דהא איסור המלאכה
באבל היינו משום שלא יסיח דעתו, וגס
בעושה מלאכתו ע"י אחרים איכא היסח הדעת.
ולכן לא פלוג. ע"ש. וראה עוד
בדבריו בזה בפאת השדה שם (מער' א אות טז) ד"ה ובדין
אמירה לעכומ"ז וכו', שג"כ
דיבר בזה, וציין דאיכא בענין זה מערכה לקראת מערכה,
אולם לעיקר דינא נקטינן כדעת הפר"ח,
דאע"ג דאיכא איסור אמירה לנכרי בשאר איסורין
הנ"מ באיסור דאוריתא, אבל
באיסור דרבנן לא. ע"ש.
ומכיון שכן אם נקטינן בנידון דידן
דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדרבנן, פשיטא דשרי
לומר לעכו"ם לנתצו אפילו אי
לא חשבינן לענין הרחבת ההיכל כדבר מצוה, דהא חזינן
דהסכמת הפוסקים אשר מפיהם אנו
חיים היא, דבשאר איסורי דרבנן אמירה לעכו"ם שריא
אפילו שלא במקום מצוה. וק"ל.
(ואמנם עי' להגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח
סוס"י כ) ד"ה אך באמת, שעמד
שם על דברי הגאון רבי משה תאומים בשו"ת דבר משה (סי'
סט), שכתב להתיר את הנתיצה בביהכ"נ
ע"י גוי, ובנה היתר זה ע"פ הסברא הנ"ל דכיון
דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן, ממילא
הוי אמירה לגוי בשאר איסורים באיסורי דרבנן
דשרי לפר"ח ודעימיה וכו'. ועמד
הגאון רי"ח הטוב שם להעיר על דבריו, ובין היתר
כתב להעיר, דהרי כל יסוד זה בנוי
ע"פ הסברא דקדושת ביהכ"נ דרבנן, אולם מכיון
דאיכא רבים דס"ל דהוא
דאוריתא קשה היתר זה. ע"ש. אולם כאמור לפי דברינו הנ"ל יש
בלא"ה צדדים להתיר את סתירת
אבני ביהכ"נ ע"מ להרחיבו ולהגדילו, או כי הא דנידון
דידן שרוצים לסתור רק את ההיכל ע"מ
להרחיבו שיוכל להכיל את כל ספרי התורה
הנמצאים בביהכ"נ, וא"כ
ענין הנתיצה ע"י גוי אינו אלא לסניף בעלמא וחזי לאיצטרופי
ע"פ דעת הפוסקים דאיסור
הנתיצה בביהכ"נ הוי דרבנן. ומה גם דהנה כבר הבאנו
בדברינו לעיל דאף לדעת הסוברים
דקדושת ביהכ"נ הוי דאורייתא, אפשר לומר דאיסור
הנתיצה בו הוי דרבנן ואין זה שני
הפכים בנושא אחד, וממילא שוב יש לסמוך על צד זה
לקולא ע"פ דעת הפר"ח. וק"ל).
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi