*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן יד הערה ו

ובאמת יש להתבונן במאי דחזינן שהביא הרא"ש בשם הראב"ד דס"ל דהאי בעיא לא איפשיטא ואזלינן ביה לקולא דאמירה לגוי שריה בשאר האיסורים, כי הנה הראב"ד בהשגות על הרמב"ם בהל' כלאים (פ"א ה"ג) כתב בזה"ל: ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא. עכ"ל. ע"ש. ומזה מבואר דהראב"ד בהשגות ס"ל דאף בשאר איסורים אמירה לנכרי אסורה משום דהוי בעיא דלא איפשיטא, ואזלינן ביה לחומרא. ועתה ראיתי בגר"א בשו"ע אבה"ע (סימן ה ס"ק לב) והובא גם בהרמב"ם הוצ' פרנקל (פט"ז דאיסורי ביאה הי"ג), דהגר"א שם ציין על דברי הרא"ש בפסקיו (הנ"ל) שהביא את דברי הראב"ד שכתב דהאי בעיא לא איפשיטא ואזלינן לקולא, וכן ציין את דברי הראב"ד בהשגות (הנ"ל) שכתב דלא איפשיטא ואזלינן לחומרא. וסיים וצ"ע. ע"ש. וכנראה הוא אשר הוקשה לו לגר"א כי נמצאים דדברי הראב"ד סיתראי נינהו דפעם מתבאר דס"ל דאזלינן בענין לקולא ופעם לחומרא. וק"ל. אמנם עי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' א סוף אות יא) שכתב שם, ודבר זה יהיה לזכרון תלמידי דבי רב, דכאשר יראו במחכרים הראב"ד ויקשה עליהם מדברי הראב"ד בהשגות, עין בעין יראו אם הרב המחבר שכותב משם הראב"ד כוונתו על הרב אב בית דין שחיבר ספר האשכול. עכ"ל. ע"ש. וא"כ אולי יש לומר נמי הכא, דהראב"ד שהזכיר הרא"ש היינו רבינו אברהם אב"ד בעל ספר האשכול ולא הראב"ד בעל ההשגות ונמצא דאין סתירה בדברי הראב"ד.

איברא דאע"ג דיתכן מאוד דלא נפלאת לומר דהרא"ש ראה את דברי האשכול, כי הרי בעל האשכול היה קדמון עוד בזמן ר"ת בעל התוס' עי' היטב לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' א אות יב יג). ע"ש. (וראה גם בדברינו לעיל (הערה ד) מש"כ בזה עוד שר"א בעל האשכול היה קדמון מאוד בזמן הרמב"ם והראב"ד. יעו"ש), מ"מ לפי שעה לא זכור שהרא"ש הביא בפסקיו מדברי האשכול, וגם דבר זה לא מצינו לע"ע בדברי האשכול כדבר זה שכתב דהאי בעיה דהגמ' בב"מ (שם) לא איפשיטא ואזלינן ביה לקולא. וק"ל. ושו"ר אח"כ בתשובת החת"ס (ח"ו סי' כד) בד"ה והיה אפשר וכו', שג"כ עמד שם בסתירה הנ"ל שיש מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש לדברי הראב"ד בהשגות, וכתב, דיש ליישב זאת ע"פ החילוק שעמד לבאר שם בין ענין כלאים לענין חסימה. אולם אח"כ כתב דא"צ לכל זה משום דדבר פשוט הוא דאיכא ט"ס בדברי הרא"ש וצריך להיות ראב"י במקום ראב"ד, ועוד דתרי ראב"ד הוי. ע"ש. וראה גם בתשובותיו חחו"מ (סימן קפה) ד"ה מ"ש מראב"ד וכו', דג"כ מבואר בדבריו שם כיו"ב ליישב הסתירה בדברי הראב"ד, דצ"ל תרי ראב"ד הוו. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח רס"י קל) שג"כ עמד שם בסתירה שיש בדברי הראב"ד וכתב מדנפשיה ליישב כדברים אלו דיש לומר דתרי ראב"ד היו. ע"ש. והיינו כעין דברינו הנ"ל דאפשר שהראב"ד שהזכיר הרא"ש כוונתו לר"א אב"ד בעל האשכול.

והלום ראיתי ג"כ לרדב"ז בתשובותיו (בלשונות הרמב"ם סי' ר) שכתב שם בזה הלשון: והטור כתב הראשונה והשמיט השניה, והדין עימו דאע"ג דאיבעיא היא ולא איפשיטא אית לן למיזל לקולא, כיון דאמירה לנכרי איסורא דרבנן הוא, וכן פסק הרא"ש וכן כתב בשם הראב"ד ז"ל, והוא היפך מה שכתב בהשגה ושמא חזר בו הראב"ד ז"ל מהשגה או מטעמא דאמרו וכו'. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה של הרדב"ז דר"ל כי הראב"ד ז"ל חזר בו ממש"כ בהשגות על הרמב"ם, ולעולם מש"כ הרא"ש בשמו דהראב"ד דס"ל דבשאר איסורים ליכא איסור אמירה לגוי הוא העיקר. אלא דיש להבין את דברי הרדב"ז במה שכתב בשם הרא"ש דאף הוא פסק להקל בענין זה וס"ל כדעת הראב"ד, וכמ"ש "וכן פסק הרא"ש וכן כתב בשם הראב"ד ז"ל", שהרי פשט דברי הרא"ש במס' בבא מציעא (שם) מורה דפליג על הראב"ד במאי דס"ל דבעיא איפשיטא לאיסורא. יעו"ש. וצ"ב. ואולי י"ל דצריך להגיה בדברי הרדב"ז וצ"ל: וכן כתב הרא"ש וכן פסק בשם הראב"ד. וק"ל. ובאמת שו"ר אחר זמן בס"ד לרבינו החיד"א בברכ"י חיו"ד (סי' רצז סק"ב) שהביא את דברי הרב יד אהרון (בחאבה"ע סי' ה) שהביא את דברי הרדב"ז הללו, והקשה עליו בתמיהה גדולה, כי איך זה שכתב דהרא"ש פסק לקולא דהרי מדברי הרא"ש לא מבואר כן וכו', וכתב ע"ז רבינו החיד"א, כי נראה דצ"ל בדברי הרדב"ז, וכן כתב הרא"ש וכן פסק בשם הראב"ד, והסופר טעה והחליף הלשונות, וקרוב הדבר לומר כן כי ספרי הרדב"ז נעתקו מכמה סופרים ונפל בהם שיבושים. וכוונת הרדב"ז בזה, דהרא"ש ג"כ אי לאו מטעם דהוא סובר דאיפשיטא בעיין הוה נקיט לקולא, כיון דהוא בעיא בדרבנן, ולא דחה דברי הראב"ד אלא מטעם דאיפשיטא, ולזה דקדק הרדב"ז לומר, וכן כתב הרא"ש, כלומר דאי לאו נפשטא הוי בעיא בדרבנן לקולא, וכן פסק הראב"ד, לפי האמת לדעתו. ומדוקדק הלשון דבחד קאמר "וכן כתב" ובחד "וכן פסק".

והמשיך רבינו החיד"א וכתב שם, ומה שהקשה היד אהרן עוד על הרדב"ז דאמאי כתב דהראב"ד חזר כו, ולא כתב דתרי ראב"ד היו, אין זו קושיה כלל. עכ"ד. ע"ש. וסתם ולא פירש לן מר בכוונתו, וצריך להבין מהו בדיוק כוונת רבינו החיד"א במש"כ ד "אין זו קושיא כלל", שהרי כאמור לעיל רבינו החיד"א גופיה הוא מארי דהאי שמעתתא שכתב בשם הגדולים (הנ"ל) דבמקום שמביאים מחברים מילתא בשם הראב"ד ובהשגותיו על הרמב"ם מבואר אחרת יש מקום לומר דהיינו תרי ראב"ד, אלא דאולי אפשר לפרש דכוונת דבריו של רבינו החיד"א כאן היא כנ"ל בדברינו, דקשה לומר דהראב"ד שהביא הרא"ש בפסקיו היינו ראב"ד אחר ולא הראב"ד בעל ההשגות, שהרי בדרך כלל הראב"ד שמביא הרא"ש כוונתו לראב"ד בעל ההשגות, ועל כן יש מקום יותר לומר דהוא ראב"ד אחד וחזר בו, והוא באח"ד וישיבנ"ו, והרא"ש שהביא את דברי הראב"ד היינו דברים אחרונים לאחר שחזר בו. וק"ל. וצ"ע.

וע"ע ברא"ש יבמות (פרק י סי' ו) שכתב, כתב הראב"ד ודוקא כשניסת וכו'. ע"ש. ודברים אלו שהזכיר בשם הראב"ד אינם נמצאים בהשגות על הרמב"ם שלפנינו. ועי' בתוס' חד מקמאי ביבמות (צד ע"א) שהזכיר ג"כ את דברי הראב"ד הללו שהביא הרא"ש, וקודם לכן כתב, ומצאתי כתוב בכת"י הראב"ד וכו'. ע"ש. וראה גם בנמוק"י ביבמות שם (דף לא ע"א בדפי הרי"ף) שכשהביא את דברי הראב"ד הללו כתב, אמר המחבר והרי"ף ז"ל וכו' והגיה עליו הראב"ד ז"ל וכו'. ע"ש. ועי' בשה"ג לרבינו החיד"א ח"א (מערכת א אות יא) שכתב, דהראב"ד חיבר חידושים על התלמוד וכו' וגם חיבר השגות על הרי"ף וזהו אותו ראב"ד בעל ההשגות [על הרמב"ם]. ע"ש. וממילא מתבאר לפ"ז דהרא"ש מביא בדבריו מדברי הראב"ד בחידושיו במש"כ בכת"י, ואולי גם הכא בנידון דידן י"ל דהראב"ד שהביא הרא"ש היינו במש"כ בחידושיו שבכת"י, ואה"נ בהשגותיו דעת אחרת היתה עימו דחזר בו או כל כיו"ב. אלא דאם אמרינן דהראב"ד הכא חזר בו, א"כ בפשטות צ"ל דדברי הראב"ד בהשגות הם עיקר, כיון שאת חיבור ההשגות על הרמב"ם עשה באחרונה בעת זקנותו בסוף ימיו, דהשגותיו על הרמב"ם הוא חיבורו האחרון. וכן מתבאר נמי מדברי מהרש"ל בים של שלמה במס' בבא קמא (צז ע"א) ומדברי הב"ח באו"ח (סו"ס קעב) שכל שהראב"ד סותר דבריו מפירושיו להשגותיו על הרמב"ם בתר ההשגות אזלינן, וטעמא דמילתא משום דהראב"ד כתב השגותיו בסוף ימיו. וכן כתב ג"כ הגאון הצב"א ז"ל בהקדמתו לביאורו נחל אשכול על ספר האשכול שאת ההשגות על הרמב"ם כתב הראב"ד בזקנותו בסוף ימיו. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב גם בדברי הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו אוצר המלך בתשובתו בסוף הספר בענין טומאת אוהל (אות כה) שכתב שם, וכמדומה לי שראיתי שאת ההשגות כתב הראב"ד ז"ל בזקנותו בסוף ימיו וחזר בו ממה שכתב בפירושיו. ע"כ. וכן מבואר נמי כדברי הרב שער המלך על הרמב"ם הל' יו"ט (פ"ה הט"ו) ובדברי מהרש"ם בתשובותיו (ח"ג סי' שסו) שאת ההשגות על הרמב"ם כתב הראב"ד בסוף ימיו לעת זקנותו. ע"ש. ומבואר כל זה בס' ברכת יעקב (עמוד רו). יעו"ש. וממילא לפ"ז דאמרינן דהראב"ד חזר בו, יוצא דיש לתפוס כדבריו אלו שבהשגות על הרמב"ם דהתם חזינן דס"ל דאזלינן לחומרא בענין זה דאמירה לגוי בשאר איסורים.

אולם מדברי הרדב"ז הנ"ל חזינן דס"ל דאם אמרינן דיש כאן חזרה כדברי הראב"ד העיקר הוא כדבריו שהביא הרא"ש בשמו, וכמ"ש הרדב"ז "ושמא חזר בו הראב"ד מההשגה", מ"מ אפשר דלאו דוקא נקט דהראב"ד חזר בו מההשגה אלא הכונה דיש כאן חזרה בדברי הראב"ד, ואה"נ אפשר ג"כ שחזר בו בהשגה ממה שכתב הרא"ש בשמו, או גם יש לחלק דהרדב"ז נתכוין שהיתה כאן חזרה בע"פ מדבריו שכתב בהשגה וזה אפשר, אבל לעולם אם אמרינן דהחזרה היא בדבריו של הראב"ד בכתביו בודאי צ"ל דהעיקר הוא כדבריו שבהשגות ממה שכתב בשאר מקומות כי כאמור הראב"ד כתב את השגותיו לעת זקנותו וזה היה חיבורו בטהרה האחרון ופשוט שהוא העיקר. וק"ל. ואיברא דעתה ראיתי לגאון מהר"י עייאש בחיבורו "עפרא דארעא" שעל ס' ארעא דרבנן (מערכת א אות לה) ומצאתי מבואר בדבריו שנקט בפשטות דדעת הראב"ד היא דאזלינן כהאי בעיא לקולא ושרי אמירה לנכרי בשאר איסורים. ע"ש. והיינו כדברי הרא"ש במה שהביא בשם הראב"ד. ולא עמד בענין זה כלום שיש סתירה בדברי הראב"ד הללו וכו' ונקט דבר זה בפשיטות דהראב"ד ס"ל דאזלינן לקולא, ואפשר דנקט בקציר'ת האומ'ר ולא רצה להאריך בסתירות אלא כיון שלדעתו העיקר הוא כדברי הראב"ד שהביא עאקביא הרא"ש בשמו וחזר בו מדבריו בהשגות לכן תפס כן בפשיטות, וכדברי הרדב"ז. אלא שכאמור ק"ק לומר כן דהראב"ד חזר בו מדבריו בהשגות כיון שחיבור ההשגות הוא חיבורו האחרון, אולם לפי מה שאמרנו דבעל פה אפשר שחזר בו הראב"ד גם מההשגות והרא"ש מיירי על חזרה בע"פ אייתי שפיר.

ושו"ר עתה בדברי השד"ח בכללים (מערכת א אות קעב ד"ה אמירה וכו') שכתב שם: ומה שכתב הרב עפרא דארעא (אות קטן לה) בדעת הראב"ד אינו פשוט. ע"ש. ובפשטות י"ל דכוונת השד"ח היא להעיר כאשר אמרנו דכיצד תפס מהר"י עייאש בפשטות דדעת הראב"ד היא דאזלינן לקולא הרי יש סתירה בדברי הראב"ד. וק"ל. ושו"ר עתה שגם בשו"ת פני יהושע ח"א (חיו"ד סי' ג) הביא את דברי הראב"ד שהזכיר הרא"ש דאזלינן בענין אמירה לגוי בשאר איסורים לקולא, ולא הזכיר כלום שיש סתירה בענין זה. ע"ש. וראה עוד כדבריו (שם) שעמד לתמוה מדוע איכא פוסקים שהעלו לפסוק בענין זה לחומרא ולא נימא דהוי ספיקא דרבנן ולקולא כמש"כ הרא"ש בשם הראב"ד, ולא הזכיר כלל שיש את דברי הראב"ד שבהשגות דאינו פוסק הכי. יעו"ש. וצ"ב. וע"ע בשו"ת בית יהודה חיו"ד (סימן נה) ובשו"ת צפנת פענח (סי' קלא) ובשו"ת שאילת דוד (ח"א חיו"ד סי' י) ובשו"ת חוט המשולש (ח"א סי' כד ד"ה אחר) שעמדו שם ג"כ על הסתירה שבדברי הראב"ד ומה שכתבו לישב. יעו"ש.

ועוד כתב (שם) רבינו החיד"א, דמה שהסכים הרב יד אהרון דתרי ראב"ד הוו כ"כ ג"כ הרב בני יעקב בהגהותיו, ובס' זרע אברהם (או"ח סי' ט) ג"כ עמד בסתירה זו שבדברי הראב"ד וכתב דלא קשה מידי, שיש לומר דבעבר ועשה הוא דכתב הרא"ש בשם הראב"ד דאזלינן לקולא, ומש"כ בהשגות דאזלינן לחומרא היינו לכתחילה. והוסיף רבינו החיד"א שכן מצא כיו"ב ג"כ לרבו [הגאון רבי יונה נבון] בשו"ת נחפה בכסף (חיו"ד סי' ד) שכתב לחלק נמי כיו"ב בין דיעבד לכתחילה. אמנם רבינו החיד"א עמד להעיר ע"ז, כי הרי הבעיא בגמ' דבב"מ היא, מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום וכו', וע"ז כתב הראב"ד דבעיא לא איפשיטא ולקולא, אלמא דהיינו לכתחילה. עכת"ד. ע"ש.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi