למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן יד
עוד מהענין הנ"ל
ומידי דברי בענין הנ"ל דמוחק
שם הוי"ה ב"ה אזכרה ימים מקדם בעובדא דדמי ליה בצדדי הדין דהוה לפני
שנים בביהכ"נ,,, אשר מפאת שהתרבו בו ספרי תורה חדשים ע"י תורמים שונים,
לא היה מקום בהיכל הקודש להכיל את כל ספרי התורה חדשים גם ישנים, כי צר המקום
מהשתרע. ומפני כך החליטו הגבאים להרחיב את מקום ארון הקודש ולהגדיל את ההיכל הקיים
(אשר הוא בנוי בכותל ביהכ"נ בבליטה כלפי חוץ), כדי שיוכלו להכניס בו את כל
ספרי התורה. אולם לצורך זה היה צריך לנתוץ קודם לכן את ההיכל הקטן הזה הקיים,
ע"מ להוסיף עליו בבניה להגדילו ולהרחיבו, כי רק בדרך זו יוכלו לחזק את בנינו
ויתדותיו היטב.
ברם דא עקא, דהגבאים שאול שאלו
מהראויים להשאל, שואלי"ם הלכו בו ואין פותר אותם. כי לא רצה אף אחד מהנשאלים
להכניס עצמו בעובי הקורה להשיבם בענין זה, מפני חומר ענין נתיצת אבני ביהכ"נ
ובפרט של היכל הקודש וכו'. ומאת ה' היתה זאת שנקלעתי אגב אורחא למקום זה, כי מה'
מצעדי גבר כוננו, ובאו הגבאים הנ"ל לפני ושפכו את מר נפשם ושיח לבבם, שלא
קבלו מענה מפורש על ענין זה מאז ועד עתה, זה זמן זמנים טובא, ונדחים בהלוך ושוב
בלא הלכה ברורה. ואז גם אני ניסיתי בעבורם אצל ראשי המקום בענין זה, אולם מתורף
הדברים הבנתי כי אין בכוונתם לתת להם מענה לשון בענין זה, לא במוקדם ולא במאוחר
השם הטוב יכפר בעד. בראותי זאת חשתי ולא התמהמתי, כי לא זאת העת ולא השעה לחשות על
אף שיודע אני את מך ערכי ער"ך קט"ן עלי אדם מוע"ט לעולם, כי נתחמץ
ליבי בקרבי ובכליותי אשתונן, על חיסרון כבוד תורתינו הקדושה, אשר ספרי התורה חדשים
וישנים מונחים כנזופים ח"ו מחוץ להיכל הקודש ע"ג שולחן רעוע, מכוסים
במפה דלה וכחושה חסר צעיפה, בלא שום תקוה לאחריתם ח"ו, ואין פוצה פה ואין
מצפצף. ועד בשחק נאמן סלה, א כי לזאת
היא כל כוונתי למען כבוד שמו יתעלה וכבוד תורתינו הקדושה. לכן אמרתי לדרוך
קסת"י ולכוננה להתבונן בענין זה והעלות בו לדינא, ולבוא בעצה אחת עם רבותי
גאוני אר"ש ומצוקי תבל שליט"א בשאילתא דא ולהשיב על אתר בעה"י
בענין זה. ומהשי"ת אבקש מערכי לב ומענה לשון. [עיקרי הדברים כתבנו בס"ד
בזמנו, ועתה בהבאתם לבית הדפוס הוספנו עוד תוספת נופך בס"ד באיזהו מקומן,
זעיר פה זעיר שם].
א) כתב המרדכי במגילה (פ"ד
סי' תתכו) על האי דאמרינן בגמ' שם (כח ע"א) ועוד אמר רב יהודה בית הכנסת שחרב
אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים וכו', שנאמר "והשימותי את
מקדשכם" קדושתן אף כשהן שוממין, דמהא חזינן דביהכ"נ נקרא מקדש מעט, ולכן
אסור לנתוץ דבר מביהכ"נ, דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן
העזרה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר "ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה'
אלהיכם", ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי. ע"כ. וכן
מובא כיו"ב בספר האשכול הל' בית הכנסת (אויערבך עמוד 55 אות ג) שכתב שם, לא
ליסתר אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא, ואפי' איכא דוכתא לצלויי אסור דחישינן
לפשיעותא, ואע"ג דדעתיה למבני וכו' ואי אית ביה תיוהא סתרי ובני מיד. ויש מי
שאומר שאסור לנתוץ ולהרוס דבר בביהכ"נ מה שאינו לצורך בנין כיון דהשוו חכמים
קדושתו למקדש, ואמרינן המוחק שם והנותץ אבן מן ההיכל עובר "בלא תעשון כן לה'
אלוהיכם". ע"ש. ומרן בב"י או"ח (סי' קנא) הביא נמי את דברי
המרדכי הנ"ל, והרמ"א ג"כ הזכירו למרדכי בהגהותיו לשו"ע שם
(סוס"י קנב). ע"ש. ומבואר מזה דהמרדכי ס"ל דמאיסור זה דילפינן
בספרי (דברים יב ד) מלאו דלא תעשון כן וגו' דאסור לנתוץ אבן מן ההיכל ומן המזבח,
ילפינן מיניה נמי לענין נותץ דבר מביהכ"נ שהוא אסור משום דהוא מעין מקדש מעט.
[ובפשטות היינו בדבר המחובר לביהכ"נ דומיא דאבן
שבמזבח שהיא מחוברת, וכמו שכתב כיו"ב נ"כ מהר"ם פדאווה בתשובה (סי'
סה), והכנה"ג באו"ח (סי' קנא בריש הגהות ב"י), והמג"א (סי'
קנב סק"ו), ובא"ר (שם סק"ו) ועוד, וראה גם בכף החיים סופר (סי' קנב
סקי"ח) שהביא את דברי הפמ"ג (סי' קנא במשב"ז סק"ג) שתמה
ע"ז, דהרי השורף עצי הקודש לוקה אף שהוא תלוש כבר [כדאיתא במכות (כב
ע"א) המבשל בעצי הקודש לוקה, ואזהרתיה מהכא "ואשריהם תשרפון באש לא
תעשון כן לה' אלוהיכם"], אולם כבר תירץ זאת החת"ס בתשובה (חאו"ח
סי' לב) דלעולם גם מהר"ם פדאווה מודה בשובר מטלטלין של ביהכ"נ דאית ביה
משום לא תעשה, ורק הוא דן דמותר להסיר המטלטלין מביהכ"נ דבהסרה זו אין משום
לא תעשה. ע"ש. וכן כתבו בזה האחרונים והסכימו לזה, עי' במשנ"ב (סי' קנב
סקי"א) ובביאור הלכה (שם) ד"ה ואסור לסתור וכו', ובדעת תורה
למהרש"ם (רס"י קנב) ד"ה ואסור לסתור וכו', ובשד"ח באסיפת דינים
(מערכת ביהכ"נ אות יט), ובס' צדקה ומשפט (פרק יג סקמ"ג). ע"ש. הן
אמת כי עתה ראיתי להגאון רבי איסר זלמן מלצר בס' אבן האזל על הרמב"ם (הל'
יסודי התורה פ"ו ה"ז) שעמד לדייק שם מלשון הרמב"ם דיש חילוק בין
ענין סותר לנותץ, דסותר ענינו כשהאבן מחוברת ואסור אפילו בעזרות, מפני שהוא מקום
של עבודת ה' בקרבנות בשחיטה וכיוצא, אבל בתלושה אינו עובר, משא"כ באבני ההיכל
ובין אולם ולמזבח שהאבן גופה היא חלק מהמקדש אפילו בתלושה ממקומה עובר כשנותצה.
ע"ש. וראה לגאון הרוגצ'ובר בצפנת פענח (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ז)
שעמד להעיר שם על לשונו של הרמב"ם דבהל' יסודי התורה כתב "הסותר"
ובהל' בית הבחירה כתב "הנותץ" וגם לא הזכיר שם עזרות וכו'. יעו"ש.
ולפי דברי הגרא"ז הנ"ל הדברים מיושבים היטב. וק"ל].
איסור נתיצת ביהכ"נ אם הוא
מן התורה, ביאור שיטת הרמב"ם ויתר הפוסקים.
וע"ע בדברי הרמב"ם בספר
המצוות (מצוה ל"ת סה) שכתב, שהזהרנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל ומאבד ספרי
הנבואה, שלא נמחוק את השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון אזהרה בזה הענין הוא אמרו
"לא תעשון כן לה' אלהיכם" אחר שקדם הציווי לאבד ע"ז ולמחות את שמם
ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, ובאה האזהרה לא תעשון כן לה'. וכל מי שעבר על דבר זה
כגון שהרס דבר מן ההיכל והמזבח והדומה לזה או שימחה שם משמות ה' לוקה, ואזהרתיה
מהכא ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה'. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דברי
הרמב"ם מתבאר, שהוא כולל את איסור סתירת ביהכ"נ בכלל הלאו הזה עצמו, ולא
שלומד דין ביהכ"נ מענין המקדש שעליו נאמר עיקר האיסור, ואגב אורחיה לומד מזה
את ביהכ"נ. שהרי הרמב"ם הזכיר לאו זה באיסור כולל "בתי עבודת
האל" והיינו נמי ביהכ"נ. ודו"ק. וממילא משמע מדברי הרמב"ם
הללו דס"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוא מדאורייתא, שהרי מבואר מדבריו דהוא
נלמד מגוף הפסוק עצמו. וכבר כתב הגאון מהרי"א בשו"ת עמודי אש (קונטרס
מקל חובלים דף ד ע"א ד"ה ובזה) וז"ל: נודע שבספר המצוות אין
הרמב"ם ז"ל כותב רק מה שהוא מן התורה ואינו כותב מה שהוא אסמכתא.
ע"כ. וכ"כ גם בס' ברכת יעקב (סימן ז עמוד קג) דהרמב"ם כותב בספר
המצוות רק מה שהוא מן התורה ואינו כותב מה שהוא אסמכתא. ע"ש. וגם עתה ראיתי
בדברי הרמב"ם במנין המצוות שבריש ספר היד החזקה (מל"ת סה) שכתב שם
בזה"ל: שלא לאבד ביהמ"ק או בתי כנסיות או בתי מדרשות וכו'. ע"ש.
והרי שכאן פירש הרמב"ם להדיא דאף ביהכ"נ נתיצתו נלמד מעצם הלאו הנאמר
בתורה, ונמצא דהוי דאוריתא. ובאמת כן מצאתי מבואר ג"כ בשו"ת אבני נזר
(חאו"ח סי' לה) שכתב לבאר נמי את דברי הרמב"ם בספר המצוות דמשמע מהכי
שהרמב"ם ס"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוא מדאוריתא, ואולם עמד לבאר שם
כי לדעת הרמב"ן [בחי' למגילה כה ע"ב] דס"ל שביהכ"נ דין תשמיש מצוה יש עליו יוצא
דאין איסור נתיצתו מדאוריתא, ולהרמב"ם שסובר דאיסור נתיצתו מדאוריתא צ"ל
דהיינו משום שסובר דדין תשמיש קדושה יש לו. ע"ש.
והן אמת כי מלשונו של הרמב"ם
בהלכותיו (פרק ו דיסודי התורה ה"ז) שכתב, הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן
המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה, שנאמר בעבודת כוכבים "כי את מזבחותם
תיתוצון" וכתוב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ע"ש. וכן הוא
לשונו ג"כ בהל' בית הבחירה (פ"א הי"ז) שכתב שם: וכן הנותץ אבן אחת מן
המזבח, או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה, שנאמר וכו', ע"ש.
וראה גם בדברי הכסף משנה (שם) ד"ה וכן הנותץ אבן אחת וכו'. ע"ש. ומלשון
זה של הרמב"ם שנקט הכא "מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה" ולא
נקט כלשונו שבס' המצוות בלשון כולל "בתי עבודת האל" מזה משמע לכאורה כי
לעולם עיקר איסורא דאוריתא לא הוי אלא דוקא באבני המזבח וביהמ"ק, אבל
ביהכ"נ לא הוי מדאוריתא. מ"מ נראה דאף אם נימא דאיכא הכא סתירה בין ספר
המצוות לספר היד החזקה לכאורה כל כה"ג העיקר הוא כאשר כתב בספר
המצוות, משום דהתם עמד לבאר ולפרט
את עיקר מצוה זו לפי מקרא הפסוקים, והא מבואר התם דהאי איסורא דקרא דלא תעשון כן
וגו' הוי בכל בית המיוחד לשמו יתברך וביהכ"נ וביהמ"ד בכלל, ובפרט שבמנין
המצות (שבריש ס' היד החזקה) חזר הרמב"ם וכתב להדיא דביהכ"נ וביהמ"ד
הוי בכלל מצות ל"ת זו, ומשמע דאיסור נתיצתם הוא מעיקר הפסוק. וכל כי האי
לכאורה הוי כי הא דאיתא. בפוסקים שבמקום שהרמב"ם סותר את דבריו מהלכותיו
לתשובותיו עיקר נקטינן כדבריו שבהלכות, [עי' בזה בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ה
אות יד). יעו"ש. וכבר כתבנו והארכנו בזה בס"ד בכמה דוכתי וא"צ לבוא
בזה במידת תשלומי כפל]. והיינו טעמא משום שבספר ההלכות נחת לעומקא דדינא לברר
הדינים בהלכה פסוקה, משא"כ בתשובה דבזמן גרמא תליא מילתא. וממילא הכ"נ
י"ל הכא, דהרי בספר המצוות עמד הרמב"ם לבאר כל מצוה לפרטיה ודקדוקיה
בתכלית הפירוט לפי מקרא הפסוקים ממש, משא"כ בהלכות לא נחת לבאר את פרטי עיקר
גוף המצוה, אלא רק את הנוגע להלכה אשר בה הוא מדבר, ולפעמים הוא מביא הלכה או שתים
אע"פ שבגוף המצוה עדין כלולים עוד פרטי הלכות, וכי הא דנידון דידן שבעיקר גוף
המצוה דלא תעשה דנתיצה נקט בס' המצוות דכל בתי האל בכלל, אבל בהלכות הזכיר חלק
מהמצוה ענין נתיצת ביהמ"ק. וק"ל. וצ"ע. וגם עי' היטב בדברי
השד"ח בכללים (מער' ב אות מג) ד"ה והנה בשו"ת בית שלמה וכו',
שג"כ מבואר שם מתורף דבריו דלגבי ביאור המצוה נקטינן עיקר כדברי הרמב"ם
בס' המצוות. ע"ש היטב.
(ומה גם שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב בחיבור היד אלא
רק דברים שהם מפורשים בדברי חז"ל להדיא וכמ"ש הגר"א פלאג'י נכד בעל
הגאון חקרי לב (והיא לו בס' חקרי לב חחו"מ ח"ב סימן צ, דקס"ב
ע"ג ד"ה וגם) וז"ל: ידוע ומפורסם שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב
[בספר היד] אף דבר פשוט אם לא שנמצא כן מפורש בתלמוד בבלי או ירושלמי או במדרשי
חז"ל, וכן ראיתי שכתב בפשיטות מאור הגולה הגאון הגדול מרן זקני זצוק"ל
בחקרי לב חאו"ח (סי' טז וסי' פג) ע"ש. עכ"ד. יעו"ש. ובאמת כן
כתב כבר הרמב"ם גופיה בתשובתו לרבי פנחס הדיין מאלכסנדריה (תשובות
הרמב"ם ליפסיא סימן קמ דף כו ע"א) שהשיב לו הרמב"ם בזה"ל: וזה
שאמרת שתמצא בחיבור (משנה תורה) דברים הנסתרים מפני שהם בלא ראיה לא היה לך לומר
כן אלא אלו היה בחיבור דברים שהוצאתי אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותם סתם לא
הבאתי עליהם ראיה, וזה לא עשיתי מעולם. ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא
בפירוש בבבלי או בירושלמי או מספרא וספרי, או משנה ערוכה ותוספתא עליהן סמכתי ומהן
חברתי, ודבר שהוא מתשובת הגאונים אומר בפירוש "הורו הגאונים" וכו' ודבר
שהוא מפלפולי אומר בפירוש "יראה לי" שהדבר כך וכך וכו' שהודעתי בתחילת
החיבור שכולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא. עכ"ד. ע"ש. וכן
חזרו והדגישו רבותינו גאוני אר"ש ובדברי קודשם כתוב לאמר כמה וכמה פעמים שכן
הוא דרכו של הרמב"ם ז"ל שאינו כותב בספר משנה תורה שום דין שהוא מתוך
דקדוק אלא אך רק מה שהוא תלמוד ערוך ומפורש בדברי חז"ל, וראה בזה גם בס' ברית
יעקב (רס"י כח). יעו"ש. וכן כתבנו מזה במקום אחר באורך. וראה בזה גם
בדברינו בס' מזהב ומפז (עמוד תכו). יעו"ש. ובפשטות כל ענין דקדוק זה של
הרמב"ם ז"ל שאינו מזכיר בחיבורו אלא רק דין המפורש ממש בדבריהם של
חז"ל בגמרא תוספתא וכו' הוא רק כלפי ספר משנה תורה אבל לא בספר המצוות (ועי'
היטב בהקדמת רבי משה בר שמואל אבן תבון בריש ספר המצוות. וכן מתבאר ג"כ
מתשובת הרמב"ם גופיה (הוצאת מקיצי נרדמים - סימן תמז) שאין דרכו בספר המצוות
כדרכו במשנה תורה. ע"ש), וממילא י"ל דהרמב"ם בספר משנה תורה שדבריו
מדוקדקים ממאמרי חז"ל כשהביא דין זה "דלא תעשון" שהוא על ניתוץ
המזבח וכו' מקור דבריו הוא מדברי הספרי הנ"ל, ובאמת שם הרי מוזכר רק ענין זה
של הנותץ אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה ואין מוזכר ביהכ"נ
וביהמ"ד, וע"כ הרמב"ם לא הזכיר ענין זה בדבריו, משא"כ הכא
בספר המצוות שבא לפרט את גוף עיקר המצוה ביאר אותה כפשטה ומשמעותה דביהכ"נ
וביהמ"ד הוי נמי בכלל מצוה זאת ד "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" כיון
דסו"ס זהו בית ה' והוי בכלל "ה' אלוקיכם". הן אמת דבכ"ז עדיין
יש להתבונן לגבי דברינו הנ"ל שיש חילוק בדרכו של הרמב"ם בין ספר המצוות
לספר היד, האם ה"ה נמי ג"כ לגבי דבריו במנין המצוות שבריש ספר היד
החזקה, והרי שם באמת כן תפס בכלל מצות ל"ת זאת את ענין נתיצת ביהכ"נ
להדיא. וצ"ע).
הן אמת כי אחרי שובי נחמתי דהלום
ראיתי שבס' קנאת סופרים על ספר המצוות (סוף שורש יד, ד"ה והנני מקדים), הביא
את דברי הרמב"ם בתשובה [סי' שי הוצאת הר' בלאו עמ' 571] שכתב שם, והלא אמרנו
בס' המצוות במצוה שכא ל"ת שאמרו "אל יצא איש ממקומו" היא אזהרה על
ההליכה בשבת וכו', והסכמנו באותו החיבור שלא נזכיר בו כי אם מצות דאוריתא לפי שאין
כוונת אותו הספר לדעת תלמוד המצוות [ר"ל דיניהם], אלא ידיעת עניניהם בלבד.
ואמנם בחיבור [משנה תורה] בארנו זה כפי כוונת הספר. ע"כ. וכתב ע"ז הרב
קנאת סופרים: מתבאר מזה שאין להקשות על הרב בזה החיבור [ס' המצוות], אלא במה שהוא
מתייחס למנין המצוות, אבל במתייחס לדעת תלמוד המצוות ודיניהן לא דק בהן כל כך, כי
בספר היד הוא מקום תחנותן ודקדוקן, ומכאן תשובה על כל מה שיקשה אל המעיין במה שלא
יכוין מ"ש הרב באיזה ענינים בזה החיבור עם חיבור היד, מלבד מה שאפשר ג"כ מן החזרה ממה שהיה סבור קודם לכן. וכמו
שמצינו כיוצא בזה בתלמוד הדר ביה פלוני מההיא. וכן דרך חכמים ונבונים אשר דעתם
מתוספת עליהם כל זמן שמזקינים. ע"כ.
ומבואר עולה מדברים אלה, שדברי
הרמב"ם במשנה תורה הם עיקר נגד מש"כ בס' המצוות, מתרי טעמי, חדא, שהרי
הוא עצמו כתב שלא כתב ס' המצוות אלא לענין מנין המצוות, אבל פירטי ההלכות כתב בס'
משנה תורה, ועוד שאפשר שחזר בו דס' משנה תורה נתחבר לאחר ס' המצוות [וכמ"ש
הרמב"ם גופיה כיו"ב בתשובותיו (בלאו סי' תמז) דס' היד נכתב אחרי ספר
המצוות]. וראה גם לכהן הגדול הרב יד מלאכי (בכללי הרמב"ם אות כג) שהביא שם
ג"כ את דברי הרב קנאת סופרים הללו שמבואר בדבריו דאין להקשות על הרמב"ם
בס' המצוות אלא במה שהוא מתייחס למנין המצוות, אבל במתייחס לדעת תלמוד המצוות
ודיניהם לא דק שם בזה כ"כ, כי ספר היד החזקה הוא מקום תחנותן ודקדוקן.
ע"ש. וראה גם בס' שבת של מי (קונטרס יעקב לחק לימוד יב, והוא בס' הנז' חלק ב
דף רנג ע"א), שעמד להשיב שם על מי שהקשה בדברי הרמב"ם מס' המצוות
לחיבורו, ואחר שהביא לו את דברי הרב יד מלאכי הנ"ל סיים וכתב לו, הרי שלך
לפניך דאין להקשות להרמב"ם במה שכתב מקודם בס' המצות ממה שכתב אח"כ
בחיבורו הגדול יד החזקה ופשוטה לפניך בעיא ראשונה. עכ"ד. ע"ש. וראה גם
בספר שדה יהושע (דף קח) והובא נמי בכללי הרמב"ם המודפס בריש ספרי הרמב"ם
המצויים, שכתב שם מדנפשיה כיו"ב דאין להקשות מס' המצוות על חיבור היד כי בס'
המצוות לא דק כ"כ לבאר את כל הדינים. ע"ש. הראת לדעת כי תפסו הפוסקים
לומר: דבענין פרטי המצוה נקטינן עיקר כדברי הרמב"ם בס' היד החזקה, ובאמת
לפ"ז היה צריך לומר לגבי נידון דידן כי אע"ג שהרמב"ם בס' המצוות
כתב שהזהרנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל וכו' ובלשון זה משמע דגם ביהכ"נ
וביהמ"ד בכלל (ושכן הוא מפורש להדיא בדבריו במנין המצות שבריש ספר היד), אבל
מאחר שבהלכותיו כתב בביאור הענין דאיסור זה הוי במזבח וההיכל והעזרה ולא הזכיר
ורמז לענין ביהכ"נ כלל, י"ל דהעיקר הכי הוא דאיסור זה לא נאמר אלא בענין
ביהמ"ק דוקא, (ובפרט שמקור דרשה זו הוא מהספרי בפר' ראה (שם) ושם נאמרה הדרשה
בענין ביהמ"ק בלבד). אולם האמת היא דנידון דידן עדין צריך עיון, מאחר ואין
כאן סתירה רק בדברי הרמב"ם מס' המצוות להלכותיו, אלא שגם במנין המצוות שבריש
ספר היד החזקה נקט כמתבאר מדבריו בס' המצוות, ואף יתירה מס' המצוות נקט התם שפירט
להדיא וכתב ביהכ"נ וביהמ"ד, או אולי י"ל דעדין לא שנא, ובפרט אם
ננקוט כאידך גיסא דדברי הרב קנאת סופרים הנ"ל, ונימא דהרמב"ם חזר בו
בספר היד החזקה ממש"כ בספר המצוות, וא"כ י"ל דה"נ חזר בו בס'
היד ממש"כ במנין המצוות שבריש הספר. וצ"ע. וראה לקמן מש"כ עוד על
דברי הרמב"ם הללו שבס' המצוות הזכיר ענין ביהכ"נ באיסור הנתיצה ובס' היד
לא הזכירו.
ואגב אורחיה יש לציין כי הנה
ראיתי לרב מנחת חינוך בספרו (סוף מצוה תלז) שכתב שם: מלשון הרמב"ם שכתב הסותר
וכו' מן ההיכל ומן המזבח או משאר עזרה אפשר דדוקא עזרת ישראל שהוא מחנה שכינה אבל
לא בעזרת נשים והלאה דאינו מחנה שכינה כידוע וכו' א"כ לפ"ז בית הכנסת
דקדושתו קלה מקדושת הבית כידוע אין חיוב מלקות רק אפשר דאיסור דרבנן איכא.
ע"ש. ולכאורה קשיא טובא עליה דמר דהוא תופס הכא בפשיטות גמורה בדעת
הרמב"ם ע"פ המתבאר בהלכותיו דס"ל דאיסור הנתיצה ביהכ"נ הוי
מדרבנן, והרי כאמור מדברי הרמב"ם בס' המצוות מתבאר דאף ביהכ"נ בכלל
איסור זה ומשמע דהוי מדאורייתא ובפרט מדברי הרמב"ם במנין המצוות שבריש ספר
היד שהתם מבואר להדיא שהוא כולל את ביהכ"נ וביהמ"ד בכלל הלאו הזה עצמו,
ואף אם נאמר דשמא ס"ל כדברים הנ"ל שבמקום שדברי הרמב"ם סותרים
מההלכות למש"כ בס' המצוות העיקר הוא מש"כ בס' היד החזקה וע"כ
נקט בפשיטות כדבריו שבס' היד,
מ"מ עדין קשה דהוה ליה למר להזכיר ולציין עכ"פ את דברי הרמב"ם הללו
שבס' המצוות שהם סותרים למש"כ בס' היד ומדוע העלם העלים את דברי הרמב"ם
שבס' המצוות לגמרי בלא שיזכירם ובלא שיציין עליהם אפילו ברמז. ולעת עתה לא מצאתי
מי שהעיר כיו"ב בקושיא חמורה זאת על המנח"ח. וצ"ע. ושו"ר עתה
בס"ד בס' משנת רבי גרשון לפידות הנדפ"מ תשובות וחידושים לגאון רבי גרשון
לפידות זצ"ל (סימן צו עמוד קנא בהערות על ס' מנח"ח מצוה תלז) שהביא את
דברי המנח"ח הנ"ל וכתב ע"ז: עי' מצות ל"ת להרמב"ם בס'
המדע אות סה וצ"ע. עכ"ד. יעו"ש. ובפשטות נראה דכוונתו להעיר
ולהקשות על המנח"ח כדברינו הנ"ל דכיצד כתב לדייק מדברי הרמב"ם
בהלכותיו דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדרבנן הרי בדברי הרמב"ם בס' המצוות
עולה ומתבאר דהוי דאורייתא. וק"ל. וכאמור שאע"פ שיש ליישב את עצם דברי
הרמב"ם וכנ"ל, אבל על הגאון מנח"ח עדיין קשה דאיך שיהיה הוה ליה
להזכיר ולעורר מדברי הרמב"ם שבס' המצוות שמשמע התם דהוי דאורייתא על אף שתופס
עיקר כדבריו שבס' היד דהוי דרבנן.
והלום ראיתי לשד"ח בכללים
(מער' ב אות מג) שכתב שם, דלפי המבואר בפוסקים דקדושת ביהכ"נ היא מדאוריתא
[והאריך בשיטת הפוסקים דס"ל הכי], לא נפלאת היא לבאר את דברי המרדכי
הנ"ל, שלמד את איסור נתיצת אבני ביהכ"נ מאבני המקדש דס"ל דיש בנתיצת
ביהכ"נ איסור דאוריתא. אמנם הביא שם שראה למהר"י עייאש בס' מטה יהודה
או"ח (סוס"י קנב) שפסק שם הרמ"א כדברי המרדכי הנ"ל, וכתב
ע"ז, ואף שיש לחלק בין מקדש לביהכ"נ לענין כניסה במקל, דלהר הבית אסור
ולביהכ"נ מותר, י"ל היכא דנתבאר הההיתר להדיא בגמ' שרי אבל גבי נתיצה דלא
הוזכר בגמ' להתיר אסור, ויש רמז מהמקראות דלגבי הנך מילי [דכבוד] דמפיק להו מדכתיב
"ומקדשי תראו" וכתיב מקדש בהדיא, משמע דוקא מקדש, אבל בנתיצת אבן מהיכל
דמפיק מדכתיב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" ולא כתיב מקדש, גם ביהכ"נ
נקרא לה' אלוקיכם ששכינה שרויה בו, ואעפ"כ נראה דאין איסור זה מן התורה אלא
במקדש, אבל ביהכ"נ אין איסורו אלא מדרבנן. ע"כ. וכתב ע"ז
השד"ח, כי מש"כ המט"י דאיסור נתיצת אבן מביהכ"נ הוא מדרבנן,
דמשמע דנקיט בפשיטות דקדושת ביהכ"נ הוא רק מדרבנן קשה דהרי מדברי הרא"ם
בס' יראים (סי' שכד) נראה בעליל דקדושת ביהכ"נ היא מדאוריתא, ועוד עמד להעיר
שם מדברי הרמב"ם הנ"ל בס' המצוות ובפרט ממנין המצוות שבריש ס' היד החזקה
דמבואר בדבריו שם להדיא דאיסור נתיצת אבני ביהכ"נ הוא אסור מדאוריתא כאבני
המקדש, וכיצד זה שכותב המט"י בפשיטות דהוי איסור דרבנן ואשתמיטתיה דברי
הרמב"ם הללו. עכת"ד. ע"ש. [וראה עוד בדברי השד"ח (שם)
סוד"ה ודאתאן וכו', שעמד לדקדק מדברי המרדכי (הנ"ל) ומדברי מהרי"ק
(שורש קסא) כי י"ל דס"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדאוריתא משום דהם
משוים ביהכ"נ לביהמ"ק, דמה שנאמר "ועשו לי מקדש" קאי נמי על
ביהכ"נ ולכן י"ל דאיסור הנתיצה בו הוי מדאוריתא. ע"ש. וראה גם
בדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כ) ד"ה
איברא, שג"כ מובן מעט מדבריו דנקיט הכי למימר דלדעת המרדכי ומהרי"ק
איסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדאוריתא. ע"ש].
ויש
לציין דלפי דברינו הנ"ל, שהבאנו את דברי הרמב"ם ביד החזקה, שהזכיר שם
איסור נתיצה רק לגבי ביהמ"ק והשמיט ביהכ"נ דמזה משמע דס"ל שאיסור
הנתיצה בביהכ"נ הוי מדרבנן, יתיישבו דברי המטה יהודה הנ"ל במה שהעיר
עליו השד"ח דכיצד פשיטא ליה דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדרבנן הא חזינן
בדברי הרמב"ם בס' המצוות שכ' להדיא דהוי דאוריתא, די"ל דהמטה יהודה נקט
בדברי הרמב"ם כמתבאר מהלכותיו דמהתם משמע שפיר דס"ל להרמב"ם דהוי
מדרבנן, ונקט הכי כיון דהוא העיקר אפילו נגד מה שכתב בס' המצוות וכמו שביארנו לעיל
בדברינו בס"ד. וק"ל. אולם האמת היא כי הערתו האחרת של השד"ח שם
שהעיר על המט"י דמדוע לא הזכיר המט"י כלל את דברי הרמב"ם כלל בס'
המצות וכו', תעמוד במקומה. ובפרט דאם איתא כדברינו דהרב מטה יהודה הרגיש בסתירה זו
מס' המצוות לס' היד היה לו לפלפל ולדקדק בזה, ולאלפינו בינה מאי עבדינן כל
כה"ג. אלא שההערה זו יש לומר גם בדברי השד"ח, דמדוע הזכיר בדבריו שם רק
את דברי הרמב"ם בס' המצוות, ולא הזכיר מדברי הרמב"ם בהלכות שהשמיט שם
ענין ביהכ"נ ושיש סתירה בדבריו, ואפשר דהוא כאשר אמרנו לעיל לאידך גיסא
דס"ל להרב שד"ח דכל כה"ג שיש סתירה כיו"ב בדברי הרמב"ם
נקטינן עיקר כדברי הרמב"ם שבס' המצוות. ב וצ"ע.
ועתה ראיתי בשו"ת חלקת יעקב ברייש
(ח"ג סי' עח אות ב) שעמד לדון שם אם קדושת ביהכ"נ אי הוי דאוריתא או
דרבנן והביא שם את דברי השד"ח הנ"ל, במה שכתב להביא ראיה מדברי
הרמב"ם במנין המצוות שבריש ספר היד החזקה שמדמה ביהכ"נ לביהמ"ק
לענין נתיצה דמזה משמע דקדושת ביהכ"נ הוי דאוריתא, דאי אפשר שני הפכים בנושא
אחד וכו', וכתב עליו כי היא ראיה נפלאה. ע"ש. ומדשתיק משמע דניחא ליה נמי בהא
דלפי הרמב"ם איסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדאוריתא. וראה גם בשו"ת דברי
חיים מצאנז (ח"א סי' ג) שכתב ג"כ כיו"ב, ויתרא מזו, דאפילו אם נימא
דקדושת ביהכ"נ הוי רק מדרבנן, יש לומר דאיסור נתיצתו הוי מדאוריתא, משום דלאו
דלא תעשון כן וגו' קאי על כל דבר שנעשה להתפלל בו ולהתוועד בו לדבר שבקדושה, וגם
אם תפילה הוי מדרבנן, מ"מ מן התורה אסור לנתץ כל דבר שנעשה להלל ולשבח ליוצר
כל, כעין שכתב הרמב"ן בתחילת ספר המצוות: עכת"ד. ע"ש. [ובפשטות
נראה יש כאן ט"ס, וצ"ל: כעין שכתב הרמב"ם במנין המצוות שבתחילת ספר
היד החזקה, והיינו הרמב"ם דלעיל דחזינן דנקט בכלל מנין המצוות שבריש ספר היד
החזקה את איסור נתיצת ביהכ"נ, ובספר המצוות עצמו ג"כ הזכיר ברמז את ענין
בית הכנסת במש"כ "בתי עבודת האל". ושו"ר עתה בדפוסים חדשים של
ספר זה (דפוס ברוקלין תש"מ) ומצאתי שהמגיהים ציינו בשולי הגליון לתקן
כיו"ב. יעו"ש]. ועכ"פ חזינן מדברי הגר"ח מצאנז הללו, דהוא
מבאר את דעת הרמב"ם כפשוטו כמאי דמבואר בדבריו בספר המצוות ובמנין המצוות
דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדאוריתא, ואינו מזכיר כלל מדברי הרמב"ם שבס'
היד הנ"ל. וק"ל. וע"ע בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חיו"ד
ח"ב (בקונטרס אחרון סי' ב אות ד) שכתב ג"כ כיו"ב דאפילו נימא
דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן מ"מ בזיון ביהכ"נ או נתיצתו אסור
מדאוריתא, דומיא למש"כ בשו"ת פני יהושע והמנחת חינוך דהמכשיל את חבירו
אפילו באיסור דרבנן עובר בלפני עיור דאוריתא, ובשגם ראיתי מביאים בשם קרית ספר
למבי"ט דקדושת ביהכ"נ דאוריתא וכו'. ע"ש. (וראה גם בדבריו
בחאבה"ע ח"ב סי' לג אות ג שג"כ
מתבאר שם כיו"ב. יעו"ש).
אולם האמת היא כי הנה בשו"ת
מהרש"ג (ח"ב רס"י לח) שג"כ עמד בענין זה, והביא את דברי
הרמב"ם בס' המצוות שכתב דאיסור הנתיצה הוא בכל בתי עבודת האל וכו', וכתב
ע"ז, דאין מזה דיוק מוכרח דכוונתו על ביהכ"נ דלא נתכוין הרמב"ם אלא
על מקום שעובדים בו את השי"ת עבודה גמורה, כמו בהיכל ובמזבח, ולא
בביהכ"נ, שהרי לדעת כמה ראשונים כל עיקר התפילה אינה אלא מדרבנן, ואפילו לדעת
הסוברים דתפילה היא מדאוריתא, מ"מ להתפלל בציבור ודאי דאינה אלא מדרבנן, ג
וא"כ איך אפשר לומר דביהכ"נ שמתפללים בו בציבור הוי קדושתו מדאוריתא עד
שיהיה אסור מהתורה לנתוץ ממנו אבנים, אלא ודאי הוא דקדושת ביהכ"נ אינה אלא מדרבנן.
ע"ש. וראה עוד בדברי מהרש"ג שם (סי' ג טו סב סד סה) מש"כ בענין זה
עוד. יעו"ש. ועכ"פ הנה מהרש"ג לא הזכיר אלא את דברי הרמב"ם
שבס' המצוות שכתב התם בסתמא לשון כולל "בתי עבודת האל" אבל מה נעשה ביום
שידובר בנו מדברי הרמב"ם במנין המצוות שבריש ס' היד החזקה ששם כתב להדיא
"ביהכ"נ וביהמ"ד". וצ"ב. [ובענין זה של קדושת
ביהכ"נ אי הוי מדאוריתא או מדרבנן, ע"ע בשו"ת מהרש"ם
(ח"א סי' י) ובשו"ת נצח יוסף ה"א (סי' יא) ובשו"ת מנחת יצחק
ח"ז (רס"י ח). ע"ש. וראה גם בשו"ת בית יצחק שמעלקיס
האבה"ע ח"ב (סי' לג אות ג) שג"כ עמד בזה אי קדושת ביהכ"נ הוי
מדאו' או מדרבנן, וכתב דלעולם אפילו נאמר דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן, מ"מ
י"ל דבזיון ביהכ"נ הוא איסור דאוריתא וכעין שכתב הריב"ש דאף שחכם
שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ אבזיונו לא מצי למחול. ע"ש].
וע"ע בדברי החת"ס
בתשובותיו (חאו"ח סי' לב) ד"ה ועל השלישית וכו', דמעיקר תורף דבריו שם
יש לצדד דס"ל דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוי מדאוריתא, שהרי כתב שם בין בתרי
אמרותיו, ואפילו נאמר דאיסור נתיצת ביהכ"נ שלנו אינו אלא מדרבנן וכו'.
ע"ש. ומהאי דנקט לשון "אפילו" משמע דעיקר הצד דאיכא למימר הוא דהוי
דאוריתא. וק"ל. וכן מצאתי כעין זה בשד"ח בכללים (שם) ד"ה והשתא,
שעמד להעיר בדברי ההת"ס הללו, דמדוע מספקא ליה אי איכא איסור דאוריתא בנותץ
אבן מביהכ"נ, הרי מדברי הרמב"ם במנין המצוות מבואר להדיא דהוא אסור
מהתורה כמו בנותץ אבן מהמזבח. ע"ש. (ואולם לפי דברינו הנ"ל אולי יש לבאר
דמשו"ה מספקא ליה לחת"ס אי הוי בסתירת ביהכ"נ איסור דאורייתא,
אע"ג שבדברי הרמב"ם שבמנין המצוות מבואר להדיא דהוי דאורייתא וכן יש
לדייק ממש"כ בס' המצוות, כיון שעכ"פ מספר היד לא משמע כן והוא העיקר.
אלא שא"כ עדיין צ"ע דמדוע לא הזכיר החת"ס מענין סתירה זו שיש בדברי
הרמב"ם כלום). וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ב סי' כה)
שכתב בפשטות דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוא מדרבנן משום שהוא מקדש מעט, ורק נתיצת
המקדש אסור מן התורה. ע"ש. וראה גם בדברי הפמ"ג או"ח (סי' קנב באשל
אברהם סק"ו) שג"כ מבואר בדבריו דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי
מדאוריתא. ע"ש. (ועי' בפמ"ג שם שכתב ואני מסופק אם נותץ אבן
מביהכ"נ אם לוקה וכו'. וראה בשד"ח בכלים (מער' ב כלל מג) שכתב לבאר כי
לעולם ס"ל לפמ"ג דבודאי הוי דאורייתא ורק מסתפק אם לוקה. ע"ש).
וכאמור לעיל שהמנחת חינוך (מצוה תלז) עמד להוכיח מדברי הרמב"ם דאיסור נתיצת
ביהכ"נ אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב ג"כ
בשו"ת תורת חסד מלובלין ח"א (חאו"ח סי' ד אות ז) שכתב שם דכיון
דהזינן שהר"ן במגילה כתב דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן ממילא יש לומר
ג"כ דאיסור נתיצתו הוי רק דרבנן. ע"ש. ד וראה גם
בדעת תורה למהרש"ם (סי' קנב ס"א) ד"ה ועיין. ע"ש.
וע"ע בשד"ח (שם) שהביא
את דברי שו"ת בית שלמה (האו"ח סי' סד) שמבואר בדבריו דקדושת ביהכ"נ
אינו אלא מדרבנן, ומאידך גיסא י"ל דאסור לנתוץ אבן מביהכ"נ מדאוריתא,
והעיר עליו, דלכאורה זה תרתי דסתרי בנושא אהד, דאם מן התורה אין המקום הזה מקודש,
מהיכא תיתי שיהא אסור מן התורה לסתור דבר ממנו והתורה אמרה "לא תעשון כן לה'
אלוקיכם", וכל שאינו מקודש לה' איך תבוא עליו האזהרה דלא תעשון כן לה"א.
ע"ש מש"כ בזה עוד. ואולם הנה לפי מה שהבאנו לעיל את דברי הגר"ח
מצאנז בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' ג) שכתב לבאר כי לעולם אפשר דקדושת
ביהכ"נ הוי מדרבנן ואפ"ה איסור נתיצתו הוי מדאורייתא, משום דלאו דלא
תעשון כן וגו' קאי על כל דבר שנעשה להלל ולשבח ליוצר כל, וממילא לפ"ז מיושבת
הערת השד"ח שאין כאן ב' הפכים בענין אחד. וק"ל. ועתה ראיתי בשו"ת
שבט הלוי (ח"ג סי' יג) שג"כ עמד שם בענין קדושת ביהכ"נ, והביא את
דברי הגאון בעל הדברי חיים מצאנז
(הנ"ל) שכתב, דאף אם נימא דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן, מ"מ י"ל
דאיסור הנתיצה בביהכ"נ הוי מדאוריתא, והסכים עימו בזה בכל לב, וימודד
אר"ש לבאר את הדברים. יעו"ש. וכנראה שהוקשה לו בדבריו כקושית השד"ח,
דכיצד זה שאפשר לומר דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן ואיסור הסתירה בו הוי
מדאוריתא, דהוי כתרתי דסתרי. ולכן נחת למשכוני נפשיה לבאר את הדברים. וראה עוד
בדבריו שם, שהביא את דברי החלקת יואב (סי' ד) שכתב להיפך, כי לעולם קדושת
ביהכ"נ הוי מדאוריתא, ואיסור הנתיצה בו הוי מדרבנן, אמנם כאמור הסכים שם עם
הדברי חיים. יעו"ש. והנה עוד יש ליישב את הערת השד"ח לפי מה שהבאנו לעיל
את דברי הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאבה"ע ח"ב (סי' לג אות
ג) שג"כ עמד בזה אי קדושת ביהכ"נ הוי מדאו' או מדרבנן, וכתב דלעולם
אפילו נאמר דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן, מ"מ י"ל דבזיון ביהכ"נ
הוא איסור דאוריתא
וכעין שכתב הריב"ש דאף שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ אבזיונו לא
מצי למחול, ולכן אפשר לומר דאיסור נתיצתו הוי דאורייתא. ע"ש. וראה גם בדבריו
בחיו"ד ח"ב (בקונטרס אחרון סי' ב אות ד) שכתב ג"כ כיו"ב
דאפילו נימא דקדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן מ"מ בזיון ביהכ"נ או נתיצתו
אסור מדאוריתא, דומיא דמש"כ בשו"ת פני יהושע והמנחת חינוך דהמכשיל את
חבירו אפילו באיסור דרבנן עובר בלפני עיור דאוריתא. ע"ש. ולפי זה מתבאר שאין
זה בהכרח לומר דהוא ב' הפכים בענין אחד אם נאמר דענין קדושת ביהכ"נ הוי דרבנן
ואיסור נתיצתו הוי דאורייתא.
ואגב אורחיה מילה בלשוני, כי הנה
הרב שבט הלוי (שם) עמד לדון בנידונו אודות אדם שרוצה להרחיב את סוכתו, ולצורך זה
צריך לתקוע מוטות ברזל אשר מצד אחד יהיו תקועים בבנין המגורים אשר הוא גר בו, ומצד
שני בצד החיצון של ביהמ"ד הסמוך לו, אי שרי לנתוץ מהצד החיצון של כותל
ביהמ"ד לקבוע בו את היתדות. ועמד שם לפלפל תרוויהו הוי מדאוריתא או תרוויהו
מדרבנן, או חד מדאוריתא וחד מדרבנן וכו'. ע"ש. אמנם האמת היא דיש לדון כאן
מצד ענין אחר אי איכא בכלל איסור נתיצה בצד החיצון דביהכ"נ, ועי' בזה
בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' לד) דמשמע מיניה קצת דבצד החיצון
דביהכ"נ ליכא איסור נתיצה. ע"ש. וראה גם בשו"ת צמח צדק (מלובוויטש)
חאו"ח (סי' כ) שג"כ מתבאר מדבריו כיו"ב. ע"ש. וראה עוד
בשו"ת אבני נזר (שם) שעמד לדון אם היתר סתירת ביהכ"נ דמותר הוא דוקא
כשסותר ע"מ לבנות, או אף אם סותר לצורך מצוה דחשיב שאינו דרך השחתה ומותר.
ע"ש. ומינה הוי נמי לנידון הנז' שעושה כאן את הנתיצה באבני ביהכ"נ בצד
החיצון ע"מ לתקוע את מוטות הברזל לצורך סוכה, דחשיב נמי לצורך מצוה וגם הוי
בצד החיצון. וק"ל. וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' נד)
דמבואר בדבריו כי לעולם איסור הנתיצה בביהכ"נ הוא אף בצד החיצון. ע"ש.
וראה גם בשו"ת תורת חסד מלובלין חאו"ח (סימן ד אות א) שעמד להוכיח שם
בכמה וכמה ראיות דכל מאי דשרינן נתיצה באבני ביהכ"נ לצורך בנייתו הוא בדוקא
לצורך בנייתו אבל לצורך מצוה אחרת אסור. יעו"ש. ועיין עוד בשו"ת דובב
משרים להגאון מטשעבין (ח"א סי' קלב) שעמד לדון שם בענין חוטי טלפון שלצורך
מתיחת הקו סתרו בצד החיצון של ביהכ"נ ותקעו שם יתדות להעביר את החוט, אי שרי
להשתמש בקו טלפון זה ולהנות ממנו. ועמד לדון בזה ע"פ מה שנסתפק המרדכי שהובא
בב"י אם ביהכ"נ יש לו קדושת היכל או קדושת עזרה, וממילא אם חשיב
כקדושת עזרה י"ל נמי דמכיון
שהצד החיצון של חומת העזרה לא היה קדוש כמתבאר מהגמ' דפסחים (פו ע"א) גם הכא
אין קדושה בצד החיצון של כותל ביהכ"נ, אולם אם חשיב כקדושת היכל דהתם גם הצד
החיצון של ההיכל קדוש, ממילא ה"ה הכא בענין ביהכ"נ. ומכיון דאיכא פלוגתא
אי קדושת ביהכ"נ מדאוריתא או מדרבנן, ממילא תליא בהא לומר דהוי ספיקא דאוריתא
לחומרא או ספיקא דרבנן לקולא. ע"ש שהאריך בזה, והעלה דמן הנכון הוא שימכרו
הגבאים מקצת הכותל שנתצו בו, ומהני המכירה להפקיע הקדושה ויהיה מותר להשתמש בקו
טלפון זה. יעו"ש. ויש עוד הרבה להאריך ולפלפל בענין זה דצד החיצון
דביהכ"נ, לענין הקדושה שבו ולענין הנתיצה בו. ואכמ"ל. ויש לציין נמי, כי
אע"ג שרוצה לנתוץ רק קצת בחומת ביהכ"נ כי הא דהנידון הנזכר שרוצה לנתוץ
רק מעט כדי שיוכל לקבוע את יתדות הברזל בכותל, נמי איכא ביה משום איסור נתיצה,
דומיא דנתיצת אבני המקדש והעזרה דכתב רבינו אוה"ח הקדוש בפר' ראה שם (יב ד)
שאפילו בפחות מאבן אחד נמי איכא איסורא, וכל שעושה רושם כל שהוא בבנין ע"י
נתיצה עובר. ע"ש. וכן מבואר ג"כ כיו"ב במנחת חינוך (מצוה תלז).
ע"ש. וראה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' י). ע"ש. וממילא
הכ"נ בענין ביהכ"נ הוי הכי דבכל שהוא איכא ביה איסור נתיצה. וק"ל].
האם קדושת ארון הקודש חמורה יותר
מקדושת ביהכ"נ
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi