*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, הערות סימן יד הערה ד
ובבואי היום אל העי"ן הנה
ראיתי בשו"ת עולת יצחק הנדפ"מ ה"א (סי' לב אות ב) שעמד
להעיר דמדוע זה שמרן בב"י (סי'
קנא) הביא את דברי המרדכי הנ"ל דביהכ"נ הרי הוא
מקדש מעט ואסור לנתוץ אותו וכו', ולא
הזכיר דין זה בשו"ע, ורק הרמ"א הזכירו
בהגהותיו בסוס"י קנב. ומזה
משמע דמרן לא ס"ל להאי דינא, ולהכי לא הביאו בשו"ע.
והביא שם מדברי האחרונים שכן
הביאו לדין זה, ועמד לפלפל אם נקטינן כוותיהו וכו'.
ע"ש. ומדבריו שם מתבאר ועולה
דמצדד לומר דדילמא מרן לא ס"ל להאי דינא כיון שלא
הזכירו בשו"ע. ואפריו"ן
כי גם הלום ראיתי בשו"ת מהרש"ג (ה"ב סי' סד) שכתב שם
כיו"ב, ויתירה מזו, דעמד שם
על הא דהרמב"ם ומרן בשו"ע לא הזכירו להאי דינא
דהמרדכי דאסור לנתוץ אבני ביהכ"נ
וכו', דמזה משמע דס"ל דאף איסור דרבנן נמי ליכא
בנתיצת אבני ביהכ"נ, ודלא
כהמרדכי שהביא הרמ"א בסוס"י קנב, דאל"כ לא הוה שתיק
הרמב"ם והשו"ע להשמיענו
דין זה. ולא נמצא דין זה בהרמב"ם רק בהל' בית הבחירה
לענין המקדש, אבל לא בהלכות תפילה
לגבי ביהכ"נ, וגם המחבר לא כתב איסור זה בשום
מקום, אלא ודאי משמע דלא ס"ל
כמרדכי הנ"ל, דמשום דרשה זו "ואהיה להם למקדש מעט"
אין לדמות ביהכ"נ לביהמ"ק.
ע"ש. הרי שגם המהרש"ג אחז בדרך זו דמכך שמרן לא הביא
להאי דינא ש"מ דלא ס"ל
הכי, וגם הוסיף שנראה דאף הרמב"ם שלא הזכיר להאי דינא אלא
בהל' בית הבחירה ולא בהל' ביהכ"נ,
ש"מ דס"ל דלית להאי דינא כלל וכלל לגבי
ביהכ"נ.
איברא דהמעיין היטב ישר יחזו
פנימו את הלחץ זה הדחק הנמצא בדברים אלה דרבנן
רברבי, דהנה במאי דכתב מהרש"ג
בפשיטות דמכך שהרמב"ם לא הביא דין זה בהל' ביהכ"נ
ש"מ דליכא איסור נתיצה בביהכ"נ
כלל אפילו מדרבנן, הפלא ופלא הוא לומר כך, שהרי
כבר ראינו את דברי הרמב"ם בס'
המצוות (מצוה ל"ת סה) וכן במנין המצוות שבריש ספר
היד (שם) שמתבאר מדבריו להדיא
דביהכ"נ הוא בכלל איסור זה דהנתיצה, ואמנם שמהרש"ג
גופיה כתב בדבריו שם לעיל מיניה (ה"ב
סי' לה), שאין ראיה מדברי הרמב"ם בספר
המצוות (שם) שכתב, ד "כל בתי
עבודת האל" בכלל איסור זה דמשמע דביהכ"נ בכלל איסור
הנתיצה, כי לעולם יש לומר שמש"כ
בתי עבודת האל היינו מקום שעובדים בו עבודת ה'
ממש בקרבנות וכו' והיינו ביהמ"ק.
אבל מ"מ הא אודיי אודיי דצ"ל דאיסור דרבנן מיהא
איכא. ובפרט לפי המבואר בדברי
הרמב"ם במנין המצות שבריש ספר היד (שם) שכתב התם
להדיא, דאיסור הנתיצה הוא אף בבית
הכנסת ובית המדרש, ואפילו אם לא נאמר דהוי
איסור דאוריתא, עכ"פ צ"ל
דיש בזה איסור דרבנן. אם לא שנאמר דס"ל למהרש"ג דמאחר
והרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר
ענין זה אלא לגבי ביהמ"ק, ש"מ דרק בהא הוא דאיכא
איסורא, ובביהכ"נ אפילו
איסור דרבנן ליכא וחזר בו מכל וכל ממש"כ בס' המצוות.
ודוחק.
מ"מ למטוניהו דמרנן במאי
דכתבו הני תרתי צנתרי דדהבא על דברי מרן דמדהשמיט להאי
דינא דהמרדכי בשו"ע ש"מ
דלא ס"ל הכי, יש להשיב ולומר כי אע"ג דבשו"ע לא הזכיר
כלל האי דינא דאיסור נתיצת ביהכ"נ
אין לומר דלא ס"ל הכי, מאחר וכלל נקטינן
בידין, כי הלכה אשר הביאה מרן בב"י,
ובשו"ע השמיט הלכה זו, לאו בהכרח משום דלא
ס"ל למרן להאי דינא הוא, ועי'
להרב שד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג אות ה) שהביא שם
את דברי הרב ויקרא אברהם אדאדי
שכתב בשם רבינו החיד"א, דמרן בשו"ע אורחיה להשמיט
דין [בשו"ע] מאחד משלש סיבות,
א) לפי שהוא רחוק מהמציאות, ב) לפי שהוא פשוט, ג)
לפי שנלמד מדין אחר שכתב בשו"ע.
וביאר שם נמי השד"ח כי אין לנו הכרח בדין שהביא
מרן בב"י ולא פסקו בשו"ע
דלא ס"ל להאי דינא, כי אם בדבר שבב"י תמה עליו, דבזה
הוא דאיכא למימר דמשום הכי השמיטו
בשו"ע. ע"ש בדבריו. וע"ע למו"ר שליט"א בשו"ת
יביע אומר ח"ה (חאו"ח
סי' לט אות ד) שהביא שם את דברי האחרונים דאם הביא מרן דין
בב"י ובשו"ע השמיטו
ומצאנו פוסקים החולקים על דין זה, י"ל שמרן חזר בו מהאי דינא
כיון שראה לדבריהם של הפוסקים
הללו שחולקים על הדין המובא בב"י. ע"ש. וראה גם
בדב"ק בשו"ת יחוה דעת ח"ב
(סי' מו בהערה שם). יעו"ש.
מ"מ בנידון דידן הא חזינן
שמרן בב"י (סי' קנא) הביא את דברי המרדכי בפשטות בלא
שום פקפוק ובלא כל חולק על דבריו (ואפילו
לא עמד להזכיר ולדייק שהרמב"ם השמיט
לדין זה בהל' ביהכ"נ ושמע
מינה דפליג על המרדכי), וגם בפוסקים לא מצינו מי שחולק
ע"ז כי בפשטות איסור דרבנן
איכא בזה לכו"ע. ומכיון שכן שפיר יש לומר דהא דהשמיט
מרן דין זה בשו"ע לאו היינו
משום דלא ס"ל להלכה להאי דינא דהמרדכי, אלא מכיון
שמרן בשו"ע (סי' קנא) בלאו
הכי האריך בדין קדושת ביהכ"נ, שאסור לאכול ולשתות בהם
ואסור לחשב בהם חשבונות וכו' ושאין
ישנים בהם אפילו שינת עראי וכו', ואפילו אחר
שחרבו הרי הן בקדושתן ויש להשתדל
לבנותם וכו', א"כ הא מילתא פשיטא היא דאסור
להניף עליהם ברזל לנתצם ולחלל
אותם בכדי ח"ו. (דאם כשחרב מאליו יש להשתדל
לבנותו, כשהוא עומד על תילו על
אכו"כ שאסור לשלוח בו יד לנתצו ולהחריבו בחינם).
ומכיון שכן פשיטא להאי דינא דאסור
לנתצו לביהכ"נ שהוא נלמד מתורף דברי מרן שביאר
את תוקף קדושתו, (דענין איסור
נתיצת ביהכ"נ הוא משום בזיון וכעין שכתב הגר"י
שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאבה"ע
ח"ב (סי' לג אות ג). ע"ש). ולכן אין תימא שמרן לא
הזכיר להדיא להאי דינא דאסור
לנתצו. וגם מכך שפירט מרן בדבריו בשו"ע סי' קנב
דלצורך מותר לסתור את אבני ביהכ"נ
וכו', לכן יש לומר נמי דלא היה צורך שמרן יביא
להאי דינא דאיכא איסור בנתיצת
אבני ביהכ"נ, דממ"נ אם נתיצה זו היא בכדי ללא שום
צורך הרי דבר זה נלמד בלאו הכי
מתורף דבריו שבשו"ע סי' קנא שהביא שם מרן את תוקף
קדושת ביהכ"נ, ואם דבר זה
הוא לצורך בנין ביהכ"נ הרי דבר זה מתפרש בדברי מרן
בסי' קנב דמותר בתנאים המפורשים
שם. וגם שאפשר לומר דזה כלול במה שמבואר דאם
נחרב ביהכ"נ צריך להשתדל
לבנותו א"כ כ"ש שאין לסותרו ולקלקלו סתם. וק"ל. [ובפרט
שבלא"ה מרן ברס"י קנב
הביא האי דינא דהגמ' בבבא בתרא (ג ע"ב) דאסור לסתור ביהכ"נ
אפילו כדי לבנות ביהכ"נ אחרת,
רק אי חזי ביה תיוהא וכו', דהאי דינא הוא תוספת
דין דרבנן אחר האי דינא דאסור
לנתוץ מאבני ביהכ"נ וכו' (וכמו שנבאר זאת לקמן
בעה"י בהרחבה, וגם עי' היטב
בשד"ח בכללים (מער' מ כלל יב אות גג ד"ה והשתא וכו'.
יעו"ש), והיינו שאפילו בכה"ג
שעושה לצורך דליכא ביה משום איסור נתיצה, מכיון
שסו"ס עושה זאת לצורך, מ"מ
איכא איסורא דרבנן משום פשיעותא וכו' כמבואר בגמ'
דב"ב (שם), וממילא נמצא
דבכלל מאתיים מנה, דאם מרן הביא להאי דינא דרבנן כ"ש
דאית ליה דינא קמא של עצם איסור
הנתיצה. וק"ל]. ומכיון שכן שפיר י"ל דמרן ס"ל
להאי דינא דהמרדכי, בפרט שלא
מצינו מי שחולק ע"ז.
ובפרט שכלל גדול הוא בידינו דדחוק
לומר שמרן בשולחן ערוך חזר בו ממה שכתב בבית
יוסף, וכל כמה דאפשר להשוותם
ולומר דלא חזר בו עבדינן, וכעין שכתב הגאון מהרמ"ך
בשו"ת שואל ונשאל ח"ב (חאו"ח
סו"ס כז) וז"ל שם: ואם כן מהיכי תיתי לומר דחזר בו
בשולחן ערוך [ממה שכתב בבית יוסף]
אדרבה מסתמא מוקמינן לדבריו אחזקתייהו שאין
כאן חזרה כל כמה שאפשר, ואם אמרו
אפושי פלוגתא לא מפשינן כל שכן שאין לומר שיש
כאן חזרה כל כמה שאין הכרח. ע"כ.
והניף ידו שוב לומר כיו"ב בחלק ד' (חאו"ח סימן
לח) שכתב שם: כל כמה שאפשר לומר
דמרן ז"ל לא חזר בו מדעתו בבית יוסף הכי עדיף.
וכ"כ גם בחלק ו' (חחו"מ
סי' יד) וז"ל: ודחוק לומר דבשו"ע חזר בו מדעתו בבית יוסף
ובודאי כל כמה דאפשר להשוותם
משוינן להו. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בס' ברכת יעקב
(סימן ט עמ' 133) דכייל נמי להאי כללא דכל כמה דאפשר
לפרש אין לומר דמרן ז"ל חזר
בו בשו"ע ממה שכתב בבית יוסף,
ובפרט במקום שאין סתירה סתירה מפורשת ואפשר בקל
לפרש את הדברים, ועמד לחזק לכלל
זה מפי סופרים וספרים וסמך עליו בשתי ידים.
יעו"ש. וכאמור דבנידון דידן
אפשר ואפשר לבאר בדברי מרן דל שאין כאן חזרה כלל,
ולכן שפיר אית לן למינקט בדרך זו.
וממילא לכאורה לפ"ז יש לומר
ג"כ בדברי הרמב"ם כי לעולם הרמב"ם ס"ל דעכ"פ איסורא
דרבנן מיהא איכא בהכי שלא לנתוץ
ביהכ"נ, והא דלא הזכיר דין זה כלל בס' היד מכיון
שזה כלל ידוע ומפורסם (וכמו
שהבאנו כן כבר לעיל כלל זה מפי סופרים ומפי ספרים
וראה גם בשד"ח ככללי הפוסקים
סי' ה אות כג) שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב בס' היד
אלא אך ורק דינים המפורשים בהדיא
בדברי חז"ל בש"ס ובספרי וכיו"ב, אבל לא דברים
שאינם מפורשים אף שהם מוכרחים
ואמתיים. וממילא ה"נ הרי בספרי שם (פר' ראה) בדרשה
על הפסוק ד "לא תעשון כן לה'
אלקיכם" וגו' לא אמרו דרשה זו אלא על הנותץ מאבני
המקדש והמזבח וכו' ולא הזכירו שם
כלל ביהכ"נ וביהמ"ד, ולכן השמיט הרמב"ם דין זה
דביהכ"נ ולא כתבו בפירוש
בספר היד, אולם לדינא אפשר ואפשר דס"ל להאי דינא דאסור
לנתוץ מאבני ביהכ"נ וביהמ"ד
וכדחזינן במנין המצוות (ל"ת סה) שכתב להדיא דאיסור
זה הוי גם בביהכ"נ וביהמ"ד,
כי שם לא קפיד הרמב"ם לכתוב רק דברים המפורשים בדברי
חז"ל אלא כותב אף מה שיש
ואפשר לדייק מדבריהם, וכלל זה דאין הרמב"ם כותב אלא רק
דברים המפורשים בדברי חז"ל
אינו אלא דבריו שבספר היד. וכמתבאר מדברי המגדל עוז
בהל' אישות (פ"ב הי"ב) שכתב
שם; הרמב"ם ז"ל לא כתב בחיבורו מה שהוא מתוך דקדוק
אלא מה שהוא תלמוד ערוך ובלשונו
השכילנו מאין הוציא דיניו ופסקיו. ע"כ. וראה גם
בדבריו בהלכות שבת (פכ"ה הכ"ד)
שכתב שם: כבר אמרתי פעמים רבות כי הרמב"ם לא חיבר
הדברים שיכולים להתחדש מדקדוקי
התלמוד הקושיות והתרוצים וכו' אלא כיון הרמב"ם
ז"ל וקיצר פסקי התלמוד
המבוררים בו ולכן קראו משנה תורה. ע"כ. וראה גם בשו"ת
נודע ביהודה מהדו"ק (חיו"ד
סי' כו) שכתב: מי שבקי בסדר הרמב"ם בספרו יראה שאין
דרכו להביא רק דין שמוזכר במשנה
או בתלמוד וכו' אבל להוציא דין מחודש שאינו
מפורש אף שהדין אמת ומוכח בכמה
הוכחות וכו' אין דרכו להביא. ע"כ. וכן מתבאר
כיו"ב מדברי תרומת הדשן (בפסקים
וכתבים סי' כ) שכתב: כבר ידעינן דהרמב"ם לא כתב
כל פסקיו רק מסוגיות התלמוד לפי
פשוטו ולא מתוך דקדוקים כמו התוספות ושאר
גאונים. ע"כ. וכ"כ ג"כ
הגאון מהרלב"ח בתשובותיו (סי' לג) וז"ל: דרך הרמב"ם לכתוב
הדינים כאשר הם בתלמוד והדינים
הנלמדים מדיוק דברי התלמוד מניחן, ועל המעיין
ללומדם מדיוק דברי הרמב"ם. ע"כ.
וראה בזה גם בס' ברית יעקב (סי' טו עמוד קנב).
יעו"ש. ופשט הדברים מורה
כאמרו שאין כלל זה נאמר אלא רק לגבי דבריו של הרמב"ם
שבס' היד אבל אה"נ בשאר
ספרים כס' המצוות וספרי תשובותיו וכיו"ב נקט הרמב"ם אף
דינים שיש ללומדם מדיוק דברי חז"ל.
וק"ל.
ומכיון שכן י"ל דהרמב"ם
לכל הפחות ס"ל דאיכא בנתיצת אבני ביהכ"נ איסורא דרבנן.
וראה לרדב"ז בתשובותיו ח"א
(סי' ב' אלפים קו) שכתב לומר כלל גדול בדברי הרמב"ם
וז"ל: יש לקרב דעת הרמב"ם
ז"ל לדעת שאר הפוסקים ולא לעשותו חולק עליהם. ע"ש. וכן
נקטו עוד טובא מהפוסקים לכלל זה
עי' לגר"י ידיד הלוי בס' ברכת יוסף ח"א (סו"ס כ)
שכתב שם ג"כ כיו"ב בזה"ל:
ובודאי טפי עדיף לפרש דבריו (של הרמב"ם) ולהשוותו עם
שאר הפוסקים אף שיהיה בדרך דוחק
וכידוע דהכי עדיף טפי. עכ"ל. ע"ש. וראה גם בס'
ברכת יעקב (סי' ז עמ' 107) שהביא
שם עוד טובא בהכי מפי סופרים ומפי ספרים
דנקטינן בחוזקה לכלל זה בדברי
הרמב"ם שכל שאפשר להשוות את דעתו עם דעת שאר
הפוסקים עדיף טפי למינקט הכי ואע"פ
שיהיה דוחק בדבר זה כדי לא לאפושי בפלוגתא.
יעו"ש.
וממילא ה"נ כיון דחזינן
דהמרדכי מבאר דהאי איסורא הוי נמי בביהכ"נ דאסור לנתוץ
מאבניו, והרמב"ם גופיה במנין
המצוות נמי נקט הכי, א"כ שפיר יש לומר דלעיקר דינא
הכי ס"ל ועכ"פ שיהיה
בזה לפחות איסור דרבנן, והא דלא כתב הרמב"ם לדין זה בספר
היד כי כאמור אינו מביא שם אלא רק
דברים המפורשים בדברי חז"ל ודין זה שמקורו הוא
מהספרי בפר' ראה בפסוק לא תעשון
כן לה' וגו' ושם לא דרשו חז"ל בדרשה מפורשת אלא
על נותץ מאבני המקדש והמזבח וכו',
ולכן הרמב"ם בס' היד לא כתב דין זה אלא רק גבי
אלו הדברים באבני המקדש והמזבח
וכו' אבל לעולם לעיקר דינא סמך הרמב"ם בכל כה"ג
על המעיין שילמד מדיוקם של הדברים
דאיסור זה הוא בכל בתי עבודת האל גם בביהכ"נ
וביהמ"ד, וכמו שמבואר בדבריו
בס' המצוות ובמנין המצוות ושעכ"פ יש בזה איסור
דרבנן, דכאמור אולי יש לומר בזה
שסמך הרמב"ם על המעיין שילמד מהמפורש בספר
המצוות שכתב שם דהאי דינא הוי נמי
בביהכ"נ, דאמנם דהרב יד מלאכי (בכללי הרמב"ם
אות ו) הביא משם הרב יד אהרן
דמעולם לא ראינו ולא שמענו שהרמב"ם ז"ל סותם דבריו
בס' היד וסומך על מה שכתב בפירוש
המשנה זה לא ניתן להאמר, אלא שדרך הרמב"ם לפרש
דבריו במקום אחד בס' היד ובמקום
אחר סותם דבריו וסומך על מה שכתב במקום אחר.
ע"ש. וראה גם בשד"ח
בכללי הפוסקים (סימן ה אות י). יעו"ש. אולי הני מילי גבי
פירוש המשניות אבל גבי ספר המצות
אה"נ יש לומר דסמיך עליה הרמב"ם כיון ששניהם
הוו סידורי דינים, ואפילו אם נימא
דאין לומר כן גם גבי ספר המצוות דהרמב"ם סמך
בס' היד על מש"כ בס' המצוות
ובאמת הדעת נוטה לומר כן (ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל
בריש דברינו (ד"ה הן אמת) דבס'
המצוות הרמב"ם אינו מדקדק על הדינים אלא על מנין
המצוות, מ"מ עדיין יש לומר
דשפיר הרמב"ם סמך דניליף להאי דינא מכלל דבריו שבספר
היד בהל' תפילה (פרק יא) שהביא שם
לכמה דינים מענין קדושת ביהכ"נ דאין נוהגים
בהם קלות ראש ואין אוכלים בהם
ואין ישנים בהם וצריך להזהר בהם בקדושתם ולהשתדל
בבנינם כשחרבו וכו' וממילא בודאי
דניליף מיניה דאסור לנתץ באבני בית הכנסת ללא
שום צורך כיון דאין זה זהירות
בקדושתו וגם כ"ש הוא דאם כשחרב יש להשתדל לבנותו
כ"ש שאין לנתצו בידים, וכאמור
לעיל כל מאי דאפשר לדייק מהרמב"ם מדייקינן ואמרינן
דהוא סמך על כן שאפשר ללמוד דבר
זה מתוך דבריו. וק"ל. ועכ"פ זה בודאי י"ל
שהרמב"ם ס"ל דאיכא בזה
עכ"פ איסור דרבנן לנתוץ מאבני ביהכ"נ וס"ל להאי דינא
שהזכיר המרדכי. (ובפרט שקשה מאוד
לומר דבס' המצוות ובמנין המצוות ס"ל דאיכא
כענין זה איסור דאורייתא, ואח"כ
חזר בו בס' היד מכל וכל וס"ל דאפילו איסורא
דרבנן ליכא ביה. וק"ל).
ושו"ר בס"ד בשו"ת
מעשה אליהו להגר"א מני, אשר מובא בסופו תשובות מבן המחבר (דף
קכד סי' לג) [והרב עולת יצחק הנז',
נמי הזכירו בסוף תשובתו שם], ומצאתי שעמד שם
בין בתרי אמרותיו ג"כ בהערה
הנ"ל מה זה ועל מה זה אשר מרן לא הזכיר להאי דינא
דהמרדכי בשו"ע, וכתב שם, ואדמה
כי גם בשו"ע מסכים לזה, ולא העלהו בשו"ע כי דבר
מוסכם הוא, ולכן לא ראיתי כעת שום
פוסק המתנגד לזה. עכ"ל. ע"ש.
וגם הנה ראיתי בס' שתילי זתים (סימן
קנב ס"ד) שהזכיר שם את דברי הרמ"א שהביא את
המרדכי "דאסור לסתור דבר
מביהכ"נ וכו'". יעו"ש. והנה אם הרב שתילי זתים הזכיר
דין זה של הרמ"א שמע מינא דס"ל
שאף מרן ז"ל סובר לדין זה, שהרי כבר כתב בהקדמתו
לספר שם (ד"ה הנה אחר)
"ולכך ראיתי להעתיק לי ספר השלחן ערוך פשוט ומדברי הגאון
רמ"א ז"ל מה שהוא שייך
לדברי השו"ע ואפשר שיהיה מוסכם לדעתו אפי' על צד הדחק,
והשמטתי מה שהוא סותר וגם המנהגים
כי מה בצע הלאות אנשים במנהגים שאינם נוהגים
אצלנו אחר שנתפשטו דיני השו"ע
ומנהגיו בכל הארצות" וכו'. יעו"ש. והרי מבואר מהכי
דהרב שתילי זתים אינו מביא מדברי
הרמ"א דין שנראה דהוא חולק על מרן, וממילא
מדהביא הכא את דברי הרמ"א ש"מ
דס"ל דאף מרן עומד בשיטה זו, וממילא צ"ל דס"ל נמי
כעין הא דביארנו בס"ד דהא
דמרן השמיט האי דינא בשו"ע לאו היינו משום דלא ס"ל הוא
אלא לרוב פשיטותו או שהוא נלמד
בלאו הכי מדבריו. וק"ל.
איברא דעתה ראיתי שבשו"ת דבר
משה למהר"מ תאומים (סי' סט) כתב, דגוף הדין שהמציא
המרדכי להשוות ביהכ"נ לבית
המקדש, הוא יחידי בדבר, ולא נמצא לו חבר בשום אחד
מהראשונים. ומדברי הרשב"ץ
בתשובותיו נראה להכריח דלא ס"ל כהמרדכי. ע"ש. ובשו"ת
עולת יצחק הנ"ל (אות ב ד"ה
ולפי) ראיתי שהביא את דבריו אלו של הדכר משה בשתיקה,
וכתב דמזה סיעתא לדבריו שהבאנו
לעיל דמרן שלא העלה להאי דינא דהמרדכי על שולחנו
הטהור היינו משום דלא ס"ל
כוותיה. ע"ש. אמנם הנה לפי מאי דהבאנו לעיל את דברי
האשכול (בהל' ביהכ"נ אויערבך
עמוד 55) שהביא להאי דינא בשם "יש מי שאומר", הנה
כי כן נמצא דיש שורש וענף להאי
דינא בעוד מהראשונים.
[כי זה פשוט הוא שאין לומר דה "יש מי שאומר" הזה
שהביא האשכול כוונתו למרדכי,
דהרי המרדכי היה אחריו זמן רב, דהמרדכי
נפטר בשנת ע' לאלף השישי כמו שכתב
"בהגהות מנחם ציון" בס' שם הגדולים (ח"א מער' מ
אות מו). ע"ש. ואף דעיקר דברי
המרדכי הם מדברי רבו המובהק מהר"ם
מרוטנבורג כאשר כתבנו מזה בארוכה בס"ד במקום
אחר, וראה גם בס' ברית יעקב (סי' יז
אות ד). ע"ש. מ"מ גם זה עדין לא פלט שהרי גם
את מהר"ם מרוטנבורג לא ראה
בעל האשכול שהלא הוא רבי אברהם אב"ד כמ"ש רבינו
החיד"א בשם הגדולים ח"א
(מער' א אות י). יעו"ש, ורבינו אברהם בר יצחק אב"ד קדמון
טובא הוה, דהוה מר חמיו של הראב"ד
בעל ההשגות על הרמב"ם כמש"כ רבינו החיד"א שם,
והביא בזה את עדותו של הרשב"ץ.
יעו"ש. והוא נפטר בשלהי שנות הד' אלפים לערך,
שהרי יש לנו עדות ברורה שחתנו
הראב"ד בעל ההשגות נפטר בשנת ד' אלפים תתקנ"ח וכמו
שכתב רבינו החיד"א בשם
הגדולים ח"א (מער' א סוף אות יא), ואמנם בהגהות מנחם ציון
(שם אות טו) הביא משם הרב שבט יהודה שכתב דהוא נפטר בערב
חנוכה תתקנ"ט. ע"ש. מ"מ
מר חמיו בעל האשכול בודאי שנפטר
לערך באותם זמנים דהא קשיש מיניה דהראב"ד הוה
(וכן מצאתי עתה במבוא לס' האשכול (אויערבך אות י) שהביא
דנפטר בשנת תתקמ"ט י'
שנים לפני הראב"ד), ונמצא
דרב המרחק רבות בשנים בין רבינו בעל האשכול לבין
המרדכי ורבותיו. ובאמת שהאשכול
מוזכר כבר בדבריהם של רבותינו ראשונים כמלאכים
האבודרהם הרמב"ן הרשב"א
רבינו זרחיה הלוי בעל המאור ועוד טובא, וראה גם במבוא
לס' האשכול (הוצ' אויערבך, האלברשטאד
תרכ"ח). ע"ש. ונמצא דקדמון טובא הוה. וזה
ברור. וממילא נמצא דדעה זו שהביא
הרב בעל האשכול, היא עוד דעה מרבותינו ראשונים
כמלאכים, ונמצא שאכן הובאה דעה זו
בראשונים אחרים מלבד המרדכי].
ובפרט שכן מוזכר להאי דינא בדברי
הרמב"ם בס' המצוות ובמנין המצוות (ואולי באמת
אליו התכוין ס' האשכול הנ"ל
שכתב דין זה בשם "יש מי שאומר" כי בפשטות שניהם היו
באותו דור. ודו"ק], ממילא
נמצא דלא נפלאת היא ולא רחוקה דעת המרדכי, וגם אם איתא
דמרן הכי הוה ס"ל דהמרדכי
יחידי בדבר וכו', לא הוה שתיק ליה בב"י והיה מעורר בזה
לפחות ברמיזה רמ'ז הרומ'ז על האר'ש
כי האי דינא דהמרדכי תמיהה היא ולא מצאנו לו
חבר בזה, או כל הערה אחרת כיו"ב
על דבריו. אולם מסתימת דבריו של מרן בב"י שהביאו
לדברי מרדכי בפשטות גמורה, משמע
לאידך גיסא כי לעולם ס"ל דדין זה פשוט ומוסכם
הוא, והוא ג"כ אשר כתב בשו"ת
מעשה אליהו (הנ"ל) שלא מצינו מי שחולק על דין זה,
ומשמע שהוא מוסכם לכל הפוסקים. כי
באמת אדרבה עד דמוכיחינן שמכך שהפוסקים לא
הזכירו להאי דינא דהמרדכי משמע
דפליגי עליה והוא יחידי בדבר, נוכיח לאידך גיסא
מכך שלא עמדו לחלוק להדיא על
דבריו של המרדכי וקבלוה בשתיקה, האי דשתקו ליה
אודויי אודיי ליה ומה שלא
הזכירוהו משום רוב פשיטותו, שבלא"ה האריכו בדין קדושת
ביהכ"נ להזהר בו בהרבה דברים,
וממילא בודאי שצריך להזהר בו מענין הנתיצה בכדי,
וגם כיון שהוא מילתא דלא שכיחא
לנתוץ ביהכ"נ ללא שום צורך ולכן לא הזכירוהו,
ובפרט שהוא נכלל בעיקר האי דינא
דאסור לסתור ביהכ"נ עד שיבנה אחרת וכו', המתבאר
מהגמ' דב"ב (ג ע"ב) ומוזכר
בפוסקים. כי כלל גדול בידינו דלא מפשינן פלוגתא וכמו
שכתב כיו"ב הגאון סבא
דמשפטים הגר"מ מאזוז בשו"ת איש מצליח כרך א (חאו"ח סי' ז
דף ו ע"ב). יעו"ש. וכ"כ
כיו"ב גם הגאון מהרמ"ך בשו"ת שואל ונשאל ח"ו (חיו"ד סי'
פא) וראה גם בדבריו שם ח"ב (חאו"ח
סו"ס כז) וכ"כ גם הגאון מהרש"ם בתשובותיו ח"ד
(סו"ס ד) וכ"כ גם בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן
עג). ע"ש. וראה גם כס' ברכת יעקב
(סימן ז עמ' 106). ע"ש. וה"נ י"ל דמדוע
לן לאפושי פלוגתא ולומר דהדין שכתב
המרדכי יחיד הוא בזה וכל הראשונים
חולקים עליו בלא שיש לנו ראיה מוכרחת ממש בזה,
ולעולם נימא לאידך גיסא דמכך
שעברו הפוסקים על דברי המרדכי בשתיקה ולא העירו
לחלוק עליו ש"מ דס"ל
נמי כדבריו. וק"ל).
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi