למעלה
ובדבר שהוא מחלוקת בפוסקים ובדברי
הזוה"ק ובקבלה הדבר פשוט עי' ברדב"ז (ח"ד סי' ח) שכתב דכל
כה"ג שהוא פלוגתא בפשט דברי הקבלה יכריעו. יעו"ש. ועוד כתב (שם סי' לו)
דבגוונא שלא נזכר בגמרא ובפוסקים יש לסמוך על דברי הקבלה. ע"ש. וראה נמי
בב"י או"ח (סי' לא ד"ה וחולו) שכתב שם: ומאחר שבתלמודא דידן לא
נתבאר דין זה בפירוש מי יערב ליבו לגשת לעבור בקום ועשה על דברי רבי שמעון בן יוחי
[בזוה"ק] המפליג כ"כ וכו', וכ"כ עוד בב"י (שם סי' נט)
וז"ל: ואע"פ שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד, נראה שמאחר שאין דבר זה
מפורש בתלמוד יש לנו לתפוס כדברי הזוהר וכו'. יעו"ש. וראה גם בשו"ת גינת
ורדים חלק או"ח (כלל ב סימן יג ד"ה ודברים אלו) שמבואר בדבריו נמי
כיו"ב, שכתב שם, ונדון זה שמן התלמוד אין ממנו ראיה לא לכאן ולא לכאן, ובספר
הזוהר פירש שיש קפידא בדבר וראי שראוי לתפוס לענין הלכה כס' הזוהר. ע"ש. וכן הסכים גם הרב חכם צבי בתשובותיו (סי' לו)
שבמקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אז נכון לסמוך על הכרעת הזוהר. ע"ש. וראה גם
בשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סימן כב אות ב) שכתב בזה ג"כ, דאמנם דמבואר
בכללי הפוסקים דהיכא דבעלי קבלה וזוהר חלוקים על הגמרא הולכים אחרי הגמרא, אבל
בדבר שאין מוזכר ההיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה, וגם במקום שיש
פלוגתא בין הפוסקים דברי הקבלה יכריעו. ע"ש. וראה בזה עוד בכנה"ג (בכללי
הפוסקים אות א) שהביא לציין בשם הרא"ם (סימן א) וז"ל: כל דבר שלא הוזכר
לא בגמרא בבלי ולא בגמרא ירושלמי ולא דברו בו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ועליהם
אנו סומכים בכל דבר, אע"פ שבעלי הקבלה דברו בו אין אנו יכולים להכריח בו למי
שאינם נוהגים בו כדברי הקבלה. ע"ש. והיינו שיש ללכת בהכי כדברי הקבלה כיון
שאין בזה הכרע בפשט, אבל לא כופין ע"ז. וכן הביא את דבריו אלה של הכנה"ג
המג"א (סי' כה סק"כ) דדבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר
בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן. יעו"ש. וראה גם במשנ"ב (סי' כה
סקי"א) שהביא נמי דברים אלה והוסיף, שאף במקום שהוא מחלוקת הפוסקים שבפשט,
דברי קבלה יכריע אלא רק שאין כופין ע"ז. יעו"ש. ואולם עכ"פ בנידון
דידן הא כאמור לעיל חזינן דדבר זה הוא מלבד שהוא מחלוקת הפוסקים שבפשט הוא גם
מחלוקת הפוסקים בדברי הזוהר, ומכיון שכן אין לנו הכרע בדבר מכח דברי הזוהר, וגם הא
חזינן דס"ל לפוסקים שגם בדבר שהוא מפורש בזוהר, כיון שאין הוא מפורש בפוסקים
או שיש בזה מחלוקת הפוסקים, לא כופין על מה שמפורש בזוהר, והרי בנידון דידן
ע"ז גופא הוא כל הסער הזה, אם יש לכוף לחלוץ בגונא שאין בדעת היבמה להנשא,
באופן שנשארו הדברים סתומים כמות שהם בלא הכרע גמור לא בפשט ולא בקבלה, כי בדברי
שניהם עדיין הדברים יש בהם נטיה לכאן ולכאן].
וממילא אחר עלות דדברי
הזוה"ק יש לבארם לכאן ולכאן, וגם בדברי רבותינו הפוסקים מצינו דאיכא בנייהו
פלוגתא, אי מצות חליצה הוי מצוה חיובית וחייבים לקיימה בכל גווני אפילו באשה
קטלנית שאינה יכולה להנשא בלא"ה, וכן באשה שאינה רוצה להנשא כיון שהיא זקנה
וכיו"ב, או דילמא דאין ענין החליצה אלא להכשירה לנשואין ולכן כל שבדעתה שלא
להנשא א"צ חליצה מעיקר דינא. מ"מ הנה בנידון דידן, כיון שכאמור האשה
העלובה הזאת רצונה עתה מצד עצמה ע"ז מאוד לקיים את מצות החליצה, וכל
כה"ג לא דיברו הפוסקים הנ"ל, דאף הסוברים שא"צ לחלוץ כשאין בדעתה
להנשא היינו כשהיא מסכימה שלא לחלוץ, אבל אם רצונה לחלוץ בודאי הגמור דחיובא רמיא
לחייב היבם בזאת לחלוץ לה, וכמבואר כן להדיא בדברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל
בשו"ת חיים ושלום (ח"א סי' לח) דכל שהיבמה רוצה לחלוץ חיובא הוי
לכו"ע שיכולה לתבוע כן ואין מי שימנע בעדה, ובזה לא דיברו הפוסקים כלל דפשיטא הוא שבכה"ג חיוב
לחלוץ. יעו"ש. וכן עולה ומתבאר נמי מדברי השד"ח בשו"ת דברי חכמים
הנ"ל (סי' קיט) ד"ה אך מה שנראה, שהביא שם את דברי ידידו הגאון
רש"ז ראם בקונטרס מזבח אבנים (סי' ד) שכתב בסיום דבריו: דכל דברי הפוסקים
הנ"ל הם כשהיבם והיבמה זקנים ורוצים להיות בלא חליצה וכו', אבל כל כשתתבע את
היבם מחוייב לחלוץ לה. ע"ש. וזה פשוט.
ומה גם דעדיין לא ידוע בבירור
גמור בנידון דידן שהיבם הזה נותן כתף סוררת ולבב עיקש לא יסור ממנו שלא לחלוץ בשום
פנים ואופן ולא ציית דינא הוא בכלל, ויש מקום עדיין לומר שיתכן שלאחר שיסבירו לו
בשפה ברורה ובנעימה ובניחותא את גודל הענין הזה של החליצה, ובפרט לפי דברי
הזוה"ק שיש בענין זה מנוחת הנפש לאחיו העלוב הזה שנפטר בלא זש"ק ולהצילו
מהצער הנורא הרובץ עליו שהוא נע ונד ואינו נכנס למחיצה של מעלה, וכאשר הבאנו לעיל
בזה מדברי הזוה"ק ורבותינו הגר"ח פלאג'י בס' חיים ושלום ודעימיה, יש
מקום שתפעם רוחו לקיים מצוה זו, כי מי ישמע כזאת ולא ימס לבבו לדעת כי אחיו בשרו
סובל ונדחה בגללו, [ועי' גמ' גיטין (ז רע"א). ע"ש], (וראוי לציין כי
באמת אע"ג שמדברי החת"ס (הנ"ל) חזינן דס"ל שאין לכוף היבם בזה
שיעשה החליצה למען הציל את נפשו של אחיו המת ואין זה אלא גמ"ח, מ"מ
בודאי דאף איהו אודויי מודי דיש בזה צער גדול לנפש הנפטר כל זמן שאין אשתו חולצת,
וכאשר עולה ומתבאר כן מדבריו בתשובותיו חאו"ח (סימן קמה) שנשאל שם אודות מעשה
שהיה בחולה א' ביום טוב שני של חג שבועות ולא היה לו בנים והיה חשש שתשאר אשתו
זקוקה ליבם, והיה מקום עיגון שהיבם הוא במקום רחוק מאוד בעיר רומי והאשה עניה ואין
בהשג ידה להגיע לשם, ורצה המורה להתיר לכתוב לה גט ולחתום ביו"ט שני, והרב
הכותב אמר דישתקע הדבר ולא יאמר, ודבר זה אינו כדאי אף להעלות על הספר אך מחמת
שכבר נתעקש בו אחד, מוכרח אני לבאר ולהוציא מלב המתעקש, ועוד הוסיף הכותב
וז"ל: ולמען לא תהיה קול דמי האשה צועקת עלי לאמור כי אני חייבתי בדמה, אמרתי
להציע דברי לפני כבוד הדר"ג להודיע אם יפה הורתי או ח"ו שגיתי, כי כל
חכמי הק"ק החזיקו עמי זולת וכו' עכ"ל. והשיב החת"ס, תשובה: הנה לפי
מה שראיתי מתוך דברי השואל התיר המתיר מתרי טעמי, א' כיון שנמצא בספרים והובא בבית
שמואל [אה"ע סי' קסה סק"ט] שהחליצה היא תיקון לנשמת המת, וא"כ זה
החי השכיב מרע שרוצה לפטור אשתו בגט שלא תשאר זקוקה הרי הוא רוצה לתקן נשמתו אחר
מותו שלא ישאר רוחו מקשקש באשתו הזקוקה כדאיתא בזוהר, נמצא הוה גירושין אלו צרכי
המת ותיקון נשמתו, ויו"ט שני לגבי מת כחול שווינהו רבנן, א"כ מותרים
הסופר והעדים לחלל יו"ט שני בכתיבה לצורך תיקון נשמתו לכשימות. ועוד טעם שני
להתיר, אם מתירים כבוי הנר ביו"ט [שני] מפני ד"א או הפסד ממון, לא נתיר
לכתוב גט מפני תקנת עגונות כי מצוה רבה היא. ואני אוסיף עוד טעם להתיר, שהרי התירו
קנין בשבת משום שלא תטרוף דעת השכיב מרע [ב"ב קנו ע"ב] שרוצה שיהיו
נכסיו מחולקים כך וכך, ה"נ הוא שלא תטרוף שרוצה הוא לפטור אשתו מיבום, וזה
אפילו כשהיבם בפנינו ואין כאן חשש עגונה, והתוס' ר"פ בגיטין [עז ע"ב
ד"ה ותיזיל] שכתבו לפטור מיבום, אין כוונתם משום חשש עיגון אלא אפילו לפנינו היבם
רק שלא תטרוף דעת השכ"מ שרוצה לפטור אשתו ממנו, וכן משמע בלשון תוס' עירובין
עא ע"א [ד"ה ומקני] ובב"ב קנו ע"ב ד"ה קונין וכו'. ואם
ההיתרים אלו נכונים יצמח מזה ח"ו עוד היתר, שכיב מרע שרוצה לתקן נשמתו לחלק
נכסיו בקרן קיימת ודברים טובים ותקיף ליה עלמא, והרבה פעמים יודע בנפשו שצריך
לעשות מממונו צרכי רבים להציל נפשו מדין של מעלה ועל הרוב אין לו קיום בלי כתיבה
וחתימה עפ"י דינא דמלכותא, א"כ לתקן נשמתו הוה צרכי המת ולדבר מצוה
דרבים תלמוד תורה ופרנסת עניים ושלא תטרוף רעתו יכתבו ביו"ט שני וכו',
מ"מ יצא מזה מכשול גדול, ע"כ צריכים לבאר טעם ביטול דברים האלו
בעזה"י ולא תקום ולא תהיה כזאת בישראל ח"ו. ועמד החת"ס לפלפל בזה
שאין לומר דזה הוי צורך המת וכו', וכתב עוד, והיות כן בנידון שלפנינו שעודנו חי
ומאן יימר שיהיה ניתן לדחות עבור מיתתו שום דבר, כי מה שדוחין לפקוח נפשו להחיותו
אינו ענין לכאן אבל אנו עוסקים בדחיית מיתתו ועדיין לא ניתן לדחות, לא הותר לכתוב
גט עבור תיקון נשמתו וכו', נחזור לנידון שלפנינו, עוד נ"ל הא דלא התירו טלטול
ערלת הנפלים לצורך תיקון פושעים, י"ל אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך,
ובשלמא כל עניני צרכי הגוף שהוא במצות גמ"ח וכבוד הבריות שדוחה האיסורים כל
חד לפום שיעוריה, לא שייך לומר אין אומרים חטא כי איננו חוטא כי מצוה זו דוחה את
זו, וקבורת מת מצוה דוחה עשיית פסחו ואינו חוטא כי כך הוא הדין כמו עשה דוחה
ל"ת, אבל צורכי נשמה לתקן נשמתו של זה אין אומרים לאדם חטא ופגם בנפשך לזכך
נפש חברך, מאי אולמי דהאי מהאי, ומאי חזית דנפשא דהאי זכיך טפי דלמא דהאי זכיך טפי
וכו. יעו"ש. ומכלל דבריו אלה של החת"ס חזינן דעד כאן לא עמד לפלפל
ולדחות את דברי האומר דשרי לכתוב לאשה גט ביו"ט שני כדי שלא תיפול לחיוב חליצה שאז יש צער לנפש המת
וכו' עד שתחלוץ, אלא מצד דינא דלא אמרינן לזה שיחטא כדי שיזכה חבירו וכו', אבל לא
עמד לדחות ולהעיר כלל על ענין זה שיש צער לנפש הנפטר כל זמן שלא נעשתה החליצה,
ומכלל תורף דבריו נראה שבאמת מסכים עם זה שכן הוא שכל זמן שנשארת היבמה בלא לחלוץ
יש צער לנפטר. ודו"ק. וק"ל).
ואם לא יסכים לשמוע בכ"ז
בדברי נועם, יש להטיל עליו אימה יתרה כי הוא עצמו יכול ח"ו להפגע מזה, ונחש
כרוך על עקבו, כמבואר לעיל בדברי הזוה"ק בתיקונים (תיקון כו) שהזכיר זאת גם
הגר"ח פלאג'י (שם), דנאמר התם, אמאי צריך חליצה, בגין דמאן דמית בלא בר איהו
ברגליה דיבם, וברזא דמלה "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", ובגין דלא
ימית ליה חיויא דכרוך על עקבו, צריך לחלוץ לגבי נעל דאיתתא ואתפטר ההוא חיויא
מיניה. ע"כ. ומזה מבואר שיש סכנת מות רח"ל לייבם שימות אם לא יאבה לפטור
לאשה זו בחליצה, ולהניח לנפשו של אחיו המת. ובפרט הכא שאשתו של המת מוכנה ומזומנת
לעשות החליצה, והיבם הוא שירצה לעכב. ואולי בעה"י בזכות מצוה גדולה זו, אשר
יגמול היבם חסד עם החיים ועם המתים, יעזור השי"ת כי מצוה תגרור מצוה, ואף זה
היבם יתקרב לדרך התורה והיראה, ושב ורפא לו.
[ובמה שציין כת"ר שיחי' דהיבם גר רחוק ממקום מושבה
של היבמה ולא ירצה לבוא לעשות החליצה וכו', עי' שו"ת מנחת יצחק חלק ד (סימן
עא) שעמד לדון שם אודות איש אחד בגיל ארבעים שנה, שרוצה להשתדך עם אשה שהוא מכירה
זה שנים, ולישא אותה לאשה ע"י חופה וקידושין זמן קצר אחר השידוכים, ובינתים
נודע שאחיו מת בדרום אמריקה, והניח אשה בלי בנים והיא זקוקה לו, ואין אחים אחרים,
וכעת קשה עליו ליסע שמה לחלוץ ליבמתו, מפני רב ההוצאות, וגם היבמה אינה יכולה לבוא
לכאן, מפני אותו הטעם, והיבם מבטיח, שכשירחיב לו, יסע שמה לחלוץ לה, והיבמה מסכמת
להמתין יען שאין בדעתה כעת להנשא לאיש, אם אפשר להתיר לו להשתדך ולישא את האשה,
קודם שיחלוץ ליבמתו. ואחר שפלפל שם הרב בענין חשש חרם ר"ג וכו', והעלה שיש לחשוש
לזה וכו', סיים וכתב, על כן נראה, כיון שעפ"י ההלכה, היבמה הולכת אחר היבם,
וההוצאות הדרך עליה, וכמבואר ביותר בתשובת מהרשד"ם (חאבה"ע סי' קיד),
ורחוק ביותר שהאשה אין לה נכסים כדי הוצאות הדרך, ועל כן יש לכתוב להרב בר סמכא
במקומה, להתרותה שתיסע למקום היבם לחלוץ, ואם באמת היא עניה שאין לה הוצאות הדרך,
יש למכירים שלה להשתדל בזה וגם היבם, לסייע לה בהוצאותיה, אבל אם באמת יש לה, אף
שתצרך לבזבז חלק מנכסיה, החיוב עלה לבזבז וליסע למקום היבם, ואם לא תרצה אז בודאי
יש לה דין מורדת וכו'. ע"ש. ולכן הכא נמי יסדרו בית הדין שיהיה החליצה במקום
מושבו של היבם הזה, ואם אין שם ב"ד יעשו בעיר הקרובה אליו, ותלך האשה לשם ועל
אף שירבה עליה הטורח וההוצאות כיון שזוהי חובתה, וכמבואר בגמ' סנהדרין (לא
ע"ב) דהיבמה הולכת אחר היבם לעירו, וראה בשו"ת הרדב"ז ח"א
(סי' רסט) דאפילו היה הוא בחו"ל והיא באר"י אין כופין אותו לעלות לארץ,
אלא לעולם הולכת היבמה אחריו לכל מקום שהוא. ע"ש. ובענין שאין ב"ד בעירו
אם אמרינן שתלך היבמה למקום הקרוב
לעירו שמאחר שנתנה לו התורה זכות לחלוץ במקומו לכן כשאין ב"ד מומחה בעירו
יחלוץ במקום הקרוב לעירו, או כיון שאין ב"ד בעירו על היבם ללכת לעירה, עי'
בשו"ת מהריב"ל ח"א (סי' יג) שכתב דחולץ במקום הקרוב לעירו, והביא
דבריו גם המשנל"מ (פ"ד דיבום ה"א), אולם בשו"ת מהר"ם
גלאנטי (סי' סז) העלה שכל שאינו יכול לחלוץ בעירו ילך לעירה. ע"ש. וע"ע
בזה בב"ח אבה"ע (סי' קסו), ובשו"ת שיבת ציון (סי' צז). ואכמ"ל].
(וראוי לציין כאן את דבריו של גאון עוזינו רבינו
החיד"א ז"ל בביאור "ניצוצי אורות" בזוה"ק הנ"ל ריש
פר' חוקת (דף קפ ע"א אות א) שכתב על האי דאמרינן בזוה"ק שם, האי בת נדיב
לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה וכו', וז"ל: הענין הוא שלא כל המת בלא בנין נדחה,
שהרי אפשר שבגלגול אחר היו לו בנים, וחזר להתקן בתיקון אחר כידוע, והכא מיירי במי
שלא היו לו בנים כלל בזמן הקודם, וז"ש "ההוא מיתא דאסתלק מעלמא"
פי' בפעמים אחרים והיה מוכרח עכשיו בפו"ר ולא עשאו. עכ"ל. ע"ש.
וראה בדברי רבינו החיד"א בביאורו "ברית עולם" על ס' חסידים (סי'
תקמט ד"ה ומ"ש) שכתב שם בשם רבינו האר"י ז"ל, כי כמעט רוב
דורות אלו הם גלגולים מדורות שעברו, ורוב המקרים נולדים ממה שהיה בגלגולים קודמים
וכו'. ע"ש. וראה בשו"ת יפה תואר (סי' ז הערה 94) שעמד שם ג"כ על
דברי רבינו האר"י ז"ל שכתב בשער הגלגולים שכמעט אין אחד בדורינו מנשמות
חדשות. ע"ש. ולכן לפ"ז אולי אפ"ל דבשעת דחק גדול כשאין בדעת היבמה
להנשא ואינה רוצה לחלוץ וכו', איכא למיסמך על דעת החת"ס ודעימיה דכל
כה"ג שאין בדעתה להנשא דא"צ לחלוץ גם לפי המתבאר בזוה"ק וכו', וזאת
בצירוף דברי רבינו החיד"א הנ"ל דיוצא לפי דב"ק דבדורות שלנו דהוא
דורות עיקבתא דמשיחא וחזרו הנשמות בגלגול טובא ויש צד בדבר לומר דשמא לא בא לתקן
ענין זה של פו"ר, ובכה"ג לא מעכבים אותו להכנס במחיצה של מעלה כיון שהוא
כבר מתוקן בזה לפי מה שביאר בדברי הזוה"ק הנ"ל, ועל כן יש להקל בזה לצרף
סברא וענין זה, אם בלא"ה יש סיבה מספקת כגון שהיבמה הזאת היא כבר זקנה ואינה
רוצה להנשא וגם רחוקה מאוד ממקום היבם וקשה עליהם הטורח וכן כל כיו"ב.
וק"ל. ומ"מ צריך בזה עיון טובא אם נוכל לומר ולעשות כזאת, דחדא מי יערב
לנו לומר לשם מה אדם זה בא בגלגול עד שאנו נעמוד ונתקע עצמינו לומר דשמא לא בא
לתקן ענין זה של פו"ר, [כי
מי לנו שיהיה בקי בדבר כרבינו האר"י ז"ל שהיה בקי עצום ונפלא בדבר כגון
זה לדעת לומר לכל אחד מה הוא סוד גילגולו ומה בא לתקן בעוה"ז וכאשר חזינן
בשער הגלגולים (הקדמה לח) שעמד ופירש לרבינו המהרח"ו ז"ל בפרוטרוט מי
הוא ומה הוא ומה שורש נשמתו ומה בא לתקן בעוה"ז וגם איך יתקן את עצמו וכו',
וכן חזינן עוד בדבריו שם (הקדמה לו והלאה) שידע לומר לכל אחר ואחד בדיוק
כיו"ב מהו סוד שורש נשמתו ומה בא לתקן. יעו"ש. וראה עוד למהרח"ו
בשער רוח הקודש (דרוש א עמוד יז) שכתב מהרח"ו שם, והנה היתה לו [לאר"י
ז"ל] ידיעה אחרת והוא שהיה קורא לנפש האדם או לרוחו או לנשמתו והיה מדבר עימה
ושואל וחוקר אותה והיא משיבה אותו כל מה שהיה שואל ממנה וכל מה שאירע לה וכל פרטי
הדברים וכו'. יעו"ש. וראה נמי לרבינו החיד"א בס' מדבר קדמות (מערכת ח אות
יז) שכתב שם: החכמה הט"ו לידע שיחת עופות חיות ובהמות וכו' ורבינו האר"י
ז"ל היה יודע כל זה ונוסף עוד מגלגולי הנשמות והיה קורא מה כתוב במצח וכמה
חטא ומה חטא ובאיזה זמן, וכמה גלגולים בא ועל מה בא לתקן והיה מכיר בדופק איזה
ספירה ומידה חטא וכו'. יעו"ש. ואמנם כאמור מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד
בסוד ה' הגדול והנורא הזה כרבינו האר"י ז"ל שהיה כמלאך ה' צבאות מלאך
בדמות אדם וכמ"ש מהרח"ו אודותיו בשער רוח הקודש (דרוש א עמוד יט),
ובענין השגתו אין הפה יכול לספר הכללים של מיני החכמות ומכל שכן פרטי כל מין ומין,
אמנם מה שראיתי בעיני דברים נפלאים ואמיתים הם אלו, היה יודע להמשיך לפניו נפש מי
שתהיה, או מן החיים או מן הנפטרים מן הראשונים או מן האחרונים ושואל מהם כל רצונו
בידיעת העתידות ורזי התורה, גם היה נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל ומלמדו, גם היה
מכיר באותיות המצח ובחכמת הפרצוף ובאורות שיש בעור גוף האדם ובאורות שבשערות,
ובצפצופי עופות ובשיחת דקלים ואילנות ועשבים ואפילו שיחת הדומם כמש"ה (חבקוק
ב) "אבן מקיר תזעק" וגו', ושיחת להבת הנר ולהבת גחלי אש, ורואה המלאכים
המכריזים בעולם כל ההכרזות כנודע ומדבר עימהם, ובקי בכל העשבים ובסגולותיהם האמיתים,
וכאלה רבות לא יכילם ספר לא יאמינום השומעים כי יסופר להם, ואשר עיני ראו ולא זר
כתבתי באמת. יעו"ש. אשרי עין ראה כל אלה, למשמע אוזן דאבה נפשינו כי מי יוכל
לעמוד בסוד ה' ולומר זכית'י לבבי בכזאת]. ומה גם דבכגון דא בודאי ובודאי יש לומר
מה שהקפיד בזה מאוד רבינו החת"ס ז"ל הנ"ל שכתב בתשובותיו
(חאו"ח סוס"י נא) וז"ל: וכן אני אומר כי כל המערב דברי הקבלה עם
ההלכות הפסוקות חייב משום "זורע כלאים פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע".
יעו"ש. ובפרט לפי מה שביאר בדבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' ב)
דכוונת החת"ס היא שאין לפרש הלכה פסוקה או מצוה ממצוות התורה ע"פ
איזה הקדמה בכתבי האר"י
ז"ל אשר שגבה מאיתנו באיזה עולם היא, שיתכן שהמצוה וההלכה מתפרשת בעולם אחר,
ועל זה כתב החת"ס דחייב משום זורע כלאים, וכמו שבדברי קבלה עצמם אין לערב
עולמות כמש"כ הרמ"ק בהקדמתו וכו'. יעו"ש. ולכן ברור שאין לסמוך
ע"ז ולומר כן דשמא לא בא לתקן ענין זה וכו', ומ"מ מראה מקום יש כאן
להתבונן בדברים). מילואים
א, מילואים
ב, מילואים
ג
ויש עוד מקום נרחב להתפלפל עם
כת"ר שיחי' בעוד פירות הנושרים שבנידון זה, אולם אין הפנאי מסכים לזה
לע"ע, ואני אמרתי בחופז'י כי אצה הדרך לכת"ר להשיב התשובה לחו"ל,
ולכן כתבתי הדברים אגב ריהטאי, וכבר מילתי אמורה ברישא דמילתין ואחזור בשניו'ת
מדברי סופרי'ם, כי אין כאן בדברינו אלה שום הכרע לדינא ח"ו, דכל כי הא יש
לפנות אל מקום החל'ל, הב"ד דהעיר ליאון שם, כי בודאי יוכלו לעמוד על דיוקם של
דברים. והנני מסיים מעין הפתיחה כי כן יש לעשות, וא"א לסמוך על דברים העוברים
מפה לאוזן, כי כל פרט ופרט יש בו הכרע גדול, ודברינו אלה יהיו למראה מקום. ויעזור
השי"ת שיבוא הכל על מקומו בשלום, ויתישבו כל ההדורים על הצד הנכון והטוב. אמן.
ובזה אחתום בברכת אהבה רבה ואהבת
עולם, ובברכת כט"ס למעלת כבוד תורתו ולסובבים הודו. מנאי המכבדו ומוקירו מאד.
פנחס זביחי ס"ט.
נשמות חדשות. ודי בזה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi