למעלה
ד) ומעתה נלכה ונשובה לנידון הבעיה הנצבת לפנינו בפתח דברינו, ונובין ונידון בעה"י אם זה שחשב בליבו את סכום הצדקה וקבע בדעתו ליתנם למקום פלוני, יכול לחזור בו ולפזרם לכמה מקומות, או לחזור בו לגמרי ממה שחשב לתת סכום זה לצדקה. והנה במקום שמוציא מפיו בפירוש ופוסק סכום לצדקה, לכאורה אפ"ל דכבר לא יכול לחזור בו ממה שאומר, בין שאינו יכול לשנות ממה שפסק, דהיינו שאם נדב למוסד קודש מסויים דאינו יכול לשנותו למוסד אחר, בין שאינו יכול לחזור בו שלא לתרום כלל סך זה לצדקה כלל. דהרי אמרינן בקידושין (כח ע"ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"ש, והכא נמי ברגע שהוציא מפיו שנודב סך לצדקה, נעשה כאילו מסר את הסך הזה לגיזבר, וממילא אינו יכול לחזור בו. ובאמת כיו"ב מתבאר מדברי הרי"ף בב"ק (לו ע"ב) דאמרינן התם בגמ', תנן התם התוקע לחבירו (המכהו כנגד אוזנו, לשון מורי. ל"א תקיעה ממש - רש"י) נותן לו סלע, ר' יהודה אומר משום ר"י הגלילי מנה. ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף, סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן וכו'. מאי הוי עלה, פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב, כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. א"ל ההוא גברא, הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא (דכסיפא לי מילתא למישקליה - רש"י), ניתביה לעניים. הדר א"ל ניתביה נהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי. א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף ע"ג דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן. דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכים פרוזבול, וכן תני רמי בר חמא היתומים אינן צריכין פרוזבול, רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים היו. ע"כ. וכתב הרי"ף שם (דף יח ע"ב - בדפי הרי"ף דפוס וילנא), דלעולם מתחייב לצדקה בדיבור בעלמא כדאמרינן בגמ' דר"ה (ו ע"א) "בפיך" זו צדקה, אלמא דבדיבור מחייב. והא דאיצטריך רב יוסף הכא למימר ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכי ביה אנן יד עניים, דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למיהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי, אבל במידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים, ולא מצי למיהדר ביה. עכת"ד. ע"ש. וכיו"ב כתבו ג"כ התוס' בב"ק (שם) ד"ה יד עניים אנן, דמתחייב לצדקה באמירה בעלמא. ע"ש.

וראה גם בדברי הרא"ש בפסקיו בב"ק שם (פ"ד סי' ג) שכתב, ואע"ג דליכא עניים וכו' ובאמירתו לא מחייב משום בפיך זו צדקה משום שאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם וכו' והמשיך שם כדברי התוס'. ע"ש. ומדבריו אלו ג"כ משמע דהכי ס"ל דבדבר שהוא ברשותו אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכ"כ ג"כ הב"י ביו"ד (סי' רנח) דדעת התוס' והרא"ש והמרדכי היא כדעת הרי"ף, והמרדכי כתב בשם אבי העזרי דאף הוא הסכים עם הרי"ף. ע"ש. ושו"ר בדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יג סי' א) שמפורש התם בדבריו להדיא דבהקדש לעניים אמרינן אלכ"ל. ע"ש. וראה גם בדבריו (כלל יב סי' יב). ע"ש. וכיו"ב מצאתי מבואר גם בשו"ת הראנ"ח דפוס קושטנטינא (סי' ל, דף סא ע"ב) שג"כ עמד לבאר שם כיו"ב בדברי התוס' והרא"ש, דאף אינהו אזלו בשיטת הרי"ף דאמרינן בצדקה אלכ"ל. ועיין שם מה שהעיר ע"ז קצת. וראה עוד בדבריו שם שכתב לבאר דכן הוא נמי דעת רבינו חננאל דס"ל נמי כדעת הרי"ף ודעימיה דאמרינן בענין צדקה אלכ"ל כדאמרינן בהקדש. ע"ש. וראה גם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' קנד) שג"כ מבואר בדבריו דהתוס' והרי"ף כוונו לדבר אחד. ע"ש. [ויש לציין דהנה רש"י בב"ק (שם) ד"ה ההוא דתקע ליה, כתב, היה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. ע"כ. ומדבריו של רש"י מתבאר דלעולם ההוא גברא שנדב את כסף הנזק לצדקה, היה כבר תפוס בממון זה, וא"כ לכאורה א"א לתרץ כביאור הרי"ף, דלעולם בעלמא אמרינן אלכ"ל, והא דהוצרך ר' יוסף למימר ליה אנן יד עניים וכו', משום דלא היה הכסף ברשותו. דהרי לפי ביאורו של רש"י מיירי דכבר היה תפוס בו. וא"כ לכאורה יצא דרש"י פליג על שיטת הרי"ף ודעימיה. אולם נראה דבכ"ז יש ליישב ולומר דלא פליגי ע"פ מש"כ הפלפולא חריפתא (שם אות ד), שביאר שם את סוגית הגמ' דמיירי שהניזק תפס משכון ולא את המעות, וכן מוכח מדקאמר ניתביה ניהלי, ש"מ דלא הוי זוזי בידיה, דא"כ ה"ל למימר איתביה. אלא זוזי עצמם לא תפס. ע"ש. וא"כ לפ"ז אפשר לפרש שוב דגם רש"י ס"ל כהרי"ף דאמרינן בצדקה אלכ"ל. והתם בגמ' לא אמרינן הכי משום שהיה תפוס רק משכון שצריך להחזירו, והיות ועדין לא היה תפוס בכסף ממש חשיב כאינו ברשותו לענין זה דאלכ"ל. וק"ל. ושו"ר עתה בס"ד בחקרי לב (חיו"ד ח"ג הל' צדקה סי' קיא) ד"ה גם בתשובת מימוני, שתפס שם בדעת רש"י דס"ל כהרי"ף כי כן נראה מדברי רש"י שהביא המרדכי בפ"ק דבבא בתרא. ע"ש. ולפי ביאורינו אייתי שפיר].

וראה גם בדברי הר"ן בפי' לנדרים (כט ע"ב) ד"ה הכא שאני, שכתב נמי דאמרינן בצדקה אלכ"ל ומתחייב מיד כשמוציא מפיו, ולכן האומר סלע זה לצדקה לאחר שלושים יום, לא מצי הדר ביה. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם הרשב"א והשטמ"ק וריא"ז בנדרים (שם), וראה גם במאירי נדרים (שם) שהביא כשיטה זו בשם קצת מפרשים. ע"ש. וראה ג"כ בשו"ת חקרי לב (חיו"ד ח"ג הל' צדקה סי' קיא) ד"ה וגם מצד אחר, שכתב שם דכן נראה גם שהוא דעת רוב הפוסקים דאמרינן אלכ"ל גם בענין צדקה. ע"ש. וראה גם בדברי הריטב"א בתשובותיו (הוצ' מוסד הר"ק ירושלים תשי"ט, סי' קסז) שג"כ מבואר בדבריו הכי דלעולם אמרינן בהקדש לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"ש. ודבר זה תואם למש"כ הריטב"א גופיה בחי' לקידושין (כח ע"ב) דברים כיוצא באלו, דגם בצדקה אמרינן אלכ"ל. ע"ש. וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"א סוס"י סד, דף מח ע"א) שהביא שם מדברי טובא דהאחרונים דכולם הבינו בדברי הריטב"א דהוא מכת הסוברים דאמרינן בצדקה אלכ"ל. ע"ש. ודברי הריטב"א בתשובה הנ"ל תנא דמסייע הוא להם. וראה גם בתשובת הרשב"ץ (ח"ב סי' קנא) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו שם דשפיר אמרינן בצדקה אלכ"ל ובדיבור בעלמא נקנה לצדקה. יעו"ש היטב. וראה עוד בדבריו (ח"ג סי' רנו) שמבואר שם מפשט דבריו דס"ל נמי הכי דאמרינן גם בצדקה אלכ"ל. ע"ש. וראה ג"כ בתשובת הרשב"ש (סימן סה) שג"כ הביא את דברי הרי"ף דס"ל דבצדקה אמרינן אלכ"ל ומבואר בדבריו שם שכן הוא ג"כ דעת הגאונים דבצדקה אמרינן אלכ"ל. ע"ש. וראה גם בדבריו (בסימן שסא) שהביא שם את דברי הרשב"א בפ"ד דנדרים שכתב דבצדקה אמרינן אלכ"ל ודין צדקה כדין הקדש וכתב ע"ז הרשב"ש שבאמת כן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה. ע"ש בדבריו. [ובפשטות כוונתו במש"כ דלדעת הרמב"ם דין צדקה כדין הקדש, הוא מדברי הרמב"ם בהל' מכירה שם (הלכה טו - יז) שכתב וז"ל: דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה". והמשיך הרמב"ם וכתב שם, והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין. עכ"ל. ע"ש. והרי מבואר מפשט דברי הרמב"ם כאן שמשוה דין הצדקה להקדש ומשמע שלגבי כל מילי דינם שוה. וכ"כ גם בס' אבי עזרי על הרמב"ם (הל' ערכין פ"ו הלכה לא) דדעת הרמב"ם היא כהנך הראשונים דס"ל שגם בצדקה ישנו הדין אלכ"ל. ע"ש. וראה גם בדברי הראב"ד (שם הלכה טו) ובדברי הרב המגיד (שם). ע"ש. וע"ע בדעת הרמב"ם בענין זה בתשובת מרן ז"ל המוזכרת בשו"ת הרמ"א (סי' מז), וראה גם בדברי הרמ"א בתשובותיו שם (סימן מח בשאלה השלישית) מש"כ להעיר ע"ז. יעו"ש]. וראה גם בתשובות מימוניות השייכות לספר ההפלאה (סימן ה) בתשובת רב נטורנאי גאון המובאת שם אשר מבואר מתורף התשובה דס"ל נמי הכי דבענין צדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כדאמרינן בענין הקדש. יעו"ש. והוזכרה תשובה זו ג"כ בדברי הגהות מימוניות (פכ"ב דהל' מכירה אות מ). ע"ש. וראה גם בתשובת ר"י מגאש (סי' קלו קנג), ובתשובת הר"ן (סימן ב). יעו"ש. ועתה ראיתי ג"כ בס' מחנה אפרים (הלכות צדקה סוס"י ב) שהביא את דברי רב האי גאון בספר המקח (שער נח) דמבואר מדבריו דס"ל נמי דבהקדש עניים נמי אמרינן אלכ"ל וכדעת הרי"ף. ע"ש. והוא מכוון למה שהבאנו לעיל את דברי הרשב"ם שהזכיר את דברי הגאונים ובכללם רב האי גאון ורב נטורנאי גאון דס"ל דאמרינן בצדקה אלכ"ל. וק"ל.

אולם לעומת זה הביא הרי"ף הנ"ל בב"ק (שם) בשם גאון, דלעולם דין צדקה כדין הדיוט, ואינו מתחייב לצדקה באמירה בעלמא. ע"ש. וכן הסכים ג"כ בעל המאור (שם). ע"ש. ודייקו כן מדאמרינן בגמ' התם, ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה אנן יד עניים אנן, דשמעינן מינה דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי, דבהדיוט אי אמר ליה חד לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואי לא לא קנה, הכא נמי דינא דעניים. ומשום הכי אמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה במעמד שלשתן, אנן יד עניים אנן. אבל לעולם אינם קונים באמירה בעלמא, דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"ש. [וכן הזכיר לדעה זו דגאון שהביא הרי"ף ודעת בעל המאור דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל המאירי בחידושיו לבב"ק שם (לו ע"ב). ע"ש]. וראה גם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תקסג) שמבואר בדבריו ג"כ דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"ש. ואיברא דיש להעיר על דברי הרשב"א האלו ממש"כ הוא גופיה בתשובה ח"ג (סי' חצר), דז"ל שם: שאלת מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפר' שור שנגח וכו', המקדיש דבר שהוא ברשותו באמירה בעלמא, אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר ביה, מדין בפיך זו צדקה. והא ממון שאין לו תובעין הוא, דמאן תבע ליה בדינא, אי תבע ליה עני זה אמר לעני אחר יהיבנא ליה, אלמא מצי הדר ביה, ולאישתמוטי מינייהו. תשובה, זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאשתמוטי מכל חד וחד מינהו בבי דינא, מ"מ חיובי מחייב לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה, ולא כתב הרב ז"ל דמצי חד מנייהו למתבעיה בדינא, אלא דמחוייב ליתן מדכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית". ודוקא במקדיש דבר שהוא ברשותו, אבל דבר שאינו ברשותו לא, דכתיב "כי יקדיש את ביתו קודש", מה ביתו ברשותו אף כל שיש בידו וברשותו, הא לאו שלו או שאינו ברשותו, לא. והיינו דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולים להקדיש. ודוקא במקדיש את הדבר, שאין הקדש חל אלא על דבר שהוא שלו וברשותו, אבל האומר אתן לעניים כך וכך, אע"פ שאינו בידו עכשיו חיוב ליתן כנדר וכנדבה. וכל זה בכלל בפיך זו צדקה. עכ"ל. ע"ש. וראה גם בתשובת הרשב"א ח"א (סי' תרנו) דברים כיוצא באלו. וראה גם בדבריו בחלק ד' (סי' צב). ע"ש. ומדבריו אלו של הרשב"א מתבאר דמסכים עם שיטת הרי"ף הנ"ל, דלעולם אמרינן אף בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וזה נגד דבריו דלעיל (ח"א סי' תקסג) שכתב דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל. וע"ע היטב גם בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' קכב) ובתשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' קפג וסי' ערה). יעו"ש.

והלום ראיתי בשו"ת רע"א (ח"א סי' קמד) שהביא שם בשם שו"ת שיטה מקובצת (סי' טו) [ובדפוסים שלנו הוא שו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' יד), דפוס ירושלים תדש"מ], שעמד שם על הסתירה הזאת בדברי הרשב"א. ותירץ מה שתירץ, ורע"א עמד לפלפל בדברי תירוצו הפוך בה והפוך בה. יעו"ש, אולם בסוף כתב שם רע"א דבאמת אין הכרע בדברי הרשב"א מאי ס"ל בענין זה, משום דפעם כותב בכה ופעם בכה, דהרי בחי' לנדרים (כט ע"ב) כתב להדיא, דשמעינן מהתם דהאומר סלע זו לצדקה דא"י לחזור, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. הרי להדיא דס"ל דבהקדש עניים אמרינן אלכ"ל. וגם בחי' לבב"ק (שם) ס"ל כהרי"ף דמקרי דבר שלא בא לעולם ולהכי הוצרך ר' יוסף לומר אנו יד עניים וכו' ולעולם בעלמא אמרינן אף בהקדש אלכ"ל. וזה סותר לדבריו בסי' תקסג שהביא מדברי הגמ' דבב"ק האלו ראיה נגד ביאור הרי"ף. א"כ לא נפלאת היא לומר דלפי מה דס"ל להרשב"א בחי' לבב"ק כהרי"ף דמלוה הוא בכלל דבר שלא בא לעולם, וממילא אזדא לראייתו מבב"ק וקיימינן בשיטתא דהקדש עניים הוא בכלל אמירתו לגבוה, ומשום הכי ס"ל כן בחי' לנדרים הנ"ל. ובדרך זו הלך ג"כ בתשובה בסי' תרנו, אבל בסי' תקסג ס"ל דמלוה לא מקרי דבר שלא בא לעולם, ונקט לה לראיה מבב"ק דבהקדש עניים לא אמרינן אלכ"ל. עכת"ד. ע"ש. [והן אמת אף אם נימא דאיכא הכא סתירה בדברי הרשב"א בתשובותיו מדידיה אדידיה לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי מצאנו כיו"ב בעוד דוכתין בדברי הרשב"א שדבריו בתשובותיו סותרות זו את זו ודבר זה מצוי ברוב תשובותיו וראה בס' ברית יעקב (סימן לא הערה ב) שהביא שם את דברי הגר"י פואה בתשובתו שבשו"ת כנסת הגדולה או"ח ח"ב (סי' כג) שכתב שם: ומה שהקשה מרנא בתשובת הרשב"א האמת דקשיא טובא והיא כקורת בית הבד, ולרשב"א אין בו שום אופן לתקן דבריו שלא יהיו סותרין, ואין זה מן התימא כי כמה פעמים מצאתי הרבה תשובות חלוקות אהדדי. ע"כ. וכיו"ב כתב ג"כ הגר"ש גנצפריד בקסת סופר (סוף חקירה ו' ד"ה גם) שכתב שם, גם מה שהקשה דהרשב"א סותר עצמו מחידושיו לתשובותיו, לא ידענא מה חידוש הוא זה והרי הרבה פעמים מצאנו סתירות וכו'. וכ"כ ג"כ בשו"ת אור גדול (סי' ד אות ז ד"ה אבל), והדברים מתמיהים שדברי הרשב"א ז"ל סותרים זה לזה אמנם מצינו כיו"ב כמה פעמים בדברי הראשונים דבילדותם סברו הכי ובזקנותם חזרו בהם, א"כ אפשר דבאמת סתרי אהדדי. וכן הביא כעין זה ג"כ המאמר מרדכי על שו"ע או"ח (סי' צב סק"א) שכתב שם, ויש לדקדק בדברי הרשב"א שבחידושיו כתב וכו' ובתשובה כתב וכו' ונמצא דברי הרשב"א ז"ל סותרים זה את זה, וכבר מצאתי בדברי הרשב"א ז"ל כיוצא בזה במקומות אחרים. ע"כ. ועוד הביא שם בבר"י שכן כת' ג"כ בשו"ת יד יצחק ח"ב (סימן קיא אות ג) ובשו"ת לבושי מרדכי להגר"מ ווינקלר (מהדורת תרצ"ז סוס"י פה) ועוד, דמצויים הם הסתירות בתשובותיו של הרשב"א. ע"ש].

ועתה ראיתי לראנ"ח (הוא ניהו רבינו אליהו בן חיים אשר היה בזמן המהרשד"ם, ונודע בתוכן תשובותיו העמוקות, כאשר העיד עליו רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' א אות קסב) ע"ש). ומצאתי לו שג"כ עמד על הסתירה הזאת שבדברי הרשב"א מסי' תקסג לסי' תרנו בכמה דוכתי, עי' בדבריו בשו"ת ראנ"ח (סי' ל, קז, קמ), ובשו"ת מים עמוקים דיליה (סי' כט). וכתב שם (בסימן ל) ליישב, דהא דעמד הרשב"א בסי' תרנו לדון באחד המקדיש נכסיו לעניים אם יכול לבטלו, היינו משום דהתם מיירי שהמקדיש מסר הנכסים ביד שני אנשים, וציוה מה שציוה כמבואר בתשובה שם, וכל שיש שם מסירה ודרך הקנאה שמשכו והגביהו, ודאי שקנו האנשים ההם במסירה שמסר בידם, ולא איתינן עליה כלל מדין אמירה לגבוה. ע"ש. והן אמת כי דבריו יגיהו מזור לסתירה שמדברי הרשב"א מסי' תקסג לסי' תרנו. אולם מה נעשה ביום שידובר בנו מדברי הרשב"א בח"ג (סי' חצר) דהתם מיירי הרשב"א בסתמא, וכתב שם בפשיטות להסכים עם דברי הרי"ף דאמרינן בצדקה אלכ"ל, ומשמע התם דמיירי בכל גוונא. וגם יש להתבונן מדברי הרשב"א בחי' לנדרים (כט ע"ב) שהביא רע"א דמהמבואר התם משמע דמיירי בכל גוונא דאמרינן אלכ"ל בענין צדקה לעניים. וק"ל. ושו"ר ראיתי בדברי המהראנ"ח (שם) וראיתי שהוא גופיה עמד להעיר על הישוב הזה בדברי הרשב"א, מדברי הרשב"א במקום אחר, ונראה מדבריו שסוף דבר נשאר בתימא על דברי הרשב"א שהם כסותרים. יעו"ש. וע"ע לגאון רבי אפרים נבון בס' מחנה אפרים (הל' צדקה סי' ב) שעמד לבאר שם דהפלוגתא בין הר"ן להרשב"א הוא, בנודר צדקה לעניים סתם דהיינו עניים שאינם ידועים. דהרשב"א סובר דבכה"ג לא מתחייב באמירה, והר"ן ס"ל דמתחייב. אבל בנודר לעניים ידועים גם הרשב"א מודה שמתחייב מדין נדר. ורצה המחנ"א להוסיף ולומר דאף לדעת גאון שהביא הרי"ף דלא אמרינן בצדקה לעניים אלכ"ל, הנ"מ בעניים שאינם ידועים, אבל בידועים באמירה גרידא זוכים. ע"ש. ואולי עפ"ז אפשר ליישב נמי את הסתירה ברשב"א [ושמא באמת זהו ג"כ כוונת הרב מחנה אפרים שם ע"ש היטב בדב"ק סוד"ה ולע"ד היה וכו'], דבסי' תקסג שכתב דלא אמרינן בעניים אלכ"ל מיירי בנודר לעניים סתם, אבל בח"ג סי' חצר שכתב דבאמירה בעלמא מתחייב מיירי שנודר לעניים ידועים. ע"ש. וצ"ב. וע"ע בחקרי לב חיו"ד (ח"ג הל' צדקה סי' קיא, ד"ה וגם מצד אחר) שג"כ עמד על סתירה זו בדברי הרשב"א, והביא שם שגם הרב משפט צדק (ח"ב סי' עט) הביא סתירה מדברי הרשב"א בסי' תקסג לדבריו בתשובות המיוחסות (סי' קפג). ע"ש. [וראה עוד בדב"ק של החקרי לב שם דמלבד שהביא דרך ליישב את דברי הרשב"א, עוד עמד לפלפל טובא בענין זה דאמרינן בצדקה אלכ"ל אם היינו הקנאה ממש או אינו אלא משום נדר. והאריך שם ג"כ בשיטות הפוסקים שעמדו בענין זה דאלכ"ל בענין צדקה. ע"ש]. וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"א (סי' כב, לט, קכז) וח"ב (חיו"ד סי' נד) וחחו"מ (סי' נ), ובשו"ת חיים ביד למהר"ח פלאג'י (סי' סח), ובשו"ת אשר לשלמה (סי' יב), ובשו"ת דרכי נועם חחו"מ (סי' כז), ובשו"ת גינת ורדים חיו"ד (כרך ב סי' ט), ובשו"ת בית זבול ח"ג (בקונטרס ונצדק בקודש סי' לא), ובשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' כא), ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלז ד"ה והנלע"ד בישוב), מש"כ עוד בדברי הרשב"א הללו. ע"ש. וראה גם בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סימן קיד אות ב) שהביא שם בפשיטות את דעת הרשב"א דס"ל דאמרינן בענין צדקה אלכ"ל. ע"ש. ופלא הוא שלא עורר כלום מענין זה דאיכא סתירה בדבריו של הרשב"א מדידיה אדידיה וכ"כ עקולי ופשורי בענין זה. וצ"ב. [וע"ע בספר צדקה ומשפט (פ"ד סס"ק נו) שכתב שם, דמדברי האחרונים נראה שהבינו בדעת הרשב"א כי הן אמת דלא ס"ל דאמרינן בהקדש עניים אלכ"ל, אולם אודויי אודיי דהמתחייב ממון לעניים חייב לקיים דבריו מדין נדר. אולם העיר ע"ז, דממש"כ הרשב"א דדינם של העניים כמקבלי מתנה משמע שאף מדין נדר אין אמירתו כלום. ושכן נראה שהבין ג"כ הדרכי משה ביו"ד (סי' רנח אות ג) שכתב שם, דעת כל הפוסקים דלא כהרשב"א. ע"ש]. וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' לז), ובקצוה"ח (סי' רנז סק"א) ובשו"ת בית מאיר להגאון ר"מ פוזנר (סי' א), ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' קס) דנקטו בפשיטות עיקר בדעת הרשב"א כדבריו בח"א (סי' תקסג) דס"ל התם שלא אמרינן בענין צדקה לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"ש.

ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתב) שנשא ונתן שם אי אמרינן בצדקה לעניים אלכ"ל. ובין היתר כתב שם, ואע"ג דכתב הרשב"א בתשובה דיד עניים כיד הדיוט, ואם לא קנה יכול לחזור בו, מ"מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה בעלמא לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר, ואם לא נתן עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ע"כ. ושוב הניף ידו בכל עוז וכתב כיו"ב בח"ד (סי' אלף רד) שאחר שהביא את דברי הרשב"א הללו דיד עניים כיד הדיוט ולא אמרינן ביה אלכ"ל, כתב ע"ז: אבל כבר כתבתי בתשובה אחרת כי אין סברתו מחוורת דאלכ"ל וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה. ע"ש. ומדברינו הנ"ל יש להעיר במעט במש"כ הרדב"ז דהרשב"א יחיד בסברתו זו, דלפי מה שראינו מבואר דכן הוא ג"כ דעת גאון שהביא הרי"ף, ודעת רבינו זרחיה בעל המאור. ב [ועתה מצאתי בחפיש"ה בס"ד כי הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב (סי' פה אות ב) הביא שם את דברי הרדב"ז הנ"ל (ח"ג סי' תקכב וסי' תתב) דדעת הרשב"א יחידאה היא במאי דס"ל דלא אמרינן אלכ"ל בענין הקדש לעניים, ומצאתי שעמד להעיר ע"ז כאשר כתבנו בס"ד דהרי לכאורה מצאנו דאיכא עוד עומדים בשיטתו, וז"ל שם: ובאמת רבים הם העומדים בשיטתו הרז"ה וגם במלחמות אין מבואר להיפך כמ"ש בתומים סי' סו. עכ"ל. ע"ש. והוא ממש כדברינו. ושו"ר הלום בס"ד בס' כנסת חיים סופר (סי' א אות יט) שהביא שם את דברי הרדב"ז (ח"ב סי' תתב) שכתב דהרשב"א הוא יחידי בסברא זו, והעיר עליו כנ"ל, דהרי חזינן דרב האי גאון ורבינו חננאל ובעל המאור בפר' שור שנגח ורבינו ירוחם (בנתיב יט) כתבו כהרשב"א. ע"ש. ואולם במש"כ דדעת רב האי גאון הכי הוי, לכאורה זה סותר למה שהבאנו לעיל את דברי המחנה אפרים (בהל' צדקה סי' ב) שכתב בשמו שבס' המקח מבואר דדעת רב האי היא דשפיר אמרינן בצדקה אלכ"ל, וס' זה אמ"א, ואפשר ליישב דהרב כנסת חיים נתכוין לומר דרב האי הביא סברא כזו שהיא כדעת הרשב"א אבל לעולם לא ס"ל הכי. וק"ל. ואולם באשר יפלא על הרב כנסת חיים דאשתמיט מעינו הבדולח דברי הבית יצחק שכבר קדם בהערה זו על הרדב"ז]. עכ"פ קושטא קאי דרוב בנין ורוב מנין דהפוסקים קדמאי ובתראי היא דחברו יחדיו לומר, דאמרינן בצדקה לעניים אלכ"ל. וכאשר כתב כן גם החקרי לב (הנ"ל) דמדעת רוב הפוסקים נראה דס"ל, דאמרינן בהקדש עניים אלכ"ל. וכן מבואר כיו"ב גם בדרכי משה יו"ד (סי' רנח אות ג) שהוסיף על דברי הטור שכתב שם, אמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ולפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו. וכתב ע"ז הדרכי משה, וכן הסכימו כל הפוסקים ודלא כהרשב"א בסי' תקסג. ע"ש. וראה גם בגזע ישי (מערכת אות א סי' קפז) שג"כ כתב שם, דשאר הפוסקים פליגי על הרשב"א בענין זה, וסבירא להו דאין חילוק בין הקדש עניים להקדש מזבח, ואף בהקדש עניים אמרינן אלכ"ל, וכאשר כתב ג"כ הרדב"ז בח"א (סי' קלד וקעג) דכל הגאונים קמאי ובתראי חולקים בזה על הרשב"א. ועיין שם עוד שעמד להעיר על דברי המהרי"ט הנ"ל (ח"א סי' טל) שרצה לבאר דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כהרשב"א בענין זה דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל, דהרי בתשובת רבי בצלאל אשכנזי (הנ"ל בדברינו) מבואר דהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים לא ס"ל כרשב"א. ועוד עמד שם הרב גזע ישי לתמוה על דברי המשנה למלך (פ"ה מהל' מלוה ולוה) שכתב דמי שהקדיש מעות לעניים כל שלא יצאו מרשותו עדין לא זכו בהם העניים, דדבר זה הוא תימא שהרי אף בהקדש לעניים אמרינן אלכ"ל וא"כ זכו בזה כבר העניים, ואף שהרשב"א כתב דבהקדש עניים לא אמרינן אלכ"ל הרי כל שאר הפוסקים חולקים על הרשב"א בזה, וא"כ איך כתב המשנל"מ בפשיטות דנראה שבהקדיש מעות אלו לעניים דעדין לא זכו בהם משום שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים. עכת"ד. ע"ש. וכן העלה לדינא גם בשו"ת מטה יהודה עייאש (חיו"ד סי' ו) ונקט התם בפשיטות דאע"ג דבגמ' דקידושין (כח ע"ב) אמרינן לגבי ענין הקדש אלכ"ל נראה פשוט דאף על נדרי עניים אמרינן הכי. ע"ש. וראה גם בעקרי הד"ט (חיו"ד סי' כג אות ג). ע"ש. וע"ע מש"כ בענין זה דאלכ"ל בקדשי עניים בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חיו"ד ח"ב (סי' פא, פב, פה), והחקרי לב חחו"מ (ח"ב סי' לה), ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (סי' שעט, דף נב ע"ב), ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שטו). יעו"ש. ג וראה גם מש"כ בזה בשו"ת מהרלב"ח (סימן ד), ובשו"ת הרמ"א (סי' מז וסי' מח בשאלה השלישית), ובשו"ת חלקת יואב חיו"ד (סי' כא), ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קלה), ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רכד אות טז ואות כח), ובדברי הגר"ש נטנזון בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"א סוס"י סד, דף מח ע"א) ובמהדורא רביעאה (ח"א סי' כז, דף יח ע"ד) ובחיבורו יד שאול יו"ד (סימן רנח) שהאריך שם בזה, וראה בם בשו"ת דברי יחזקאל (סימן ל), ובס' שערי יושר לגר"ש שקופ (שער ה פרק כ כא כב כד), ובס' אור שמח על הרמב"ם (הל' מכירה פ"א ה"ו), ובקונטרס ציון יעקב ע"ס מחנה אפרים (הל' צדקה סימן ב). ע"ש. [וע"ע בשד"ח (בכללים מער' א אות שי) שהביא שם בשם הפוסקים שיצאו לדון בדבר אחר, בענין הנודב לת"ח שאינו עני, אם גם בהכי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ומטו בה משמיה דהפתחי תשובה ביו"ד (סי' רנח סקי"ג) ובחו"מ (סי' קכה סק"ג) שהביא בזה את מחלוקת הכנה"ג והשבות יעקב בדעת המבי"ט. ע"ש. וראה גם בגזע ישי (במער' אות א כלל קפט) שג"כ דן בזה, והזכיר שם את דברי הכנה"ג ביו"ד (סי' רנח בהגהות הטור אות יב) שכתב, דבת"ח שאינו נצרך לא הוי כמסירה להדיוט. ע"ש מילואים].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi