למעלה
ומעתה לפי דעתם של הפוסקים והמפרשים הנ"ל,
דס"ל שענין זה דתקנת אושא דאין לאדם
לבזבז לצדקה יותר מחומש הוא הללמ"מ,
א"כ יש לומר דמצות הצדקה הוי כדבר שיש לו
קיצבה מן התורה, ולא יכון להחשיב מצוה
זו כמצות תפילה שמדאוריתא אין לה קיצבה
כלל. [וראה גם בביאור הגר"א בירושלמי
דפאה (פ"א הלכה א, בכתב יד א') שעמד לבאר
הא דאמרינן בירושלמי שם: גמילות חסדים
(אין לה שיעור) הדא דתימר בגופו, אבל
בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש
בן לקיש בשם רבי יוסי בר חנינא באושא
נמנו שיהא אדם מפריש חומש נכסיו למצוה,
עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא
חד אמר עד כדי תרומה (בנונית אחד מחמישים
- פני משה) ותרומת מעשר (אחד ממאה -
פ"מ), וחרנא אמר "כבד את ה'
מהונך ומראשית כל תבואתך", כמראשית כל תבואתך,
(כתרומה גדולה בלבד - פני משה). ופירש
הגר"א דהא דאמרינן עד היכן, פירוש: מכמה
אינו רשאי לפחות דלהוסיף אמרינן שאינו
רשאי על חומש, אבל לפחות מכמה אינו רשאי.
ע"ש. א"כ לפי דברים אלו מתבאר
דמצות הצדקה יש לה ג"כ שיעור למטה, ונמצא דאית לה
למצוה זו קיצבה למטה ולמעלה. וע"ע
בצפנת פענח על הרמב"ם להגאון הרוגצ'ובר (רפ"ט
דמתנות עניים שעמד שם כמה פעמים לבאר,
דאם נותן פחות מפרוטה לא חשיב צדקה. ע"ש.
וראה גם בזה בשו"ת תורה לשמה (סי'
רלט. וסי' רמא). ע"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי
ח"א (חיו"ד סי' יג) מה שעמד
להעיר על דברי הגר"א הנ"ל. ע"ש. אמנם עתה ראיתי
למהרי"ל דיסקין בתשובותיו (פסקים
סי' כד בהערה ד"ה תדע) שכתב שם בפשיטות דלעולם
אם נותן אדם לעני גם פחות משוה פרוטה
מקיים בזה מצות צדקה, ומה שכתב מרן בשו"ע
(יו"ד סי' רמט סעיף יד) טוב ליתן
"פרוטה" לעני קודם כל תפילה וכו', פרוטה לאו
דוקא אלא לענין דטוב לעשות כן הוא דכתב
הכי, דאם לא כן למה לא חשב התנא דבר זה
בכלל פרוטות [ובפשטות כוונתו למה דלא
החשיב התנא בפרק הזהב (בב"מ נה ע"א) דתני
לה התם חמש פרוטות הן וכו' ופרוטה דצדקה
לא תני לה], וכה"ג הקשה הט"ז הלכות יין
נסך. ע"ש. אולם עתה ראיתי לגאון
מהר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סימן כא
ריש אות ב) שכתב שם דלפי המבואר בתוס'
מנחות דף ס ובתוס' שבת דף כה דאין נתינה
בפחות משוה פרוטה ודוקא בגט שכתבו על
איסורי הנאה מהני מטעם דספר משמע כל דהוא,
וממילא לפ"ז גם במצות צדקה לא קיים
בפחות משוה פרוטה דכתוב ביה נתינה. ע"ש.
ולפ"ז מתבאר דלעולם דעתו של מהר"י
שמעלקיס היא דמצות צדקה יש לה שיעור למטה
דבפחות משו"פ לא מקיים המצוה. (ואולם
עי' היטב בדברי התוס' בפסחים (לב ע"ב ד"ה
ואין נתינה פחות משוה פרוטה) שיש לדייק
מדבריהם דבצדקה יש לומר דאף נתינה פחות
משוה פרוטה הוי נתינה. ע"ש. וצ"ב).
וראה גם בתשובת מהרי"ל דיסקין הנ"ל שבהמשך
דבריו שם פקפק במה שרצה לומר דמקיים מצות
צדקה גם בפחות משו"פ. יעו"ש היטב. וע"ע
בענין זה בס' יד אליהו (פסקים סי' מד),
ובס' דרך אמונה (מתנות עניים פ"ז בה"ל
סעיף א), ובשד"ח (כללים מער' נ כלל
כא) מש"כ בענין נתינה אי הוי בפחות משוה
פרוטה. ע"ש].
כל קבל דנא, דהנה ראיתי למהר"י פלאג'י
בספרו יפה ללב ח"ג חיו"ד (סי' רמט סק"ב),
דרוח אחרת עימו בביאור דברי הירושלמי,
שכתב שם, דאפשר לומר ד "הלכה" דקאמר
הירושלמי ר"ל תקנה, וכמו שכן נראה
מתוך ביאורו של הרב יפה מראה בירושלמי שם,
שכתב וז"ל: ור"ג לא קודם לאושא
היה, בתמיה, והיכי קאמר והלא אמרו חומש וכו' והרי
עדין לא נתקנה תקנת אושא, ומשני שגם מימות
ר"ג נתקנה תקנה זו אלא ששכחוה וחזרו
ויסדוה באושא. ע"ש. והגם דהרב אשל
אברהם, הביא דבריו הרב יצחק ירנן (דף צב ע"א),
קרא ערער על דברי היפה מראה הנזכר, וכתב,
ואינן דברי טעם, דכך היתה הלכה בידם
אינה תקנה אלא דין תורה ואפשר הלכה למשה
מסיני. ומדאוריתא היא מקרא ד "עשר
אעשרנו לך", ואמרינן התקינו, שנשתכחה
הלכה זאת מישראל וחזרו ויסדוה באושא וכו'.
מ"מ הרב יצחק ירנן (שם) השיב עליו
דמסוגיה דערכין (כח ע"א) מוכח שזו היא מחלוקת
קדומה מתנאים אי יכול לבזבז יותר מחומש
או לא, וא"כ איך אפ"ל דהוי מדאוריתא
ונשתכח. אלא ודאי כמש"כ היפה מראה
דהיתה תקנה קדומה ונשתכחה. עכת"ד של מהר"י
פלאג'י. ע"ש. ולפי דבריו אלו של
מהר"י פלאג'י מתבאר, דמצדד לומר כדעת היפה מראה,
דהא דאמרינן בירושלמי כך היתה "הלכה"
וכו' היינו תקנה קדומה. וראה גם בפירוש
הר"ש סיריליאו בירושלמי דפאה (שם),
שג"כ מתבאר מדבריו דהלכה זו דאמרינן בירושלמי
אין הכוונה דהוא הללמ"מ אלא תקנת
חכמים. וראה גם בפירוש מהר"א פולדא (שם) שג"כ
מתבאר מבין בתרי אמרותיו דאין תקנה זו
הלכה למשה מסיני. ע"ש. וע"ע בהגהות מקור
חסד בספר חסידים (סי' תקעט אות יב) שג"כ
נקט בריש דבריו לבאר את דברי הירושלמי
דענין זה הוא תקנה קדומה בלבד. ע"ש.
וע"ע היטב בגבורת ארי עמ"ס תענית (כד ע"א)
במש"כ שם בענין המעשה דרבי אלעזר
איש בירתא, שג"כ מתבאר מדבריו דהא דקאמר
בירושלמי הלכה וכו', היינו תקנה קדומה
קודם לאושא. יעו"ש היטב. וראה גם בס' מעשר
כספים הנדפ"מ (פרק שני עמוד כח)
מש"כ עוד בביאור דברי הירושלמי הללו. ע"ש.
[ועתה ראיתי בס"ד ג"כ למהרי"ל
דיסקין בתשובותיו (פסקים סי' כד) ד"ה והנה בגוף
ענין החומש וכו', שכתב שם: דבענין הא
דאמרינן דלא יתן יותר מחומש נכסיו לצדקה
נראה דלאו מן התורה הוא רק תקנת חז"ל
לעכור כשב ואל תעשה, דמן התורה אין לה קצבה
דאף דגם בכל המצות קיי"ל דאין צריך
לבזבז יותר מחומש, מכל מקום הא מבואר שם בגמ'
דבלא תעשה צריך ליתן את כל אשר לו, והרי
כתבו התוס' פרק קמא דבבא בתרא (ח ע"ב)
דבמונע צדקה איכא נמי לאו ד "לא
תאמץ", וקמ"ל דאפ"ה אין לו ליתן אלא חומש ולא
יותר כדי שלא יטיל עצמו על הבריות וזהו
השיעור שגבלו באושא חומש שבכך אינו מעותד
להתדלדל. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר
מדבריו אלו של מהרי"ל דיסקין דס"ל נמי דלעולם כל
ענין זה דחומש הוי רק תקנתה דרבנן בעלמא,
ומהתורה יכול לתת אפילו את כל רכושו.
ויש להתבונן מדברי הרמב"ם ז"ל
בפירושו למשניות (ריש פ"ק דפאה) שכתב שם בד"ה
וגמילות חסדים, וז"ל: ומה שאמר בכאן
גמ"ח אין לו שיעור רוצה לומר לעזור האדם
בגופו, אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור
והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת
יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במידת
חסידות. עכ"ל. ע"ש. ומתבאר כאן מדברי
הרמב"ם הללו כי לעולם ממידת חסידות
יכול להוסיף גם יותר מחומש מנכסיו למצות
הצדקה, ולכאורה יש לומר דהיינו נמי משום
דס"ל דאין קיצבה זו מדאורייתא אלא רק
עיצה טובה קמ"ל דרבנן שלא יתן יותר
מחומש כדי שלא יצטרך לבריות, ולכן אם רוצה
הוא לתת שיתן, ונמצא לפ"ז דדעת הרמב"ם
היא דאין למצות צדקה קיצבה מדאורייתא.
וק"ל. ושו"ר עתה בשו"ת
אגרות משה חיו"ד ח"א (סו"ס קמג) שמתבאר מדבריו שם שג"כ
מבאר כיו"ב בשיטת הרמב"ם, ששם
עמד בקושיה הידועה על שיטת הרמב"ם מדוע השמיט
בהלכותיו ענין זה שאסור לאדם לבזבז יותר
מחומש נכסיו (עי' רמב"ם הל' מתנות עניים
פ"ז הלכה ה), ולא הביא דין זה אלא
רק בסוף הלכות ערכין. וכתב האג"מ לבאר כי הנה
בשו"ע מפורש דמרן סובר כי בידו משגת
מחוייב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר
מחומש, וא"כ משמע דס"ל בדעת
הרמב"ם שכיון שדין תורה הוא שיתן כפי צורך העניים לא
תקנו רבנן לאסור וגם לא לעצה טובה בצדקה,
רק בהקדש אסרו. ומה שאיתא התם בגמ' בדף
נ' דלא הניחו לר' ישבב לבזבז מנכסיו יותר
מחומש, היינו כיון שלא היתה ידו משגת.
עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו
של האג"מ דס"ל נמי בדעת הרמב"ם דמדאורייתא לית ליה
למצות צדקה קיצבה כלל ויתן איש את כל
הון ביתו למצוה זו לא יבוזו לו. ובהא
דאמרינן שמדברי מרן בשו"ע יו"ד
(סי' רמט ס"א) מוכח דבידו משגת ואין חשש לעוני
יכול לבזבז אפילו יותר מחומש, וכן כתב
נמי החכמת אדם (הל' צדקה סי' קמד) והח"ח
בס' אהבת חסד (פ"כ סעיף א) דבעשיר
מופלג דאין חשש זה שיעני מותר לבזבז אף יותר
מחומש. ע"ש. וראה גם בשו"ת
מנחת יצחק (ח"ה סי' לד אות ב) מש"כ בזה וכתב שם עוד
שנראה דאף הרמ"א מודה בזה למרן,
ודלא כהאגרות משה (שם) שמסיק דאף בידו משגת והוא
עשיר מופלג דאין לו לבזבז יותר מחומש.
וע"ש. (וראה גם בדברי הרמב"ם (בהקדמתו
לפירוש המשניות סדר זרעים דף ב ע"ג
דפוס ירושלים) שכשמנה שם את ההלכות שנאמרו
למשה מסיני לא מנה שם ענין זה דחומש שהוא
הללמ"מ. ע"ש. ולכאורה עדין אין מזה כ"כ
ראיה שהרי שם הביא רק רוב ההלכות שנאמרו
מסיני וכמו שכתב שם "ואני אכלול בכאן
רוב הדינים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני
וכו'. אולם הנה אח"כ המשיך הרמב"ם וכתב
"ובכל מקום שיבוא אחת מאלו ההלכות
במה שאנו עתידין לפרש מן המשנה שם אפרשנה
במקומה בעזרת השם". ע"ש. ובפרוש
המשנה דפאה (הנ"ל) שדיבר שם מענין חומש לא מצאנו
שהזכיר דענין זה הוא הללמ"מ. והוי
תנא דמסייע לאג"מ. וק"ל]. וע"ע בשיטת הרמב"ם
מה שעמדו המפרשים בדבריו האם סותרים דבריו
הנ"ל בפרוש המשניות שמתבאר מהתם דאיכא
חיוב להפריש חומש מנכסיו לצדקה ויותר
מחומש הוי מידת חסידות, למש"כ בהלכותיו
(פ"ז דמתנות עניים ה"ה) שכתב
שם בא עני ושאל די מחסורו וכו' וכמה עד חומש נכסיו
מצוה מן המובחר, ומזה משמע דליכא ביה
חיוב, וכן נמי במה שהשמיט הרמב"ם בדיני
צדקה דין זה דאסור לאדם לבזבז יותר מחומש
נכסיו, ועיין בזה בברכי יוסף יו"ד (סר
רמט סק"א) ובשו"ת שאילת יעב"ץ
(ח"א סי' ג) ובשו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סימן
א) ובשו"ת דברי מלכיאל ח"א
(סי' קב אות ו) ובצפנת פענח (פ"י דמתנו"ע הט"ז) ובס'
אהבת חסד לחפץ חיים (פי"ט ס"ד
בהבה) ועוד. וראה גם בדברי מו"ר בס' חזון עובדיה
ח"א (מהדורא בתרא סימן יט) מה שעמד
שם (בד"ה ומכל מקום) בדברי הרמב"ם בפרוש
המשניות הנ"ל דמשמע מיניה דיכול
לתת יותר מחומש נכסיו ממידת חסידות, והרי בגמ'
דכתובות הנ"ל אמרינן דלא יבזבז יותר
מחומש והוא תקנת חכמים שאין לעבור עליה.
יעו"ש מש"כ בזה].
והנה קושיתו של הרב יצחק ירנן הנ"ל
אשר הביאה מהר"י פלאג'י מהסוגיה דערכין (כח
ע"א) דמבואר התם דהאי ענינא אם יכול
אדם לבזבז לצדקה יותר מחומש, הוי פלוגתא
דתנאי, וא"כ איך אפ"ל דהוי
מדאוריתא ונשתכח. לכאורה קושיא זו אלימתא היא ותיהוי
תיובתא מיניה על הגר"א והמהרש"ם
ודעימיהו דס"ל דהא דאמרינן בירושלמי "הלכה",
היינו הללמ"מ. איברא דיש לומר, כי
הנה מצינו פלוגתא דרבותינו הראשונים כענין זה,
אי מצי דתהוי פלוגתא בדבר שהוא הללמ"מ.
דהרמב"ם (בהקדמתו לפרוש המשניות) כתב,
דכל דבר שהוא הללמ"מ אין בו מחלוקת.
וכיו"ב כתב ג"כ בהלכותיו (פ"א דממרים ה"א)
דדברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם. וכל
דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה
ממשה רבינו. וכ"כ ג"כ בספר
המצוות שלו (ריש השורש השני). ע"ש. וכן הביא כיו"ב
בשם הרמב"ם גם בשרת ריב"ש החדשות
(סי' יז) דכל דבר שהוא הללמ"מ אין בו מחלוקת.
ע"ש. וכן הוא ג"כ דעת רש"י
עי' רש"י שבת (נז ע"א ד"ה הא נמי), וראה גם ברש"י
סוכה (לח ע"א ד"ה באמת אמרו),
שכתב שם, דכל באמת הלכה הוא ואין חולק בדבר.
יעו"ש. וע"ע היטב בתוס' מנחות
(צב ע"א) ד"ה גירסא, ובהערת מסורת הש"ס שם. ודו"ק.
וכ"כ ג"כ התוס' ביבמות (עז
ע"ב) ד"ה הלכה, ובערובין (נא ע"ב) ד"ה מפני מה וכו'.
ע"ש. ועי' בזה עוד בשו"ת חוט
השני (סי' נג), ובדברי בנו בשו"ת חוות יאיר (סי'
קצב), וביבין שמועה (שער שלישי פרק ראשון)
מש"כ על דברי התוס' הללו. ע"ש. וכן