*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן י הערה ג

ואגב אורחיה איכא למידק מהא דאמרינן בגמ' דנדרים (פז ע"א) והילכתא תוכ"ד כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועובד עכו"ס ומקדש ומגרש. ע"ש. והנה התוס' במנחות (פא ע"ב) ד"ה תודה מן החולין, עמדו לבאר הא דאמרינן שם במשנה, האומר תודה עלי מן החולין, ולחמה מן המעשר, יביא היא ולחמה מן החולין, דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין, דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוך כדי דיבור. דלא מבעיא לבית שמאי דאמרי בגמ' גבי הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון ראשון, אלא אפילו לבית הלל דחשבינן ליה נדר ופתחו עימו, לא דמי להכי דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ע"כ. ומדברי התוס' הללו מתבאר דהיות ואמרינן בהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, לכן לא מהני ליה לחזור בו תוכ"ד. וכיו"ב ביאר גם קצוה"ח (סי' רנה סק"ב) את דברי התוס' הללו, שכתב שם, ומדברי התוס' מבואר דטעמא דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד, היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ואע"ג דבמסירה להדיוט גופיה מהני חזרה תוכ"ד וכמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קצה ס"ז), היינו משום דגבי הדיוט מסירה או משיכה גרידא אינו עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו, וכן אמירה גרידא שאומר להקנות אינו עושה קנין עד שימשוך, ומשום הכי כיון דמשיכה אינו עושה קנין אלא ע"י דיבורו שאומר לו קני יכול לחזור תוכ"ד מדיבורו קמא, והו"ל משיכה או מסירה בלא דיבור, אבל בהקדש אמירה דידיה מעשה הוא ממש כמסירה ומשו"ה אינו יכול לחזור בו. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של הקצוה"ח דהא דאמרינן אלכ"ל, היינו שהאמירה לגבוה הוא מעשה גמור, וכשם שבהדיוט אינו יכול לחזור בו מגוף המעשה ה"ה בהקדש דאינו יכול לחזור בו מהדיבור, דחזרה לא מהני אלא מדיבור, אכל בדיבור הקדש שהוא כמעשה גמור א"א לחזור. וק"ל. ובאמת לפי ביאורו זה של קצוה"ח מיושבים ג"כ דברי המחנה אפרים (הל' צדקה סוס"י ח) ששם הביא את דברי התוס' דמנחות הנ"ל, ועם שהסכים שם עם דבריהם דלעולם בהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי ולא יכול לחזור בו, כתב והשתא צריך להבין דאי ס"ל לתוס' הכי א"כ היכי יהיבי טעמא הכא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והלא גבי הדיוט אחר מסירה נמי יכול לחזור בו תוכ"ד, אם לא שנאמר דגבי מסירה להדיוט תקנה הוא שתקנו כמ"ש המפרשים שם אבל מדינא לא היה יכול לחזור, וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על דין תורה, אי נמי דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד. עכ"ד. ע"ש. אולם לפי ביאורו הנ"ל של קצוה"ח בדברי התוס' הללו מיושב שפיר קושית המחנ"א והדבריס ברורים. דו"ק ותבין. ועוד כתב קצוה"ח שם) שמדברי רש"י הרמב"ם תוס' והכסף משנה וברטנורא (והראב"ד דשתיק להרמב"ם וש"מ דס"ל כוותיה) ג"כ מבואר דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד. ע"ש.

וא"כ לפי דברי התוס' והראשונים הללו, שמבואר בדבריהם דלעולם אמרינן בהקדש דלא מהני חזרה תוכ"ד משום דאלכ"ל ומיד כשהוציא מפיו את ענין ההקדש חשיב כמעשה גמור שאינו יכול לתקנו ע"י דיבורו, וחזינן שתולים זה כזה. א"כ לפ"ז הכי נמי י"ל בנידון דידן בענין הצדקה לעניים, לפי מאי דחזינן דדעת הפוסקים היא דאמרינן ביה אלכ"ל הכא נמי י"ל דלא יועיל בו החזרה תוכ"ד.

[וע"ע בענין החזרה דתוכ"ד בדכרי הרמב"ם (פט"ו מהל' מעשה הקורבנות ה"א, ובפרק ב מהל' תמורה ה"ד) שמבואר בדבריו דבהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי לענין חזרה, וכן מבואר בדבריו בפרוש המשניות עמ"ס תמורה (ריש פרק ה) ואע"ג דבגמ' דנדרים נקטינן דבארבעה דברים לא אמרינן בהו תוכ"ד כדיבור דמי, מ"מ גם בהקדש ותמורה הוי דינא הכי. ע"ש. וכיו"ב מבואר ג"כ בשטמ"ק עמ"ס נדרים (שם ד"ה והתניא) דאף בהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי. ע"ש. אולם עי' בש"ך בחו"מ (סי' רנה סק"ה) ששפך סוללה נגד דעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו בענין זה, והאריך להקיפם בחבילי קושיות, וסוף דבר העלה שם דדין הקדש הרי הוא כשאר דברים ולעולם אמרינן ביה תוכ"ד כדיבור דמי ויכול לחזור בו. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב ג"כ בדברי הסמ"ע (שם סקי"ד) דיכול לחזור בו בהקדש תוכ"ד. ע"ש. וכבר טרחו רבותינו האחרונים להיות לצינה ומגן ומליצי יושר לשיטת הרמב"ם והתוס', עי' במשנה למלך (פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"א), ובשער המלך (שם), ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סי' נב), ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קיח), ובמחנה אפרים (הל' צדקה סי' ח) ועוד. וראה גם בשד"ח (בכללים מער' ת כלל ח). ע"ש. ואכמ"ל בזה].

עכ"פ כבר כתבו המפרשים, דדעת רוב הראשונים היא כדעת הרמב"ם דאמרינן בהקדש תוכ"ד לאו כדיבור דמי, ואינו יכול לחזור בו מדיבורו להקדש תוכ"ד, עי' בס' מחנה אפרים (הנ"ל), ובקונטרס זכרון יוסף (סי' ח עמוד נא). יעו"ש. (ואמנם עי' בשדי חמד (הנ"ל) שכתב שם הרב דהסברא הפשוטה היא דגם בהקדש אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי כבשאר מילי דעלמא, ומשמע מתורף דבריו שכן הוא ג"כ דעתו לדינא. ע"ש). ולפי מאי דחזינן לעיל שדעת רוב הפוסקים מסכמת דאף בצדקה לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומהמבואר מדברי התוס' דמנחות הנ"ל עולה שטעם זה הוא העיקר למאי דלא אמרינן בהקדש תוכ"ד כדיבור דמי, ממילא יצא דהכי נמי הוי הדין בצדקה דלא אמרינן ביה תוכ"ד כדיבור דמי, ולא יוכל לחזור בו תוכ"ד. (והן אמת שבשאר הראשונים אין טעם זה מפורש להדיא דלא אמרינן בהקדש תוכ"ד כדיבור דמי משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אולם נראה דיש להסב טעם זה גם בדבריהם, ועי' היטב בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל (מהדורא חמישאה סי' נב) ד"ה ובזה י"ל דברי וכו'. ע"ש).

אולם שבתי וראיתי בדברי קצוה"ח הנ"ל (סי' רנה סק"ג) שלאחר שהביא שם דדעת הרמב"ם ותוס' ורש"י והכסף משנה והברטנורא דלא מהני תוכ"ד בהקדש, והוסיף וכתב שכן הוא ג"כ דעת הראב"ד דאודי ליה להרמב"ם בשתיקה. (ומדבריו אלו של קצוה"ח מבואר דס"ל דכל היכא דהראב"ד שתיק להרמב"ם האי דשתיק אודויי אודיי ליה. וכבר כתבנו בזה במקום אחר). +ואגב שיטפא יש לציין, כי הנה חזינן הכא מדברי קצוה"ח דס"ל דכל מקום דחזינן שהראב"ד שתיק ליה להרמב"ם ולא עמד להעיר עליו בהשגותיו, שמע מינא דאף הוא עומד בשיטתו של הרמב"ם בענין זה והאי דשתיק אודויי אודיי ליה. ובאמת כבר הבאתי כיו"ב בס"ד בספרי הק' שו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (סימן ט עמוד קעז ד"ה איברא) ששם הבאנו את האמור בשם החזו"א זצ"ל כי אע"ג שמצוי בפוסקים ובעיקר בש"ך שכאשר הם מונים את שיטות הפוסקים, במקום שהראב"ד אינו משיג על הרמב"ם מונים את הראב"ד בשיטת הרמב"ם, דהחזו"א לא הוה ס"ל הכי. וכתבנו ע"ז כי בס"ד במקום אחר כתבנו מזה והבאנו שמדברי גאוני ספרד לא מתבאר הכי, ולעולם ס"ל דבמקום דשתיק ליה הראב"ד להרמב"ם ש"מ דס"ל דכוותיה. עכת"ד שם יעו"ש. [ועיקר חיליה דידי הוא ממה שכתב גאון עוזינו רבין חסידא הגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו שו"ת חיים ושלום חאבהע"ז (סימן א דף ג ע"ב) סוד"ה ואיך שיהיה וכו' וז"ל שם: יש לנו כלל מוסכם כי במקום שהראב"ד לא השיגו להרמב"ם הוא הוראה דס"ל כוותיה וכמ"ש הרב כנה"ג בחאו"ח בכללי דרכי הפוסקים סימן לה יע"ש. וא"כ כאן שלא השיגו הראב"ד ש"מ דס"ל לראב"ד כהרמב"ם ונמצא שאינו יחיד הרמב"ם בדבר זה וכו'. עכ"ל. ע"ש. והא לן גברא רבא דקמסהיד לן להאי מילתא שזהו כלל מוסכם שאנו נוקטים בו. וכ"כ ג"כ גאון עוזינו יוסף צדיקא רבינו החיד"א בברכ"י חיו"ד (סי' קצט סק"ג), והגר"א מני בס' זכרונות אליהו (מערכת ק כלל מב), דכל מקום שהראב"ד שותק להרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה, וראה גם בדברי המשנה למלך (פ"ט מהל' כלאים הי"א) שג"כ מבואר בדבריו הכי דכל היכא דשתיק הראב"ד ואינו משיג על הרמב"ם ש"מ דמסכים עימו. ע"ש. וכן מבואר לכלל זה ג"כ בדברי הרדב"ז בתשובות חדשות (סימן לד) ושו"ת המריב"ל (ח"א כלל ו סי' מב) ועוד, וראה גס בשדי חמד בכללי הפוסקים (סימן ו אות א) מש"כ ג"כ בענין זה. יעו"ש חכם מה הוא אומר]. ואכן כאמור בס"ד כבר כתבנו מזה באורך במקו"א ובתוספת מרובה וא"צ לכפול הדברים, ובעה"י עוד חזון למועד. אולם לחיבת הקודש אציגה נא במקום זה דחזינן כי גם הגאון קצוה"ח עומד בשיטה זו דבמקום דהראב"ד שתיק ליה להרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה, מכתב ידידות שנתקבלתי מאת ידידינו הנעלה הגרי"ח סופר שליט"א ותוכה רצוף אהבה הערות והארות בדברינו שבשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח ובעה"י עוד חזון למועד, ועכ"פ כיון שהערה זאת המובאת לקמן שייכת גם למקום זה אקבע כאן את מקום מושבה. וזה מכתבו: לכבוד מעלת ידידי וחביבי חריף ובקי צנא מלא ספרא וכו' הרה"ג שקדן פלפלן וסדרן רבי פינחס זביחי שליט"א מח"ס שו"ת עטרת פז על ד' חלקי השלחן ערוך. שלו' וברכה בידידות ובאהבה רבה. אחדשה"ט וש"ת, גליונות ספרו הנחמד שו"ת עטרת פז ח"א, היו למראה עיני וכו' וגם כבר רבנים גדולים ושלמים מחכמי הדור שליט"א עטרוהו בהסכמות, וקראו קילוס, ושבחו ספרו בטומוס של ברכות ושבחים, ומאן מעייל בר נפחא כוותי להתם. ובדבר מה שביקש ידידי הי"ו לעטר ספרו בעטור סופרים בדברותיו, הנה ידעת כי אפס פנאי והטרדות רבות ומרובות, עול תורה דתלמידים, ועול צבור. ובפרט חיבורו דמר הי"ו גדול ורב, וצריך זמן זמנים טובא טובא למילתא כהא, אבל בראותי שבהרבה מקומות משתמש מר נר"ו בחיבורי אשר עזרני השי"ת ברחמיו ורוב חסדיו לחבר ולהדפיס, אמרתי לנפשי מחיוב הכרת הטוב והבקשה אהבה דוחקת, ואעשה כרצון חביבי ידידי מעלת הרב נר"ו. והנני לכתוב ולצרף בס"ד כמה הערות אשר קלטו עיני, אחת פה ואחת פה מידי דפדפי בגליונות ספרו ספרא דמאריה טב, ואקווה ואתפלל שיהיו לתועלת וימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם אמן. וזה החלי בעזר צורי וגואלי יתברך שמו. ראיתי בדברי ידידי מר נר"ו שהביא דברי מרנא ורבנא החזון איש זצ"ל שאמר כלל גדול דמהא דהראב"ד שתיק להרמב"ם ולא השיגו אינו מוכרח דמסכים עמו, דיש לומר דשתיק הראב"ד ז"ל בהשגות ופליג על הרמב"ם במקום אחר, והעיר מר נר"ו שבמקום אחר הביא מגאוני בני ספרד שאינם סוברים כרבינו החזון איש זצ"ל, אלא נקטו שכל שהראב"ד שותק לרמב"ם ואינו משיגו שמע מינה שכמותו סובר. ידידי נ"י הנה בדבר הזה עסקתי דרך לימודי רבות תלי"ת. וכבר לפני שנים הרבה פרסמתי בס"ד מאמר חשוב בענין זה בקובץ התורני "אוצרות ירושלים" (שנת תשל"ב גליון פ"ח) עש"ב, ויש תחת ידי רשימה קרוב למאה מקומות בדברי הפוסקים גדולי הדורות ז"ל בני ספרד ובני אשכנז שאכן כתבו לכלל זה דאם הראב"ד אינו חולק ומשיג שמע מינה דכרמב"ם סובר וסופרים ומחשבים גם דעת הראב"ד ז"ל לעוד פוסק, ולהשלים דבריך הנני להעתיק לך רק דברי גאוני בני אשכנז שכתבו כן. עיין שו"ת שאגת אריה החדשות (סימן ט"ו דנ"ה ע"א), שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא (או"ח סימן כ"א), ושם (יו"ד סימן ה', וסימן ס"ה ד"ה ובזה), ומהדורה תנינא (אה"ע סימן ע"ו ד"ה ויותר מזה דמ"ד סע"א) עש"ב, ועוד שנז (סימן כ"ג ד"ה והנה אף שכתבתי), ועיין בספרו צל"ח ברכות (כ"א א' ד"ה מ"ט ק"ש), מרכבת המשנה על הרמב"ם ח"ב הלכות קרבן פסח (פ"ו ה"ג), שו"ת הגאון רבי עקיבא איגר מהדורה תנינא (סימן מ"ג דט"ז ע"א), ובספרו דרוש וחידוש השלם פסחים (דרוש ו' לשבת הגדול אות ה' ד"ה ומעתה דל"ז ע"א), שו"ת חתם סופר אה"ע (ח"א סימן י"ז ד"ה והאמנם וד"ה והרמב"ם), ועיין שם או"ח (סימן כ"ג), תולדות אדם לגר"ז ז"ל ח"א (דף ל"ח רע"ב), וח"ב (דף י"א ע"ב), נשמת אדם הלכות שבת (כלל י"ב ס"ס א'), הגהות יד אברהם לשלחן ערוך יורה דעה (סימן ס' בשו"ת לסימן ל"ז ד"ה הנה זה), תפארת ישראל בקונטרס יבקש דעת (ריש טהרות סימן ח'), מנחת חינוך (מצוה ב' סק"ג ד"ה והנה), שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה ח"א (סימן ר"ה) ושם ח"ב (סימן ר"מ דק"ד סע"ב), ובספרו שו"ת קנאת סופרים (השמטות להלכות ספר תורה סימן ד'), שו"ת יהודה יעלה יו"ד (סימן קכ"ג ברברי הרב השואל), ארצות החיים (סימן י"ז המל"א אות י"ז, סימן י"ח המל"א אות א' ד"פ ע"א, ושם אר"י אות א' ד"ה נחזור דפ"ב סע"ד) עיין שם, אוצר המלך לגאון רבי צדוק הכהן מלובלין ז"ל (ובתשובה בסוף הספר סוף אות קנ"א דמ"ו ע"ג), ובספרו שיחת מלאכי השרת (קונטרס משיב צדק אות נ"ז), שו"ת יד הלוי ח"א (יו"ד סימן קפ"ו, ודבריו מפירוש הראב"ד לתמיד אינם ראיה כי פירוש הראב"ד לתמיד אינו מהראב"ד בעל ההשגות). שו"ת אור גדול (סימן כ"ט דק"א סע"ד), מלא הרועים (ערך קדושה ראשונה וכו' אות ח'), שו"ת עמודי אש (סימן י"ג אות ב'), דרישת ציון למהרצ"ה קאלישר ז"ל (דף קס"ו), ערוך השלחן אבן העזר (סימן קס"ג אות ל"ב ועיין שם סימן קע"ז אות כ"א), שו"ת שבט סופר חו"מ (סימן ו' ד"ה ולענ"ד וד"ה אלא), שו"ת תורת רפאל או"ח (הלכות שבת סימן ט"ו דכ"ח סע"ב), ביאור הגרי"פ פרלא ז"ל לספר המצות דרס"ג ח"ג (דקמ"ב ע"ד), שו"ת חלקת יואב חו"מ (סימן י"ט), שו"ת חבלים בנעימים ח"ב (או"ח סימן י"ח די"ז ע"א), ונכפלו הדברים בסוף שו"ת דברי מלכיאל ח"ז (דף צ"ב), ויואל משה (דף נ"ג ע"ב), ועיין לו בקונטרס שלש תשובות (דף מ"ו). עיין שם בדברי רבנן קדישי ותראה שכתבו כך שכל שאין הראב"ד ז"ל חולק ומשיג על הרמב"ם הרי שסובר הוא כרמב"ם ז"ל, ועולה דעת הראב"ד ז"ל במנין הפוסקים כדעה נוספת, עיין בם. [וכרשימה הזו ויותר יש תחת ידי מעדות גאוני בני ספרד]. אבל מה אעשה אני עני שמצאתי קרוב למאתים מקומות שהראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שתיק ליה ואינו משיגו, אבל בשאר חיבוריו הראב"ד חלוק על הרמב"ם להדיא ובלי צל צילו של ספק, וכמבואר באר היטב במאמרי שם, לכן עם שידעתי אפיסות ערכי, אפס אפסים ממש, מול עזוז נוראות ונפלאות תורת וקדושת גאוני הדורות חלקם בחיים זיע"א, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך, והרשות נתונה אף לצעיר התלמידים לומר דעתו הדלה, ולענ"ד לדינא אין לסמוך על כלל זה, וכמו שאמר מרנא ורבנא מופת הדור ופלאו החזון איש זצ"ל [שהביא מר נר"ו בדבריו]. והנני להביא עוד עדות מאחד המיוחד מגאוני בתראי [שבדורו אז הכתירוהו בתואר רשכבה"ג. וכמובא בחיבורי כנסת יעקב (קונטרס י' אות ט' דף רל"ד)], מר ניהו רבה הגאון רבי אליעזר הגדול ז"ל שדעתו כמרנא ורבנא החזון איש ז"ל, שכך כתב בספרו שו"ת שמן רוקח מהדורה תליתאה (בהשמטות סימן ז' דצ"ג ע"א): "ואף דהראב"ד שתק לרמב"ם אין ראיה גדולה דמודה לדעת הרמב"ם, דכמה פעמים מצאנו דשתק במקומו וחולק עליו בחיבוריו" עכ"ל, ודבריו נאמנו מאד, ותפלתי שיזכני השי"ת להוציא לאור בקרוב מאמרי זה עם שאר חידו"ת לתועלת הלומדים ולהגדיל תורה ולהאדירה אכי"ר. [ויש המשך למכתב]. זה מה שראיתי להעיר ולהאיר בדברי מעכ"ת נר"ו הנעימים, והנני בזה בברכה מעומק לב שהשי"ת יעזרהו על דבר כבוד שמו להגדיל תורה ולהאדירה, ויהי רצון שיעשה ספרו פרי לטובה וימצא חן בעיני הלומדים, ויהיה חלקו ממזכי הרבים תמיד, ישוטטו רבים ותרבה הדעת אמן. מינאי ידידו מכבדו הדוש"ת החותם בברכה ובאהבה. הצעיר יעקב חיים סופר. ירושת"ו יום הששי עש"ק לסדר "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" י"ג לחודש תמוז שנת עטרת שנ"ת טובתך לפ"ק. ע"כ דב"ק טוב של ידידנר הנז' עליון למעלה שליט"א. זאת אשר יש להשיב ע"ז בקצירת האומ"ר: חדא דהנה מדברי קצוה"ח הנ"ל מתבאר דיש לצרפו ג"כ ללהקת הפוסקים גאוני בני אשכנז דעומדים בשיטה זו, [שלא הזכירו הרב נר"ו ברשימתו], כי במקום דשתיק ליה הראב"ד להרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה. ועכ"פ לגבי עצם דבריו של ידידנו הרב הנז' נר"ו י"ל דאה"נ דבעינן למילף חיפוש מחיפוש בדברי הראב"ד ז"ל בתשובותיו וביתר חיבוריו הק' אם באמת לא בא שם בהשגה ודחיה על דברי הרמב"ם אע"פ שבחיבור השגותיו על ספר היד שתק להרמב"ם, ואה"נ אם המצא תמצא ששם עמד ודחה את הרמב"ם הרי דלא ס"ל כוותיה, ומ"מ כל זמן שלא מצינו איזה גילוי מפורש בדבריו שחולק על הרמב"ם מידי ספק לא יצאנו ועדין שפיר י"ל שהוא עומד בשיטתו, כי גם במקומות שמצינו שביתר חיבוריו חולק הראב"ד על הרמב"ם אע"פ שבהשגותיו על ספר היד שתיק ליה, עדין י"ל שבעת חיבור השגותיו על ספר היד היה עומד בשיטת הרמב"ם ורק אח"כ רוח אחרת היתה עימו ובמשנה אחרונה עמד להשיג עליו אבל מ"מ מעיקרא דדינא הוה ס"ל כהרמב"ם, ולכן דוקא במקום שמצינו דאח"כ ביתר חיבוריו עמד לדחות את דברי הרמב"ם הרי שדחה ולא ס"ל כוותיה, אבל אם לא מצינו נשאר הדבר במקומו עומד לומר דהאי דשתיק ליה משום דס"ל כוותיה, וכך יש לבאר את דעת כל גאוני עולם דס"ל הכי שבמקום שהראב"ד בהשגותיו שתק להרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה. ולפי דרכינו יש ליישב ג"כ הא דהביא הגשד"ח בכללי הפוסקים (סימן ו' אות א) משם הרב דברי מנחם שכתב בשם הרב מ"ז שעמד לבאר דהא דאמרינן להאי כללא דמכך שהראב"ד לא השיג על הרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה, לא איתמר אלא כשלא מצינו במקום אחר דחולק אבל כשמצינו דחולק על הרמב"ם לא קיי"ל לכלל זה, וכתב ע"ז השד"ח: ולענ"ד יש לפקפק קצת דא"כ כללא מאי אהני ובכל מקום יש לנו להסתפק שמא כבר גילה דעתו במקום אחר דס"ל בהיפך ואמטו להכי לא השיגו. עכ"ד. ע"ש. אולם לפי דברינו יש לבאר הדברים כדאמרן דאה"נ שבשעה שכתב הראב"ד את השגותיו ולא השיג על הרמב"ם היינו משום דהוה ס"ל הכי, אלא רק אח"כ כשרוח אחרת היתה עימו עמד להעיר עליו, ולהכי במקום שמוצאים ורואים שהשיג עליו אה"נ דלא ס"ל כוותיה, אבל במקום שלא מוצאים שפיר אמרינן דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה, ולכן שפיר לפי זה יש ליישב ג"כ את עיקר ההערה של הגרי"ח הנז' נר"ו שמצינו שהראב"ד שתק בהשגותיו ובחיבוריו עמד להעיר על הרמב"ם, דאה"נ מה שהעיר זה אח"כ אבל מעיקרא דעתו היתה כהרמב"ם ולהכי לא השיגו, ולכן במקום שהשיג ביתר החיבורים הרי שהשיג ואין לך בו אלא חידושו, אבל אם לא מוצאים אנו שהשיג עליו אמרינן דמשנה ראשונה שבהשגות במקומה עומדת שהסכים שם עם הרמב"ם. איברא דיש להתבונן אם אפשר לומר כדברינו אלה דבעיקרא דמילתא עסק הראב"ד בהשגות על הרמב"ם, ורק אח"כ כתב את יתר חיבוריו ועמד בהם במשנה אחרונה לחלוק על הרמב"ם בכמה דברים שבהשגות הסכים עם הרמב"ם. דעיין בסדר הדורות (ערך הרמב"ם, שנת ד"א תתקכז) דמהמתבאר שם עולה דהראב"ד חיבר את השגותיו על הרמב"ם בזקנותו בסוף ימיו. יעו"ש. ובאמת שו"ר דכן מפורש בדברי הפוסקים דהראב"ד כתב את השגותיו בסוף ימיו עי' בס' ברכת יעקב (עמוד רו ד"ה ותו) שהביא את דברי מהרש"ל בים של שלמה (בב"ק צז ע"א) והב"ח באו"ח (סו"ס קעב) שמתבאר בדבריהם דכל שהראב"ד סותר דבריו מפירושיו להשגותיו על הרמב"ם בתר השגותיו אזלינן וטעמא דמילתא משום דהראב"ד כתב השגותיו בסוף ימיו, וכן כתב ג"כ הגאון הצב"א ז"ל בהקדמתו לביאור נחל אשכול על ספר האשכול שההשגות על הרמב"ם כתב הראב"ד בזקנותו בסוף ימיו. ע"ש. וגם זהו לשונו של הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו אוצר המלך בתשובתו בסוף הספר בענין טומאת אהל (אות כה) שכתב שם: וכמדומה לי שראיתי שאת ההשגות כתב הראב"ד ז"ל בזקנותו בסוף ימיו וחזר בו ממה שכתב בפירושיו. ע"ש. וכ"כ ג"כ מהרש"ם בתשובותיו (ח"ג סי' שסו). ע"ש. וממילא לפ"ז עולה ומתבאר דהראב"ד כתב את חיבוריו האחרים קודם לכן, וגם עי' היטב בהשגות הראב"ד (פ"ב דהל' כלים הלכה ה) יעו"ש ודו"ק. עכ"פ היא גופא שמא יש לומר דכיון שהראב"ד כתב את ההשגות באחרונה א"כ אפילו במקום שמשיג בחיבוריו על הרמב"ם ובהשגות לא העיר היינו משום שהוא חוזר ומסכים עימו והד"ר הוא לכל חסידיו, דאל"כ בודאי היה מעיר עליו בי"ד חזק"ה ולא הוה שתיק ליה. וצ"ע. [ואל תשיבני מהא דכתב הרב המני"ח בספרו משנת חכמים (אות פח) דענין ההשגות של הראב"ד על הרמב"ם הוא כדי שלא יגררו וימשכו אחריו בדורות הבאים ויראו מגשת אליו על אף שיש בו דברים שגדולים מחכמי ישראל חולקים עליו, ולכן התיר את לשונו לדבר אליו בדברים קשים כדי שידעו הכל שלא צדק בדבריו. ע"ש. וכן כתב כיו"ב ג"כ הרמ"ע מפאנו בתשובותיו (סו"ס קח) דזוהי עיקר מטרת השגות הראב"ד על הרמב"ם כדי שלא ימשכו אחריו. ע"ש. וגם הרב יד מלאכי הביא כן (בכללי הרמב"ם אות מג) בשם עוד פוסקים ומפרשים. יעו"ש. וא"כ נימא דהיה די לו לערר בכמה מקומות ולהגיע לתכלית הזאת. דאדרבא י"ל כיון שזו המטרה כל היכא דהוה יכיל להעיר הוה מעיר, להגדיל התימא על הרמב"ם ולהראות כמה עקולי ופשורי יש בדבריו ושאין בהם הכרח. וק"ל]. ומ"מ זה יש לומר דכל שלא ברור לנו להדיא מחיבורי טהרה דהראב"ד שהוא חולק על הרמב"ם נקטינן שהוא עומד בדעתו משום דלא הוה שתיק ליה, ומה שראינו שיש מקום שהוא שותק בהשגות ומעיר עליו בחיבורים או שיש לומר דהיא גופא היינו משום דחוזר בו בהשגות ממה שהעיר עליו בחיבורים ודעתו מסכמת בסוף להרמב"ם בזה, או אין לך בו אלא חידושו במקום שהעיר העיר ובמקום שלא העיר להדיא משנה לא זזה ממקומה וזה מורה שהוא מסכים עם הרמב"ם. וק"ל.+

הוסיף קצוה"ח וכתב, אמנם נראה בהקדשות שלנו, דלא הוי לא קדושת הגוף ולא קדושת בדק הבית אלא לעניים וכמבואר בטור ושו"ע סי' צה, ובנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ואינו עושה קנין, אלא דצריך לקיים נדרו משום דכתיב "בפיך זו צדקה", א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני ביה חזרה תוכ"ד. וזה ברור. עכ"ל. ע"ש. וחזינן כנ"ל דהא בהא תליא וכיון דס"ל לקצוה"ח דבצדקה לעניים לא אמרינן אלכ"ל ממילא נמי לא הוי דינו כהקדש דבדק הבית דלא אמרינן ביה תוכ"ד כדיבור דמי, אלא דינו כהדיוט דתוכ"ד כדיבור דמי. ולפי דברינו הנ"ל יש מעט לעורר, דמדוע נטה רבינו קצוה"ח קו משיטת רובא דהפוסקים שהעלו דלא כהרשב"א בתשובה ופסקו, דלעולם אף בהקדש עניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומה ראה ככה ומה הגיעו על כך שיסבור כן, ועל כן ס"ל נמי דאמרינן בצדקה לעניים תוכ"ד כדיבור דמי כשאר אמירות דעלמא.

[וגם עוד יש להעיר במעט בדבריו של קצוה"ח דהנה בסי' רנב (סק"ה) עמד להחזיק בשיטתו זו דלא אמרינן בצדקה לעניים אלכ"ל, משום דאין כלל זה נאמר אלא בדבר שיש בו קדושת הגוף או במקדיש לבדק הבית, אבל בנודר לעניים אינו כמסירה, אלא שמחוייב לקיים נדרו, ואם מת אין היורשים צריכים לקיים נדר אביהם. והביא שם שכן נהג בדבר זה הלכה למעשה, באחד שנדר בחייו ליתן מעשר כספים וחילק בחייו מקצתו, וקודם מותו ציוה שיתנו מעשר מנכסיו כפי הנדר שנדר בחייו, ובאו העניים לפניו (לפני רבינו הקצוה"ח) שיכוף את אפוטרופוסי המנוח לקיים הצוואה. ופסק להם כנ"ל דהיות ובצדקה לעניים לא אמרינן אלכ"ל, אין היורשים מחוייבים בזה. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב בדבריו בסי' ריב (סק"ג) דבענין צדקה אינו מתחייב באמירה בעלמא, ולא אמרינן ביה אלכ"ל. ע"ש. וראה גם בדבריו בסי' סו (סק"ב), וסי' רמג (סק"ג), וסי' רנז (סק"א). ע"ש היטב. ואילו בסי' פז (סקכ"א) כתב, דכי נדר ליתן לעני הוי קנין באמירה זו. ע"ש. וי"ל. וע"ע בשו"ת הר צבי חיו"ד (סימן ר). ע"ש. ועתה נדפ"מ ס' ציון יעקב ע"ס מחנ"א לידידינו הנעלה הגרי"ס יצ"ו וראיתי לו שם (הל' צדקה סימן ז) ד"ה וגם מה, שאחר שהביא שם אגב אורחיה את דברי החקרי לב הנ"ל בדברינו (חיו"ד ח"ג סי' קיא) שכתב דדעת רוב הפוסקים היא דבהקדש לעניים נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכאשר העידו נמי הרמ"א בדרכי משה ומהרי"ט שכן הוא דעת רוב ככל הפוסקים. אח"כ הביא שם את דברי שו"ת מאמר מרדכי (סימן טו) שהביא את דברי קצוה"ח (בסימן ריב סק"ד) שכתב דבצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לפי דעת רוב הפוסקים ורק משום נדר הוא. וכתב ע"ז הרב מאמר מרדכי הנ"ל, הנה לא ידעתי רובא זה דהרי רובא דאיתא קמן סבירא להו דאף בצדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכמבואר בבית יוסף יו"ד (סי' רנח), מלבד דעת הרשב"א דהיא דעה הנדחית וכמו שכתבו בבדק הבית שם ובדרכי משה שם. עכ"ד. יעו"ש. וספר זה אמ"א לראות בו בדב"ק ונאמן עלינו ידידינו הגאון הנז' יצ"ו שהביא דבריו, ובס"ד ברוך שכוונו לעמוד כבר לעיל בהערה זו על דברי קצוה"ח שהעלה הכי לדינא דקיי"ל דבהקדש לעניים לא אמרינן אלכ"ל, וכמו שהבאנו בס"ד שמבואר כן בדבריו בכמה דוכתי וציינו מקומות משבותיהם בטירותיהם ובחצרותם הנזכרים בדבריו, שדבר זה הוא נגד רוב הפוסקים דמבואר בדבריהם דלעולם אמרינן גם בהקדש לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וראה עוד בס' ציון יעקב (שם) שהביא ג"כ את דברי הגאון רבי יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף ח"ג חיו"ד (סימן ב) שהביא את דברי הרדב"ז הנ"ל שכתב דדעת רוב הפוסקים היא דבהקדש עניים נמי אמרינן אלכ"ל, וכתב ע"ז הגר"י ידיד, אבל אנן לא קיימא לן הכי. ועמד להעיר ע"ז וכתב: ובמחכ"ת לא ראה לדברי הרב מחנה אפרים שכך העלה לדינא ושכן הסכמת רוב ככל הפוסקים וכדכתבו נמי הגאון רבי חיים פלאג'י ושאר גאוני בתראי דאייתינן לעיל בס"ד. והמשיך וכתב שם עוד, וכיוצא בזה יש לתמוה על מה שכתב בשו"ת מהר"ש ענגיל ז"ל ח"ז (סוס"י יז) דלרוב הפוסקים לא אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ורק מדין נדר חייב. ובמחכ"ת נהפוך הוא וכנ"ל. עכ"ד. ע"ש.

ובס"ד עתה ראיתי ג"כ לגאון רבי יצחק שמעלקיס בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' פה) ד"ה והנה בקצוה"ח שהביא שם את דברי קצוה"ח הנ"ל (בסי' ריב) במאי דפסק שלא אמרינן בהקדש לעניים אמלכ"ל. וכתב ע"ז, ולא ידעתי מנ"ל הא מילתא דהרי הרדב"ז כתב בכמה מקומות דדברי הרשב"א יחידאה הם ולא חיישינן להו. וגם דברי הרשב"א סותרין עצמם מתשובה לתשובה. עכ"ד. ע"ש. והן אמת לעיקר דינא במאי דחזינן דהגאון קצוה"ח הנ"ל פסק (בסימן רנב סק"ה, וראה גם בדבריו בסי' ריב סק"ג) בההוא מעשה דאם אביהם של היתומים התחייב מחיים ליתן לעניים ואין היתומים רוצים לקיים הצוואה. אה"נ דאין היורשים מחוייבים לקיים הצוואה. אמנם דהלכה זו עלתה לקצוה"ח בידו לפי דרכו דס"ל דבהקדש לעניים לא אמרינן אלכ"ל וכמבואר בדבריו שם. מ"מ אף אנן דקיי"ל לדינא דגם בהקדש לעניים אמרינן אלכ"ל מ"מ דינא הכי הוא דאין מוציאין מן היורשים, וכאשר כתב כיו"ב ג"כ הגר"ח פלאג'י דל בס' החפץ חיים (סימן ט אות א) שכתב שם, הנה בהקדש עניים אמירה כמסירה כמ"ש הרי"ף בב"ק דל"ו והרא"ש והר"ן בהלכות פ"ק דקידושין והטור יו"ד סי' רנ"ח ויש חולקים בזה. וקיי"ל דאין מוציאין מן היורשים כמ"ש הרב הגדול מופת דורינו מו"ז נר"ו בחקרי לב ח"ג ליו"ד סי' קיא. עכ"ד. ע"ש. והרי אע"ג דפסיק לדינא כדעת רוב הפוסקים דאף בהקדש לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ לגבי יורשים קיי"ל דאין להוציא מהם, ובפשטות נראה דהיינו טעמא משום דיכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הפוסקים דלא אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתי בס"ד כיו"ב בדברי המהראנ"ח בתשובותיו (סימן ל) שאחר שהביא שם בארוכה בענין זה אי אמרינן בממון עניים אלכ"ל, סיים וכתב שם בסוף התשובה: ומ"מ סברת הגאון והרז"ה לא זזה מתוך ידינו דס"ל דלא אמרינן בממון עניים אלכ"ל, וכיון דפלוגתא דרבותא הוא מספיקא אין להוציא מחזקת היורשין. ע"ש. ולכאורה בפשטות היינו נמי כיון שהם מוחזקים יכולים לטעון קים לי. וק"ל. וראיתי עתה בס' גזע ישי (מערכת א אות קפה) שהביא שם פלוגתא דהאחרונים בענין אלכ"ל האם בכה"ג נחשב כבר ההקדש כמוחזק או לא, ונראה מדבריו דס"ל דעדין אין ההקדש מוחזק. ע"ש. ואייתי שפיר גם להכא דאמרינן דהיתומים יכולים לטעון קים לי כיון דאינהו הוו המוחזקים ולא ההקדש. וק"ל. ועוד יש להתבונן בזה במאי דאמרינן דהיתומים יכולים לטעון קים לי כי לא מצאתי הדבר מפורש כ"כ בחקרי לב הנ"ל. וגם צ"ע איך נוכל לומר קים לי בכה"ג כדעת הפוסקים דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל הרי מרן פסק בשו"ע יו"ד (סר רנח סעיף ו' וי"ג) דאמרינן בצדקה אלכ"ל, וראה גם בדבריו בבית יוסף (שם). יעו"ש. ואנן קיי"ל דלא אמרינן קים לי נגד מרן ובפרט נגד דבריו שבשו"ע, עי' בשו"ת גינת ורדים (חחו"מ כלל א סי' ב), וראה גם בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ו (חחו"מ סי' ב). יעו"ש. וי"ל בדוחק. מ"מ דינא כאמור הכי הוי דאין להוציא מן היורשים].

עכ"פ מבואר ועולה מדברי הקצוה"ח, דאם הוה אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אה"נ דהוי דינא בצדקה דתוכ"ד לאו כדיבור דמי כבהקדש, ואינו יכול לחזור בו מדיבורו אפילו תוכ"ד. וממילא אנן דקיי"ל דבצדקה אמרינן אלכ"ל וכדעת רוב הפוסקים וכאשר פסק נמי מרן ביו"ד (סי' רנח סעיף ו' וי"ג), וכבר הבאנו נמי את דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תתב) שכתב שם בפשיטות דאע"ג שהרשב"א ס"ל דלא מתחייב באמירה בלבד לעניים, יחיד הוא בסברא זו, שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכיו"ב כתב ג"כ בתשובה סי' אלף רד (קלד) דאע"ג דהרשב"א כתב דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל, אין סברתו מחוורת, ושכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה. ע"ש. וממילא יוצא, דהנודב צדקה לעניים, דאינו יכול לחזור בו אפילו תוכ"ד.

ושו"ר להרב מחנה אפרים (בהל' צדקה סוף סימן ח), ובס"ד מצאתי את שאהבה נפשי, שלאחר שעמד ליישב שם את דברי הש"ך הנ"ל ולהוכיח את צידקת דברי הרמב"ם דלעולם אף בהקדש אמרינן דתוכ"ד לאו כדיבור דמי, וכדאמרינן לגבי מגדף וכו'. כתב המחנ"א, וז"ל: ועלה בידינו דהעיקר כדברי הרמב"ם והתוס' ז"ל, דגבי הקדש ליכא חזרה אפילו בתוכ"ד. ולפי הטעם שכתבו התוס' שם בפרק תודה, דטעמא הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, היה נראה דה"ה באומר סלע זו צדקה לעניים, שכתב הטור בהלכות צדקה דאמרינן ביה נמי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כח), והריטב"א במס' קידושין והרא"ה ז"ל, (ועי' במחנ"א שם (סי' ב) שהאריך עוד בענין זה אי אמרינן בצדקה אלכ"ל), א"כ כי אמר נמי סלע זו לצדקה לעניים, מיד זכו בו העניים, ותו לא מצי לחזור בו אפילו תוכ"ד. עכ"ל. ע"ש. וחזינן מדברי המחנ"א הללו דס"ל כיון דאמרינן הא בהא תליא ענין תוכ"ד בענין אלכ"ל, הוי דינא דצדקה לעניים כדין הקדש ולא אמרינן ביה תוכ"ד כדיבור דמי, וכמו שכתבנו לומר בס"ד בריש דברינו, ודלא כמתבאר מדברי קצוה"ח. [והגאון קצוה"ח הגם שספרו נדפס אחר שכבר נדפס ספר מחנה אפרים, דס' קצוה"ח נדפס בשנת תקמ"ח וס' מחנה אפרים נדפס כבר בשנת תצ"ח כמתבאר משערי הספרים הללו דפוס ראשון, מ"מ הנה בס' קצוה"ח מעולם לא מוזכר ספר מחנה אפרים וכנראה היינו משום שעדין לא בא ספר התורה הקדוש הזה מחנה אפרים לידי קודשו של הגאון קצוה"ח, וכמו שכתב כיו"ב בס' ציון יעקב (בפתיחה עמוד י). ע"ש. אולם באמת נראה דאח"כ הגיע כבר ספר מחנה אפרים לידיו של הגאון קצוה"ח וכשם דחזינן שבספרו אבני מילואים מזכירו לרב מחנה אפרים כמה פעמים (כבסימן כח אות לג סוד"ה ובעיקר, וכן בח"ב של הספר שם בתשובות סוף סימן כה). ונמצא דבעת שכתבו הגאונים הנ"ל את חיבוריהם הקדושים והנפלאים עדין לא ראו איש את אחיו, ומ"מ כאמור דנמצאנו למדים דאיכא בענין זה פלוגתא דבתראי. ויש סמך ברור לדברינו מדברי המחנה אפרים]. והמשיך המחנ"א וכתב שם את אשר הבאנו לעיל מתורף דבריו, דהנה לפי מש"כ הב"י בחו"מ סי' קכב משם הרא"ש וכמה רבותא דאפילו כשמשך או מסר לחבירו יכול לחזור בו תוכ"ד, א"כ צריך להבין דאי ס"ל להתוס' הכי דבהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי, היכי יהיבי טעמא הכא דהוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והלא גבי הדיוט אחר מסירה נמי יכול לחזור תוכ"ד (והוא כעין קושית קצוה"ח הנ"ל). ותירץ המחנ"א, דאפשר לומר דגבי מסירה להדיוט הוא תקנה שתקנו חז"ל שיכול לחזור בו כמש"כ המפרשים שם, אבל מדינא אינו יכול לחזור, וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על ד"ת, א"נ דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד. עכת"ד. ע"ש. (ואולי אפשר לדחוק בתירוצו השני של המחנ"א דהוי כעין תירוצו של קצוה"ח, דהאמירה להקדש הווי כמעשה. וי"ל. וראה גם בגזע ישי (מע' אות א סי' קפה) שעמד לדון בענין אלכ"ל אי הוי כמסירה ממש. ע"ש. ומדברי קצוה"ח והמחנ"א מתבאר לכאורה דלעולם הוי מסירה ממש. וק"ל. וע"ע בשו"ת מהרלב"ח (סימן ד). ע"ש. ואכמ"ל בזה).

הראת לדעת, דלעולם מסכמת דעתו של הרב מחנ"א לכעין אשר אמרנו לעיל, דלפי מאי דקיי"ל דאמרינן בענין הצדקה אלכ"ל, הכא נמי דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד. והלום ראיתי ג"כ בפתחי תשובה ביו"ד (סי' רנח סק"ז) וכן הוא נמי בדבריו בחו"מ (סי' רנה סק"ג) שהביא שם בשם שו"ת ושב הכהן (סי' יח), שהסתפק במי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוכ"ד או לא, והעלה במסקנא דגם לגבי צדקה הוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ממש, ולכן א"י לחזור בו תוכ"ד, כמו דאמרינן לגבי הקדש. ע"ש. והוא כאשר אמרנו בס"ד. וראה גם כסמ"ע חו"מ (סימן רנה סקי"ד) שהביא כיו"ב בשם הלבוש. יעו"ש. וראה גם מש"כ בענין זה דאי אמרינן בהקדש תוכ"ד כדיבור דמי הגר"ש שקופ בס' שערי יושר (שער ה פרק כב). ע"ש. (ועתה נדפ"מ ס' ציון יעקב ע"ס מחנה אפרים וראיתי שם (בסי' ח דהל' צדקה) שציין על כמה ספרים שעסקו בדברי המחנ"א שם, ויש לעיין בדבריהם מש"כ בענין זה, ולע"ע לא איסתייעא מילתא מפני שלא מ"א. וע"ש). ולא אכחד כי עתה ראיתי לגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן יו"ד (סי' רנח סעי יט - כ) שכתב שם וז"ל: וראיתי מי שכתב דמי שנדר דבר לצדקה אינו יכול לחזור בו אף תוך כדי דיבור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (פ"ת בסק"ז בשם ושב הכהן), ודברים תמוהים הם חדא דכבר כתב הרשב"א הביאו רבינו הב"י בספרו הגדול בסימן זה דלא אמרינן אלכ"ל בהקדש ועניים ע"ש, והלכה פסוקה היא בחו"מ סי' צה דכל הקדש לעניים ולבהכ"נ ולס"ת דינם כהדיוט, ועוד דאפילו בהקדש מזבח מי יימר דתוך כ"ד אינו יכול לחזור בו והא איפסקא הלכתא בב"ב (קכט ע"ב) דבכל התורה תוכ"ד כדיבור דמי לבד מעכו"ם וקידושין, ובנדרים (פז ע"א) אומר לבד מעכו"ם ומגדף ומקדש ומגרש והיינו הך כמ"ש התוס', אבל ככל שארי דברים יכול לחזור בו וזה שאמירה כמסירה היינו אם לא חזר בו תוך כ"ד והרי כל ההקדשות והצדקות הם חלק מחלקי נדרים כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות נדרים, ובנדרים קיי"ל דיכול לחזור בו תוכ"ד כמ"ש לעיל סי ר"י ע"ש, ועוד דהרמב"ם סופ"ב דשבועות הסביר הדבר דחזרה תוך כ"ד דומה לטועה ע"ש א"כ מה שייך על זה לומר כמסירתו להדיוט. והן אמת שהרמב"ם ברפט"ו ממעשה הקורבנות כתב שאין חזרה בהקדש אפילו תוכ"ד, אמנם כבר תמהו על דבריו רבים וגדולים (משנל"מ שם וש"ך בחו"מ סי' רנה סק"ח וסמ"ע שם סקי"ד ועוד), ושני סוגיות מפורשות הם דגם בקדשים מהני חזרה תוך כ"ד האחת במרובה (עג ע"ב) והשנית בתמורה (כה ע"ב), וטרחו ליישב דבריו שכן היתה גירסתו כב"ב שם, מיהו לפי ההלכה ודאי דאינו כן אפילו להרמב"ם דאין זה ענין לצדקות שבזמה"ז דדינם כהדיוט וכן הכריעו כל הגדולים וכן עיקר לדינא. ועמ"ש בחו"מ סי' רנה סעיף ה והמחמיר יחמיר לעצמו. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של ערוה"ש דס"ל דלדינא אף בהקדש לעניים יכול לחזור בו תוכ"ד. ואולם הרי מתבאר מדבריו דעיקר יסוד דבריו הוא ע"פ הרשב"א הרל דס"ל דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ודו"ק, ולאמור לעיל דחזינן דכמעט רוב ככל הפוסקים רוב מנין וורוב בנין פליגי על רבינו הרשב"א ז"ל בענין זה, נמצא דכשל עוזר ונפל עזור ולעולם י"ל כיון דנקטינן בענין צדקה דאית ביה דינא דאלכ"ל ממילא גם לא יכול לחזור בו תוכ"ד. וק"ל. וראה גם במנחת חינוך (סוף מצוה תעט) שהביא שם ענין ספק זה אי אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואח"כ כתב, וצדקה בכלל נדרים ויכול לשאול עליה קודם שבא ליד הגבאי ולענין תוכ"ד יכול ג"כ לחזור דהו"ל כמו שאלה, אך אי אמרינן דאמירתו לגבוה שייך גבי עניים כמו הקדש אפשר לענין תכ"ד ג"כ דינו כהקדש ולשיטת הרמב"ם לא מהני תוכ"ד בהקדש. עכת"ד. ע"ש. ומדבריו אלה ג"כ משמע דנוטה לבאר בדעת הרמב"ם כדאמרינן דאף בצדקה לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי. וע"ע ג"כ בס' דברי שאול לגאון ר"ש נתנזון יו"ד (סי' קמח, דף קס ע"ב ד"ה באומר) מש"כ ג"כ בענין זה אם יכול לחזור בו תוכ"ד בענין צדקה. ע"ש. (ואגב אורחיה יש לציין דהנה הגרי"מ עפשטיין שם (יו"ד סי' רנח סעיף לח) כתב דענין אמירתו לגבוה כמסירתו להקדש אינו אלא בהקדש גמור ולא בצדקה, וזהו רעת רוב הפוסקים. ע"ש. ולפי האמור לעיל כבר חזינן דההיפך הוא הנכון ואדרבא דעת רוב הפוסקים לא הוי הכי, אלא לעולם אף בצדקה אמרינן אמלכ"ל, וכמו שכתב הגאון חקרי לב שכן הוא דעת רוב הפוסקים דאמרינן בצדקה אלכ"ל ושכ"כ כיו"ב גם הרדב"ז ועוד, וזה ברור. ועתה מצאתי בפסקי הריקאנטי [דהוא לחד מקמאי רבינו המקובל רבי מנחם מריקאנטי דהוה בזמן הרשב"א ז"ל עי' שם הגדולים ח"א (מער' מ אות סד). יעו"ש], וראיתי שכתב שם (סי' נג) האומר לעני מתנה אני נותן לך נעשה כנדר ואם נתחרט הוא ובא לפני חכם להתירו אינו רשאי להתירו, ואם התירו ראוי לנדות המתירו. [וראה ברדב"ז ח"ד סי' אלף רד (קלד) שג"כ הביא כיו"ב דראוי לנדות המתיר נדר זה כיון שמפסיד העניים. ע"ש], ומכל המקום הנדר מותר. ואם לא התירו י"א דאין כח בב"ד לכופו לא בממון ולא בנידוי דיכול לומר התרתי את נדרי וכן דעת אבי העזרי. ורבינו טוביה וספר האשכול פסקו דכופין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקנה העני. ע"ש. ומתבאר דנוסף גם הוא על ומבואר הכא דגם דעת רבינו טוביה הכי הוא דאמרינן בצדקה אלכ"ל, [ועי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' ט אות ב) שכתב שם דרבינו טוביה סתם מביאו המרדכי והוא מוזכר ג"כ תדיר בפסקי הריקאנטי, ויש להסתפק אולי הוא רבינו טוביה שהיה אחד מבעלי התוספות ומוזכר בתוס' בבא קמא דף סט. ע"ש], ושכן הוא ג"כ דעת הרב בעל האשכול דאמרינן אף בהקדש לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וק"ל).

[ולכאורה היה אפשר להוסיף ולומר עוד טעמא דלא יוכל לחזור בו תוכ"ד בהקדש ע"פ מש"כ הר"ן בשבועות (דף טו ע"ב - בדפי הרי"ף דפוס וילנא), שעמד שם לבאר טעמא מדנפשיה מדוע אמרה הגמ' בנדרים (פז ע"א) דבמגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש לא אמרינן בהו תוכ"ד כדיבור דמי. וז"ל: ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשהאדם עושה אותם לא בגמר דעתו עושה אותם, אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. אבל הני כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה. ומשרה חזרה בהני אפילו תוכ"ד לא מהניא. עכ"ל. ע"ש. א"כ לפי דברי הר"ן דטעמא דאין יכול לחזור בו תוכ"ד בהני, משום שלגודל חומרתם אין אדם מוציא דבריו עליהם בסתמא אלא בהסכמה גמורה. א"כ אפ"ל דה"ה נמי בענין הקדש, שהוא דבר חמור דאין אדם מוציא דבריו עליו אלא בהסכמה גמורה, (וכעין שכתב המחנה אפרים בתירוצו השני לבאר מדוע אמירה להקדש עדיף ממעשה דהדיוט שיכול לחזור בו, כיון דבהקדש וצדקה הוי לגבוה גמר והקנה מיד), וממילא יצא דגם הר"ן יסבור כדעת הרמב"ם והתוס' בענין זה דהקדש שלא יכול לחזור בו ממנו אף תוכ"ד.

ואמנם לפי האי טעמא אפ"ל דדוקא בדבר חמור כהקדש י"ל הכי, אבל אה"נ בענין צדקה דאינו חמור כ"כ כהקדש לא. כי אפשר לפרש דכוונת הר"ן במה שאמר "דבר חמור", היינו דבר שאינו מעשים בכל יום, וממילא ענין הצדקה שהוא יותר מצוי מהקדש והוא דבר שאדם דש בו לא חשיב "דבר חמור", או אפשר לפרש "דבר חמור" היינו דבר שיש בו קדושה ואינו דבר חולין בעלמא, וצדקה הוי נמי בכלל "דבר חמור", ובפרט לפי מה שכתבנו ליחס את תירוצו הנ"ל של המחנ"א שכתב לחלק בין בין אמירה לגבוה למעשה בענין הדיוט, דהיינו טעמא דכאמירה לגבוה לא יכול לחזור בו אף תוכ"ד ובמעשה הדיוט יכול, דכיון שהוא לצורך גבוה גמר והקנה מיד, וביארנו הדברים ע"פ דברי הר"ן הזה שכתב דהא דחזינן בגמ' דבד' אלו מגדף ועכרם וכו' לא יכול לחזור אף תוכ"ד דכיון דחמירי אין אדם אומר בהם אלא בהסכמה גמורה, וה"נ י"ל בענין הקדש וכהא דקאמר המחנ"א, ומעתה אם אנו קושרים את דברי המחנ"א עם דברי הר"ן ואמרינן דלדבר אחד נתכוונו הרי דהמחנ"א כתב שם כן גם גבי צדקה דכיון דלגבוה הוא גמר והקנה מיד, וממילא נמצא לפ"ז דאף צדקה חשיב "כדבר חמור" וי"ל דגם בהא מודה הר"ן דאין יכול לחזור בו תוכ"ד. דו"ק ותבין. וצ"ע].

וגם הלום ראיתי למהרש"ם בתשובה (ח"ג סי' פה) ומצאתי שם, שעמד לתלות ענין זה דאם יכול לחזור בו תוכ"ד בצדקה, בפלוגתא דאיפליגו הפוסקים בהא דכתב מרן ביו"ד (סי' רנח ס"ו) דהנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נשאל לחכם, והתיר לו. וכתב הש"ך (שם סק"ד) בשם רבי בצלאל אשכנזי (סי' טו) שנדרי צדקה אינם ניתרים אלא בפתח, דמשוה לנדר טעות מעיקרו, אבל לא בחרטה. אבל בחושן משפט (סי' רנה סק"ו) הביא הש"ך את דברי המלחמות שמבואר מדבריו דהקדש ניתר בין בפתח בין בחרטה. ע"ש. ולפ"ז ביאר המהרש"ם ענין זה אם יכול לחזור בו תוכ"ד, דלדעת המלחמות דסגי גם בחרטה לבד להתיר הנדר, היינו משום דס"ל דאין קנוי להקדש אלא באמירה בעלמא, וממילא אייתי דיבור ומבטל דיבור כדביאר הש"ך שם, וממילא נמי יכול לחזור בו תוכ"ד. אבל לדעת רבי בצלאל אשכנזי דאינו ניתר אלא בפתח דצריך לעקור הדבר מעיקרו מתבאר דאינו ענין של דיבור בעלמא, ולכן נמי לא מהני ליה החזרה תוכ"ד. ע"ש. כך נלע"ד ביאור כוונת דבריו של המהרש"ם, כי דבריו שם הם קצרים וברמ"ז הרומ"ז על האר"ש. וע"ש בדב"ק. וראה עוד בענין זה בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (בהגהות לשו"ע יו"ד הל' צדקה), ובשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קיא), ובערך שי (על יו"ד סי' רי). ע"ש.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi