למעלה
וע"ע בס' יראים השלם בביאור "תועפות ראם" (סי' רכא אות ה) שהביא בשם הרב "שם חדש" על היראים (שם) שכתב לבאר את דעתו של היראים שמכך שכתב "מכבדו בחייו מכבדו במותו" וכתב זאת בגוף המצוה ולא בתולדה משמע דהוי דאורייתא, כאשר ידוע דרכו בזה דכל שהוא כותב בגוף המצוה הוי דאורייתא. וכתב התועפות ראם דיש להביא ראיה לזה דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי דאורייתא ממס' שמחות (סוף פ"ט) שאמרו שם "גדול המכבד או"א במיתתן מאילו כבדם בחייהם, שהמכבדן בחייהם אינו מכבדן אלא מיראה, והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא מפני כבוד המקום", ואי ס"ד דבמיתתן הוי מצוה דרבנן היאך אפ"ל דגדול מאילו מכבדן בחייהם שמקיים אז מ"ע דאורייתא, אלא ודאי דאף במותם הוי מ"ע דאורייתא. ב ע"ש. [ולפי דברינו הנ"ל ברישא דמילתין שכתבנו לבאר דאי כיבוד או"א אחר מיתה הוי דאורייתא, יקבל המקיים מצוה זו שכר פרותיה בעוה"ז של אריכות ימים ועשירות וכו', אף דהוי כיבוד אחר מיתה, א"כ קצת קשה מדוע איתא בברייתא זו דשמחות "והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא מפני כבוד המקום", דמשמע מהכי שאין לו בזה שום פניה אלא כל המצוה היא לש"ש, הרי עדין אפשר לו לקבל שכר פירותיה בעוה"ז של אורך ימים ועושר. אולם י"ל דלגבי עצם היראה קאמר דסו"ס חשיב הכא אחר פטירתן לשם שמים כיון שאינו מיראה כדהוי ליה מחיים דהא אחר מיתה ליכא לחשש זה שהוא ירא מאו"א. וק"ל].

גם הלום ראיתי לגאון רבי ירוחם פערלא בפירושו על ספר המצוות לרס"ג (עשה ט, ח"א דף קא ע"ד) שעמד שם על דברי הרב חובות הלבבות (שערי עשירי) שכתב דיש מצות תלויות בדברים כשימצאו מתחייבים בה וכשיפקדו יסתלקו, כמצות מילה למי שאין לו בן, ופדיון הבן למי שאין לו בכור, ומצות מעקה למי שאין לו בית, ומצות כיבוד אב ואם ליתום וכו'. ע"כ. והדבר מתמיה דהא בהדיא תניא בגמרא דקידושין (לא ע"ב) מכבדו בחייו ומכבדו במותו, וא"כ גם היתום ישנו במצות כיבוד אב ואם. אלא דאפ"ל דס"ל לרב חובה"ל דמדאורייתא אין אדם חייב בכבודם אלא מחיים, ורק מדרבנן חייב בכבודם אף לאחר מיתה, וקצת יש לזה ראיה ממה שאמרו בגמ' קידושין שם במעשה דרב אסי אי ידעי לא נפקי. עכ"ד. ע"ש. והנה כאמור לעיל אין ראיה מוכחת מדברי הגמ' דקידושין הנ"ל, וכמ"ש ליישב זאת ע"פ דברי המהרש"א והרש"ש, ולעולם י"ל דכיבוד או"א הוי מדאורייתא אף אחר מיתה. (וגם על מה שכתב הרב חובות הלבבות על מצוה זו דכיבוד או"א ליתום דמצוה זו "כשתפקד תסתלק", י"ל דלעולם אף לאחר מיתה הוי דאורייתא אלא ר"ל שאינו מצוי כ"כ כבחיים מפני שמקיימה אחר מיתה רק ע"י שיגרום להם נח"ר בעוה"ב כדאיתא בזוה"ק הנ"ל, ולפעמים לא יוכל להשיג ולקיים זאת, משא"כ בחיים חיותם מצוה זו מזומנת לו על כל צעד ושעל ע"י שמאכיל ומשקה וכו' ולכן אפשר שתפקד המצוה. וק"ל). ואמנם אח"כ הביא שם הגרי"פ את דברי רע"א בתשובה (הנ"ל) שכתב לחלק ע"פ הגמ' דכתובות בענין כיבוד אשת אביו אחר מותו, דכבוד שהוא רק לעשות נח"ר לאביו לא חשיב כבוד, וכתב ע"ז הגרי"פ דחילוק זה ודאי מוכרח לפי מה שנראה מכל הראשונים ז"ל דגם כיבוד לאחר מותו מדאורייתא הוא והכי משמע נמי בהדיא מפ"ט דמס' שמחות. ולפ"ז משמע ודאי דעיקר הכיבוד היינו רק מה שהוא כבוד וגדולה בעצמותו, ובזה הוא שאמרו מכבדו בחייו ומכבדו במותו. עכ"ד. ע"ש. ומבואר ממסקנת דבריו כאן דדעתו היא שכל הראשונים ס"ל דחיוב מצות כיבוד או"א הוי אף אחר מיתה מדאורייתא. (ומדבריו כאן מבואר נמי כאשר הבאנו בהערה לעיל (הערה ב) לבאר את דעת הרמב"ם דס"ל דמצות כיבוד או"א הוי דאורייתא אף לאחר מיתה, ודלא כנמוקי מהרא"י שכתב דדעת הרמב"ם היא דהוי דרבנן, משום הקושיא ממס' בב"מ (סב ע"א), ולכן צ"ל דהגרי"פ מתרץ נמי כעין אשר כתבנו ליישב את קושיא זו ע"פ דברי מהרש"א והרש"ש, ולעולם אף דעת הרמב"ם היא דמצוה זו הוי דאורייתא אף לאחר מיתה, ברם קצת יש לעמוד על דבריו שכתב דמכל הראשונים משמע דס"ל דכאו"א לאחר מיתה הוי דאורייתא וכו', דהרי מדברי ספר חסידים הנ"ל (סי' רמה) והתשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' נג) הנ"ל שהזכרנו דבריהם עולה דס"ל דמצות כיבוד או"א אחר פטירתן הוי מדרבנן וכנ"ל. וצ"ב. ועכ"פ מתבאר מדבריו נמי דאף איהו ס"ל לבאר את דברי הברייתא דמס' שמחות הנז' דמתבאר מהתם דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דאורייתא, וכאשר גם אנו עמדנו לבאר בס"ד (בהערה ב) את דברי ברייתא זו).

ומעתה דחזינן דהראשונים נקטי דהא דאיתא בגמ' קידושין (לא ע"ב) "מכבדו במותו" היינו מדאורייתא, הנה לפ"ז אפשר לפרש ג"כ את דברי הירושלמי דמו"ק הנ"ל (בריש דברינו) דאף איהו ס"ל דכיבוד או"א דלאחר מיתה הוי דאורייתא (ומהטעם שהבאנו כבר לעיל מפי סופרים ומפי ספרים דיש לנו לדחוק ולהעמיד את שיטת הירושלמי כהבבלי ואע"פ שהפירוש שנפרש יהיה דחוק). וממילא יש לומר דהא דנקט הירושלמי "שעל אביו ואימו קורע ומגלה את ליבו מפני שבטלה ממנו מצוה זו", לעולם לעיקר דינא אף הירושלמי ס"ל דעדין תורף המצוה נשארה, אלא שבטלה לה מצוה זו להיות באופן תדיר ומצוי כמקדם, שבחיים חיותם יכול אדם לקיים מצוה זו על כל צעד ושעל מאכיל משקה מסייע וכו', משא"כ לאחר מיתה הרי כאמור לעיל מהזוה"ק לאו בכל כיבוד ניחא להו ובפרט בענין שהוא כבוד מדומה שאינו מעלה ומוריד אצלם, ורק הכבוד שמביאם לחיי העוה"ב הוא החשוב והנרצה בעיניהם וכדאיתא בזוה"ק הנ"ל, וא"כ כבוד זה דורש מאמץ רב, מפני שרק אחר שיגיעם למטרה זו יחשב כבוד אצלם, ולפעמים לא יוכל האדם כלל להגיע לתכלית זו, ולכן אמרו בירושלמי "דבטלה ממנו מצוה זו", ולאו היינו דבטלה לה לגמרי אלא בטלה ממנו להיות מצויה כמקדם במה שיכל לקיימה תדיר בכל עת וזמן, ויש לדייק נמי דלהכי לא קאמר הירושלמי "דבטלה ממנו מצוה זו לגמרי" לרמוז לנ"ל, דבטלה רק בתדירות. (וכאמור יש לדחוק הפירוש בירושלמי רק כדי להעמידו בשיטת הבבלי). ושו"ר הלום בס"ד בשו"ת צור יעקב (קונטרס בשם מרדכי סי' לב) וראיתי שכתב בשם ס' מנחת סולת על ס' החינוך שהביא ראיה מהירושלמי דנקט "שבטלה ממנו מצוה זו" דמשמע דכיבוד דלאחר מיתה לא הוי דאורייתא, וכתב ע"ז הרב צור יעקב דאין זו ראיה די"ל דאף לאחר מיתה הוי מדאורייתא, אלא דמכל מקום בטלה ממנו מצות הכיבוד בכך שבחייהם היה יכול לקיים מצוה זו הרבה דמאכילו ומשקהו וכדומה, ולאחר מיתה שוב אי אפשר לקיים. עכ"ד. ע"ש. והוא כעין דברינו הנ"ל, ונמצא דאף הירושלמי עומד בשיטת הבבלי דמצוה זו דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי מדאורייתא. וכן ראיתי הלום עוד כדברינו בשו"ת באר משה שטרן ח"א (סימן ס אות ח) שעמד שם נמי בענין זה אי כאו"א אחר מיתה הוי דאורייתא או דרבנן, וברישא הביא להוכיח מהירושלמי הנ"ל דהוי דרבנן מדנקט "שבטלה ממנו" וכו' אולם אח"כ דחה דיש לבאר דבטלה ממנו כיון דבחיים חיותם היה ביד הבן לקיים מצות כיבוד או"א באלפים אופנים ובכל רגע ורגע, משא"כ אחר מותם א"א לו אלא רק ע"י שמזכיר בשמם דבר שמועה וכיו"ב והוא מקצת מן המקצת ושפיר קאמר הירושלמי שבטלה ממנו, והיינו רוב אופני מצות כיבוד או"א, ולעולם אף לירושלמי כאו"א אחר מיתה הוי דאורייתא. ע"ש.

[ברם הנה בשו"ת צור יעקב (שם) רצה להביא עוד ראיה מהגמ' דמועד קטן (כו ע"ב) דאיתא התם דאם קרע בבגדו משום אבילות טפי, הוי שפיר משום כבוד אביו ואין כאן בל תשחית, ולפ"ז יש לדקדק קצת נמי דכבודו אחר מיתה הוי דאורייתא, דאל"כ למה ליכא בל תשחית. ע"ש. איברא לפום קושטא י"ל דאי משום הא לא אריא, כי הנה מדברי הפוסקים מתבאר דאף משום מצוה דרבנן שרינן בל תשחית ואפילו בדבר שהוא רק משום הידור מצוה ליכא בל תשחית, וכמבואר בספר חסידים (סימן תתעט) וראה גם בהגהות "מקור חסד" (שם אות ב). ע"ש. וראה גם בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (סימן טו עמ' שס) מש"כ בזה. יעו"ש. וראה גם בשו"ת תורה לשמה (סימן ת). ע"ש. א"כ י"ל דלעולם כיבוד או"א אחר מיתה הוי דרבנן ואפ"ה ליכא ביה משום ב"ת, דהא אף במילי דמצוה דרבנן ואף בהידור מצוה בעלמא ליכא משום בל תשחית. וק"ל].

וע"ע באשל אברהם מבוטשאטש בשו"ע או"ח (סי' פט ס"א ד"ה שכר תפילה) שעמד להסתפק שם בענין כיבוד או"א ע"י שמתפלל חזרת הש"ץ ואומר קדיש אם זה דוחה תפילה בזמנה וכו', וסיים, "ובמקום אחר כתבתי דצל"ע אם מכבדם במותם רק מדרבנן". ע"ש. והיינו דנשאר בבית הספק בענין זה. [ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות א) שכתב דלא ידע איפה נסתפק הרב בזה. אולם עי' בשו"ת צור יעקב (בקו' בשם מרדכי רס"י ל) שכתב דהוא בספרו של הגאון מבוטאשטש "דעת קדושים" על יו"ד (סי' רעו סק"ח). ע"ש. ושו"ר בשולי הגליון שבסוף התשובה שבשו"ת בצה"ח הנ"ל דחזר וכתב דנודע לו אח"כ שכוונת האשל אברהם היא על ספרו הנז' ביו"ד. ע"ש]. ומ"מ עתה לפי המבואר לפנינו עולה דדעת טובא מהראשונים נוטה דמצוה זו של כיבוד או"א אף לאחר מותם הוי מדאורייתא.

וע"ע בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות ז) שכתב דכן הוא מתבאר נמי מדברי הרבה אחרונים דכיבוד או"א אחר מותם הוי מדאורייתא, דכן מתבאר מדברי הגאון ההפלא"ה בשו"ת גבעת פנחס (סימן ג) שאינו מחלק בין כבוד מחיים לאחר מיתה [ובאמת ראיתי עתה להפלא"ה בספרו תוספת כתובה (כתובות קג ע"א) אשר הזכירה נמי הגרע"א בחידושיו לשו"ע יו"ד (סי' רמ ס"ז), שאף מדבריו שם עולה ומתבאר דהוא משוה את מצות כיבוד או"א לאחר מיתה לכיבודם מחיים, וכמ"ש שם דיוסף נתעסק בקבורת אביו כדאיתא בסוטה משום דחיוב כבודם ושימושם של או"א [אחר מיתה] הוא מדאורייתא, ואין לומר דהחמיר על עצמו דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ע"ש. והרי דנקט אף על כבוד דאחר מיתה דהוי דאורייתא. ברם מעט יש להתבונן בדבריו דדילמא כל האי דקיי"ל (בכתובות יז ע"א) "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" הוא דוקא במלך ישראל וכדדרשינן התם "שום תשים עליך מלך" וגו' וההוא במלך ישראל כתיב, וכדפרש"י (שם) ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה. ע"כ. (וביארו המפרשים בדברי רש"י דר"ל שמכך שהתורה ריבתה שימות הרבה, היינו שאע"ג שהמלך מוחל על כבודו ישראל שוב חייבים לשים אותו מלך עליהם וחוזר חלילה הוא מוחל והם חייבים לשים אותו למלך. וק"ל). ועכ"פ נראה דהיינו דוקא במלך ישראל. וראה גם היטב במהרש"א בחי' אגדות (כתובות שם ד"ה וזה) שג"כ עולה מדבריו כיו"ב דהאי דינא הוא דוקא במלך ישראל. יעו"ש היטב. וראה גם בגמ' קידושין (עו ע"ב) דדריש ליה נמי להאי קרא במלך ישראל. יעו"ש. וממילא הכא הרי יוסף מלך דמצרים הוה ואף דהשבטים היו שם ג"כ, מ"מ מי שהמליכו היה פרעה ומצרים. וק"ל.

ושו"ר הלום בס"ד לרבינו אור החיים הקדוש (פרשת ויחי עה"פ "ויקרא לבנו ליוסף") שכתב שם לבאר דהא דיוסף בא ליעקב אע"ג דקיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, הוא דוקא במלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל, אבל יוסף אף שהיה מלך כיון שלא מלך על ישראל היה יכול למחול על כבודו. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדברי הרב אור החיים הקדוש כמו שאמרנו דמלך ישראל שמולך על גויים לא שייך בו לומר דאין כבודו מחול, ולפי הטעם שביארנו דלא שייך כאן "שום תשים" אייתי שפיר הדק היטב כיון דהרב אוה"ח הקדוש לא ביאר את מקורו, ואפשר שהוא מדבר זה. ובאמת לפ"ז אפשר ליישב נמי מאי דהקשה הט"ז בשו"ע או"ח (סימן סו סק"א) דמדוע לא הפסיק יעקב בשמע כשבא יוסף אצלו. יעו"ש, די"ל כיון דיוסף דהוה מלך גויים ואמרינן כבודו מחול וידע יעקב שבודאי הוא מוחל לו מדין כיבוד אב וכבודו מחול. וק"ל. [וע"ע בשו"ת התעוררות תשובה חאו"ח (סי' לט) שכתב דמלך ישראל על גויים כמו יוסף הצדיק דין מלך ישראל יש לו ומברכין עליו שחלק מכבודו ליראיו. ע"ש. וי"ל דלגבי ברכה זו בתר המלך עצמו אזלינן וכל שהוא ישראל בכלל "יראיו" הוא ולא אכפת לן על מי מולך, משא"כ גבי דינא דאין כבודו מחול בתר העם אזלינן ומהטעם הנ"ל ד "שום תשים". וק"ל]. וראה גם בס' כוכבי יצחק ח"ג בקונטרס כבוד מלכים (עמוד כח אות מח ד"ה ומדברי) מש"כ ג"כ בענין מלך ישראל על גוים האם דין מלך ישראל יש לו שאין כבודו מחול. יעו"ש. ועכ"פ חזינן דאיכא בהכי דעות שונות, ומאי דנקט ההפלא"ה דביוסף דין מלך ישראל היה לו ואין כבודו מחול והוכיח מהכי דכאו"א אחר מיתה הוי דאורייתא, אינה ראיה מוכרחת].

ובשו"ת בצל החכמה (שם) הביא עוד דכן הוא מפורש נמי בצוואת בעל יסוד ושורש העבודה (סוף אות כח) שכבודם של או"א אף אחר פטירתן הוא מן התורה. וגם בשו"ת יד אליהו קאליש (פסקים סי' סז) כתב דאמירת קדיש אחר אביו הוי דאורייתא, והיינו נמי משום דכבודו אחר פטירתו הוא מדאורייתא. ג וכן מבואר נמי בשו"ת חזון נחום (סימן קיח ד"ה ואמנם) שעמד לדחות את דברי התפאר"י (הנ"ל) דס"ל דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דרבנן, וכתב דלעולם הוא מדאורייתא. וכן גם בשו"ת לחם שלמה (חיו"ד ח"ב סי' ג) כתב דכיבוד או"א אחר פטירתן הוא מדאורייתא. וכן הוא מבואר נמי מדברי האדמו"ר ממונקטש בס' נמוקי או"ח (סי' רכג סעיף ב) שעמד לתמוה שם כיצד יברך שהחיינו כשמת אביו והוא יורשו, הרי כבוד אביו הוי מדאורייתא בחייו ובמותו, ואיך שייך שיברך שזכה ליום מיתת אביו. ומכל זה מבואר עולה דמצוה זו דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי נמי מדאורייתא. עכ"ד. ע"ש.

גם הלום ראיתי לגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (סימן שכא) שנשאל שם האם טוב לומר בכל מצוה שהוא עושה שיהיה לע"נ או"א [לעילוי נשמת אביו ואימו], מפני שאולי לא נחשב עי"ז שעושה את המצוה לשמה. והשיב ע"ז הרב זצ"ל בזה"ל: בודאי אין בזה קפידא כיון שמצות התורה הקדושה לכבד או"א והכל יעלה לנח"ר לפניו כי הוא ציוה. עכ"ד. ע"ש. ומסתימת דבריו אלה עולה ומתבאר נמי דס"ל דאף כבודם אחר מיתה הוי דאורייתא, דהא על או"א שנפטרו מיירי וע"ז אומר "שהתורה הקדושה ציותה לכבדם" ומשמע דאע"ג שנפטרו עדין מצוה זו מדאורייתא. ודו"ק היטב.

והלום ראיתי עוד לגר"י עמדין במס' קידושין (לא ע"א) שעמד בעובדא דאיתא התם בגמרא בההוא נכרי שהיה יושב בין גדולי רומי ולבוש סיקרון של זהב [בגד רקום בחוטי זהב - רש"י] ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה. וכתבו תוס' (שם ד"ה ובאת) יש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה. ע"כ. וכתב ע"ז מהר"י עמדין דנראה שהוצרכו לומר כך דהיתה מטורפת וכו' משום דאי לאו הכי קשיא דהא קיי"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ואזהרתן זוהי מיתתן א"כ לא היה חייב בכבודה. גם היה צריך למחות בידה בפרט דאיכא נמי משום בל תשחית אע"ג דאינם מוזהרים אבל תשחית מיהא בת קטלא הויא [בגלל שנהרגים על פחות משוה פרוטה], ולמה הניחה להתחייב בנפשה אלא ודאי מטורפת היתה דלאו בת עונשין היא. עכ"ד. ע"ש. ולכאורה מתורף דבריו אלה מתבאר דלאחר מיתה אין חייב בכבוד אביו ואימו, והיינו דכתב, דאם לא היתה שוטה ממילא היתה חייבת עתה במעשה זה של גזל מיתה והוא לא היה חייב כבר בכבודה, ודו"ק, ולפלא הוא שמהר"י עמדין נקט להאי מילתא בפשיטות דלאחר מיתה אין חייב בכאו"א מדאורייתא, לאחר שאנו רואים שיש בענין זה דין ודברים וטובא דהפוסקים ס"ל דהוי דאורייתא.

ברם אולי יש ליישב את דברי מהר"י עמדין דשאני התם דגוי הוה, דהרי בארנו לעיל דאף בישראל אין חייב בכבוד או"א לאחר מיתה בכבוד בעלמא אלא רק במילתא דעביד להו נייח רוחא בהכי בחיי העוה"ב, אבל בעניני הכבוד המדומה שנוהגים בו בעוה"ז אינו מועיל להם ולא איכפת להו בהא, וא"כ בגוי מת לא שייך ענין זה שיעשה לו בנו נח"ר בעוה"ב להעלותו במדרגות ומעלות (ואם גוי הוא בן עוה"ב עי' גמ' ע"ז יח ע"א. ע"ש). ולכן ענין הכבוד כאן שהיה רק כבוד שנוהגים בעוה"ז שלא למחות בה או להרים לה הקורדסין שנפל לה (קורדסין - נעל, עי' גמ' פסחים (נא ע"א), ובערוך (ערך קרדייקס). ואפשר שבנעל זה היא טפחה לו על ראשו). [עי' במסורת הש"ס (כאן) שהביא את גירסת העין יעקב (בקידושין שם) שגורס במעשה זה דהכבוד שנהג בה היה "שנפל קורדקסין שלה והושיטו לה שלא תצטער". ע"ש], ולהכי קאמר מהר"י עמדין דאם חייבת מיתה הגוי היה פטור מזה. [וא"נ נגיד דבגוי שייך נח"ר אף בעוה"ב ושייך בו כיבוד או"א אחר מיתה, מ"מ הרי הכא הוי תרתי לגריעותא, דעתה שהיא חייבת מיתה אינו לא בכלל חי ולא בכלל מת, דחי אינו שהרי חייבת מיתה ועל כן אינו חייב בכבוד שחייב לחיים וגם אינו חייב בה בכבוד שחייב למתים דהא סו"ס היא בחיים ואיזה כבוד מתים ינהג לומר הריני כפרת משכבו וכיו"ב, בתמיהה. וק"ל. ומ"מ הדברים מיושבים די"ל דמש"כ מהר"י עמדין דכיון דחייבת מיתה אינו חייב בכבודה, היינו דוקא כבוד דהכא לכבדה בפני האחרים דהוא כבוד ששייך לחיים ובהא כבר אינו חייב כיון שהוי כמת. וק"ל].

וראיתי עוד בשו"ת צור יעקב (שם) שכתב לדקדק מהגמרא דבבא בתרא (נח ע"א) במעשה דר' בנאה שהיה ספק מי הוא בנו של אותו נפטר כדי לתת לו את הירושה, ואמר להם ר' בנאה לבנים זילו חובטו אקיברא דאבוכון עד דקאי ומגלה לכו להי מנייכו שבק, וכולם הלכו להכות חוץ מאחד ואמר סימן שהוא הבן האמיתי וכו'. וקשה איך יעץ להם ר' בנאה הכי לחבוט הקבר דילמא גם הבן האמיתי יחבוט ויעבור על כיבוד או"א לאחר מיתה, והרי בש"ס ב"ב (קנד ע"א) אמרינן אי אתם רשאים לנוול המת בשביל הירושה, וממילא הכ"נ אין לזלזל במת לחבוט על קברו בשביל הירושה, ואיך יעץ להם ר' בנאה כך. על כן צ"ל דכיבוד או"א אחר מיתה הוי דרבנן, וסבר ר' בנאה כיון דיש מחלוקת בין היורשים וע"י מעשה זה ידע לדון ע"פ שודא דדייני, לכן מפני דרכי שלום התיר להם זלזול זה, אבל אי כבודם אחר מיתה הוי מדאורייתא לא היה מתיר להם זלזול זה, והוא כמו שאמרו (פ"ד דדמאי מ"ב) המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עימו בשבת ראשונה ואמרינן בירושלמי דהיינו טעמא דשרי א"ר אבין כאן התירו טבלים מפני דרכי שלום, וכמו כן התיר כאן ר' בנאה לחבוט על קברו מפני דרכי שלום כיון שאין זה אלא איסור דרבנן. עכ"ד. ע"ש.

הן אמת דק"ק בזה דעי' בשו"ת דודאי השדה (סי' פד) שכתב שם דאפילו אם נימא דכיבוד או"א אחר מיתה הוי מדרבנן, מ"מ לבזות ביו ואימו אחר מיתה פשיטא דהוא איסור דאורייתא. ע"ש. והביא דבריו גם בשו"ת בצל החכמה (שם אות ט). ע"ש. וממילא עדין יקשה דאף אם נימא דכבודם אחר מיתה הוי דרבנן הא סו"ס הכא הוי מידי דבזיון להכות על קבר אביו דהוא איסור דאורייתא ומאי אכפת לן אם כבוד דלאחר מיתה הוי דרבנן, דעדין לא יעלה ארוכה לזה. וכן תקשי נמי בדבריו דהרב צור יעקב מהגמ' דב"ב (קנד ע"א) שהוא גופיה הביאה דאי אתם רשאים לנוולו ומשמע דהוא אסור ואפילו דהוי דרכי שלום להשקיט המריבה בניהם על הירושה, דהא ניוול כה"ג להוציאו מקברו ולראותו הוי רק איסור דרבנן, וכמ"ש בשו"ת בצל החכמה ח"ה (סימן קה) לבאר דדוקא כשעושה מעשה ניוול ממש בגופו של המת לחתוך בגופו לבודקו וכיו"ב הוי איסור דאורייתא, אבל כל שאינו מנבל את המת בידים אלה שהוא מגלה את ניוולו של המת אין בדבר זה רק איסור דרבנן אפי' אם הוא עושה כך ללא כל תכלית וללא כל תועלת עבור המת, והביא לזה ראיות מהש"ס. ע"ש. וראה גם בפתחי תשובה יו"ד (סי' שסד סק"ד) שג"כ מתבאר מדבריו דניוול המת הוי רק איסור דרבנן. יעו"ש. וראה נמי בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (סימן כג) מש"כ בענין זה דניוול המת. יעו"ש. וראה בזה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סימן ט). ע"ש. וממילא אם הוא איסור דרבנן אמאי לא שרינן נמי התם משום דרכי שלום כדשרינן בעובדא דר' בנאה.

אשר על כן נראה לומר דר' בנאה כשציוה להם לעשות מעשה זה של ההכאה וכו', עמד הכן לידם ובקירבתם למנוע בידם שלא יגיעו לקבר להכותו, וחיכה להם לידם למונעם תיכף ומיד כשירצו להכות את הקבר ולהעמידם על מקומם, אלא העיקר שרצה לראות מי יעקור ממקומו ללכת ולהכות ועפ"ז לדעת מי הוא אותו בן אמיתי, כי לפי עוצם חכמתו ידע ר' בנאה שבן זה לא יתן לו ליבו לעשות מעשה זה ואפילו ללכת לקראת מעשה כזה, וכעין שכתב הרב "ענף יוסף" בעין יעקב (ב"ב שם) "שהבן האמיתי לא יערב אל ליבו לשלוח ידו אפילו אל קבר אביו", וע"כ עשה ר' בנאה נסיון זה כי בבן האמיתי היה בטוח שלא יכה וגם את יתר הנולדים הללו שהם ממזרים עמד לידם הכן למנוע מהם מלהכות הקבר, אלא בעיקר רצה לראות מי יעקור ממקומו ללכת. ובאמת לפ"ז אייתי שפיר לישנא דהגמ' דלא מוזכר שהם היכו הקבר ואפילו יתר הנולדים, וכאשר משמע נמי מלישנא דהגמ' שבסוף אף אלו הנולדים האחרים לא היכו את הקבר, דאמרינן התם "אזלו כולהו ההוא דבריה הוה לא אזל" והיינו שהם הלכו לקבר אביהם להכותו, אבל לא קאמר דהיכוהו לבסוף, ואי הוה הכי דהיו מכים היה אומר בגמרא "כולהו אזלו וחבטו" ולא קאמר אלא "כולהו אזלו" היינו רק ע"מ להכותו, ועי' לרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן שיד) שכתב "ומחכמת מחברי התלמוד להודיע ענינים גדולים דרך שתיקה מתוך סדור הדברים בלבד". ע"ש. ועי' בזה עוד בס' ברית יעקב סי' לה הערה ג). ע"ש. וע"כ י"ל נמי הכא דמשתיקה זו דהתלמוד דלא מוזכר שהגיעו הממזרים והיכו הקבר משמע דאה"נ לא עשו כן בסופו של דבר וגם ר' בנאה לא חשב כן שיכו את הקבר באמת, ויש לפרש כדאמרן דר' בנאה הניאם תיכף ומיד כשרצו לעשות כן ומנע בידם.

ולפי ביאור זה בגמ' אפשר ליישב נמי מאי דהקשה האליה רבה (סי' תקסח ס"ק טו) דמדוע היה ר' בנאה צריך לעשות בדיקה בדרך כזו של הכאה וכו', הרי יש בדיקה טובה הימנה כמבואר בס' חסידים (סימן רלב) במעשה דר' סעדיה גאון שהיה אחד שכתב את כל נכסיו לבנו והיה לו עבד אחד שטען שהוא בנו האמיתי והשני הוא העבד, ואמר רס"ג שיקחו עצם מהמת ויקיזו דם מהבן והעבד בספלים שונים והטבילו את העצם בדם, ודם הבן נבלע בעצם ודם העבד לא נבלע, וידעו לפ"ז מי הוא הבן האמיתי שהדם שלו נבלע בעצם. וא"כ מדוע גם ר' בנאה לא בדק בדרך זו. (ואיברא דעי' לגרי"ח בס' בניהו עמ"ס בבא בתרא (שם ד"ה מיהו) שעמד לקשות ג"כ כקושיא זו מדוע ר' בנאה לא בדק בדרך המסופר על ר' סעדיה גאון, ואשר באגדה מובא ג"כ ששלמה המלך ע"ה עשה חכמה זו וממנו למד רס"ג. וע"ש שתירץ. וק"ק מדוע לא הזכיר רבינו ז"ל שכבר האליה רבה עמד בקושיא זו וכנ"ל). ועכ"פ לפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר דר' בנאה רצה למנוע בזיון מהמת מכל וכל, שיוציאו עצם מקבר ויבדקו בדם הבן וכו', ולכן העדיף לנסות בדרך הנ"ל שעי"ז לא יגיעו כלל וכלל לידי בזיון המת ואפילו במשהו כי עינו היתה פקוחה עליהם לעכבם ולעוצרם תיכף ומיד כשירוצו להכות על הקבר, ובבן האמיתי לא היה חשש כלל שיעשה מעשה זה וכנ"ל, ואה"נ אם נסיון זה לא היה עולה יפה אפשר שהיה מוציא עצם מהמת לבדוק בדרך הנ"ל. ובעובדא דר' סעדיה שהביא ס"ח צ"ל שלא היה אפשר לבדוק בדרך אחרת אלא רק ע"י הוצאת עצם מהמת וכו'. וק"ל. [והאחרונים הנ"ל שהקשו צ"ל דהבינו דהיתה הכאה על הקבר ממש ולכן הקשו כיון דסו"ס בסופו של דבר היה ענין בזיון למת, א"כ היו יכולים ג"כ לבדוק ע"י הוצאת עצם שהוא ענין בדוק יותר שהיה כבר נסיון כזה אצל שלמה המלך, אבל לדידן אייתי שפיר כיון שלא היה כאן בזיון כלל דר' בנאה לא חשב כלל שיכו את הקבר, ועל כן לא רצה לבדוק ע"י הוצאת עצם וכו' שיש בענין זה בזיון. וק"ל. וראה עוד לרבינו החיד"א בביאור "ברית עולם" ע"ס חסידים (שם) מש"כ על קושיא זו דהא"ר. ע"ש].

וע"ע בשו"ת באר משה ח"א (סי' ס אות ח ד"ה וכדמות) שכתב להוכיח מדברי הירושלמי (פ"א דפאה ה"א, ופ"א דקידושין ה"ז) דס"ל לירושלמי דכיבוד או"א לאחר מיתה אינו מן התורה, דאיתא התם ב' סיפורים עצומים של כיבוד או"א, המעשה דרבי טרפון שנהג כבוד באימו שנקרע הסנדל שלה והוליכה על כפות ידיו וכו' (הנזכר בבלי קידושין לא ע"ב), ועל רבי ישמעאל עם אימו שהיתה רוצה שכשבא מביהמ"ד ירחץ רגליו והיא תשתה את המים וכו' (הובא במאירי קדושין לא ע"א ד"ה כשם שהאדם). ואח"ז הביא הירושלמי דרבי זירא הוה מצטער ואמר הלואי היה לי אבא ואמא דאיקרינון דנירתי גן עדן (מפני שלא היה לו אב ואם דכשהיתה אימו מעוברת מת אביו ובלידתו מתה אימו), כד שמע אילין תרתי אוליפנא (מעשה דר' טרפון ור' ישמעאל) אמר בריך רחמנא דלית לי אבא ואימא לא כרבי טרפון הייתי יכול למעבד ולא כר' ישמעאל הוינא מקבלה עלוי. והמשיך הירושלמי אמר רבי אבון פטור אני מכיבוד או"א אמרו כד עברית ליה אימיה מית אבוי כד ילדתיה מית אימיה. ע"כ. והנה אע"ג דעל דברי רבי זירא שהיה מצטער שאין לו או"א לזכות במצוה וכו', יש לומר כנ"ל דלעולם כיבוד או"א אף לאחר מיתה הוי מדאורייתא מ"מ אין זה מצוי כל כך לקיים מצוה זו כמו שהם בחיים שיכול לזכות עי"ז יותר לגן עדן ולכן היה מצטער, אולם דברי רבי אבון שג"כ לא היה לו או"א ואמר "פטור אני מכיבוד אב ואם" מה קמ"ל בהכי, ואמנם דהשיירי קרבן הביא קושיא זו מה קמ"ל רבי אבון בדבריו אלה ותירץ דקמ"ל שאין צריך לכבדן במותן ופליגי אבבלי דקידושין (לא ע"ב) "מכבדו בחייו מכבדו לאחר מותו", אולם כתב הבאר משה דיותר נראה לבאר בדרך דלא פליגי הבבלי והירושלמי ולהשוות דעתן וא"כ מאי דקאמר רבי אבון פטור וכו' ר"ל פטור מן התורה ואינו חייב אלא מדרבנן, וגם הבבלי שאמר דמכבדו לאחר מותו היינו מדרבנן ודבריהם שווין. עכ"ד. ע"ש.

אולם אנו לפי דרכינו שמבארים את דברי הבבלי דס"ל דגם לאחר מיתה הוי דאורייתא ומשווין גם את הירושלמי לכך, א"כ י"ל דרבי אבון ר"ל בדבריו אלה, דאמנם עדיין הוא חייב אחר מיתה ג"כ במצוה זו דכאו"א מדאורייתא, מ"מ לא באופן של כבוד כרבי טרפון וכיו"ב דהוא כבוד גשמי, אלא רצונם הוא בכבוד רוחני שיזכו בו לחיי עוה"ב, והיינו דהסמיך הירושלמי דברי רבי אבון למעשה דר' טרפון ור' ישמעאל שר' זירא אמר שלא היה יכול לעמוד בזה ור' אבון אתא למימר שאין הוא זקוק וצריך לעמוד בכזה כיבוד כיון שהם נפטרים, דרק כבוד של ממש חשיב להם כיבוד, ונמצא לפ"ז דאף הירושלמי ס"ל דכיבוד או"א אחר מיתה הוי דאורייתא, וכאמור לעיל ראוי להשוות דברי הירושלמי עם הבבלי אף שנצטרך בעבור זה לפרש פירוש דחוק בירושלמי. וראה בפני משה בירושלמי פאה וקידושין שם שכתב לפרש דברי ר' אבון, פטור אני מכיבוד או"א "דרך הודיה אמר כן". ע"ש. ולדברינו יש לבאר דהיינו שר"ל דהוא מודה שפטור לעשות הכיבוד בדרך כזו של ענין גשמי כר' טרפון וכו' אלא עושה זאת בדרך רוחני, אבל לא שמח שפטיר מהמצוה. וק"ל. ועתה ראיתי בשו"ת צור יעקב (במילואים על קונטרס בשם מרדכי סימן לב, עמ' ערב) דאחר שנקט התם לבאר נמי דדעת הירושלמי היא דכאו"א אחר מיתה הוי דאורייתא והא דאיתא בירושלמי מו"ק "שבטלה מצוה זו" היינו שאינה מצויה כל כך כבחיים חיותם וכנ"ל, אח"כ הביא את דברי הירושלמי דפאה (פ"א ה"א) הנ"ל דאמר ר' אבון פטור אני מכבוד אב ואם (שמתו), וקשה דהרי עדין חייב בזה אף אחר מותם, ותירץ די"ל נמי כדרך זו שהכוונה היא שאין חייבים בזה כ"כ כמו מחיים שאז מצוה זו נמצאת תדיר. ע"ש. אולם ק"ק דלפירוש זה עדיין אין מבואר מאי קמ"ל בהכי רבי אבון דהרי ענין זה שאין המצוה מצויה כבר השמיענו רבי זירא דהוה מצטער ואמר הלואי היה לי אבא ואמא וכו', ואולם לפי דברינו מיושב היטב דרבי אבון אתא לאשמועינן דבמותם רק כבוד שיהיה בו להם לתועלת לחיי העולם הבא הוא דחשיב כבוד בשבילם, ואין להם צורך בכבוד הרגיל, דדבר זה לא הוה משמע כ"כ מדברי ר' זירא. וק"ל.

ומכלל כל דברינו אלה אתה תחזה כי זאת תורת העול"ה, העולה מן המדב"ר, דמצות כיבוד או"א הוי דאורייתא אף לאחר פטירתן, וכן נראה נמי שהוא דעת מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' טו סק"ט), דמצות כיבוד או"א הוי דאורייתא אף אחר פטירתן. יעו"ש היטב. וראה גם בדבריו בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח ריש סימן י'). ע"ש. אולם עי' בס' אור משה עמ"ס קידושין לגרי"ס יצ"ו (עמוד קכח) שעולה ומתבאר מדבריו שם דדעתו מצדדת לומר דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דרבנן. ע"ש. וצ"ע בדב"ק מדוע בחר בדרך זו אחר שמדעת רוב ככל הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים נראה דהוא דאורייתא, וגם עי' היטב בדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סימן יד). יעו"ש היטב. ובפרט שמדברי הזוה"ק עולה נמי דמצות כיבוד או"א אחר פטירתן הוי דאורייתא. וצ"ע.

אולם יש לציין דכאמור כל האי דאמרינן דכיבוד או"א אחר פטירתן הוא מדאורייתא, הוא רק בדבר שיש להם בזה תועלת בו בעלמא דקשוט (וכמבואר מעובדא דרב אסי בקידושין (לא ע"ב) וכביאור תוס' ר"י הזקן ומהרש"א והפנ"י ודעימייהו וכנ"ל), וכדאיתא בזוה"ק דהתועלת שיש להם בכיבוד היינו כשהבן הולך בדרך התורה הקדושה וקיום מצוותיה, ולהביא עי"ז לאביו ואימו לחיי העוה"ב אבל בדבר שאין בו ענין ותועלת לנפטר בודאי דלא הוי מדאורייתא, אולם אפשר שהוא דרבנן ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות י'). ע"ש. ולכן הכבוד והנח"ר האמיתי להוריו הנפטרים הוא ללכת בדרך הישר בקיום התורה הקדושה ומצוותיה, ויהיה שם שמים מתאהב על ידו ויאמרו עליו הבריות אשרי אביו שלמדו תורה וכו' (כעין שאמרו בגמ' יומא פו ע"א), ובודאי שעי"ז מקיים מצות כיבוד או"א דאורייתא, כי בכך נגרם להם נח"ר בעלמא דקשוט ונמצא דמכבדם במותו. וממילא בודאי שבשכר קיום מצוה זו יאכל נמי את פירותיה בעוה"ז אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד שהוא השכר הטוב הניתן בעוה"ז לזהירים במצוה גדולה זו, מלבד השכר הרב הצפון למקיימה בעוה"ב, כיון שכאמור מצוה זו נשארת בתוקפה מדאורייתא אף לאחר מיתתם.

ואף שעדיין יש לפלפל ולהאריך בענין זה עוד, כעת עמד קנה במקומו, ולכשאפנה אשנה עוד בפרק זה נקי נדר. וה' יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אכי"ר.  מילואים א, מילואים ב, מילואים ג

לו חלק לעוה"ב. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi