*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ח הערה ג

יש לציין דבהא דמבואר בדברי הגר"א קאליש דאמירת קדיש הוי מצוה דאורייתא, כיון שהוא מכלל כיבוד או"א דאחר פטירתן הוי נמי דאורייתא, [וכן מצאתי שכתב כיו"ב ג"כ מהר"י ענגיל בס' גליוני הש"ס במס' קידושין (שם) שהביא את דברי הרד"ך בתשובותיו (בית יא חדר א) שכתב דהקדיש שאומר הבן על או"א הוא משום שחייב הבן לכבדם במותם ובחייהם כדאמרינן בקידושין, ואין לך כבוד גדול מזה שיזכה אותו בעוה"ב, ועדיף ממה שיאמר הריני כפרת משכבו. וכתב ע"ז בגליוני הש"ס ולפ"ז חיוב אמירת הקדיש הוא דאורייתא משום הכיבוד. ע"ש. ומדבריו נמי משמע דס"ל דכיבוד או"א אחר מיתה הוי דאורייתא ולהכי אמירת קדיש הוי דאורייתא]. והנה אפ"ל דכן הוא מתבאר נמי מדברי הזוה"ק הנ"ל דמבואר התם דעיקר כיבוד או"א הוי אחר מיתה בדבר דעביד להו נייח רוחא, ומה יותר גדול לענין זה מאמירת קדיש שמצילו עי"ז מן הפורענות דגהינם ומזכהו לעוה"ב. (ואגב אורחיה אמרתי לתלמידים שיחי' בעת שלמדנו איתם את דברים אלו, כי לפי דברי הזוה"ק הנ"ל דמבואר שע"י שמקיים את המצוות והולך בדרך ה' מקיים מצות כיבוד או"א וכו', אפ"ל עוד מילי דחידוש, כי הנה אדם שמקיים מצוות אחר פטירת או"א מלבד אשר שכרו איתו ופעולתו לפניו שיקבל את שכר המצוה עצמה שעשה, שכר מצוה מצוה, הנה עוד מצוה מקיים בה אגב אורחיה של כיבוד או"א, ואם ח"ו הולך באורחות עקלקלות מלבד אשר עתיד ליתן הדין ולקבל עונש רע ומר על חטאיו הנה גם ענוש יענש בהכי על ביטול מ"ע דכיבוד או"א ובזיונם, כי בכך שאינו הולך בדרך טובה נגרם לאו"א בזיון וחוסר מנוחה וכו', ולזוה"ק עיקר זמן מצות כיבוד או"א הוא אחר פטירתן. וק"ל).

אולם עי' לרבינו החיד"א בברכ"י יו"ד (סימן רמ סק"ח) שכתב שם בענין הא דפסק מרן דאם אמר לו אביו לעשות דבר עבירה לא ישמע לו דהוא אפילו במצוה דרבנן וכו', אם ציוה לו אביו שלא יאמר קדיש על אימו כי מקפיד ע"ז כשהוא חי, יש מי שכתב דכבודו של אביו קודם ולכן לא יאמר, ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דקידושין חלק ע"ז דלא ישמע לו כיון דזה הוי כאומר לו עבור על מצוה של דבריהם, וכתב רבינו החיד"א דיש לפקפק בזה אם אמירת קדיש נחשב כמצוה של דבריהם כיון שהוא מנהגא בעלמא, ואף כי יסודתו בהררי קודש מדרשי חז"ל יש לדון שאינו בסוג מצוה של דבריהם. עכ"ד. ע"ש. ובאמת כן נראה דאין בזה מעיקרא דדינא אפילו מצוה דרבנן דהא אין מוזכר לחיוב זה דהקדיש בעיקר התלמוד, ואדרבה בגמ' יבמות (סה ע"ב) איתא דאשה שאין לה בנים [באשמת הבעל] יכולה לתבוע כתובתה ולהתגרש כטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה (עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה והיינו בנים - רש"י), ולא אמרינן דטוענת בעינא בנים "שיאמרו קדיש" דהא הוא מילי דנותנים עליו את הדעת טפי, ומשמע שלא נהגו כן. אם כי ענין זה של הקדיש מוזכר במס' סופרים (פי"ט הי"ב) ובזוה"ק פר' ויחי (דף רלח ע"ב) ועוד, ועי' בזה בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א (חאו"ח סי' ב' עמ' נח). ע"ש. מ"מ עתה שכבר נהגו בענין זה של הקדיש א"כ יוצא שהוא מכלל כיבוד או"א ממש, ודרגתו הוי כחיוב דאורייתא.

דגדר חיוב כבוד או"א הוא לעשות להם כל צורכיהם וכן כל מנהגי כבוד שנהגו בהם בני אדם. עי' היטב בגמ' קידושין (לא ע"ב). וראה גם בס' פרדס יוסף ח"ב (דף שסב ע"ב) שהביא בשם ס' מקרא מפורש (פר' ויגש) שג"כ כתב כיו"ב דהקדיש על או"א כיון שנהגו בו המבטלו הוי בכלל בזיון אביו ואימו דהוא דאורייתא אף לאחר מותם. ע"ש. וע"ע בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סימן י' אות א) שהעלה שם בענין האומר קדיש במשך י"ב חודש על פטירת אב או אם שנתאחר לבוא לביהכ"נ ומתפלל ביחידות ונמצא בפסוקי דזמרה, והגיעו הציבור לקדיש יתום שלפני עלינו לשבח, דרשאי להפסיק לאמירת קדיש באמצע פסוקי דזמרה. והיינו טעמא דכיון דקיי"ל שבאמצע הפרק דפסוקי דזמרה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, וביארו הפוסקים שמפני היראה והכבוד היינו אביו ואימו שהוא חייב בכבודם ומוראם, א"כ אמירת קדיש יתום הוי כעין לשאול בשלום או"א שאומר הקדיש לע"נ ושלומם, ולכן מותר להפסיק אפילו באמצע הפרק, כיון שאם לא יגיד הקדיש נראה בעיני הציבור כמזלזל ומבזה אותם, וכמ"ש כיו"ב גם בשו"ת משיב דברים (חיו"ד סי' ריב). ע"ש.

ולכן י"ל נמי בדברי רבינו החיד"א הנ"ל דאמנם דהקדיש אינו מצוה וכו', מ"מ עתה שכבר נהגו באמירתו אם ישמע בקול אביו ולא יאמר קדיש הוי כמזלזל באימו, וא"כ יוצא דהוי כאומר לו אביו לזלזל באימו דאית ביה איסורא (דהוי איסור דאורייתא, דבזיון אביו ואימו לכו"ע הוי דאורייתא אף אחר מיתתם) וא"צ לשמוע בקולו. וק"ל וצ"ע. (ומ"מ בעיקרא דמילתא לענין דינא אם צריך לשמוע בקול אביו שלא לומר קדיש על אימו כבר כתבנו מזה לעיל מש"כ הנודע ביהודא והגרע"א, ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ).

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi