* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ח הערה ב
הנה על דברי הברייתא דשמחות הכא דנקט
"אלא מפני כבוד המקום" יש לציין ע"ז הא
דנסתפק במנחת חינוך (מצוה לג) בענין מצות
כיבוד אב ואם, אם היא מצוה שבין אדם
למקום או בין אדם לחבירו, ונפק"מ
בענין העושה תשובה דבענין שבין אדם לחבירו לא
מהני תשובה ויוה"כ אלא עד שירצה
את חבירו. ע"ש. ולכאורה היה אפשר לומר עוד נפק"מ
בזה בענין חיוב כבודם לאחר מיתה, דאי
הוי מצוה שבין אדם לחבירו הוא דוקא מחיים
ובמותם אזדא לה המצוה, אבל אם הוי בין
אדם למקום יש לה המשכיות אע"ג שהם אינם
קיימים. וממילא הוא שאומרת כאן הברייתא
דחייב בכבודם אף לאחר מיתה כיון שמצוה זו
היא "מפני כבוד המקום", כלומר
דכל עיקרא של מצוה זו היא בין אדם למקום, לכבד את
רצון המקום ב"ה שציוה בכבודם, (וכעין
שאמרו בקידושין (ל ע"ב) בזמן שאדם מכבד את
אביו ואת אימו אומר הקב"ה מעלה אני
עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני וכו', ע"ש.
והרי דהתכלית היא הכבוד שכלפי שמים. וק"ל),
ובחיים אפשר שתערובת זרה יש בה שאינו
עושה לכבוד המקום לגמרי, אבל לאחר מיתה
מצוה זו מתקיימת במלואה, ולכן נקט נמי
גדול המכבד או"א במיתתן" וכו'
דהוא גדול כיון שמקיים מצוה זו בתכלית הראויה שהיא
כבוד המקום, והיינו מצוה שבין אדם למקום.
וא"כ הא בהא תליא כיון שהוא מצוה שבין
אדם למקום הוי נמי לאחר מיתה. וק"ל.
[וגם הנה לפי מה שכתב הספורנו בפר' יתרו
(שמות כ יב) לבאר בענין חלוקת עשרת הדברות
שהיו מחולקות חמש על לוח זה וחמש על
לוח זה, דהחמש הראשונות שהיו על הלוח
הימני הם כוללות מצוות שבין אדם למקום
והחמש שעל הלוח השמאלי היו כוללות מצוות
שבין אדם לחבירו. יעו"ש. וכ"כ כיו"ב גם
המלבי"ם בביאור התורה והמצוה על
המכילתא (שמות כ יג - יד) דהלוח הימיני הם מצוות
שבין אדם למקום והלוח השמאלי מצוות שבין
אדם לחבירו. ע"ש. וכן נרמז ענין זה גם
בדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת
(שם יב). ע"ש. וא"כ הרי מצות כיבוד או"א "כבד את אביך
ואת אימך וגו'" נאמרה בלוח הראשון
בכלל המצוות שהם בין אדם למקום, ושמע מינא
דחשיב כמצוה שבין אדם למקום. וק"ל].
ברם הנה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות
ריש פרק א' דפאה (משנה א) מתבאר שמצוה זו
של כיבוד או"א היא בכלל המצוות שבין
אדם לחבירו וכמ"ש שם בזה"ל: המצות כולן
נחלקין בתחילה על שני חלקים, החלק האחד
במצות המיועדות לאדם בנפשו במה שיש בינו
ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת
ועכו"ם, והחלק השני במצות התלויות בתועלת
בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה
והאונאה והאיבה והנטירה וכגון הציווי
באהבת איש את חבירו וכו' וכבוד האבות
והחכמים שהם אבות וכו'. ע"ש. והרי שהרמב"ם
ז"ל כלל למצוה זו של כבוד או"א
בכלל המצות שבין אדם לחבירו. וראה גם בס' כנסת
חיים (עמ' כח אות נה). יעו"ש. וראה
עוד בס' פרדס יוסף ח"ב (דף קסט ע"ב) שג"כ דן
בענין זה אי כיבוד או"א הוי מצוה
שבין אדם למקום או בין אדם לחבירו, והביא את
דברי הרמב"ן שכתב דמצות הכיבוד היא
אחת המצות שבין אדם למקום כיון דהוא שותף
ביצירה. ע"ש. [וכאמור שכן עולה מדברי
המפרשים הנ"ל שמבארים דהדיברות דבלוח
הימיני הם מצוות שבין אדם למקום, והרמב"ן
מכללם. וראה גם בדברי המשך חכמה פר'
קדושים (יט ג) שכתב לבאר שם דענין מצות
כיבוד או"א הוא הכשר מצוה לכבודו של
הקב"ה ועשיית רצונו, ולכן הוה אמינא
דכיבוד או"א דוהה מצוה מן התורה והוצרך
הכתוב להזהיר "איש אימו ואביו תראו
ואת שבתותי תשמורו". יעו"ש. וראה גם גמ'
יבמות (ו ע"א). ע"ש. ואכמ"ל].
וע"ע בספר חסידים (סימן תקעג) שכתב
שם: מה שאמרו האב שמחל על כבודו כבודו מחול,
מדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב. ע"ש.
ולכאורה מדבריו אלה מתבאר נמי דמצוה זו של
כיבוד או"א הוי מדין בין אדם למקום,
ולהכי אע"ג שמחלו עדין מדיני שמים חייב על
מצוה זו. (ובספרים הנ"ל לא ראיתי
שהביאו ראיה מדברי ספר חסידים כאן. וצ"ע). וראה
עוד בשו"ת הרדב"ז (ח"א
סי' תקכד) שכתב, דאע"ג שאב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ
כשהבן מכבדו אכתי מקיים מצוה זו. ע"ש.
ולפי דברי ספר חסידים הנ"ל אייתי שפיר
כיון שאע"ג שהוא פטור בכה"ג
שאביו מחל על כבודו מדיני אדם, אבל מ"מ הרי הוא חייב
מדיני שמים, ועל כן אם מכבדו עדיין מקיים
את המצוה. וראה גם במקור חסד בס'
חסידים (שם אות ד). ע"ש. ומ"מ
כאמור עולה מהכא דמצוה זו דכיבוד או"א הוי מצוה
שבין אדם למקום, ולפי דברינו הנ"ל
עוד מתבאר דאיכא סיוע להכי מהברייתא דמס'
שמחות פ"ט הנז', ואמרינן נמי דהא
בהא תליא כיון דכבודם הוי מצוה דבין אדם למקום
ממילא נמי חייב בכבודם אף אחר מיתה.
(וע"ע לרבינו החיד"א בביאורו "ברית עולם" על
ספר חסידים (סימן קנב) שעמד להעיר בהא
דכתב בס' חסידים לבאר עובדא דרב הונא דקרע
שיראי באפי רבה בריה לבדוק אם יכעוס או
לא, והרי עובר בלפני עיור שמא יכעוס,
וביאר דמחל לו. ולכאורה מה יועיל הרי
הרב ס"ח גופיה ס"ל דלא מהני מחילה בזה כלפי
שמים, ותירץ דבדברים קלים כבודו מחול.
ע"ש. ומ"מ חזינן דבעיקר כיבוד או"א
כבדברים גדולים אין אביו יכול למחול לו
לגמרי גם כלפי שמים, והיינו משום דהוי
למצוה זו מצוה שבין אדם למקום. וראה גם
בביאורו "ברית עולם" ע"ס חסידים (סי'
תקעג) וכן בדבריו בשיורי ברכה חיו"ד
(סי' רמ סק"ט) שכתב לבאר לפי דברי ס"ח הנ"ל
דס"ל שאב שמחל על כבודו כבודו מחול
היינו מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב, הא
דחזינן שיעקב אע"ה נענש על מה שלא
קיים כיבוד או"א במשך כ"ב שנים כמ"ש חז"ל,
ואמאי הרי יצחק אע"ה מחל על כבודו,
אלא נראה דנענש משום שאע"ג שמחל על כבודו
בדיני שמים חייב. ע"ש. ואיברא דבספרי
שו"ת עטרת פז ח"א (חאו"ח סימן י' עמוד רלד)
עמדנו לבאר עוד מדוע יעקב אע"ה נענש
על מצוה זו דכיבוד או"א, הרי נשלח בשליחות
אביו ואימו וכו'. יעו"ש).
ועכ"פ יש לעמוד לפי ביאורינו בדברי
הברייתא דמס' שמחות דעולה מהתם דמצוה זו
דכיבוד או"א הוי מצוה דבין אדם למקום,
מדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות דמבואר
בדברים דמצות כיבוד או"א הוי מצוה
דבין אדם לחבירו. אולם י"ל דאי משום הא לא
אריא, ואדרבה הנה י"ל דהרמב"ם
ז"ל לשיטתיה אזיל, דעי' בתועפות ראם על היראים
(סימן רכא אות ה) שהביא בשם נמוקי מהרא"י
על הרמב"ם שכתב לבאר דדעתו של הרמב"ם
היא דהא דמכבדו לאחר מותו בלי ספק הוא
רק מדרבנן. ועפ"ז כתב ליישב דלא תקשי על
הרמב"ם מהגמ' דבבא מציעא (סב ע"א)
דאיתא התם שאם הניח להם אביהם ליתומים פרה וכל
דבר המסויים שגזל מאחרים דחייבים להחזיר
מפני כבוד אביהם, והקשתה הגמרא הא כיון
שעשה עבירה ואינו בכלל "עמך"
אין חייבים בכבודו, ותירצה כשעשה תשובה. והרי
להרמב"ם חייבים בכבוד או"א
אפילו כשהם רשעים וכמ"ש בפ"ו מהל' ממרים הי"א, ומדוע
צ"ל שעשה תשובה. אולם עתה י"ל
דס"ל להרמב"ם כיון דאחר מיתה כבודו הוא רק מדרבנן,
והם אמרו חייב בכבודו רק כשאינו רשע,
אבל בחיים חיותו דכבודו הוא מדאורייתא
חייבים בכבודו בכל גווני אף כשהוא רשע
כיון דהתורה לא חילקה. ע"ש. ומעתה לפי
המבואר בנמוקי מהרא"י דהרמב"ם
ס"ל דאינו חייב בכיבוד או"א במיתתן מדאורייתא, א"כ
י"ל דאדרבה הא גרמא ליה הכי דסובר
כן משום דס"ל דמצוה זו דכאו"א הוי מצוה שבין
אדם לחבירו, וכל קיומא היא דוקא בחיי
אביו ואימו אבל לאחר מיתה לא. אבל לעולם
לפי דברי הברייתא דמס' שמחות הוי מצוה
זו בין אדם למקום, ולכן חיובה הוא אף לאחר
מיתתן.
אלא דא"כ לפי דברינו נמצא דאיכא
סתירה לדברי הרמב"ם ממס' שמחות הנ"ל, אולם הנה
בתועפות ראם (שם) אחר שהביא ראיה זו ממס'
שמחות דמשמע דחייב בכאו"א אף לאחר
מיתה, הקשה מדברי הנו"ב (הנ"ל)
דמבואר התם מדבריו דמצות כיבוד או"א אחר מיתה הוי
דרבנן, ולכן כתב לבאר דצ"ל שכוונת
הברייתא במס' שמחות היא לענין יפוי המצוה
וטהרתה לשמה, אבל לעולם אחר מיתה הוי
מדרבנן והא כדאיתא והא כדאיתא. ע"ש. כלומר
דלעולם אף לדעת הבריתא דמס' שמחות מצוה
זו דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי דרבנן, והא
דאיתא התם גדול וכו' לאו היינו דגדול
ממש ודאחר מיתה הוי נמי דאורייתא, אלא גדול
מצד שהוא לשמה. ואולם עדין צ"ע במה
שכתבנו לתלות הא בהא מצות כיבוד או"א אחר
מיתה לענין אם מצוה זו היא מצות עשה שבין
אדם למקום או חבירו, דהרי ספר חסידים
ס"ל דמצוה זו הוי בין אדם למקום
וכנ"ל שדייקנו כן מדבריו שכתב (בסי' תקעג) דמה
שאמרו האב שמחל על כבודו כבודו מחול,
מדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב, דמשמע
דהוא דאורייתא. ואילו מאידך גיסא מדבריו
שכתב (בסי' שמה) "שהזכירו הגר"ח פלאג'י
ורבי אליהו הכהן במדרש תלפיות" להביא
עיצות שונות לאדם שיוכל לקיים מצוה זו
דכיבוד או"א אחר פטירתן ע"י
שיכבד תלמידי חכמים ואחיו הגדול וכו', לדברינו מאי
צורך בזה הרי אף לאחר פטירתן הוי דאורייתא
כיון דס"ל דהיא מצוה שבין אדם למקום.
ויש ליישב. ועכ"פ צ"ע עדיין
אם יש לתלות הא בהא, אם מצות כאו"א הוי מצוה דבין
אדם למקום או בין אדם לחבירו לענין אם
כבודם לאחר מיתה הוי דאורייתא או דרבנן.
וכן נמי הדיוק שכתבנו מלשון הברייתא
"אלא מפני כבוד המקום" דמשמע שמצוה זו היא
שבין אדם למקום צ"ע עוד בדבר אם
יש לדייק כן.
ועוד ראיתי בשו"ת בצל החכמה (ח"ו
סימן כב אות ה) שהביא את דברי ס' תניא רבתי
(סימן ק) שכתב, שנו חכמים גדול המכבד
את אביו ואת אימו במיתתן מאלו כבדן בחייהן
שהמכבדן בחייהן אינו מכבדן אלא מיראה
והמככדן במיתתן אינו מכבדן אלא מפני כבוד
המקום וכו' [והוא לשון הברייתא דמס' שמחות
הנ"ל], וכתב ע"ז דמוכח מהכא שפיר
דכיבוד או"א הוי דאורייתא, דאי דרבנן
מה בכך שבחייהן אינו מכבדן אלא מיראה, הא
מ"מ מקיים מצוה דאורייתא, ובמיתתן
אע"ג שאינו מכבדן אלא מפני כבוד המקום מ"מ
אינו מקיים בזה רק מצוה דרבנן, וא"כ
אמאי "גדול המכבדן במיתתן יותר מבחייהן" מאי
"גדול" איכא, אלא ודאי דתרוויהו
בין בחייהן ובין במיתתן הוי מדאורייתא, ולכן
שפיר גדול המכבדן במיתתן יתר מבחייהן.
ע"ש. הן אמת דהנה הגירסא שלפנינו במס'
שמחות (שם) היא, "גדול המכבד את
אביו ואת אימו במיתתן כאילו כבדן בחייהן" וכו',
ואין הגירסא "מאילו", ומשמע
לפי גירסא זו שלפנינו שהן שוין, וממילא לפי גירסא זו
י"ל דאה"נ דמצוה זו דכיבוד
או"א הוי לאחר מיתה מדרבנן, אלא דבהשואה יוצא דהוא
שוה לכבודם מחיים, כלומר דבחיים מחד גיסא
הוי מדאורייתא אבל הוא נחית דרגא מפני
שהוא מיראה, ולאחר מיתה נחית דרגא דהוי
מדרבנן אבל אית ביה עילויא דהוא מפני
כבוד המקום, ולכן נקט "כאילו"
דהיינו שבסופו של דבר שניהן שוין, ולא נקט "מאילו"
דמשמע שלאחר מיתה הוא עליון יותר. ועתה
הפירוש הוא בברייתא "גדול המכבדן במותן -
ואע"ג שהוא דרבנן - כאילו כבדן בחייהן
- דהוא דאורייתא - משום דאת חסרון
הדאורייתא דלאחר מיתה משלים מה שהוא לשמה.
וק"ל.