למעלה
ואגב אורחין אפשר לבאר ע"פ דברים אלו ג"כ את דברי הגמ' בברכות (סא ע"א) דאמרינן התם אמר ר' יוחנן אחורי ארי ולא אחרי אשה וכו'. ע"ש. ומריש הוה אמינא דר' יוחנן לאו דוקא קאמר, אלא בדרך גוזמא נקט להגדיל את חומר הענין, וכעין מש"כ הריב"ש בתשובותיו (סי' קעא) שכתב שם, דדרך חז"ל להפליג בחומרת העוונות כדי שישמרו בני אדם להזהר בהם, ולכן אמרו בערכין (טו ע"ב) כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, ובנדרים (מ ע"א) אמרינן כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים, ובשבת (קה ע"ב) אמרו השובר כלים בחמתו כאילו עובר ע"ז, וכי יאמר אדם באלו וכיוצא באלו יהרג ואל יעבור, הא ליכא למימר, אלא היינו להגדיל את חומר העוון. ע"ש. וכעין זה כתב נמי הרמב"ם בפרוש המשניות פ"ז דסנהדרין (דף נד ע"א). יעו"ש. וראה עוד בשו"ת זרע אמת (ח"א חאו"ח סו"ס פט), ובהגהות נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב (ריש עמוד קיח), ובשו"ת פני יהושע (ח"ב סי' מד), ובשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' כח אות ט). ע"ש. וא"כ ה"ה הכא מאי דאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה לאו דוקא אמרו, דבאמת אין הוא צריך לסכן עצמו שלא ללכת אחרי אשה, אלא דהגמ' נקטה בהאי לישנא להדגיש את חומר האיסור של המהלך אחרי אשה.

אולם לדברים הנ"ל אפשר לומר דדברים כפשוטם ממש, ואף שמסכן את נפשו במה שהולך אחרי הארי. והיינו טעמא דהרי האי איסורא להלך אחרי אשה הוא משום הרהור וכמבואר בתשובת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע) שכתב שם, דאיסור ההליכה אחרי אשה הוא אפילו בשלא בתוך ד' אמותיה, דכל שהולך אחריה אסור שלא יבוא לידי הרהור ע"י הילוכה ותנועותיה. ע"ש. ב ומכיון דאיסור הרהור הוא מדאורייתא וכמבואר לעיל, א"כ נמצא שדבר זה הוא בגדר אביזרייהו דג"ע דאורייתא, וזה בכלל מאי דאמרינן ביה יהרג ולא יעבור. ועי' במהרש"א ברכות (שם בחידושי אגדות ד"ה אחרי ארי) שמדבריו ג"כ משמע דדברים כפשוטם, שכתב שם, דיש לפרש כולה מילתא דהסוגיא שם באי אפשר לו להמלט אלא מאחד מהם, כי ההיא דע"ז (יז ע"ב) בעובדא דר"ח ורי"ו דהיה לפניהם ב' שבילים אחד של ע"ז ואחד דבי זונות וכו', וה"ה הכא אם א"א לו להנצל אלא שילך באחד מהם ילך לו אחרי הארי ולא אחרי אשה. ע"ש. ומשמע מדבריו אלו דילך אחרי ארי ממש. וכן משמע נמי מדברי הרא"ש בפסקיו לברכות שם (פ"ט סי' כו) שהביא האי דינא בסתמא אחרי ארי ולא אחרי אשה וכו', וגם בנו רבינו יעקב בקיצור פסקי הרא"ש (שם) נקט האי דינא פסיקתא אחרי ארי ולא אחרי אשה, וגם הרי"ף בפסקיו לברכות (שם) הביא האי מתניתא דאחרי ארי ולא אחרי אשה בסתמא. ע"ש. ומשמע דס"ל דהוא דינא פסיקתא ולא גוזמא בעלמא. וכן ראיתי גם בפקודת הלוים לרבינו אהרון הלוי בפירושו למסכת ברכות (שם) שג"כ הביא את האי דינא בסתמא אחרי ארי ולא אחרי אשה וכו'. ע"ש. ומשמע מדברים אלו דדבר זה הוא מילתא פסיקתא להלכה, ודברים כפשוטם. וע"ע בחידושי הגר"א [הנקרא "אמרי נועם" - דפוס וורשא תרנ"ט] עמ"ס ברכות (שם) דג"כ מתבאר מדבריו דהדברים כפשוטם ממש, דשם ביאר דהא דאמרה הגמ' אחרי ארי ולא אחרי אשה, דב' ענינים אלו הם בכלל עשרת הדברות לאו דלא תרצח ולאו דלא תנאף, והגמרא באה לחדש שאע"פ שע"י הליכתו אחרי הארי עובר בלא תרצח דכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם, מ"מ הוא יותר טוב משיעבור על לא תנאף דהיינו זה שהולך אחרי אשה, משום דיותר חמור ההליכה אחרי אשה שיש בזה לאו דלא תנאף מהליכה אחרי ארי שיש בזה לא תרצח. ע"ש. ומשמע מדברים אלה להדיא דהא דאמרינן אחרי ארי היינו הליכה אחרי ארי ממש ואע"ג שמסכן עצמו למיתה בזה. וק"ל. (ומה שאין אנו נזהרים בזה היום כ"כ עי' מש"כ בזה בס"ד לקמן). איך שיהיה דברי הרמ"ה באו לכלל ביאור, אולם עדין צ"ב דדילמא האי נקט בלישניה "ולסכוני בנפשיה" היינו אע"ג שע"י עצימת עיניו יכול לבוא לידי ספק סכנה, אולם שיהיה חייב למסור עצמו למיתה ממש בגדר יהרג ולא יעבור דילמא אינו חייב, וכן נמי גבי האי דאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה וכו' היינו משום שהוא ספק סכנה בלבד דאין זה בטוח שהארי יזיקו, שהרי כשהארי שבע הוא אינו מזיק כלל דאין דרכו לילך ולהזיק כי אם למלאות רעבונו ובזולת זה הוא רחמן על הברואים החלשים ממנו, וכמ"ש בס' הברית ח"א (מאמר יד פרק ג). יעו"ש. וק"ל. ועוד צ"ע בזה ובדברי הרמ"ה, ואכמ"ל יותר.

נהדר אנפין לנידון דידן, דאמנם אף אם כנים דברינו במה שרצינו לדייק מדברי הרמ"ה שבמקום דאיכא דרכא אחרינא שהיא תגרום לו להפסד ממון, בכ"ז הוי בכלל דרכא אחרינא שאסור לו לעבור במקום שיש בו מראות אסורות. הנה לכאורה מדברי התוס' בפסחים (כה ע"ב ר"ה לא אפשר) אפשר לדייק דלעולם בכהאי גוונא לא חשיב דרכא אחרינא, דהא כתבו שם לגבי מאי דאמרה הגמ' התם בלא אפשר ולא מכוין לכו"ע שרי, דכל דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול הוי כלא אפשר. ע"ש. ולפי דבריהם אלו אפ"ל דה"ה בענין דרכא אחרינא, דכל שהדרך השניה תגרום לו טורח גדול לא חשיב כדרכא אחרינא, ואין הוא צריך להטריח את עצמו ללכת בדרך הוו. ובאמת כן מתבאר נמי להדיא מדבריהם בעבודה זרה (מח ע"ב) שלגבי מאי דאמרה הגמ' התם, דאי ליכא דרכא אחרינא מותר לעבור מתחת לעץ אשרה, כתבו התוס' (שם ד"ה אי דליכא דרכא אחרינא), פי' קצר כזה, דאי בעינן למימר אפילו ארוך יותר אין לדבר סוף. ע"ש. (ועי' בשו"ע הל' עבודת כוכבים (סי' קמב ס"ט) שמרן נקט בלשונו ג"כ כדברי התוס', שכתב שם, ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה וכו'. ע"ש). הא חזינן מדבריהם אלו ביתר שאת דלא חשיב דרכא אחרינא אלא כשב' הדרכים שוות לגמרי ממש, ואפילו אם הדרך השניה ארוכה מעט לא הוי כדרכא אחרינא, וא"כ אפשר לומר דה"ה נמי אם הדרך השניה תגרום לו הוצאת ממון יתירה לא חשיב כדרכא אחרינא.

ואיברא דהתוס' בפסחים נקטו בלשונם "דטורח גדול" חשיב כלא אפשר, ומשמע מהכי דדוקא בטורח גדול הוי כלא אפשר. אולם הנה הריטב"א בחי' לפסחים (שם ד"ה איתמר הנאה), כתב וז"ל: כתב הרי"ט ז"ל, דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא אפשר, היינו אפשר בלא שום טורח או לא אפשר אלא בטורח, תדע, דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירה, והא ודאי אפשר ע"י טורח, וכן פירש הרא"ה ז"ל. עכ"ל. ע"ש. קא חזינן מהריטב"א שהוא לא נקט בלשונו "טורח גדול" כהתוס', אלא כתב דאפשר הוי בלי טורח, ובמקום שיש בו טורח הוי כלא אפשר, ומדבריו אלו שכתב "דאפשר הוי בלי שום טורח" משמע לכאורה דבגוונא דאיכא טורח אפילו הוא כל שהוא ומועט הוי כלא אפשר. וכן מצאתי גם לרבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה) שנקט כדברי הריטב"א, שכתב שם, ופרוש לא אפשר שאינו יכול לעשות מלאכתו אלא בטורח. ע"ש. ולא נקט טורח גדול. ומשמע לכאורה דה"ה בטורח כל שהוא דהוי כלא אפשר. וממילא לפ"ז יוצא שה"ה בענין דרכא אחרינא, דאי איכא אפילו טורח קטן לא חשיב כדרכא אחרינא. וה"ה היכא דצריך להוציא ממון דנמי לא חשיב כדרכא אחרינא, דלא גרע מטורח כל שהוא שכתב הריטב"א דחשיב כלא אפשר. ואדרבה מהגמ' דפסחים (י ע"ב) משמע דהוצאת ממון עדיפא מטירחת הגוף, דאמרינן התם בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו. יעו"ש. וע"ע היטב בגמ' ברכות (לב ע"ב) גדולה תענית יותר מן הצדקה וכו', ובגמ' פסחים (כה ע"א), ובעיני כל חי להגר"ח פלאג'י בחי' לפסחים (שם), ובפני יהושע בחי' לפסחים (כה ע"ב) ד"ה איתמר, ובספר שערים המצויינים בהלכה על קצשו"ע (ח"א סי' לז אות ט). ע"ש. ואחר זמן ראיתי בתבואות שור (סי' א סק"ג) שג"כ נגע בענין זה האם יש להשוות טירחת הגוף להפסד ממון, וראה בדבריו שם שסיים וכתב: וא"א ליתן שיעור בענין זה כמה חשיב טורח כי הכל לפי האדם. ע"ש. וע"ע בשו"ת שאלי ציון ח"א (סי' יט אות א) מש"כ בזה ג"כ. ע"ש. אולם הנה בתוס' רבינו פרץ פסחים (שם) ד"ה לא אפשר וכו', ובתוס' שאנץ (שם), כתבו דכל דהוי ב "טורח גדול" חשיב כלא אפשר, והוא כלשון התוספות בפסחים הנ"ל. ע"ש. [וראה במאירי פסחים (שם) ד"ה הנאה הבאה, דמתבאר קצת מדבריו שאפילו בטורח גדול חשיב כאפשר, וכן דייק מדבריו גם הרב המגיה שם (הערה 96). ע"ש. אולם אין זה ברור לגמרי משום שבחידושיו בשבת (כט ע"ב) משמע דלעולם במקום טורח גדול חשיב כלא אפשר, וכמו שכתב הרב המגיה גופיה שם. יעו"ש. וע"ע בפירוש רבינו חננאל פסחים (שם) שכתב וז"ל: כל היכא דאפשר, פי' יש דרך אחרת ואפשר לו שלא יעבור דרך שם. ע"ש. ולכאורה משמע מדבריו דבכל גוונא שיש דרך אחרת לעבור בה הוי בגדר אפשר, ואף שיהיה לו בזה טורח. ועוד צ"ב].

אמנם הנה י"ל דאף לפי התוספות בפסחים ותוס' רבינו פרץ ותוס' שאנץ, שנקטו בלשונם שטורח גדול הוי כלא אפשר ומשמע דטורח סתם חשיב כאפשר, אפ"ל דמודים הם דאה"נ שהיכא דאיכא הוצאת ממון הוי כלא אפשר, משום דהוצאת ממון הוי בכלל טורח גדול, שהרי מצינו למרן שכתב בשו"ע יו"ד (סי' קב ס"ג) בענין כלי שנאסר מבליעת איסור, ונתערב בכלים אחרים ואינו ניכר, שהוא בטל ברוב ואין דנים אותו כדבר שיש לו מתירין כיון שיכול להגעילו, ולא יהיה בטל, שהיות וצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו ממילא לא הוי כדבר שיש לו מתירין. ע"ש. ודברים אלו הם מדברי הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי סוף שער רביעי). יעו"ש. ועי' בש"ך (שם סק"ח) שהביא את דברי מהרי"ל דחולק על הרשב"א, ומתבאר מדבריו דבהפסד מועט הוי כדבר שאין לו מתירין, ורק בהפסד מרובה יש להקל. ע"ש. והנה החכמת אדם (כלל נג סכ"ג) פסק דבהפסד מרובה דוקא הוי כדבר שאין לו מתירין (והיינו כהש"ך), והוסיף וכתב, דאף בגוונא שאין לו הפסד מרובה, אולם יש לו טורח גדול הוי כדבר שאין לו מתירין. ע"ש. הרי שמתבאר מדבריו דטורח גדול והפסד מרובה דינם שוה ובקנה אחד הם עולים. ושו"ר גם בספר שערים המצויינים בהלכה על קצשו"ע (ח"א סי' לז אות ט) דדן התם בענין כלי שלא נטבל שנתערב בכלים שנטבלו, ויש לו טירחא גדולה לטבול מחדש את כל הכלים, והעלה דאמרינן שכלי זה הוא בטל ברוב ולא חשיב כדשיל"מ כיון שיכול להטביל את כל הכלים, שבהיות ויש בזה טורח וקושי חשיב כדבר שאין לו מתירים. והביא ראיה מדברי החכ"א (הנ"ל) דהפסד ממון וטורח דמי להדדי, וממילא כשם שבהפסד ממון נפסק בשו"ע יו"ד (סי' קב ס"ג) דלא חשיב כדשיל"מ ה"ה בטורח. ועוד הביא שם ראיה מהגמ' ברכות (ט ע"ב) דלעולם טורח והוצאת ממון שווים הם, דאמרינן התם אמר ר' יוחנן לר"ז ריש לו ליתן שכר כדי לראות פני מלך, משום דאמר ר"י לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלך וכו', א"כ רואים שהגמ' מדמה הוצאת ממון לטירחת הגוף של ריצה. ע"ש. [ובעיקר מילתא במאי דדן הרב שערים המצויינים (הנ"ל) אם במקום טורח לא הוי כדשיל"מ, עי' היטב בתוס' עבודה זרה (עג ע"ב) ד"ה טבל מאי טעמא, ובדברי הרשב"א בתוה"ב הארוך (בית רביעי ש"ד, דף לח ע"א), ובמאירי בחי' לחולין (צז ע"א) בד"ה אף כל דבר. ע"ש. וע"ע בפרי תואר ביו"ד (סי' קב סק"ד), ובשד"ח (כללים מער' ד אות פה ובמער' ד כלל ט אות ח), ובשו"ת תורה לשמה (סי' רצז). יעו"ש. וראה גם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תל וסי' תרפז), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' פא). ע"ש. ואכמ"ל בזה]. עכ"פ מדברימ אלו מתבאר דענין הפסד ממון וענין טורח שווים הם, וא"כ כשם שבטורח לא חשיב כדרכא אחרינא ה"ה בענין הפסד ממון. אולם עדין לפי התוס' בפסחים שנקטו "טורח גדול", אפשר דרק במקום הפסד ממון גדול חשיב כלא אפשר, אבל במקום שהפסד הממון הוא לא גדול לא.

והנה ראיתי בשו"ת אז נדברו (ח"ז סי' עה) כי הרב השואל שם הביא את דברי התוס' בע"ז (מח ע"ב) הנ"ל שמתבאר מדבריהם דלא הוי דרכא אחרינא אלא כשב' הדרכים שוות, אבל אם אחד הוא יותר ארוך לא. וכתב ע"ז דאין משם ראיה לנידון דידן, משום שכל מה שדיברו שם תוס' זה דוקא בענין עבודה זרה, דאין בו אלא איסור בלבד, ולהכי לא החמירו בזה חכמים להטריח יותר מדאי, אולם בענין מראות אסורות שהוא ענין של תאוה לאו מילתא היא לומר שאם הדרך השניה יותר ארוכה דא"צ לטרוח, וכי בכה"ג אין חשש של תאוה אם בכ"ז ילך בדרך שיש בה מראות אסורות, ולכן פשיטא ליה להרב השואל דבגוונא שיש לו אפשרות אחרת מלעבור במקום שיש בו מראות אסורות, אף שזה יגרום לו להוצאות ממון (כגון נסיעה במונית פרטית במקום אוטובוס), חשוב כדרכא אחרינא. ע"ש. ואמנם האמת היא דאף לו יהי כן כדבריו שאין ראיה מדברי התוס' בע"ז (שם) משום דמיירי התם בענין ע"ז בלבד, (ועי' היטב בחי' הריטב"א ע"ז (שם) בד"ה הא דאיכא וכו'. ע"ש), אולם מדברי התוס' בפסחים הנ"ל (כה ע"ב) לכאורה שפיר הוי ראיה, דהרי התם דברו בענין לא אפשר ולא מתכוין, והסוגיה התם מיירי בכל האיסורים עי' בריטב"א יומא (לד ע"ב) ר"ה אמר אביי, ובפני יהושע בחי' לשבת (ריש דמ"ב ע"ב), ובמלא הרועים (מער' דבר שאינו מתכוין אות א), ובש"ך יו"ד (סי' קמב סקל"ד). ע"ש. וממילא מאי דהסיקו התוס' התם דבטורח גדול חשיב כלא אפשר הרי זה בכל האיסורים, ולכן גם במילתא דמראות אסורות הוי דינא הכי דטורח גדול לא הוי כדרכא אחרינא. [ואף למה שהבאנו לעיל מדברי הח"ח בשמירת הלשון (כלל ו אות יד), שמדבריו שם עולה דענין עריות חמיר טפי משאר איסורים, ולכן כתב שם דאע"ג שבשאר איסורים שרינן אפשר ולא מתכוין כמבואר בגמ' דפסחים (שם), בכ"ז בעריות אוסרים כיון שנפשו של אדם מחמדתן ושמא בסופו יתכוין, ולכן באיכא דרכא אחרינא אסור ללכת שם אף שלא מתכוין, עכ"פ לגבי אופן דלא אפשר ולא מתכוין לכאורה שוה איסור עריות לשאר איסורים כדחזינן מהגמ' דב"ב (שם) דבליכא דרכא אחרינא שרי, וזה משום שהוא בגדר לא אפשר ולא מתכוין, וממילא כשם שבטורח גדול הוי כלא אפשר ה"ה דהוי כליכא דרכא אחרינא. וק"ל. ודו"ק].

ושו"ר בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"ד סי' קנב אות יא) דהתם דן בענין מה שיש נוסעים ברכבת או טסים באוירון, ולפעמים מקומו סמוך לאשה ובא לידי נגיעה, והעלה שם להתיר ע"פ הגמ' דפסחים (כה ע"ב) הנ"ל דהיכא דלא אפשר ולא מתכוין לכו"ע שרי, ולפי מה שכתבו התוס' דאפילו אפשר לו בדרך אחרת אלא שהוא טורח גדול חשיב כלא אפשר, ה"ה כאן אע"פ שיכול לנסוע במונית פרטית ולהנצל מענין זה, אולם מכיון שיש בזה הוצאות ממון דינו כטירחא גדולה והוי כלא אפשר ולא מתכוין דשרי. ע"ש. וגם הלום ראיתי בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד חאבה"ע (סי' תרפו) שהרב השואל שם עמד לדון גבי אם מותר לנסוע בעגלה ציבורית (אוטובוס) כיון שנוסעות בו גם נשים ויכול להכשל במראות אסורות, וכתב, דאם הוא נוסע מעיר לעיר והדרך רחוקה שאין מצוי בזמן הזה ללכת רגלי זה נקרא ליכא דרכא אחריתי, ואם ישכור עגלה לבדו (מונית) ההוצאה מרובה ולא אמרו בב"ב (שם) דאי ליכא דרכא אחריתי ישכור עגלה מכוסה וכדומה. ואולי גם אם הוא נוסע בעיר עצמה משכונה לשכונה רחוקה וקשה קצת לילך רגלי והוא צריך למהר ג"כ יקרא ליכא דרכא אחריתי, וגם ההיא דב"ב י"ל דאם ילך דרך הנהר יגיע לביתו ברבע שעה ואם ירצה לסבב בהליכתו שלא בדרך הנהר ג"כ ימצא דרך, אבל יגיע לביתו למשל בשתי שעות וכי נימא דזה נקרא איכא דרכא אחריתי, וההיא דב"ב היינו אם יש אנשים שהולכים דרך הנהר ויש שהולכים בדרך אחר מפני שב' הדרכים הם במשקל אחד זה נקרא איכא דרכא אחריתי, ומסתימת הרב המשיב שם (הגרי"ח זוננפלד זצ"ל) נראה דמסכים עימו בדבר זה. יעו"ש. וממילא ה"נ י"ל בנידון דידן כיון שיש לו כאן הפסד כספי אם ילך לשוק הקטן ממילא לא חשיב דרכא אחרינא, דהא כאמור במקום שיש לו הפסד אם ילך בדרך השניה ממילא לא הא דרכא אחריתי.

הא קמן דהני רבנן ס"ל דהסוגיה בפסחים והתוס' שם מתבארים גם לענין עריות, ודוק מינה ואוקי באתרין דבנידון דידן נמי היכא דאית ליה הוצאות ממון (ובפרט ממון רב) כשילך לשוק השני הקטן דלא חשיב כדרכא אחרינא. ואסתייעא מילתא מן שמיא דמצאתי הלום בס"ד בשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) כעין דברינו אלה ממש, שכתב שם, בענין אדם שהיה ישן בחדר ובחדר הסמוך לו יש אשה המזמרת בקול ערב, דאם הוא אינו מתכוין להנות מקולה, אע"פ שהוא יכול ללכת לחדר אחר שמשם לא יוכל לשמוע את קול זמרתה של האשה, מצד דינא אינו מחוייב לעבור ללכת לחדר האחר היות ויש לו בזה טירחא לקום וללכת לשם וחשיב כלא אפשר, וא"כ דבר זה הוי בגדר אינו מתכוין ואינו אפשר דמהמבואר בגמ' דפסחים (כה ע"ב) חזינן דשרי. ע"ש. ומבואר מדברים אלו נמי דאף הרב בעל תורה לשמה (ומיהו מחברו עי' במ"ש בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח במילואים עמ' שעג. יעו"ש), מבאר את הסוגיה דפסחים אף לענין עריות דהיכא דאינו אפשר ואינו מתכוין דשרי, ובמקום טורח נמי חשיב כלא אפשר. (ואמנם יש להתבונן קצת בדבריו כי משמע מיניה שאף טורח שאינו גדול הוי בגדר דלא אפשר כמתבאר מהדברים שם. יעו"ש). וק"ל. וראה עוד בשו"ת אגרות משה להגר"מ פיינשטיין (חאבה"ע סו"ס נו) כעין דברים אלו, דדיבר התם בענין דרכא אחרינא וכתב שם בסוף דבריו וז"ל: ולכאורה נהי דליכא דרכא אחרינא, אינו אנוס, דהרי אפשר לו שלא לילך כלל לשם, ואף שצריך לילך לשמ לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו, מה בכך הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין. ולכן צריך לומר דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור, רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן כשיש לו צורך ללכת שם לצורכי פרנסתו וכדומה, ואינו מחוייב לחשוש ע"ז ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו, ורק כשאין לו צורך לעבור כאן כגון בדאיכא דרכא אחרינא, וה"ה כשאין לו צורך לילך שם דהולך רק לטייל, שאף בדליכא דרכא אחרינא הוא אסור לסמוך על עצמו, דזהו האיסור "ונשמרת" שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר. אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר וכו', עכ"פ חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל. עכ"ל. הרי שגם מדברי האגרות משה מתבאר דאף לענין מראות אסורות אמרינן, דהיכא דלא אפשר ולא מתכוין דשרי לעבור שם, ואף רק בשביל הפסד ממון. ומדאתינן להכי איכא למידק גם לנידון דידן דהיכא דיש הפסד ממון לא חשיב כדרכא אחרינא. [ואף שמדברי האגרות משה אין הכרח גדול לומר כן, די"ל שכל מה שהתיר משום פרנסה והפסד ממון זה בדליכא דרכא אחרינא, אבל שההפסד ממון יחשב כליכא דרכא אחרינא לא. וק"ל. עכ"פ מכללות הדברים הנ"ל שפיר מבואר דכשיש הפסד ממון בדרך השניה חשיב כליכא דרכא אחרינא]. ולכן בנידון הבעיה דירן נמי כיון שיכול להשיג הסחורה באזור השוק הגדול במחיר מוזל יותר מהשוק הקטן, ממילא יכול ללכת לשוק הגדול אף שיש שם יותר מכשולים ומראות נגעים, דהשוק הקטן לא חשיב דרכא אחרינא היות ואם ילך לקנות שם יגרם לו הפסד ממון דהמחירים שם גבוהים יותר.

[ולכאורה היה אפשר להביא עוד ראיה להיתרא מהא דחזינן בגמ' דע"ז (יז ע"א) גבי עובדא דרבי חנינא ורבי יונתן דהוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי אחד פתוח לפתח עבודת כוכבים ואחד פתוח לפתח דבי זונות, אמר חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה [ששחטו את יצרו ותש כוחו כמבואר בגמ' סנהדרין סד ע"א - רש"י], א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפיה ליצרן ונקבל אגרא, וכן עשו ללכת בשביל שיש בו פתח לב"ז וכו'. יעו"ש. והנה כבר עמדו המפרשים להקשות בזה מדברי הגמ' דב"ב (הנ"ל) דאמרינן דאי איכא דרכא אחרינא אין ללכת במקום שיש בו מראות אסורות, וא"כ היכי הלכו הני רבנן בשביל הזה שיש בו את פתח הבית זונות ושבקו לדרכא אחרינא של הע"ז, ועמד בזה באורך גם הגר"ח פלאג'י בס' עיני כל חי מס' ב"ב (נז ע"ב) ותירץ בזה כמה תירוצים. יעו"ש. אולם לכאורה היה אפשר ליישב בזה דלא חשיב דרכא אחרינא אלא היכא ששני הדרכים שוים ממש (וכמבואר בשו"ת שלמת חיים הנ"ל), אבל כל שיש איזה שינוי והבדל בהם לא חשיב דרכא אחרינא ויכול ללכת בדרך שרוצה כל ששומר עצמו, וממילא כיון שבדרך השניה היה ע"ז יכלו ללכת בדרך הזו אף שיש בה מראות אסורות. וא"כ ה"נ י"ל בנידון דידן כיון שאין ב' דרכים אלו של השווקים שוות לגמרי דיש הבדלים במחירים, ממילא לא חשיב דרכא אחרינא. אולם עדיין יד הנטויה לדחות דשאני התם שגם בדרך השניה יש איסור ולהכי לא חשיב דרכא אחרינא, אבל לעולם כל ששניהם של היתר ויש בהם רק הבדל בממון לא. וק"ל. עכ"פ כאמור בלא"ה יש לנו צדדי היתר בדבר].

ומה גם כי בצדק אחזה מש"כ הרב"ז בשו"ת אז נדברו (ח"ז סי' עה) שהשיב שם לרב השואל שכתב בפשיטות דאם יכול לשכור מונית פרטית חייב הוא לעשות כך ולא לנסוע באוטובוס שיש בו מראות אסורות, משום דחשיב כדרכא אחרינא, והשיב לו הרב שם שבזמנינו עתה שרבה הפריצות בעוה"ר וכמעט בכל מקום הוי כעומדות על הכביסה, הוי כליכא דרכא אחרינא, שהרי אין מקום שכמעט אין בו מראות אסורות, ואפילו אם יסע במונית פרטית עלול להכשל אם לא ישמור עצמו כראוי, א"כ מנא לן דמחוייב ללכת בדרכא אחרינא, שהרי בכל מקום שהולך צריך שמירה. ע"ש. וממילא ה"ה בנידון דידן, הרי גם אזור השוק הקטן אינו נקי לגמרי מעוון, אלא רק שיש בו פחות מראות אסורות כלפי השוק הגדול, וממילא אפילו אם ילך לשוק הקטן, יצטרך לעצום ולשמור עיניו מראות ברע, לכן לא חשיב כדרכא אחרינא. וק"ל.

ומילתא אגב אורחין קמ"ל, ע"פ דבריו אלו של הרב אז נדברו (הנ"ל), דהנה בספר לקט יושר [לרבינו יוסף בר משה תלמיד הרב תרומת הדשן] כתב (סי' שעו - דפוס ברלין תרס"ג) בשם רבו וז"ל: מצאתי, ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר, או אחר אימו משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרים כ"כ מלילך אחר אשה. ע"ש. ולכאורה דברים אלו חתומים ופורש אין להם, דמאי שנא שבזמן הזה אין אנו מוזהרים מלילך אחרי אשה וכי אטו אכשור דרי (יבמות לט: חולין צג:)? אולם לדברים הנ"ל אולי יש לבאר שכוונתו לומר, דכל מאי דהזהירו חז"ל שלא יהלך אדם אחרי אשה זה היה בזמנם שהיה אפשרות להשמר מדבר זה, שלא היו מצויים כ"כ נשים ברה"ר, אולם בזמן הזה שמצוי ושכיח מאוד שיהיו נשים ברה"ר, הרי אם יברח מאחרי אשה זו ימצא עצמו אחרי אשה אחרת, ומאי אהני ליה, לכן אין אנו מוזהרים היום כ"כ בזה. ושו"ר גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סי' נ) שעמד שם בביאור דברי הלקט יושר הנ"ל, ונשא ונתן בביאור הדברים גם עם הגרש"ז אויערבאך (שליט"א), ובין היתר הביא שם בשמו כביאור הזה, שבזמנינו היום שנמצאים ברחוב נשים כמעט יותר מאנשים הרי אם יברח מאחרי אשה זו ימצא עצמו אחרי אשה אחרת, לכן איננו מצווים בדבר זה עכשיו. ע"ש. [והיא לו נדפסה עתה בשו"ת מנחת שלמה (סי' צא אות כג). יעו"ש].

[ועוד רגע אדבר במאי דחזי הוית בשו"ת ציץ אליעזר (שם), דהרהמ"ח ביאר מדנפשיה את דברי הלקט יושר דלהכי אין אנו מוזהרים ללכת עתה אחרי אשה, שבהיות ובזמה"ז הנשים מצויות הרבה בין האנשים הורגלו בכך, לא חיישינן להרהורי עבירה ע"י ההליכה אחרי אשה, ודוקא בזמן חז"ל שהנשים לא היו מצויות כ"כ בחוץ היה חשש זה שלא ללכת אחרי אשה, שלא יבואו לידי הרהורי עבירה. ע"ש. והן אמת כי מצינו לסברא כעין זו, שהביאה הלבוש בחאור"ח בסופו (מנהגים אות לו) בענין אחר, דהתם הביא את דברי ספר חסידים (סי' תתשכ) שכתב, דכל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה בסעודת נשואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה. ע"כ. וכתב ע"ז הלבוש: ואין נזהרים עכשיו בזה, ואפשר משום שעכשיו מורגלות הרבה הנשים בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיא עלן כקאקי חיורי מרוב הרגלן ביננו, וכיון דדשו דשו. עכ"ל. ע"ש. וראה בשו"ת יוסף אומץ לרבינו החיד"א (רס"י מז) שהביא את דברי הלבוש הללו במה שהליץ על מה שנוהגים לברך שהשמחה במעונו אף שנמצאים נשים ואנשים יחדיו, ולא העיר כלום על דבריו, ומשמע דניחא ליה בדבריו. ע"ש. ועי' בס' דרך פקודיך (מצוה לה חה"ד - ח), והביא דבריו גם בס' שערים המצויינים בהלכה (ח"ד סי' קמט אות א) שכתב נמי כדברי הלבוש הנ"ל, שבזמנינו אין מדקדקים אם נשים ואנשים נמצאים בחדר אחד, ומברכים שהשמחה במעונו, מכיון דהנשים מורגלות עתה בין האנשים, ואין כ"כ הרהורי עבירה. ע"ש. וגם עי' בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' טו בהערה עמוד עח) שכתב להתיר שם שאשה תברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים, ולא חיישינן להרהור עבירה, ובפרט בזמן הזה שהנשים רגילות לצאת לשוק בין האנשים וכמש"כ הלבוש הנ"ל. ע"ש. וכיוצא בדברים אלו כתב גם הרב מחצית השקל בשו"ע אבה"ע (סי' כא סק"ו) וז"ל: ובכלל זה ג"כ מה שאמרו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה וכו', הנה המון העם הדבר הזה הוא להם לשחוק ולא יחשב עוון וכו', ואין התימא עליהם כי לא יבינו אל פעולות ה' הן המה דברי חז"ל אשר רוח ה' דיבר בם, אבל מן התימא על בעלי תורה ויראת שמים שאינם נזהרים בזה לשקול בפלס הדיבורים שמדבר עם אשה וכו', ולא מצאתי לי היתר מספיק בענינים כאלה, רק תמכתי יתדותי שעתה בכובד הגלות וקישוי הפרנסה הנשים עוסקים במשא ומתן אין כאן חידוש בראיית הנשים והוא דבר המורגל, וה"ה במרבית השיחה י"ל שלא יתפעל האדם לבוא לידי הרהור מחמת ההרגל המצוי. עכ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת הב"ח החדשות (סי' נה), ובשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"ב סי' מה), ובספר חינא וחיסדא (דף קטז ע"א), ובשו"ת יבי"א (ח"ג חאבה"ע סי' י אות ט), ובהגהות מקור חסד על ספר חסידים (סי' תתשכ אות ב). ע"ש.

הרי שבהיות והורגלו עתה הנשים בין הגברים, אמרינן ביה כיון דדש דש, וקלקלתו היא תקנתו, ומשום הכי לא חישינן כ"כ להרהורי עבירה. וע"ע בים של שלמה למהרש"ל (פ"ה דבב"ק סי' ז), ובט"ז חו"מ (סי' שצג סק"א), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' נה אות ג), ובשו"ת אגרות משה (חאבה"ע סי' קיד), ובשו"ת אז נדברו ח"ה (סי' מח), וחלק ו' (סי' סט). ע"ש. ואמנם לכאורה יצא נ"מ בין הני טעמי, מדוע אין אנו מוזהרים כ"כ בזמה"ז מלהלך אחרי אשה, דלפי הטעם הראשון שלא ירויח כלום בבורחו מאחורי אשה זו, כי שוב ימצא עצמו אחרי אשה אחרת, טעם זה אייתי שפיר במקום סואן שיש בו הרבה נשים, אולם אם הולך ברחוב שקט שלא מצויים בו נשים ויכול לפלס נתיב שלא ימצא אחרי אשה חייב לעשות זאת, אולם לטעם השני שהיות ועתה נשים מצויות בין האנשים והורגלו בכך לא חישינן להרהור עבירה, יצא לכאורה שבכל גווני א"צ להזהר. וק"ל. ועכ"פ נראה שהכל לפי מה שהוא אדם כי דברים אלה מסורים ללב, ולב יודע מרת נפשו, ולכן צריך לכלכל דרכיו ונתיבותיו במשפט, שעל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל (ברכות יז ע"א) לעולם יהיה אדם ערום ביראה, וע"ש בפרש"י. יעו"ש].

בהא נחתינן ובהא סלקינן: סוחר זה שיש לפניו שני שווקים לקנות סחורתו שוק גדול שמראות אסורות מצויות שם מאד, ושוק קטן שמראות אסורות מצויות בו פחות, בהיות ובשוק הגדול יכול להשיג הסחורה במחיר זול יותר מהשוק הקטן הוי כליכא דרכא אחרינא, ובפרט אם הבדלי המחירים הם באופן משמעותי, ולכן מותר לו לרכוש את סחורתו מהשוק הגדול, אע"פ שבשוק הקטן המראות האסורות מועטים. וזאת כאמור באופן ששומר עצמו בכל מידת האפשר ועוצם עיניו מראות ברע. ולא אמנע מלהזכיר את דברי רבינו הגר"א (בס' כתר ראש) שמתבאר מדבריו שם, כי מי שנזהר ביותר בשמירת העינים, כשיוצא לחוץ קשה לו שיעמוד בנסיון אם אינו מתפלל על כך. ע"ש. ולכן בודאי ראוי להקדים תפילה ליציאה קודם יציאתו לשוק. ויה"ר וחפץ ה' בידכם יצליח לשמור את חוקי ה' ותורתו, ובשכר מצוה גדולה זו, יזכה לחזות בנועם ה' וביקרו. ומלך ביופיו תחזנה עינינו בביאת גואל צדק במהרה בימינו ובחזיון בנין הדרת בית קודשנו ותפארתינו במהרה. אמן.  מילואים א, מילואים ב, מילואים ג

ובזה אסיים בברכה ובהוקרה רבה ובכל חותמי הברכות. פנחס זביחי ס"ט.

העשיר כסכום חשוב. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi