למעלה
וע"ע בריטב"א יבמות (קו
ע"א) ר"ה מינך איפסלא לך חלוץ לה חליצה מעליא, שכתב וז"ל: ודעת
רבותינו דכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהא עגונה וכדאמרינן ביבמה שנדרה הנאה
וכו'. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם הרשב"א והנמוק"י ביבמות (שם)
כהאי טעמא דהטעם של הכפיה הוא משום עיגונא. יעו"ש. ולכאורה יש לדייק מזה נמי
כדברים הנ"ל דכל ענין החליצה אינו מצוה חיובית אלא רק ענין להתיר את היבמה
לשוק ולא תשאר עגונה, ואה"נ במקום דבלא"ה אינה יכולה להנשא או אינה רוצה
לא צריכה חליצה. וראה גם במאירי יבמות (שם ד"ה כל שבאו) שכתב שם: ומאחר
שפסולה לך ולשאר האחים חלוץ לה חליצה גמורה להתירה לעלמא וכופין אותו בכך ממידת
סדום. ע"ש. ומכלל דברי המאירי הללו חזינן נמי בפשיטות דנקיט ג"כ טעמא
כהריטב"א ודעימיה, דכל ענין החליצה הוא כדי להתיר האשה להנשא. וראה גם בדברי
הרב המגיה בריטב"א החדש יבמות (קו ע"א הערה 299) שג"כ כתב
כיו"ב דיש לדייק מדברי המאירי דמדנקיט טעמא דחליצה הוא משום מידת סדום, וכן
משאר הראשונים הנ"ל דנקטו טעמא דעיגונא, ולא כתבו הטעם משום כפיה על המצוות
משמע דליכא כלל בחליצה דין כפיה מצד מצות חליצה, כיון דכל עיקרו הוא רק כדי להתיר
את האשה. ע"ש.
[וע"ע היטב בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי'
רסו) שעולה מכלל דבריו שם דבזקן וזקנה שרוצים שניהם לא לייבם ולא לחלוץ הם יכולים,
שכתב שם: ראובן שנפל לו יבמה והוא זקן והיא זקנה ולא חלץ ולא יבם ונפל ביניהם
מחלוקת על הכתובה וכו'. יעו"ש. והובאו דבריו נמי בשו"ת שואל ומשיב
(מהדורה א ח"ב סימן קיד ד"ה והנה). יעו"ש. ואולם שמא י"ל שלא
ברצון חכמים נעשה דבר זה שלא חלץ. ברם בכ"ז מעצם סתימת דברי הרדב"ז שם
לרב השואל נראה ועולה שאין שום קפידא בזה. יעו"ש היטב. ושוב מצאתי בס"ד
בתשובות הרדב"ז ח"ג (סי' תק) שכתב שם אודות אשה זקנה הזקוקה ליבם זקן ושניהם
מרוצים שלא לייבם ולא לחלוץ ובאו לדון על ענין הכתובה וכו' ומכלל דבריו שם בגוף
התשובה נראה דכל זמן ששניהם מרוצים להשאר כך שרי, ורק אם אחד מהם רוצה ותובע הזכות
בידו. ע"ש. (והלום ראיתי בס"ד לרבינו הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים
ושלום ח"א (סי' לח ד"ה ונראה) שהבאנו מדבריו לקמן, שג"כ עמד לדקדק כן בדברי
הרדב"ז הללו דח"ג דבגוונא ששניהם מרוצים א"צ לחלוץ. ע"ש).
וע"ע בשו"ת באר שבע (סו"ס סו) שג"כ עמד לדון שם גבי יבם
שנתפשר עם יבמתו שתהיה זקוקה לו ולא תחלוץ כי היא זקנה ולא רוצה להנשא לאיש, אמנם
היא רוצה שישליט אותה בכל הנכסים שתוכל לתת במתנה או להורישם ליורשיה אם יועיל שטר
על זה או לא, והשיב לשואל ע"ז, דכבר נשאל בכזאת מהר"ם פדאווה בתשובותיו
(סי' יז) והשיב שודאי מועיל שטר ע"ז וטעמו ונימוקו עימו וכו'. יעו"ש.
ולא הזכיר שם הרב באר שבע כלום דאסור להם להשאר כך ללא חליצה ויבום וצריכה לפחות
לחלוץ, וממילא מסתימת הדברים אכן משמע שאם שניהם רוצים יכולים שלא לחלוץ.
וק"ל. ובאמת עי' בשו"ת מהר"ם פדאווה (שם) שעמד בשאלה כזאת גבי יבם
שנתפשר עם יבמתו שתעמוד בביתו ותהיה זקוקה לו ולא תחלוץ כי זקנה היא ואינה רוצה
להנשא לאיש בתנאי שישליט אותה בקצת נכסים וכו', ובאמת לא כתב שם שום איסור בעצם הדבר
להשאירה כך ללא חליצה. יעו"ש. ואם איתא שיש איסור בדבר הרי ודאי דהיה חייב
לומר זאת ולפחות בוראי ברמ'ז הרומ'ז על האר'ש, כי כן הוא דרך רבותינו הפוסקים
שכשכותבים תשובת שאלה מקיפים הבעיה מד' רוחותיה ואם יש איזה דבר איסור שנותר בענין
לא שתקי ומעוררים על אותו דבר, דכן משמע מרש"י כתובות (סט ע"א ד"ה
דמשמע הכי כו'). ע"ש. וראה נמי בשו"ת יבי"א ח"ו (חאו"ח
סי' יב) שג"כ עולה מכלל הדברים שם דאם יש צד איסור בענין על אף שהשואל לא שאל
על אותו הפרט בכ"ז יש לעוררו ע"ז. יעו"ש היטב ודו"ק. ועי'
היטב עוד בשו"ת מהר"י בי רב (סי' נט ד"ה ולכן אני אומר) שעולה
ומתבאר מדבריו נמי דכל ענין החליצה הוא כדי להתיר היבמה להנשא, ולכן כל שאין בדעתה
להנשא אין צריך לחלוץ. יעו"ש היטב. ודו"ק].
אמנם הנה ראיתי לרש"ש
בהגהותיו לסנהדרין שם (יט ע"ב) ד"ה ולא חולצין שעמד על דברי רש"י
דסנהדרין הנ"ל שכתב דלא חולצין לאשת מלך מפני שאסורה לינשא, וכתב ע"ז,
לכאורה הכ"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא, אלא שהיא מצוה מטעם
הכמוס מאתנו, אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכם צבי סי' א, משמע דדעתו
ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה, וצ"ע בדבר זה. והמשיך הרש"ש וכתב,
ואולי יש לומר דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא, משום
דכתיב "לא תהא אשת המת החוצה" וכו', דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה
מותרת לחוץ, וממזרת ונתינה דחולצות מותרות הן לפסולים. עכת"ד. ע"ש. כלומר
דרצונו לומר בדעת רש"י, דכל היכא דיבמה זו מותרת לחוץ ורק החליצה מעכבתה אז
חייבת בחליצה, ולאפוקי אשת מלך שמלבד החליצה ג"כ אסורה לחוץ, אבל לעולם בסתם
אשה שהיא מותרת לחוץ רק שאין בדעתה להנשא, כיון דסו"ס היא מצד עצמה מותרת לשוק ויכולה
להנשא אחר חליצתה, אה"נ דגם רש"י מודה דחייבת במצות חליצה. וק"ל.
[וראה ברש"ש שם שציין ג"כ על דברי הכסף משנה בהל' מלכים (הנ"ל),
וכתב, ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו
חיסרון מילת "או" קודם דגנאי וכו', כי ב' טעמים חלוקים הם. ע"ש.
ואום לפי דברי הגר"י אלחנן שפיר מבוארים דברי הכ"מ ואין בו שום חסרון
דכולה חד טעמא הוא דברים המשלימים זה את זה. וק"ל]. וראה עוד גם בדברי
הרש"ש ביבמות הנ"ל (לט ע"ב) ד"ה רצה אינו כונסה וכו', שלאחר
שעמד להביא שם ראיה מדברי הגמ' דכל היכא דאין רצונה של היבמה להנשא, דליכא מצות
חליצה, עמר להקשות ולדחות את זה מדברי הגמ' דכתובות (מ ע"א). ע"ש.
וכן ראיתי גם בשו"ת עונג
יו"ט (סי' קעו) אשר נשאל שם בענין יבם ויבמה שנתרצו שניהם שלא לייבם ולא
לחלוץ, וגם לא להנשא לעולם, אי שבקינן להו, או דילמא כייפינן להו לקיים מצות
חליצה, כמו שכופין על שאר המצוות. וכתב ג"כ דלכאורה מדברי רש"י דסנהדרין
(הנ"ל) דפירש שאשת מלך אין חולצין לה כיון שאסורה להנשא, מזה משמע דכל היכא
דאין בדעתה להנשא, אין כאן מצות חליצה. אולם דחה זאת העונג יו"ט וכתב, כי
לעולם אין שום ראיה מדברי רש"י הללו, ולעולם אפשר לפרש דכוונתו היא, דכל היכא
דאיכא מצות יבום אז איכא למצות חליצה, וממילא הכא באשת מלך דאסורה להנשא לייבם
וליכא למצות יבום ליכא נמי למצות חליצה, אבל לעולם בעלמא שהיא יכולה שפיר להתייבם
ולהנשא לייבם יש עליה חיוב מצות חליצה, ואע"פ שאין בדעתה להנשא. ועמד להביא
שם ראיה ג"כ מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ב דמלכים ה"ג) וכן אם מת
הוא כיון שאי אפשר לייבם את אשתו כך אין חולצין לה, אלא תשב לעולם בזיקתה.
ע"כ. הא חזינן דהרמב"ם תלה הא בהא, דאין חולצין לה לאשת המלך כיון דאין
מייבמין, ולעולם בעלמא שהיא שפיר ראויה ליבום אה"נ דחייבת בחליצה, אע"ג
דאין בדעתה להנשא. ע"ש בדבריו שהאריך בזה בעוד ראיות, דלעולם חליצה הוי מצוה
חיובית שחייבים לקימה, אף היכא שאין בדעתה להנשא לאחר. יעו"ש. [ולכאורה יש
לחזק את דבריו של הרב עונג יו"ט במה שכתב להאי ראיה מדברי הרמב"ם דמצות
חליצה תליא ביבום, וכל היכא דליכא למצות יבום כהא דאשת מלך, לכן נמי ליכא למצות
חליצה, מדברי המאירי בסנהדרין הנ"ל (יט ע"ב) שכתב שם בענין דאין חולצין
לאשת מלך בזה הלשון: ואין חולצין לאשתו אלא תשב בזקיקתה לעולם, שהרי אי אפשר לה
לינשא לאחר, שאין אלמנתו של מלך נבעלת לאחר לעולם. עכ"ל. ולכאורה המאירי
ברישא דמילתיה נקט כדברי רש"י הנ"ל דאשת מלך אינה חולצת כיון שאי אפשר
לה להנשא לאחר,
אולם תוספת זה שכתב המאירי שאין אלמנתו של מלך נבעלת וכו' מאי קאמר לה הרי כבר
הזכיר שהיא לא נשאת, אבל לפי דברי העונג יו"ט מבואר שפיר, דר"ל כיון
שאין באלמנתו של המלך מצות יבום, שהרי אינה יכולה להבעל לאחר אפילו לייבם, ממילא
גם חליצה לא תעשה, דכל שאין בה מצות יבום לית בה נמי מצות חליצה. איברא דיותר קרוב
לדייק מדברי המאירי את דחייתו של הרש"ש הנ"ל, דעד כאן לא אמרינן
דא"צ לקיים מצות חליצה אלא היכא דבלא"ה לא תהיה מותרת לחוץ כאשת מלך,
משא"כ באשה שסתם אין בדעתה להנשא שמעיקר המציאות יכולה להיות מותרת לשוק אחר
חליצה. וא"כ היינו דקאמר המאירי, דאין חולצין לאשת מלך כיון דאסורה להנשא,
אולם עדין לא סגי בהכי, אלא היינו נמי משום דאינה נבעלת לאחר לעולם, ואף לאחר
החליצה תהיה אסורה לשוק לכן אין בה מצות חליצה, משא"כ באשה דעלמא דשפיר יכולה
להנשא לשוק, רק שאין בדעתה להנשא. וק"ל].
הן אמת כי חזי הוית בשו"ת
דברי חכמים להגאון החח"מ רבינו השד"ח (סי' קיט) ד"ה אך מה וכו',
שהביא שם בשם הרב בעמ"ס אפריון שלמה, לדחות הראיה מרש"י דסנהדרין כדחיה
זו של העונג יו"ט, כי לעולם יש לפרש בדברי רש"י דר"ל כיון דאסורה
להנשא ואינה בתורת יבום, ממילא אינה בתורת חליצה. [ולא הזכיר שם דדחיה זו מובאת גם
בשו"ת עונג יו"ט, וכנראה שלא היה הספר תח"י. ויש לציין, דהנה מדברי
שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' קפ) יש מקום ג"כ לדייק כיו"ב
דחליצה תליא בענין היבום לגבי הכפיה על היבמה לחלוץ, ובמקום דא"א לכופה לייבם
א"א גם לכופה לחלוץ. ע"ש]. ודחה השד"ח, דזהו דוחק גדול מאוד לפרש
כן את דברי רש"י, דא"כ הול"ל מפני דאסורה לייבם, ואז היה אפשר
להעמיס בכוונתו כיון שאינה עולה ליבום אינה עולה נמי לחליצה. אבל לשון נישואין
משמע, נישואין בעלמא. ובאמת בהרמב"ם לא הוזכר נישואין כלל, אלא כיון דאי אפשר
לייבם לאשתו לכך אין
חולצין, אבל רש"י דנקט מפני שאסורה לינשא משמעותו ודאי שאסורה לינשא לעלמא,
דס"ל דתלי החליצה בנשואין. אולם המשיך שם השד"ח וכתב, דהדחיה האחרת
שהביא הגאון הנ"ל שם, לפרש בדברי רש"י ע"פ מש"כ התפארת ישראל
(בסנהדרין שם) דלפי שאסורה לינשא גזרו בה שלא תחלוץ שלא תבוא לינשא, ויש בידם
לעקור בשב ואל תעשה, זה נראה שאינו רחוק לפרש כן בכוונת רש"י, ולעולם
רש"י ס"ל דחליצה לא תלויה בנישואין ואפילו לא תנשא לעולם צריכה חליצה,
דחליצה מצוה באנפי נפשה היא. והביא שם השד"ח משו"ת דברי חיים (דיני
ר"ה סי' ו) שג"כ כתב דחליצה היא מצוה בפני עצמה ולא הכשר מצוה כדי
שעי"ז תוכל להנשא. ע"ש.
וראה עוד נמי בשו"ת שואל
ומשיב מהדורה א
(ח"ב סימן קלה) שעמד שם בשאלה אודות יבמה זונה שנפלה ליבום והיבם רוצה לחלוץ
והיבמה אינה רוצית באמרה כי בלא"ה לא תהיה עוד לאיש ולמה לה לעשות חליצה,
ובריש דבריו רצה לומר דבאמת יש לשמוע לדבריה כי כל היכא שאינה רוצית להנשא לא אכפת
לן שלא תעשה חליצה והביא ראיה לזה מדברי רש"י דסנהדרין (הנ"ל) גבי אשת
מלך וכו', ואח"כ הוסיף עוד וכתב: ולכאורה רציתי להוסיף עוד טעם לזה
עפמ"ש בחידושי לתורה בפ' תצא דענין החליצה והיבום דלא מצינו בכל התורה שתתן
התורה רשות במצוה שאם לא ירצה לעשות המצוה כך יעשה כך, ואמרתי דענין היבום הוא
שהיא זקוקה ליבם ואסורה על כל העולם כענין קידושין שמתקדשת לו ונאסרה על כל העולם,
ולפ"ז ביבמה שכבר נזקקה לזה אם אינה רוצה ליבם צריך לחלוץ לה שתהי' מותרת
להעולם כלו מה שנאסרה ע"י הקידושין, וכמו גט שמתיר הקידושין כמו כן החליצה
ביבום, ולפ"ז כיון דהחליצת
אינה תועלת להמת כמו היבום רק שתהי' מותרת לכל העולם א"כ אינו רק לטובתה,
ולכך כל שאינה רוצית לחלוץ אין כופין אותה, ולכך גם שם במלך כיון שאינה רשאית
להנשא דהיא אלמנותו של מלך לכך אינו חולצין לה. אולם אח"כ סיים השואל ומשיב
וכתב: אבל באמת כ"ז הוא דרך דרוש אבל חלילה חלילה לדרוש טעמא דקרא, ובפרט
בדבר דנ"מ לדינא וחליצה היא מצוה כמו יבום וא"א להתיר כשאינה רשאית
להנשא, וראי' ברורה דחייבי עשה כגון מצרית ואדומית בת חליצה הוא אף שאינה רשאית
להנשא לאיש וכמבואר ביבמות דף כ' ובסי' קע"ד הרי דחליצה לא תלוי בנשואין,
ולכאורה רציתי לומר בכוונת רש"י דכיון שאינה רשאית להנשא לאיש מפני שהיא
אלמנתו של מלך א"כ אינה עולה ליבום דאין איש יכול ליבם אותה, ממילא כל דאינה
עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דכתב רש"י גבי יבום דגנאי הוא לו ליבם ולא
כתב כיון שאינו חולץ אינו עולה ליבום וכמ"ש הרמב"ם ורע"ב
בפירוש המשנה, ז"א דבאמת דבריהם תמוהים דלא מוזכר כן בש"ס ולהיפך אמרו
כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכמ"ש התיו"ט שם וכו', ועוד האריך
שם בזה טובא לפלפל בביאור דברי הגמ' דסנהדרין, והעלה במסקנא דלעולם אף בגוונא שאין
בדעתה להנשא בכ"ז צריכה חליצה, והיינו כדעת התפאר"י ולא כחת"ס.
יעו"ש.
וראה עוד לגאון הנצי"ב בהעמק
שאלה (שאילתא קנד אות א) שג"כ עמד שם בזה, וכתב לבאר בדעת השאילתות דמצות
חליצה לא דמיא לגט שאינו מצוה אלא בא לפוטרה ממנו, אלא חליצה עיקרה היא למצוה,
וממילא היא נפטרת, והביא שם כמה ראיות לבאר דלעולם כך הוא העיקר דחליצה מצוה היא
ולא להתיר, והביא שם ראיה ג"כ מהגמ' דסנהדרין (סו"פ זה בורר) דאמרינן
התם והיבמה הולכת אחר היבם להתירה מדכתיב "זקני עירו", ואי עיקר חליצה
בשבילה הוא, פשיטא דמאן דכאיב ליה כאבא אזיל לאסיא, אלא ודאי דהמצוה היא עליו,
וס"ד דמשו"ה עליו לרדוף אחריה כדי לקיים המצוה קמ"ל דמכל מקום עליה
מוטל הטורח כדי לפוטרה, ולפ"ז יש לומר נמי דמשו"ה אין כופין על מצות עשה
זו כמו על כל מצ"ע, משום דגלי רחמנא שא"צ להלוך אחריה כמו בכל מצוות
עשה. ועמד שם ג"כ על דברי רש"י דסנהדרין הנ"ל שביאר דאשת מלך אין
חולצין לה, כיון שאסורה לישא, דמשמע לכאורה לפ"ז דכל עיקרה של מצות חליצה הוא
להתירה להנשא, ולא מ"ע חיובית. אולם דחה כי יש לומר דודאי עיקר המצוה דחליצה
חל על היבם כמו ביבום, דהמצוה עליו להקים לאחיו שם, הכ"נ מצוה עליו שיניח
רגלו לפניה שתחלצנו, אבל עליה אין מ"ע, אלא היא רק מסייעת שיבוא היבם על ידה
למ"ע, ומעתה בשביל אחרים אינה מחוייבת להתבזות וכמש"כ הכ"מ בהל'
מלכים פ"ב שבזיון המלך הוא אם תחלוץ, אך אי הוי עיגון דידה לא היה לן לחוש
לזה, אחר שכבר מת ואין מצות כבודו כדאי לדחות דבר גדול, ולהכי אמר רש"י שאינה
יכולה להנשא, וממילא עבורה אין נפ"מ בחליצה זו, אלא רק לייבם, ולכן אין
לבזותה שזהו ביזוי המלך. עכת"ד. ע"ש. ולפי דבריו אלה של הנצי"ב
חזינן, דאף הוא ס"ל דב' טעמים המובאים בדברי הכסף משנה אחד הם כמו שביאר העין
יצחק הנ"ל, אולם הנצי"ב מבאר זאת לאידך גיסא, דלעולם מצות חליצה היא
מצוה חיובית, ואף באופן שאין בדעתה של האשה להנשא, הרי זו חייבת במצות חליצה. ושאני אשת
מלך שהיא אינה יכולה להנשא בלאו הכי, ונמצא דאין היא צריכה לעשות החליצה אלא רק
לצורך היבם, ובזה אין היא מחוייבת להתבזות, כיון שלה עצמה אין נפק"מ בזה.
וע"ע בשו"ת הרד"ך (בית ב חדר יג) שג"כ מבואר שם בדבריו
כיו"ב דלעולם כופין את היבם לחלוץ באשה קטלנית כיון שאינה יכולה להתייבם.
ע"ש. וממילא מבואר לפי דבריו נמי דענין החליצה הוא מצוה חיובית, ולא תליא
בטעמא כדי שתוכל להנשא, שהרי קטלנית זו בלא"ה אינה יכולה להנשא.
וראה עוד בשו"ת פרשת מרדכי
למהר"ם בענט (חאבה"ע סי' סג) שג"כ עמד לדון שם בענין יבם אחי המת
ואשת המת שאינם מקפידים לחלוץ, כי האשה אינה עומדת לשום נישואין, ואינה רוצה להנשא
עוד לאיש. וכתב ע"ז דבודאי מצות יבום היא מצוה לחלוטין, ולא תליא בעיכוב
ובהקפדת היבם והיבמה כלל. והביא ראיה לזה מהגמ' ביבמות (ג ע"א) דאמרינן התם,
דאי לאו דכתב "עליה" לאסור עריות במקום יבום, ה"א דעשה דוחה
ל"ת, ואי אמרת דיש ביד היבם והיבמה למחול המצוה, וליכא בהך עשה חיוב לחלוטין,
תו לא דחי הל"ת כדאיתא בכתובות (מ ע"א) לגבי אונס דלא דחי העשה לא תעשה,
משום דבידה למאן בדבר, אלא על כרחך דעשה דיבמה הוא חיוב לחלוטין. [וכהערה זו כתב
ג"כ הרש"ש הנ"ל ביבמות (לט ע"ב). יעו"ש]. וראה עוד בדברי
הגאון מהר"ם בענט שם, שג"כ הביא את ראיתו הנ"ל של הרש"ש מהגמ'
דיבמות (לט ע"ב) דאמרינן רצה כונסה רצה אינו כונסה וכו', דמזה
לכאורה יש לדייק דאין זו מצוה
חיובית וכו', ודחה אותה. ע"ש בדבריו. ונמצא לפ"ז דהגאון מהר"ם
בענט, פליג בזה עם ידידו עוז הגאון רבינו החת"ס, דס"ל שעיקר מצות חליצה
הוא כרי להתיר את היבמה לשוק כדי שתוכל להנשא, וס"ל למהרמ"ב דאין בזה
שום קשר אלא היא מצוה חיובית כשאר המצוות. וק"ל. וכן ראיתי עוד גם בפני יהושע
גיטין (סה ע"א ד"ה תוספות וכנגדן וכו') שעמד לדקדק מדברי התוס' שם שכתבו
דלר' יוסי אין יבמה קטנה יכולה לחלוץ אלא בהגיעה לעונת נדרים, והא דקאמר רבא שם
דבעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא, היינו משום דלענין גיטין לא בעינן דעתה אלא שתהא
יכולה לשמור גיטה, משא"כ לענין כוונת חליצה בעינן בן דעת טפי דהו"ל כמו
כוונת המצוה, וזה דלא כדעת הגאון חכם צבי בשאלה א', והתימא שלא הרגיש בזה.
עכ"ד. ע"ש. ומכלל דבריו אלה נראה דאינו מסכים עם סברת החכם צבי ודעימיה
דעיקר מצות חליצה היא להתיר את האשה להנשא, אלא לעולם היא מצוה חיובית כשאר המצוות.
וראה עוד בשו"ת עמק יהושע (סי' כג) שג"כ העלה דמצות חליצה היא מצוה
חיובית, ולכן אפילו שנתרצו שניהם לא ליבם ולא לחלוץ אין שומעין להם, ומצוה עליהם
לחלוץ. והביא ראיה מהא דאיתא בגמ' יבמות (יח ע"א) ב' אחיות שנפלו לפני ב'
אחין דלא ייבמו, דילמא אדמייבם חד מיית אידך, [ותיפול אחותה לפניו ולא יוכל ליבמה
או לחלוץ לה כיון שהיא כבר אחות אשתו], ואסור לבטל מצות יבמין. ואם איתא דכל המצוה
של חליצה היא להתירה לשוק משום עיגון דילה אבל לא מצוה חיובית, מה איכפת לן דאם
ייבם חד לא יוכל לחלוץ לשניה, מה לי אי מותרת ע"י חליצה או שפוטרה במה שנושא
אחותה, אלא ודאי דחליצה היא מצוה חיובית. ע"ש. וראה גם בשד"ח כללים
(מערכת כ אות קה) שהביא שם את דברי החתם סופר הנ"ל דס"ל שמצות החליצה
היא רק להתיר את היבמה, וכתב להעיר ע"ז, דהרי מדברי מרן בב"י אבה"ע
(סי' קסה ד"ה מצאתי כתוב) שכתב שם גבי הא דכופין על מצות חליצה היינו משום
דקיי"ל שכופין על קיום המצוות. וא"כ מזה משמע דס"ל למרן ז"ל
דמצות חליצה היא מצוה חיובית ככל המצוות ולא רק במטרה כדי להתיר את היבמה.
ע"ש. ומכלל דבריו שם נראה שהוא מצדד לדעה וסברה זו דמצות חליצה היא מצוה
חיובית. יעו"ש היטב. וראה גם בשד"ח באסיפת דינים מער' חליצה (סי' א אות
א) מש"כ בענין זה בהרחבה. ע"ש. ועתה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר
חט"ו (סי' סב ד"ה ועצם קיום) שנקט נמי בפשיטות ע"פ דברי התפארת
ישראל בסנהדרין (הנ"ל) דמצות חליצה מצוה באנפי נפשא היא ואינה תלויה כלל באם
רוצה להנשא, ולהכי אפילו לא תנשא כלל צריכה חליצה. ע"ש. וקיצר בזה מאוד על אף
שיש להאריך וכמתבאר לעיל דאיכא בזה שיטות הפוסקים, אבל עכ"פ חזינן דנקיט
למימר דלדינא נקטינן כדברי התפאר"י.
וא"כ חזינן מהכא דאיכא מערכה
לקראת מערכה בגדר מצות החליצה, אם זוהי מצוה חיובית ובכל גווני איכא חיוב לקיים
מצוה זו אף בגוונא דאין בדעתה של היבמה להנשא, או דלעולם אין מצוה זו אלא הכשר
בעלמא ע"מ להתירה ליבמה לשוק, ואה"נ במקום שאין בדעתה להנשא, ואין היא
רוצה לחלוץ וגם היבם מסכים שלא לחלוץ, יכולים להשאיר את המצב כמות שהוא ולא לעשות
לא חליצה ולא יבום. [וראה גם בדברי הריטב"א החדש עמ"ס יבמות (מהדו' מוסד
הר"ק, במילואים סימן י אות ז) שעמד נמי בדבר זה אי מצות החליצה הוי מצוה
חיובית או רק להתיר היבמה כדי שתוכל להנשא, והביא שם בקצרה מדברי האחרונים הנז'
דהללו מצדדים לכאן והללו לכאן, וכתב, דנראה ליישב את דברי האחרונים שכתבו דחליצה
לא הוי מצוה חיובית אלא להתיר האשה להנשא ולהכי אין מחייבין את היבם לחלוץ אלא
דוקא במקום שיש עיגון לאשה, דלא כתבו לומר כן אלא דוקא במקום שאין ראוי
ליבום, וכמו בזמה"ז
להרמ"א דנהגו שלא לייבם אפילו אם שניהם רוצים משום דחוששין שמא לא מכוין
למצוה, וממילא הואיל ונמנע עכשיו מדינא לייבם גם אם ירצה, הרי כל הנידון הוא מצד
מצות חליצה דלאו מצוה חיובית מצד עצמה אלא מצד עיגון דידה כופין, ולכך היכי דלא
שייך טעם זה כשאינה רוצה להנשא או בקטלנית אין מחייבין אותו לחלוץ. מיהו מדינא
דגמ' ביבמה דראויה לייבם אם ירצה, וכן למרן המחבר אף בזמן הזה כיון דיבום בודאי
מצוה חיובית, נהי דמצות חליצה לאו מצוה חיובית אלא מצד עיגון דידה, שפיר דמי
דלכו"ע חייב לחלוץ גם כשאינה רוצה להנשא משום חיוב מצות יבום, דזהו דין דכל
שאינו רוצה לייבם הרי מקרי דביטל מצות יבום אם אינו חולץ ולכן בודאי דחייב לחלוץ.
וציין דשו"ר שכ"כ לחלק בשי למורה בהג"ה לשו"ע אבה"ע (סי'
קסה). ובדרך זו כתב ליישב את קושיית ההעמק שאלה (הנ"ל) מסו"פ זה בורר
דאי עיקר החליצה בשביל עיגון דידה למה לי קרא דצריכה ללכת אחריו פשיטא מאן דכאיב
ליה כאיבה אזיל לאסיא וכו', דלהנ"ל ניחא כיון דמחוייב לחלוץ כשאינו רוצה
לייבם משום דאל"ה איכא ביטול מצות ייבום, וקא סלקא דעתין דחייב ללכת לחלוץ
מחמת חיוב דידיה דהייבם. ובזה מיושב נמי הסוגיא דב' אחיות שנפלו לב' אחין וכו'
שהרב עמק יהושע הקשה משם, דאי החליצה אינה מצוה חיובית אלא רק להתירה מה לי אם
תהיה מותרת ע"י חליצה או שמייבם אחותה, דגם זה ניחא, דהא דאסרם לייבם אחות
אחת משום דמבטל מצוות יבמין מאידך, לאו מצד ביטול מצות חליצה אלא דכיון דהיבמות
ראויין ליבום הרי חל עליו מצוה לייבם כל אחת מהן, וכיון דנתחייב נמי ביבום דאידך
כל דמחוייב ביבום אם אינו מייבם או חולץ מקרי ביטול מצוות ייבום. ע"ש
מש"כ בזה עוד].
הן אמת דאע"ג דחזינן
דהב"ש והחת"ס הנ"ל ודעימיהו, דס"ל דליכא חיוב במצות חליצה אלא
רק ע"מ להתירה להנשא, ולכן היכא שאין בדעתה להנשא ליכא חיוב לעשות החליצה,
מ"מ הנה הב"ש באבה"ע שם (סי' קסה סק"ט) בסיום דבריו שם שכתב
דכל היכא דאין היבמה רוצה להנשא וגם היבם אינו מקפיד ע"ז שהיא זקוקה לו,
הרשות בידם שלא לחלוץ, סיים וכתב: ועיין בזוהר פר' חקת משמע דמצוה דוקא בחליצה.
עכ"ד. ע"ש. ובפשטות נראה כוונתו לדברי הזוהר (בריש פר' חוקת, דף קפ
ע"א) ד"ה רבי שמעון וכו', דאיתא התם: כל מאי דיהיב מותא לבר נש בחלמא
טב, נטיל מאניה מן ביתא ביש, כגון סנדליה, מ"ט בגין דאעבר רגליה דאינון קיומא
דבר נש מהאי עלמא, וכניש לון לעלמא אחרא, אתר דמותא שרי ביה וכו', אבל בזמנא דחייא
שליף מסאניה ויהב לבר נש אחרא בגין לקיימא קיים קא עביד בגזירה דלעילא וכו', תא
חזי ההוא מותא דאסתלק מעלמא בלא בנין, האי בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה
ואזיל לאתטרדא בעלמא דלא אשתכח אתר, וקוב"ה חייס עליה ופקיד לאחוהי למפרק
ליה, לאתבא ולאתתקנא בעפרא אחרא כמה דכתיב (איוב לד) "ואדם אל אפר
ישוב". ואי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוהי בהאי עלמא, בעי למקטר חד נעל
ברגליה וההיא אתתא תשתרי ליה, ומקבלא לההוא נעל לגבה. אמאי נעל, אלא בגין דההיא
נעל בגין מיתא הוא, ואתיהיב ברגליה דחייא אחוהי ואתתא מקבלא לההוא נעל לגבה,
לאחזאה דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא, והוא בהיפוכא מההוא נעל דנטיל מיתא
מחייא, והשתא האי נעל נטיל חייא ממיתא, ובההוא נעל ההוא מיתא לא אזיל בין חייא
וכו', ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא לאחזא דשכיך גופיה דההוא מיתא, וקוב"ה
לזימנא דא או לבתר זימנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא. תו בטשותא דההוא נעל
בידא דאתתא לארעא, לאחזאה דהא יתבני ההוא מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא והשתא יתוב
לעפריה דהוה מתמן בקדמיתא וכו'. א יעו"ש.
וא"כ חזינן מדברי
הזוה"ק הללו שכאמור נראה דכוונת הב"ש היא עליהם דמתבאר בהם, שענין
החליצה ע"פ הסוד הוא למענו של האח הנפטר להציל ולהושיע לנשמתו הכלואה
בעוה"ז שאינה יכולה להגיע למקום מנוחתה בעוה"ב עד אשר תקיים מצות החליצה
בעוה"ז, וממילא לפי האי טעמא עולה ומתבאר דבכל גוונא צריכה היבמה לעשות חליצה
ואף בגוונא שאין בדעתה להנשא כלל.
[וע"ע בזוה"ק פר' כי תצא (דף רפא ע"א)
דאיתא התם נמי כיו"ב, וז"ל שם: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים
וחלצה נעלו מעל רגלו" וגו', פקודא דא לחלוץ והאי איהו חליצת רוחא מההוא גופא
דבעי לאנהגא עמיה כאח, וההוא קשורא דאחוה דעם אחוה מתיר מניה, וההוא רוחא אזיל נע
ונד עד דאשכח פרוקא הה"ד (ויקרא כה) "או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר
בשרו" וגו', ואי לא אשכח והשיגה ידו ונגאל כאורח דאזיל מאתר לאתר או כעבד
דאזיל בשלשלת על צואריה עד דאשכח פדיון מאדון דיליה על חוביה, ווי למאן דלא אנח בן
למפרקפה לאתטמרא בה לאשתזבא מיניה ולא אשתמודע לגבי מקטרגין, בחליצה דנעל חלץ ליה
וכו', ועוד אמאי צריך חליצה בנעל דאשה בגין דמאן דימות בלא בר איהו קשיר ברגליה
דיבם ורזא דמילה (בראשית ג יד) "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", ובגין
דלא ימית ליה חויה דאיהו כרוך על עקבו צריך לחלוץ לגבי נעל דאיתתא ואתפטר
ההוא חויא מניה וכו', קם סבא ואמר
רבי רבי במאי אוקימתא סוד יבום וחליצה דהא ברירא דמילה שמענא, א"ל מאי דשמעת
אימא, אמר ודאי ברזא דיבום אשכח אתרא ההיא נשמתא ערטילאה הה"ד (תהילים פד ד)
"גם ציפור מצאה בית" דא נפש דאתיא בגלגול זמנא קדמאה, "ודרור קן
לה" דא רוחא דאתיא בגלגולא זמנא תניינא, "אשר שתה אפרוחיה" דא
נשמתא דאתיא בגלגולא זמנא תליתאה, ומיניה נפקי אפרוחין דאינון בנין, וברזא דיבום
כלהו תלת נחתין בבת אחת הה"ד (איוב לד יד) "אם ישים אליו לבו רוחו
ונשמתו אליו יאסוף", ליבו דתמן נפש, רוח בכנפי ריאה, נשמתא במוחא, וכלהו חד
בקטורא חדא, אבל חליצה איהי שזבת ההיא נשמתא ורוחא ונפשא דאינון קטירין בתלת קשורא
דחויא, ורזא דמילה (תהילים קכד ז) "נפשינו כציפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר
ואנחנו נמלטנו", קם ר"ש כדי לנשקא ליה פרח מיד ולא אתחזי. ע"ש.
[בד"כ ההוא סבא דאיתא בש"ס הוא אליהו הנביא זכור לטוב וכמ"ש רבינו החיד"א
בס' פתח עינים מס' שבת (לד ע"א), ובגיטין (ו ע"ב), ובחולין (ו
ע"א). יעו"ש. ואכמ"ל בזה. וממילא ה"נ אפשר לומר דהאי
"סבא" הוה אליהו הנביא ז"ל, והיינו דקאמר דכי בעי ר"ש לנשקיה
פרח ובשנים יעופף. וק"ל]. וחזינן מדברי תקוני הזוה"ק הללו תרתי, דענין
החליצה הוא תיקון לנפטר וגם תיקון והצלה ליבם. (ובאמת עי' למהר"ח פלאג'י
בשו"ת חיים ושלום ח"א (סי' לח) שמזה הוכיח נגד המלעיזים שיש סכנה למי
שמקיים מצות חליצה, דאדרבה מדברי התיקונים כאן חזינן להיפך שכשאין היבם מקיים מצות
חליצה יש לו סכנה שימות, וכשמקיים המצוה ניצול ממיתה לחיים. יעו"ש. וראה גם
בשו"ת יבי"א ח"ד (חאבה"ע סי' טו). יעו"ש). וראה נמי
בזוה"ק פר' וישב (דף קפו ע"ב) דאיתא התם, וההוא דמית בלא בנין כד נפיק
מהאי עלמא ההוא בר נש לא עאל בפרגודא ולא נטיל חולק בההוא עלמא ונשמתיה לא
איתכלילת באתר דכל נשמתין אתכלילו ואתגזר דיוקניה מתמן הה"ד
(ויקרא כב) "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", הואיל וכדין הוא ברא ליה
קוב"ה פריק דיפרוק ליה מידא דמחבלין, ודא אחוי דקריב ליה שנאמר (דברים כה)
"כי ישבו אחים יחדיו" וכו'. יעו"ש.
וע"ע בזוהר חדש פר' כי תצא
(דף נט ע"א) דאיתא התם, תניא אמר רבי יוסי "ועלתה יבמתו השערה אל
הזקנים" האי מילה חוצפא אתחזי, א"ר יהודה ח"ו דחוצפא הוא אלא
לאתחזאה טיבו דבעיא עם מיתא ואיהו לא בעי, ולפיכך עבדית ליה קלנא קמי כולא, מאי
קלנא עבדית דכתיב "וירקה בפניו" וכו'. ע"ש. ועי' בפי' ניצוצי זהר
להגר"ר מרגליות (שם אות ח) שכתב על דברי הזוה"ק הללו בזה"ל: מבואר
שהחליצה אינה רק להתיר אלמנותו כי אם גם לטובת המת וכו'. יעו"ש. ונראה כוונתו
שהוא מבין דהאי דקאמר הזוה"ק "לאתחזאה טיבו דבעיא עם מיתא" היינו
על החליצה שהולכת עכשיו היבמה לעשות, ומזה דקדק דיש להביא ראיה לשיטת הפוסקים
דאיכא למעבד חליצה אף במקום שאין בדעתה להנשא כי הדבר הוא טוב לנשמת המת. וכן כתב
להביא ראיה מדברי הזוהר חדש הללו גם בספרו מרגליות הים עמ"ס סנהדרין (יט
ע"ב אות ו). יעו"ש. ברם בקושטא במחכ"ת היקרה נראה דמדברי
לשון הזוהר חדש הללו אין ראיה כלל
לענין החליצה, דהרי לשון זה דקאמר הזוה"ק "אלא לאתחזאה טיבו דבעיא עם
מיתא" קאי על היבום שהיבם היה צריך לעשות וממאן לעשותו, והיינו נמי דאמר התם
"ואיהו לא בעי" כלומר שלא רוצה לעשות היבום וממאן לעשות את הטוב הזה,
ולהכי נמי מסיים "ולפיכך עבדית ליה קלנא קמי כולא", והרי אם על החליצה
קאי מדוע להענישו הרי הוא עושה את הטוב הזה, אלא ודאי דעל היבום קאי שהוא עיקר
תיקון נשמת הנפטר כי בכך מגיעים כל הנר"ן לתיקונם ביחד וכו', וכמו שהבאנו מזה
לעיל (הערה א) דהיבום הוא התיקון הטוב ביותר לנפטר, ולא קאי על החליצה.
ודו"ק. אם כי באמת גם בחליצה יש תיקון לנשמת הנפטר וכמתבאר מדברי הזוה"ק
שהבאנו לעיל בס"ד, אבל מדברי הזוה"ק הזה דהזוהר חדש אין ראיה. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi