למעלה
ה) ואיברא דהנה היה אפ"ל דכל
כה"ג שמת ושוב חוזר וניעו"ר ועתיד לחיות, ממילא י"ל דסופו מוכיח על
תחילתו וכל הראוי לבילה כבילה דמי ונמצא דמעיקרא לית ליה דין מת, ונפק"מ כגון
גבי כהן שנכנס באהל מת כזה שסופו קם לתחיה האם לוקה על כך שנכנס לאהל כזה וכמבואר
ברמב"ם (פ"ג דאבל ה"ג) דכהן הנכנס לאוהל המת הוא לוקה ע"ז.
יעו"ש. או י"ל שכיון שסופו קם לתחיה נמצא דמעיקרא לא חשיב ולית ליה דין
מת ואגלאי מילתא למפרע ולהכי לא ילקה. והנה מצינו גבי אליהו הנביא זכור לטוב שבא
להחיות את בן הצרפתית (במלכים א, יז כא - כב) וכמו שנאמר "ויתמודד על הילד
שלש פעמים וגו' וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי"
ופרש"י: ויתמודד לשון מדה נשתטח עליו. יעו"ש. ולכאורה כיצד אליהו הנביא
ז"ל דכהן הוה נטמא לילד הזה, וכעין הא דאיתא בגמ' דבבא מציעא (קיד ע"א)
דאשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של עכו"ם אמר ליה לאו כהנא
את כלומר היה תמה עליו על שהוא נטמא והרי אליהו פנחס הכהן הוא, וענה לו שאין
העכו"ם מטמאים באהל אלא ישראל שנאמר "אדם כי ימות באהל" ורק ישראל
נקראים אדם. יעו"ש. והיינו דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל כדאיתא בגמ'
דיבמות (סא ע"א), ועי' בתוס' רי"ד במס' בב"מ (שם אות כז ד"ה
קברי) שעמד להעיר דהרי אליהו הלך ליד הקברים וזה טומאת מגע ולא אוהל דבאהל לא
מטמאים אבל במגע מטמאים, וכתב לתרץ, דאליהו מלאך הוא ובאויר הוה קאי דאהל איכא מגע
ליכא. ע"ש. וראה גם ברוקח (הל' אבילות סי' שטו) שעמד בזה וביאר דאליהו הלך
במקום שאין עצמות והיה יודע היכן אין עצמות. ע"ש. ג וממילא קשה
דהכא נמי כיצד בא להחיות את בן הצרפית ולהכנס לתוך אוהל המת, והרי כהן הוה, אולם
לפי האמור לעיל אולי י"ל דכיון שידע אליהו הנביא זכור לטוב שבכוחו להחיות את
הילד הזה, ממילא נמצא שעתה ע"י שיקום ויתעורר לחיים אגלאי מילתא למפרע דלאו חשיב מת
הוה וחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ונמצא שכלל לא נכנס לאהל המת כיון שע"י
שמתעורר לחיים עתה זה מפקיע ממנו את חזקת המיתה הקודמת מכל וכל וחשיב כאדם שנרדם
וישן בלבד ולא מת, ולכן אין בזה איסור כניסה לאוהל המת, והכ"נ י"ל גם
הכא בנידון דידן דכל שנתעורר שוב לחיים לא נפקעה חזקת הקידושין מהאשה, כיון שלא
חשיב בהכי מת אלא כישן ונרדם דמי. וק"ל.
[ועיין תוס' בב"מ (קד ע"ב ד"ה אמר ליה)
שכתבו, דהיה ברור לו לאליהו שיוכל להחיותו לבן הצרפית ולכך היה מותר להכנס באהל
המת משום פיקוח נפש. ע"ש. ועי' בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב
(סי' קעד סוף ענף א) שכתב לבאר שם דגדר פיקוח נפש הוא כל זמן שהוא חי, אבל כשמת
ויכול להחיותו אין זה בגדר פיקוח נפש, וז"ל: ולכן במי שהותז ראשו אף שמפרכס
הראש והגוף הוא בדין מת ממש, ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה ליכא
חיוב זה אף בחול ואין חיוב להחיות מתים שלכן בשבת היה אסור, ועי' ב"ב (עד
ע"א) שר' יהודה משתעי דאיכא בעולם אבן טוב דבכוחו להחיות מתים אף אלו שראשיהם
חתוכים והשי"ת הטמינו מבני אדם. ע"ש, ופשוט שאף אם היה השי"ת מזמינו
ליד איזה אדם לא היה חייב להחיות המתים דרק לרפא חולים חייבה תורה אף לחלל את השבת
ולא להחיות מתים. ומש"כ התוס' בב"מ (קיד ע"ב) גבי אליהו שהיה כהן
דאיך החיה את בן
הצרפית שהוצרך להיות עימו באהל אחד וגם נשאו ונגע בו, דהוא משום פיקוח נפש, צריך
לומר דאין כוונתם משום פיקוח נפש דהמת אלא משום פיקוח נפש דהאם, שהיתה מצטערת מאד
על שבשביל מצוותה הגדולה והאמונה בהשי"ת ובנביאיו לפרנס את אליהו מת בנה
כמפורש בקרא שטענה זה, וגם אולי בשביל פקוח נפש של עצמו שבדרך הטבע היה אליהו נחלה
מזה שבשבילו מת בן האלמנה אשר מתגורר עמה, ואף שהיה לו הבטחה שיחיה אפשר לא שייך
זה לדיני התורה. עכ"ד. יעו"ש. ועכ"פ לפי דברינו הנ"ל שפיר
מיושבת שאלת התוס' איך נטמא אליהו לבן הצרפית, דזה הוה משום שידע דיוכל להחיותו
וממילא נמצא דבעת שהחייהו נעקרה מיתתו למפרע דלאו מת הוה].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi