למעלה
ב) אולם הנה ראיתי לגאון עוזינו
רבינו החיד"א זיע"א בס' ברכי יוסף חאבה"ע (סי' יז סק"א) דעלה
ונסתפק נמי בנידון זה, דעמד שם גבי האי דאיתא בגמ' מגילה (ז ע"ב) ברבה ור'
זירא שישבו בסעודת פורים ואגב בסומי בפוריא קם רבה ושחטיה לר' זירא למחר בעי רחמיה
עליה ואחייה, דיש להסתפק גבי אשתו של ר' זירא דכיון שמת שמא פקעי הקידושין מינה
והוה פנויה, וכי חייה רבי זירא למחר יצטרך לקדשה שוב קידושין חדשים, או דילמא הא
דאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי
ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם, וממילא
נמי לא פקעי קידושי קמאי מינה וכשיחיה בעלה מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.
ע"כ. והא חזינן דרבינו החיד"א ז"ל מסתפק בהכי גבי מיתת הבעל. והנה
כתב שם הרב חיד"א דיש להביא ראיה מהירושלמי דגיטין (פ"ז ה"ג) דאיתא
התם גבי הנותן גט לאשה ומתנה מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חודש הרי זה גט,
ואמרינן דאם מת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת להנשא ר' יוסי אמר אסורה להנשא אני אומר
נעשו לו ניסים וחיה, והנה אע"ג דבבלי גיטין (עו ע"א) איבעיא לן אם לאלתר
שריא בכה"ג ששמעו בו שמת או רק עד י"ב חודש, ולא איפשיטה, והרי"ף
הרמב"ם והרא"ש נקטוה לחומרא במקום יבם ולא חיישי הפוסקים כלל לירושלמי,
מ"מ נראה דהגם דבששמעו בו שמת לא חיישינן כלל למעשה ניסים שיחיה דזה לא שכיחא
כלל, ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש, וכ"ש בהא
דכמעט לא שכיח כלל. ב וטעם
דאיבעיא לן אי שריא לאלתר כבר מפורש בראשונים ז"ל, מ"מ למדנו מהירושלמי
דאם אחר שמת נעשו ניסים וחי אכתי אגידה ביה אשתו זאת ולא מהניא לה מה שמת ודאי
כיון דלבסוף חי, ובהא אית לן למימר דגם תלמודא דידן מודה דאי אתרמי כי האי המיתה
שמת כאן דליתא, ולא פליגי לתרי תלמודי אלא דוקא לחוש שיחיה דבהא לש"ס דילן
ליכא למיחש שהוא חששא רחוקה, אבל אי הוה כי האי עובדא לכו"ע אי חיי הדר
לקמייתא ואשתו היא זאת ואין צריך לעשות קידושין חדשים. עכ"ד. ע"ש.
והנה מכלל דבריו אלה של רבינו
החיד"א נראה דהוא מצדד בדברי קודשו לאמר, דכיון שאדם זה מת וקם לתחיה מיד לא
פקעי הקידושין הראשונים וממילא א"צ לעשות קדושין חדשים, ואולם מכלל תורף
השאלה מבואר דהיינו משום שעדין לא נקבר וכל דלא נקבר עדיין לא חשוב כמות כל אדם,
ואמנם דמכלל הראיה שהביא אין זה מודגש דהיינו טעמא כיון שלא נקבר, דאדרבה מסתימת
הדברים מהתם עולה דכל שקם לתחיה חזרו הקידושין הראשונים ואע"פ שהיה זה אחר
הקבורה דהא סתם דבריו מהסוגיא דהירושלמי "אני אומר נעשו לו ניסים וחיה"
ומשמע אפילו אחר זמן ואפילו אחרי הקבורה, אולם י"ל דלא קאמר "יעשו"
לשון עתיד מופלג אחר זמן טובא, אלא "נעשו" מיד סמוך למיתה והיינו שעדיין
לא נקבר. וק"ל. ועכ"פ מכלל תורף השאלה כאמור משמע מרבינו החיד"א
דכל זה דוקא כיון שעדיין לא נקבר, וכמש"כ: או דילמא הא דאשה קונה עצמה במיתת
הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי
מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם, וממילא נמי לא פקעי קידושי קמאי מינה
וכו', והרי דבלא נקבר תליא ליה מילתא. ושו"ר בס"ד בדבריו דרבינו
החיד"א גופיה בס' פתח עינים בגמ' דמגילה שם (ז ע"א) שכתב על האי עובדא
דרבי זירא וז"ל: נראה דהגם דר' זירא בלילה נשחט ומת כיון דעד שלא נקבר חי לא
היה צריך לקדש אשתו קידושין חדשים ובספרי ברכי יוסף א"ה סי' טו"ב הבאתי
קצת ראיה לזה. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר בדבריו דעיקר הדגש הוא בכך שעדיין
לא נקבר ואע"ג שהוא מת, כיון שסו"ס עדיין לא נקבר לאו מת גמור חשוב
וממילא נמי לא פקעי הקידושין. וק"ל.
והן אמת דיש להביא ראיה
לדב"ק דרבינו החיד"א, ועכ"פ זכר לדבר ודאי איכא, דכל שעריין לא
נקבר לא חשיב מת גמור, מדברי הזוה"ק פר' אמור (דף פח ע"ב) דאיתא התם:
בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למישבק ליה בלא קבורתא דכתיב "לא
תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא", בגין דמיתה דמישתהי כ"ד
שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא, יהיב חלישותא בשייפוי דריתכא ומעכב עבידתא
דקוב"ה מלעבד, דאפשר דקוב"ה גזר עליה בגין למיתיה בגלגולא אחרא מיד
בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה, וכל זימנא דלא איתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי
קוב"ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא, דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא
ער דיתקבר קדמאה. ע"ש. והרי מבואר מדברי הזוה"ק דכל זמן שהגוף אינו
נקבר, עדין לא חשיב מת גמור והיינו משום שיש איזהו קשר בין הנשמה לגוף. וק"ל.
וראה גם בס' נשמת ישראל להרב הפלוסוף הקדמון רבי מנשה בן ישראל (מאמר שלישי פרק
שלישי) שג"כ עמד לבאר שם ענין זה דכל זמן שהגוף לא ניתן לקבורה רוח אלוקים
מרחפת על פני המת ואין ניתן לה רשות לגשת אל משכנה בעולם הנשמות. ע"ש. ובאמת
לפ"ז יש לפרש נמי הא דחזינן בגמ' כתובות (קג ע"א) גבי עובדא דרבינו
הקדוש דלאחר פטירתו היה בא לביתו כל ליל שבת ומקדש על היין וכו'. יעו"ש,
[ועי' בס' חסידים (סי' תתשכט) מש"כ גבי האי דהיה מקדש על היין איך היה מוציא
את הרבים. ע"ש. וראה גם בגליון הש"ס בכתובות (שם ד"ה כל בי שמשי).
ע"ש. וראה בזה גם בשד"ח בפאת השדה כללים (מער' ג סי' יח). ע"ש.
וראה גם בס' פתח עינים מס' כתובות (שם ד"ה כל). יעו"ש], ולא מצינו גבי
אשתו דרבי למימר כיון דקם לתחיה איגלאי מילתא דלא פקעו הקידושין וממילא אסורה
להנשא לאחר, ולפי הנ"ל בדברי רבינו החיד"א אייתי שפיר דכיון דכבר קברוהו
התם לרבי וכדאיתא בגמ' שם, ממילא בקבורה זו פקעה כל זיקת הקידושין אליו, ועתה אף
שקם וחזר לביתו פנים חדשות באו לכאן, ובודאי דאם היה קם לגמרי לחזור לביתו ממש הוה
צריך קידושין חדשים דפנים חדשות באו לכאן, ומשו"ה נמי לאידך גיסא דאשתו מותרת
להנשא לאחר דהא ע"י קבורה זו דרבי פקעו הקידושין שקדשה מקדם לגמרי. וק"ל.
ולפ"ז יש לפרש נמי בדרך אפשר
דברי הגמ' דבב"מ (פד ע"ב) גבי עובדא דרבי אלעזר ברבי שמעון שמת והיה
מונח בעליית ביתו במשך עשרים ושתים שנה שלא ניתן לקבורה וכו' ואמרינן התם בגמ'
שאח"כ ניתן לקבורה, ומיד סמיך ליה בגמ' דשלח רבי לדבר באשתו של רבי אלעזר
שתנשא לו וכו'. יעו"ש. ואפ"ל דרבי לא שלח לדבר באשתו של רבי אלעזר אלא
רק לאחר שניתן לקבורה וכבר נקבר, אבל קודם לכן כל העת שהיה מונח בעליית ביתו במשך
אותם שנים לא נתן ליבו לישא אותה, כיון שעדיין לא נקבר והוה חייש שמא יקום לחיים
(שהרי היה גם כעין חי וכדאמרינן התם דכי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא),
ונמצא דעדיין אגידה ביה בר' אלעזר וקדושין ראשונים לא פקעו ממנו וממילא אסורה
לעלמא. וק"ל. [אם כי אין מהתם ראיה גמורה לדבר, כי לעולם אפ"ל דהא דרבי
לא שלח לדבר באשתו של ר' אלעזר קודם שיקבר דהוא משום שורת דרך ארץ, שכיצד ישלח
רבינו הקרוש לדבר ולבקש
בקשה זו לשאתה לאשה כל זמן שהמת מוטל לפניה, והוי כי הא דאיתא בזוה"ק פר'
אמור (הנ"ל) דקאמר התם בהמשך הדברים דכל זמן שהמת לא נקבר אין מעבירין את
הנשמה בגלגל לגוף אחר, וז"ל: דלא יהבין לנשמתא לגופא אחרא עד דיתקבר קדמאה,
ורא דמי לבר נש דמיתה איתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא.
יעו"ש. והכ"נ י"ל כן דאין שורת דרך ארץ שתנשא האשה קודם שיקבר
בעלה, אבל לעולם זיקת הקידושין פקעה עוד קודם הקבורה. וק"ל. ושו"ר
בס"ד דבאפי זוטרי בשו"ע אבה"ע (סי' יז סק"א) כתב לדקדק נמי
מדברי רבינו החיד"א הנ"ל דהדבר תלוי בקבורה, דכל שנקבר הגוף אפילו אם
מעלים אותו אח"כ ע"י נס כבר פקעה האישות, אבל אם חזר לחיים כל זמן שלא
נקבר האישות במקומה עומדת, וסימוכין לזה יש להביא מאשת ר"א ברבי שמעון
(הנ"ל) דרק אחר שגנזוהו שלח רבי לדבר באשתו, אולם כתב אח"כ דיש לדחות
דאפשר דכל זמן
שהיה שם לא רצה לדבר בה מפני כבודו דנראה כאילו הוא חי, וחילוק זה דהברכ"י
בעי ראיות ברורות. ע"ש].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi