*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע, הערות סימן ט הערה ב
וראוי לציין בענין מיתה זו שיקום
שוב לתחיה, דאמנם כן הוא שאין דבר זה מצוי כ"כ,
וכדכתב נמי רבינו החיד"א
דהוי מיעוטא דמיעוטא עד דלא הוי שכיח כלל, וראה גם
בשו"ת דגל מחנה אפרים (חאבה"ע
ריש סי' א ד"ה ואען) דג"כ כשעמד לדון בנידון זה
דאם מת וחזר לחיות וכו' אם צריך
לעשות שוב קידושין, כתב לציין דכל הפוסקים
והמפרשים קמאי ובתראי שתקו מזה
משום דהוי מילתא דלא שכיחא דהנמצא כזה ודאי לא,
ולכן אין לנו אלא דברי המשנה (ריש
קידושין) וקונה עצמה במיתת הבעל והוא בכל
גווני אף אם יקום ויתעורר לחיים
אחר שמת. יעו"ש. וכן הבאנו לקמן את דברי החת"ס
בתשובותיו חיו"ד (סי' שלח ד"ה
וע"ד הברייתא) שכתב דמקרה כזה הוא אחד מיני אלף
שיקרה אחד לאלף שנים ואפילו
מיעוטא דמיעוטא לא הוי. יעו"ש. מ"מ אכן מצינו בדברי
רבותינו ז"ל שהיה דבר זה
בנמצא שמתו אנשים והתעוררו לחיים, דהנה מלבד עובדא
דהגמ' מגילה הנ"ל (ז ע"ב)
דרבה שהחיה לרבי זירא, והגמ' דכתובות (סב ע"ב) שרבי
חנינא בן חכינאי החייה את אשתו, והגמ'
דבבא קמא (קיז ע"ב) שרבי יוחנן החייה את
רב כהנא, והבאנו בס"ד כל הני
עובדי לקמן ופלפלנו בהם, הנה גם מצינו עוד כיו"ב
בגמ' פסחים (נ ע"א) ובגמ' דבבא
בתרא (י ע"ב) דאיתא התם גבי רב יוסף בנו של רבי
יהושע בן לוי דחלש ואיתנגיד ופרש"י:
איתנגיד גוע ופרחה רוחו, ושוב הדר לחיות,
ואמר ליה אבוה מאי חזית בעוה"ב
וכו'. יעו"ש. והרי שהיה ונמצא להני עובדא דפרחה
נשמתם ממש לעלמא דקשוט, ושוב הדרה
לעוה"ז, וכן גם בכל המתים במוות הנזכר בזמן
הזה מספרים דברים נפלאים ואמתיים
אשר חזו עיניהם בעלמא דקשוט, והדברים אשר
מספרים ניכר אמיתותם אוזן שמעה
ותאשרהו ע"פ המבואר בדברי רבותינו ז"ל דאכן כך
הוא בעת פטירתו של האדם, ואלו
החזיונות והמחזות אשר רואה האדם בהגיעו לבית דין
של מעלה. (עי' זוה"ק פר' ויחי
דף ריח ע"ב, ובשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד סי' ח הערה
א). ואכמ"ל.
ואיברא דהנה מצינו עוד בדברי
רבותינו ז"ל במס' שמחות (ריש פרק ח) דאיתא התם,
יוצאין לבית הקברות ופוקדין על
המתים עד ג' ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי,
מעשה שפקדו אחד וחיה עשרים וחמשה
שנים ואח"כ מת, ומעשה באחר שהוליד ה' בנים
ואח"כ מת. יעו"ש. וטעמא
דפוקדין על המתים בג' ימים אלו משום דחיישינן שמא קם
ונתעורר לתחיה אחרי שמת, וכמ"ש
היעב"ץ בהגהותיו במס' שמחות (שם) וז"ל: מעשה
שפקדו וכו' נ"ב מצינו בתלמוד
(פסחים נ ע"א) בר"י בריה דריב"ל דאתנגיד, ומהרי"ל
אירע לו ג"כ כזה בחדרו והיה
אח"כ ל' שנה כמוזכר בסוף ליקוטיו. עכ"ד. ע"ש. והיינו
דהיעב"ץ ס"ל דהאי פקידה
הוי משום החשש דהוה בעובדא דר' יוסף הנ"ל בגמ' פסחים שמת
ממש ואח"כ קם ונתעורר לחיים.
[ולאו היינו משום שמא היה זה עילוף כל שהוא וחולשה
ופוקדין אותו שמא לא מת כלל. וק"ל].
והנה הזכירו לדין זה גם הטור ביו"ד (סי'
שצד) ומרן ז"ל בשו"ע יו"ד
(שם סעיף ג), ואיברא דמלשון מרן שם משמע דהחשש הוא שמא
עדיין הוא חי ולא מת כלל, ולא שמא
קם לתחיה, שהרי כתב שם: יוצאין לבית הקברות
ופוקדים על המתים שלשה ימים שמא
עדיין הוא חי. ע"ש. משמע דהחשש הוא שמא לא מת
כלל. ובאמת גם מעובדא שהביא היעב"ץ
דהוה עם מהרי"ל כמוזכר בסוף ליקוטיו, משמע
שלא מת ממש אלא היה זה עילוף, דכן
מובא בליקוטיו (אות פו) בזה"ל: פעם אחת
איתנגיד מהר"י סג"ל ע"ה
בק"ק דמגנצא, שקורין היצפריט (כעין שבץ או שטף דם מוחי
שגרם לשיתוק זמני - המגיה שם) ומצאוהו
כן שוכב בחדר לימודו. ושכב כן יותר משלשה
ימים שלא אכל ולא שתה מאומה ולא
היה מזיז שום אבר מכל גופו [כאילו היה מת]. והיו
הרופאים מנסין אותו בתחיבת מחט
לכל השטח גופו, ולא הרגיש עקיצת מחט רק באצבע אחד
מן רגליו הרגיש ועדיין היה רוח
בנחיריו. והיתה צעקה גדולה וצער בכל הציבור אנשים
ונשים וטף, וכל אשר שמעו יאחזמו
רעד. וגזרו להתענות כל יום ב"ה עד הימים הנוראים
ולומר סליחות ככל תענית ציבור, ויהי
בחדש תמוז או אב. וכאשר חזר הרב לבוריו נשאר
בביתו עד שהבריא. וכשהלך אח"כ
לבי"ה ומצא הציבור מתענין ומשלימין התענית שקבלו
החזיק להם טובה. ואח"כ חי
יותר משלשים שנה ולא שמעתי שהגיד לשום אדם מה היה לו.
ואני המלקט בתר לקוטי עד היום
כשאני שומע אומרים הפזמון "רועה ישראל" המסיים "מי
יקום יעקב כי קטן הוא", אני
זוכר אותו המעשה שהייתי גם שם נער במגנצא. עכ"ד.
ע"ש. ועולה מהכי דלעולם מהרי"ל
לא היה מת ממש אלא עילוף קשה היה לו. אולם עי'
בפרישה בטור (שם אות ד) שכתב לבאר
גבי עובדא דהגמ' דמס' שמחות שהזכיר זאת גם
הטור גבי אותו אדם דאמרינן שחי
עשרים וחמש שנים והוליד חמשה בנים ואח"כ מת [הטור
עשה את ב' המעשיות למעשה אחד ע"ש
בטור ובהגהות נחלת יעקב במס' שמחות שם. יעו"ש],
דיש לומר דלהכי אמר ואח"כ מת
דלא תימא דילמא לזה נעשה נס וחי לעולם [אחרי שמת],
מה שאין כן אחריני דמתים לבסוף
דאין צריכין לפקדן משום דלמא הוא חי. ע"ש. ומשמע
בפשיטות דס"ל דהענין הוא שמא
נתעורר וקם לחיים אחרי שמת ממש. וק"ל.
ומ"מ מאי דאין אנו חוששין
לזה היום לעשות כן לפקוד ג' ימים על המתים, עי' בפרישה
(שם אות ג) שכתב דכל זה היה דוקא בימיהם שהיו מניחין המת
בכוכין והיה אפשר לגלות
את המת ולראות אותו. ע"ש. וכ"כ
נמי הש"ך בשו"ע יו"ד (שם סק"ב), והבאר היטב (שם
סק"א). יעו"ש. ואולם עי'
בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' שלח ד"ה וע"ד הברייתא) שהביא
דהיעב"ץ דחה את דברי הפרישה
בזה במש"כ דכל זה היה דוקא בעבר כשהיו קוברין
בכוכים, דהרי מבואר בהרמב"ם (פ"ה
מהל' אבל) שגם בכוכין היו משליכין עליו עפר,
וא"כ לפ"ז צע"ג מה
יועיל לפקוד על הקבר הלא המתעלף ומניחין אותו בכוך ועפר על
גביו גם אם אחר זה תשוב רוחו אליו
מעילוף ראשון הלא ימות בקברו אם אין אדם עומד
שם ועוסק עימו ברפואות וכדומה מיד,
והיה לנו לתקן שיעמדו שומרים ג' ימים שם
וכשירגישו בקבר שום נדנוד ותנועה
יבואו לסיועו אבל עתה שהניחוהו בבית הקברות מה
יועיל לבקרו פעם ביום וצע"ג,
אבל האמת יורה דרכו כי זהו מקרה בעלמא ממקריים
הרחוקים אחד לאלף שנים שיקום אחרי
נפלו וביטול נשימתו וימסור לבקיאים ואפילו
מיעוטא דמיעוטא לא הוי כמו חוני
המעגל שישן שבעים שנה ועי' אגרת בקורת מעשים
ומקראים נפלאים חוץ להיקש הטבעיי
ואינו נכנס בגדר חוששין למיעוט וכו', ואולם
אח"כ (בד"ה ובזה יובנו)
כתב החת"ס דאמנם דהיעב"ץ העיר על הפרישה דהא אף בכוכין
היו זורקין עפר על המת ואח"כ
ימות מזה, אולם י"ל דלעולם דברי חכמים קיימים במס'
שמחות ע"פ הירושלמי (סופ"ב
דסנהדרין) דאמרינן בראשונה היו קוברין אותו במהמורות
פירוש דלפנים בישראל היו נוהגים
ללקט את העצמות ועל כן קברו בתחילה את המת סמוך
למיתה במהמורות עד שיתעכל הבשר
ושוב לקטו את העצמות וקברו אותן במקומן, ומשמע
שהיה הקבר עראי בעלמא ובאמת שם
היה אפשר לקום אחרי נפלו [כי לא כיסוהו בעפר]
ומזה מיירי במס' שמחות, ומשבטלו
המהמורות כבר בימי האמוראים שבירושלמי שוב לא
שייך שיקום מקברו וא"כ גם
אסור לבקר הקבר משום דרכי האמורי כיון שאין בזה טעם
וסיבה לבקרו, וכל שאין בו סיבה
לעשותו יש בו משום דרכי האמורי. עכ"ד. ע"ש.
וממילא לפי החת"ס מבואר שפיר
מדוע אין אנו פוקדין היום הקברים כיון שזה היה דוקא
בזמן קדם שהיו קוברים בקבר עראי
להעביר לקבר קבע, ואז בקבר עראי יכל לקום כיון
שעדיין לא כיסוהו בעפר. וגם עולה
מדבריו דס"ל דכל החשש הוא שמא לא מת, אבל לא
שמא אחר שמת ממש יקום לתחיה. וק"ל.
והנה בקדמונים הובא עוד דהיו
נוהגים להשהות המת כ"ד שעות אחרי פטירתו וזאת מהחשש
שמא חי הוא, ולכן לא קוברין אותו
מיד אלא שוהין שיעור פרק זמן זה של כ"ד שעות
להיות בטוחים שהוא מת בודאי, והזכיר
למנהג זה מהר"א פלאג'י בשו"ת ויען אברהם
(חיו"ד סו"ס לח). יעו"ש. מ"מ כבר
צווחו קדמאי ובתראי בנוהג זה דמנהג נפסד הוא
ואין לנהוג כן, עי' שו"ת יבי"א
ח"ד (חיו"ד סי' כח אות ג) שכתב להעיר ע"ז דהרי כל
שנקבע מותו של הנפטר ע"י
מומחים בודאי שאסור להלינו כלל ומצוה להקדים ולקוברו
יפה שעה אחת קודם וכמו שאמרו נמי
בזוה"ק (ריש פרשת אמור) דהפליגו שם בזה דכל כמה
דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא
ורוח מסאבא שריא עליה וכו', וכן נמי אמרינן
ביומא (פה ע"א) ובטוש"ע
או"ח (סי' שכט ס"ד) שאע"פ שמחללים שבת על פקוח נפש ולא
הולכים אחר הרוב וס"ס בפיקוח
נפש, כל שבדקו בחטמו ולא הרגישו בו חיות אז בודאי
מת הוא ואין מחללין עליו את השבת.
ואף שאמרו נמי (פ"ח דשמחות) שפוקדים על המתים
ג' ימים ומעשה באחד שחי אח"כ
כ"ה שנה וכו', הרי כבר כתב החת"ס (חיו"ד סי' שלח)
שאין זה אלא מקרה בלבד שיקרא פעם
באלף שנים ואפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוי וכו',
ואדרבה כתב שם דאין להשגיח במי
שירצה להתיר הלנת המת מפני שרופאי זמנינו אמרו
שאין גבול נודע המבדיל בין חי למת
אלא בעיכול הבשר וכו', ושכבר הגאון יעב"ץ מחי
לה מאה עוכלי בעוכלא ומאן ספין
להתיר איסור תורה וכו', ולכן העלה שם במסקנא דיש
לקבור המת תיכף ומיד כשיקבע מיתתו
ואין להשהותו כלל משום חששות אלו שמא יקום
ויתעורר. ע"ש. וראה בזה גם
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מו אות ז) שג"כ עמד לדחות
דברי האומרים שצריך המתנה שלא
לקבור המת מיד. יעו"ש. וראה גם בדבריו בחלק י'
(סי' כה פ"ד). יעו"ש.
ומן הראוי לציין בזה גם את דברי
רבינו החיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' כה
אות ב) שכתב שם: ואשר שאלת איך
קוברין בתוך כ"ד שעות ויתכן שעדיין הוא חי כמו
שאירע איזה פעמים, דע דקיי"ל
לא חיישינן למיעוט ואפילו ר' מאיר [דחייש למיעוטא]
למיעוטא דמיעוטא לא חייש. וכאשר
יש סימנים מובהקים שמת הוא רעה חולה להלינו
בלילה לפי הזוה"ק שהוא צרה
גדולה לגוף ונפש שמתדבקים רוחות רעות וזה רע לו ורע
לאחרים כל שיש הסמנים מצוה לקוברו.
ואם אחד בכמה רבבות יארע שהוא חי אין עלינו
סרך איסור וכך נגזר עליו, ומעין
דוגמא כתב הרב מהרח"ו ז"ל דמי שהרג ועתיד למיסק
מיניה זרעא מעליא הקב"ה עושה
שלא ימצאו עדים ולא יהרגו לרוצח ויצא לאור זרע קודש
ממנו, וה"ה בנידון דידן י"ל
להיפך שאם יטעו בסימנים [לומר שהוא מת] כך גזירתו
יתברך ולא יש איסור כלל כל שעשו ע"פ
התורה וגם שלא לגרום רעה לו ולנפשו. עכ"ד.
ע"ש. [ודב"ק טוב אלו של
רבינו החיד"א ז"ל הם אבן יסוד מוסד וציון דרך באופן כולל
לכל חיי האדם עלי האדמות בכל
פעולותיו ומפעליו, ודו"ק היטב היב כי הוא מעט
המחזיק את המרובה]. ועכ"פ
חזינן דס"ל נמי לרבינו החיד"א דבהדי כבשי רחמנא למה
לן, וכיון דראוי לקבור את המת
סמוך למיתתו מהר ככל האפשר והוא לטובתו וכדאיתא
בזוה"ק כן יש לעשות, ואין
לחוש שמא חי הוא או שמא יקום ויתעורר לחיים, דאם אכן
יארע כן וראוי הוא לחיות, מן
השמים יזמנו לו סיוע ואפשרות שיקום ויבוא אל ביתו.
וראה גם בדבריו בשו"ת יוסף
אומץ (סי' פט) שג"כ העלה הכי דיש למהר קבורת הנפטר
ככל האפשר, וע"כ העלה שם גבי
עובדא דהוה שת"ח אחד ציוה לעכב קבורתו בעת שימות
דבההוא פחדא הוה יתיב שמא יחשבו
שהוא מת ועדיין הוא חי, ואחר שפלפל שם רבינו
החיד"א בזה העלה דאין לקיים
צוואתו וע"פ הנ"ל מפני שהוא צער לגוף ולנפש, ולכן יש
לקוברו מיד סמוך למיתתו כל שנקבע
ע"פ הסימנים שהוא כבר מת. יעו"ש.
וגם ראיתי הלום בס' גשר החיים
להגרי"מ טוקצינסקי (ח"א סו"פ ז הערה 1) שאחר שדיבר
שם מענין איסור הלנת המת דהוא
איסור חמור וכו' ויש לקוברו מיד כמה שאפשר סמוך
למיתתו, כתב ע"ז: ובנוגע
לחשש "מיתה מדומה" אין לחוש כיום כשהדבר מסור לחברי
הח"ק והם כבר בקיאים
בהסימנים, ומלבד הסימנים הבדוקים והידועים לרופאים יש להם
גם הסימן המובהק מפתיחת האברים
הסתומים ע"י הבדיקה והטהרה הפנימית, והחשש ההוא
היה מלפנים כשהדבר היה מסור לא
לחברים קבועים מומחים אלא לההמון שלא ידעו להבחין
בין מת למדומה. עכ"ד. ע"ש.
ומבואר עולה מדבריו אלה דבזמה"ז שקביעת המוות נעשה
באופן ברור ביותר ע"י רופאים
מומחים אין לחשוש להאי חששא דשמא אינו מת ודאי אלא
מדומה, ולהמתין מלקוברו מהחשש שמא
יתעורר מעילפונו הקשה לחיים תקינים, ולכן יש
לקוברו תיכף ומיד. [ובאמת בעצם
קביעת המוות לפי מה הוא תלוי עי' בזה באורך למו"ר
שליט"א בס' לוית חן (סוף אות
צג עמ' קנח) שכתב שם: ודע דמה שכתבו הטור והשלחן
ערוך כאן, שאם נפלה עליו מפולת, בודקים
עד חוטמו, ואם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז
ודאי מת הוא וכו', ומקורו בגמרא (יומא
פה ע"א) דלכו"ע עיקר חיותא באפיה הוא,
דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.
(ויש נוהגים לבדוק על ידי נוצה או נייר דק
סמוך לחוטם, ואם מתנדנדים אפילו
תנודה קלה, דנים אותו כחי, ומחללים עליו שבת).
ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק
יורה דעה סימן שלח) שהאריך בזה. ע"ש. מכל מקום
עינינו הרואות פעמים רבות שעושים
הנשמה מלאכותית, למי שנפצע בתאונת דרכים או
שנפל ממקום גבוה, ואחר זמן מה
חוזר ונושם כרגיל, ואף על פי שבאותה שעה שבאו
להצילו רואים שאינו נושם כלל
בחוטמו, יש סיכויים שיחזור אחר כך לנשום היטב על
ידי הנשמה מלאכותית או טיפולו
רפואי מתאים על ידי הצמדת מכונת נשימה וכיוצא בזה.
וכן כתב בשו"ת אגרות משה כרך
ו' (חלק יורה דעה סימן קלב). ע"ש. וכן שמעתי בשם
ידידי הגרש"ז אויערבך, שדין
זה היה בזמנים הראשונים שלא היתה להם אפשרות לטפל
בחולה שלא נשם, ולהחיותו, אף
שעדיין לבו פועם, ולכן היה אסור לחלל עליו שבת, כי
אפסה התקוה להחיותו, אבל בזמנינו
עם התפתחות הרפואה שניתן לטפל בחולה כזה על ידי
עיסוי לב או מכת חשמל וכיוצא בזה,
ודאי שצריכים לחלל עליו שבת אף על פי שאינו
נושם, כל שיש סיכוי כל שהוא
להצילו. (וכן כתב בשמו בספר נשמת אברהם הנדפ"מ עמוד
רכ). עכ"ד. ע"ש. וראה
בזה גם בענין קביעת המות בשו"ת אבני נזר (חחו"מ סי' סד),
ובשו"ת אגרות משה חיו"ד
ח"ב (סי' קעד ענף ב), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מו,
וחלק י' סי' כה פרק ד). יעו"ש.
ואכמ"ל].
ומ"מ מכלל כל הדברים הנ"ל
הא לא חזינן מאן דחייש דיש להשהות הנפטר משום החשש שמא
אע"פ שהוא מת גמור שמא יארע
נס ויתעורר לחיים, כיון שכאמור דבר זה הוא נדיר
ביותר ולא שכיח. ואולם כאמור על
אף שאין ענין זה מצוי ושכיח שהמת יתעורר לחיים
מ"מ שפיר חזינן דהוה עובדא
בדברי רבותינו ז"ל שקמו המתים והתעוררו לחיים, ולפי
העולה מדברי רבינו החיד"א הנ"ל
דבר זה מכוון הוא מן השמים אם לטוב אם למוטב,
ואנו צריכים לעשות את חובתינו
לקבור המת מיד, ואם נגזר שימות ממילא כך יהיה
ואפשר אף שיקבר חי ח"ו, ואם
נגזר שישוב אל ביתו בו יבוא ברינה בלא שום פחד ומורא
ויסובבו הדבר מן השמים שיעזרוהו
לקום מקברו, וגם שמענו כזאת ונדעם, ודי בזה.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi