למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע סימן ו
ב"ה פעיה"ק ירושלים,
טבת תשמ"ה.
למעלת ידידנו היקר והנעלה, חיכו
ממתקים וכולו מחמדים, הגביר המרומם, מוקיר ורחים רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן, הן
גביר דגמיר וסביר, ויראת ה' היא אוצרו, הר"ר מ. צ. פרידלנדר שליט"א.
אנטוורפן, בלגיה. שלמא דמר ישגא לעד!
בדבר שאלתו אודות סוחר ירא שמים,
אשר לרגל מסחרו צריך לקנות סחורה משווקים מסויימים, והנה קרוב לביתו נמצא שוק קטן
אולם המחירים שם גבוהים ויקרים. ולעומת זה רחוק ממנו, יש שוק גדול מאוד אשר
המחירים שם באופן יחסי נמוכים יותר. ונפשו בשאלתו, שבהיות ובשוק הקטן יש אפשרות
להישמר יותר ממראות אסורות, מאשר בשוק הגדול, האם מחוייב הוא לקנות את סחורתו בשוק
הקטן דוקא, ואע"פ שהמחירים שם גבוהים יותר?
והנני להשיבו בזה בעה"י כמסת
הפנאי.
גרסינן בגמ' דבבא בתרא (נז
ע"ב) "ועוצם עיניו מראות ברע", א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל
בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, (שצריכות לעמוד שם יחפות, לגלות שוק כדי לעמוד בנהר
- רשב"ם), ושאלה הגמ' - היכי דמי אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, אי דליכא
דרכא אחרינא אנוס הוא (ואנוס רחמנא פטריה, ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו,
דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך להעצים עיניו - רשב"ם), ותירצה הגמ' - לעולם
דליכא דרכא אחרינא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה. ע"ש. חזינן מדברי הגמ'
הללו דבגוונא דאית ליה דרכא אחרינא דאסור לו ללכת במקום אשר הוא עלול להכשל במראות
אסורות, ואע"פ שיעצים עיניו, וכדביאר רשב"ם (שם בד"ה רשע הוא)
וז"ל: ואע"פ שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה,
דקיי"ל (בחולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור. ע"ש. ורק באופן שאין לו
דרך אחרת לעבור בה וחייב לעבור במקום הזה שיש בו מראות אסורות, מותר לו לעבור שם,
ואפ"ה הוא צריך להתאמץ כמה שיותר בשמירת עיניו, כדי שלא יכשל במראה אסור.
וכ"פ נמי הרי"ף והרא"ש בבבא בתרא (שם) דבגוונא דלית ליה דרכא
אחרינא מותר לו לעבור באותו מקום שיש בו מראות אסורות, ומבעיא ליה לצעורי בנפשיה
כדי שלא יכשל במראה אסור. ע"ש. א אמנם הנה
הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פרק כא הלכה כא) כשהביא הלכה זו כתבה בסתמא ולא
חילק בין איכא דרכא אחרינא לליכא דרכא אחרינא, שכתב שם: וכן אסור לאדם להסתכל
בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה וכו', שלא יבוא לידי הרהור. ע"ש. ולכאורה
מדבריו אלו משמע דבכל גוונא אסור לעבור במקום שיש בו מראות אסורות ואפילו ליכא
דרכא אחרינא, ודלא כהרי"ף והרא"ש הנ"ל. ואולם הנה מרן בשו"ע
אבהע"ז (סי' כא ס"א) העתיק נמי את לשון הרמב"ם הנ"ל ולא חילק
בין איכא לליכא דרכא אחרינא, ולא מצינו בפוסקים שעמדו על דבריו אלו של מרן מדוע
נטה כאן קו מדרכו בקודש תמיד לפסוק כהרי"ף והרא"ש כשדעתם שווה, אפילו
שזה נגד הרמב"ם, (עי' בברכ"י חחו"מ סי' כה ס"ק כט.
יעו"ש), וכאן פסק בסתמא כהרמב"ם אף שהוא לכאורה נגד הרי"ף
והרא"ש. ומה גם שהטור באבה"ע (שם) ג"כ העתיק את לשון הרמב"ם
בסתם, ולא מצינו שמרן בבית יוסף עמד להעיר שזוהי דוקא דעת הרמב"ם,
והרי"ף והרא"ש פליגי עליה ומחלקים בין איכא לליכא דרכא אחרינא, (כי כן
היא דרכו בקודש של מרן ז"ל בבית יוסף להעיר ולהאיר על כל פרט מדברי הטור,
ולכן כל היכא דשתיק ליה טובא טובא איכא למשמע ולדייק מינא דאל"כ הו"ל
לפרש ולא לסתום וכמש"כ כיו"ב הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים
ח"א (סי' צט, דף קלח ע"ב ד"ה אחרי). ע"ש היטב. ודו"ק).
ולכן היה נראה לומר דהפוסקים הבינו דלעולם ליכא שום פלוגתא הכא בין הרמב"ם
להרי"ף והרא"ש, ואת דברי הרמב"ם אפשר לבאר דלא מיירי על עצם המעבר
במקום שיש בו מראה אסור, אלא על עצם ההסתכלות, ז"א דבודאי שבגוונא דליכא דרכא
אחרינא מותר לעבור במקום שיש בו מראה אסור ע"י שישמור עצמו מראות ברע כמו
שאמרה הגמ' דמבעי ליה למינס נפשיה, ומה שכתב הרמב"ם בסתמא אסור להסתכל בנשים
וכו' מיירי על עצם ההסתכלות שזה אסור בכל גוונא אפילו בליכא דרכא אחרינא, ולעולם
ליכא פלוגתא בין הרמב"ם להרי"ף והרא"ש. וק"ל.
אולם לכאורה יש להעיר, דאם זהו כל
הדין שבא כאן הרמב"ם לומר שאסור להסתכל בעריות, הרי כבר כתב הלכה זאת בדבריו
שם (הלכה ב'), דזה לשונו שם: ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו
לאחד מן העריות וכו', ואפילו להריח בבשמים שעליה או להביט ביופיה אסור, ומכין
למתכוין לדבר זה מכת מרדות. ע"ש. וא"כ מה בא לחדש בהלכה זו (הלכה כא).
והאמת היא דאולי יש לבאר שבהלכה ב' מיירי בענין שמסתכל בכוונה להנות מיופיה וזהו
שמסיים הרמב"ם שם "ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות", ובהלכה כ"א
בא הרמב"ם לחדש שאפילו בגוונא שמביט ומסתכל בעריות לא ע"מ להנות
מיופיים, אלא בהסתכלות סתם, שגם זה אסור מחשש שמא ע"י הסתכלות זו יבוא להרהר
בעריות, ואיכא ביה משום הא דאמרו בגמ' עבודה זרה (כ ע"ב) "ונשמרת מכל
דבר רע" מכאן אמרו שלא יהרהר ביום, שלא יבוא לידי טומאה בלילה. ע"ש.
וזהו שסיים הרמב"ם (שם) "וכן אסור להסתכל בנשים וכו' שלא יבוא לידי הרהור",
דהאיסור הוא משום ההרהור שיבוא אליו באחריתו. ולהכי נמי נקט הרמב"ם לשון
"הסתכלות", מכיון שבדרך כלל לשון הסתכלות היינו התבוננות טפי מראיה סתם,
ובכה"ג יש לאסור מחשש שלא יבוא לידי הרהור, וכמו שכתב כיוצא בזה גם
הגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (דף יב ע"ג) דכל היכא דאמרינן
"הסתכלות" הוא יותר התבוננות מראיה. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי
המהרש"ל בים של שלמה בחי' לכתובות (ריש פ"ב אות ג). ע"ש היטב.
ואמנם דהסמ"ע בחו"מ
(סי' קנד סקי"ד) כתב היפך מזה דלשון מסתכל שייך לומר על הסתכלות בלי שום
כוונת הלב. ע"ש. ראה ביד מלאכי (סי' קעט) שכתב שם להשיג על דברי הסמ"ע
הללו מכמה ראיות. ע"ש. וע"ע ביעיר אוזן לרבינו החיד"א (מערכת ה אות
נ) שג"כ כתב דע"פ רוב כשאומרים הסתכלות היינו טפי מראיה. ע"ש. וכ"כ
נמי הכהן הגדול מהרא"ך משאלוניקי בס' טהרת המים (מערכת ה אות עז) בשם הרב
חסדי אבות (פ"א משנה ח) והרא"ש שהובא בב"י (חאו"ח סי' רכט)
והרמ"ה שהובא בשטמ"ק כתובות (יז ע"א) והערוך (ערך קשת) דהסתכלות
הוא יותר יפה מראיה. יעו"ש. וראה עוד במש"כ בזה השד"ח (בכללים מער'
ה אות צה) וכן בדבריו שם (סי' כה). יעו"ש. וע"ע בתורה תמימה (פר' תולדות
פרק כז אות ב), ובמגן אברהם אור"ח (סי' קכח סק"ג), ובאוצה"פ (סי'
כא סקי"ט), וביבי"א ח"ו (חאו"ח סי' יג אות ג), ובאשל אברהם
מבוטשאטש (סי' טו), וברש"י פר' חוקת (פרק כא פסוק ח), ובהגהות הר"ר ראובן מרגליות על
ספר חסידים (סי' ט הערה ב) שג"כ מתבאר מדבריהם דהסתכלות הוא טפי מראיה.
ע"ש. וראה גם במש"כ בזה מחצית השקל בשו"ע אבה"ע (סי' כא בסוף
ס"א). ע"ש. וממילא משו"ה נקט הכא הרמב"ם לשון
"הסתכלות" לומר דאיכא בהכי נמי איסור ואע"פ שמסתכל בסתם שלא להנות
מהעריות, דכיון שמסתכל בהתבוננות גדולה יש חשש שיבוא לידי הרהור. [הן אמת דאין
לדייק מהכי ולומר דכל שאינו מסתכל בהתבוננות גדולה דליהוי שרי להסתכל באשה, דהא
ליתא דכבר חזינן למרנא ורבנא יוסף צדיקא רבינו החיד"א בס' פתח עינים
עמ"ס ע"ז (כ ע"א) שעמד שם גבי הא דאמרינן בגמ' גבי עובדא דהוה עם
רבי עקיבא שראה אשת טורנוסרופוס ורקק ושחק ובכה וכו' ופריך ולאיסתכולי מי שרי
ומשני קרן זוית הוי פי' והו"ל בעל כורחו. וכתב רבינו החיד"א דמכאן יש
להביא ראיה למה שראה בס' כת"י לפוסק קדמון אחד שכתב דיש אומרים שאיסור
ההסתכלות באשה בדרך העברה כלומר שאין הראיה בהם בקבע לית לן בה, ודחה זאת הקדמון
דאינו נראה אלא כל הבטה בעולם באשת איש אסורה וה"ה לכל אשה שהיא אסורה עליו
משום ערוה. ע"כ. וכתב רבינו החיד"א דמדברי הגמ' דע"ז הללו יש
להוכיח כדבריו דאם כדברי הי"א דדרך העברה מותר אמאי איצטריך לשנויי קרן זוית
הואי לשני דאיסור ההסתכלות הוא דוקא בקבע ורע"ק דרך העברה ראה, אלא מוכח
דרע"ק דרך העברה ראה ואפ"ה היה באונס דקרן זוית הואי הא לא"ה לא.
יעו"ש. והרמב"ם מיירי בהסתכלות גדולה כיון דטעמא טעים שלא יבוא לידי
הרהור, אבל איסורא הוי בכל הסתכלות ע"מ לראות. אבל בראיה בעלמא שלא בכוונת
הסתכלות שרי וכמ"ש בשו"ת שלמת חיים (סי' תרפה). יעו"ש. והיינו כדין
קרן זוית שראה באקראי. וק"ל].
ושו"ר בשו"ת אגרות משה
להגר"מ פנשטיין (בחאו"ח ח"א סי' מ) שעמד בהערה זו מה הרמב"ם
בא לחדש בהלכה כ"א מדבריו בהלכה ב', וכתב שם לבאר כעין הדברים הנ"ל
ובתוספת נופך, שבהלכה ב' מיירי הרמב"ם באופן שמתכוין להנות מהראיה,
ובכה"ג אסור להביט אפילו במקומות המגולים באשה, היות ומתכוין להנות. ובהלכה
כ"א מיירי כשמסתכל במקומות המכוסים באשה דהרי מדובר כשהולך על שפת הנהר
ומיירי שהמקומות המכוסים מתגלים שמגלה שוק וכו' וכמ"ש רשב"ם בב"ב
(שם), ובכה"ג אסור להסתכל אף אם אינו מתכוין להנות דעצם ההסתכלות באותם
מקומות אסורה, והניף ידו שוב בביאור דברי הרמב"ם בדרך הזו בחלק אבה"ע
ח"א (סי' נו ד"ה ועוד). ע"ש. [ואגב אורחיה מתבאר מדבריו שם דבאמת
גם הרמב"ם ומרן בשו"ע מודים בחילוק דאי ליכא דרכא אחרינא שמותר לעבור
במקום שיש בו מראות אסור, שהרי לא עמד להעיר בדבריו כלום מדוע הרמב"ם
והשו"ע לא חילקו בזה, ובפרט בחאבה"ע דסיים התשובה שעמד לדון בענין זה
דדרכא אחרינא, וש"מ דס"ל דלאו דוקא הוא לומר דאיכא פלוגתא בהכי. וכמו
שכתבנו לעיל לבאר את דעתם. ע"ש היטב]. וראה עוד בספר "תורת ההסתכלות"
להגרי"ב זילבר (סימן י) במש"כ לבאר ולחשב דברי הרמב"ם מהלכה ב'
להלכה כ"א, ע"ש. עכ"פ מתבאר ועולה דלעולם אף להרמב"ם ומרן
בשו"ע מחלקים בין איכא לליכא דרכא אחרינא. וכן יש לדייק נמי מדברי
הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תשע) דלהלכה מחלקים בין איכא דרכא אחרינא
לליכא דרכא אחרינא שבכה"ג מותר לעבור במקום שיש בו ערוה ורק צריך לאנוס עצמו
שלא להביט בעריות. ע"ש. והביא דבריו ג"כ הכנה"ג באבן העזר
(הגה"ט סי' כא סק"ג). יעו"ש. ומסתימת דבריהם שם נראה דליכא מאן
דפליג בהכי ודבר זה מוסכם לכו"ע, דאל"כ הו"ל לפרש. ע"ש. וראה
גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין בחאבה"ע (סי' כא אות א) שג"כ כתב
בפשיטות לחלק בין איכא דרכא אחרינא לליכא דרכא אחרינא, ומסתימת דבריו משמע נמי
דליכא בהכי שום פלוגתא. ע"ש. (ועי' בהערה א' מש"כ לבאר בס"ד מדוע
הרמב"ם ז"ל השמיט את חילוק זה בין איכא לליכא דרכא אחרינא. יעו"ש).
ברם לא אכחד כי הנה ראיתי
למו"ר מרן מלכא הראש"ל שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ה
סו"ס סג) ששם הביא את דברי הגר"מ פיינשטיין הנ"ל (בחאבה"ע סי'
נו כצ"ל ומה שכתוב שם סי' קנו הוא ט"ס), שהעלה בסוף תשובתו שם, דאדם
הזקוק להתרחץ בים מטעמי רפואה, אם לא מוצא חוף שהוא לא מעורב מותר לו להתרחץ בחוף
מעורב דהוי כליכא דרכא אחרינא, ובלבד שליבו סמוך ובטוח לו שלא יבוא לידי הרהור.
אולם מו"ר שליט"א דחה דברים אלו מתרי טעמי, חדא דלא הותר בדליכא דרכא
אחרינא, אלא דוקא כשהוא עובר בדרך זו שיש בה מראות אסורות בהעברה בעלמא, ויכול איך
שהוא להשמר שלא להסתכל בנשים העומדות שם על הכביסה, אולם כשבא להתרחץ במקום מעורב
שכל פינה וזוית שהוא פונה חייב שיהיה לנגד עיניו מראות אסורות אין להתיר, ועוד דהא
לא חזינן שהרמב"ם והטור ומרן בשו"ע חילקו בין איכא לליכא דרכא אחרינא,
וכבר כתב בספר אז נדברו חלק ז' (סי' עה) דהוא משום שסבירא להו, דאף בדליכא דרכא אחרינא שאסור
לעבור בדרך זו. ע"ש. וא"כ לכאורה מדבריו אלו של מו"ר שליט"א,
שהביא את ביאורו של הרב אז נדברו בדברי הרמב"ם והשו"ע בסתמא, ולא העיר
עליהם, ש"מ דאודיי אודיי ליה, וזה דלא כדברינו הנ"ל.
אמנם קושטא אמינא כי בבואי הלום
אל הקודש, וזכיתי לקבל פני שכינה, שטחתי את כל פרשת העיבור הנ"ל לפני
מו"ר שליט"א דקשה לומר דהכי הוי דעת הרמב"ם והטשו"ע,
דא"כ מדוע מרן לא העיר בבית יוסף דמש"כ הטור הוא כדעת הרמב"ם, אולם
הרי"ף והרא"ש פליגי עליה. וגם מדוע יעזוב צדיק דרכו שמרן פוסק תמיד כתרי
מגו תלתא דעמודי ההוראה, וכאן יוצא שהרי"ף והרא"ש בדעה אחת נגד
הרמב"ם והו"ל למרן לפסוק כמותם (עי' שו"ת יביע אומר ח"ג
חאבה"ע סי' יד אות י). ואמר לי מורי הרב שליט"א, דאה"נ אף הוא לא
החליט בסכינא חריפא, לומר דכך היא דעת הרמב"ם והשו"ע דלא מחלקינן בין
איכא דרכא אחרינא לליכא דרכא אחרינא ובכל גוונא אסור לעבור במקום שיש בו מראות
אסורות, ולא הביא את דבריו של האז נדברו אלא לפום ריהטא וכעוד הערה על דברי האגרות
משה, אולם לעיקר דינא אפ"ל דאה"נ דאף לדעת הרמב"ם ומרן בשו"ע
מחלקים בין איכא לליכא דרכא אחרינא, ובאופן דליכא דרכא אחרינא מותר לעבור במקום
שיש בו מראות אסורות. וכמו שנתבאר לעיל בדברינו.
ומעתה דאתינן להכי דאי ליכא דרכא
אחרינא, מותר לעבור במקום שיש בו מראות אסורות ורק צריך להשמר מלהביט בהם, איכא
לברורי לגבי נידון דידן, האם מה שהסוחר הנ"ל יכול לקנות הסחורה בשוק הקטן
הסמוך לביתו הוי בגדר דרכא אחרינא לגבי השוק הגדול, ולכן יצטרך לקנות סחורתו דוקא
בשוק הקטן. או דילמא שבהיות ובשוק הגדול המחירים נמוכים יותר, הרי שאין השוק הקטן
נקרא דרכא אחרינא לגביו, כי להשיג הסחורה במחיר נמוך כזה יכול להשיג רק במקום אחד
וזה בשוק הגדול.
והנה רבינו מאיר הלוי אבולעפיה
בס' יד רמה עמ"ס בבא בתרא (נז ע"ב) כתב: דבליכא דרכא אחרינא וחייב ללכת
בדרך זו, אפילו הכי איבעיא ליה למינס נפשיה ולסכוני בנפשיה דלא להסתכל באורחא, כי
היכי דלא לייתי לאסתכולי בנשים. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה מדבריו אלו של היד
רמה מתבאר דאפילו בגוונא דליכא דרכא אחרינא שמותר לו לעבור בדרך זו, צריך לא רק
לאנוס עצמו שלא להסתכל במראה אסור, אלא אף צריך לסכן את נפשו לכך וכמו שכתב
"ולסכוני בנפשיה", והיינו שצריך לעצום עיניו אע"פ שזה בגדר סכנה
שהוא יכול ליפול באחד הבורות או הפחתים. ולפי זה אולי אפ"ל לדעתו דבגוונא שיש
לו דרכא אחרינא, אולם היא דרך אשר סכנת נפשות מצויה בה, דעדיין מקרי דרכא אחרינא
וחייב הוא ללכת בדרך זו, ולא בדרך שיש בה מראות אסורות, ומכל שכן בגוונא כנידון
דירן שהדרכא אחרינא יגרום לו רק הפסד ממון בעלמא, דבודאי צריך ללכת בדרך ההיא אף
שיגרם לו הפסד ממון עי"ז.
ואיברא דאם כנים דברינו בביאור
דברי היד רמה, יוצא מדבריו שההסתכלות בערוה הווי בגדר אביזרייהו דג"ע דאמרינן
ביה יהרג ואל יעבור, וזה אפילו בהסתכלות סתם שבלא כוונת הנאה מהראיה. שהרי על מה
שאמרה הגמ' דאי ליכא דרכא אחרינא ומותר לעבור במקום שיש בו מראות אסורות, כתב
הרמ"ה שצריך לסכוני בנפשיה ע"י עצימת עיניו שלא לראות בערוה, והרי התם
אפילו אם יראה איזה מראה של ערוה אין כוונתו להנות ממנה דהא לאו ברשיעי עסקינן
כמתבאר מסוגית הגמ' (וראה גם בשו"ת אגרות משה חאבה"ע ח"א סו"ס
נו. יעו"ש), וא"כ מדוע צריך לסכן עצמו בעצימת עיניו תסגי ליה במה שאונס
עצמו לא להסתכל בעריות, אלא ודאי דס"ל שאף בכה"ג הווי בגדר של יהרג ואל
יעבור.
וא"כ למודעי צריך, דלכאורה
דברים אלו הם כפליאה ונשגבה, שהרי עד כאן לא מצינו פלוגתא דהראשונים באיסור
ההסתכלות בעריות אי הוי דאוריתא או דרבנן אלא דוקא בראיה בכוונה, דהנה הבית שמואל
באבה"ע (סי' כא סק"ב) הביא מחלוקת בין רבינו יונה להרמב"ם באיסור
ההסתכלות בעריות, שלדעת רבינו יונה (בשערי תשובה שער ב אות סב) הוי איסור דאורייתא
שנאמר "ולא תתורו אחרי עיניכם" וגו', ולדעת הרמב"ם הוא מדרבנן. ע"ש.
וכ"כ ג"כ בשו"ת פני יהושע ח"ב חאבה"ע (סי' מד) דלדעת
הרמב"ם איסור ההסתכלות בעריות הוא מדרבנן, דהרי הרמב"ם סיים בדבריו
(פכ"א מהל' אסורי ביאה ה"ב) "ומכין למתכוין בדבר זה (היינו למביט
ביופיה של אשה) מכת מרדות", משמע דכל איסור ההסתכלות הוא רק מדרבנן.
ע"ש. וראה בספר עצי ארזים על שו"ע אבה"ע (סי' כא סק"א) שעמד
להעיר על דברי הב"ש דלעולם י"ל דאף לדעת הרמב"ם איסור ההסתכלות
בעריות הוא מדאורייתא, ומש"כ דאין לוקה אלא רק מכת מרדות מדרבנן, היינו משום
דס"ל דהוי לאו שבכללות או משום דהוי לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו. ע"ש.
וגם הלום ראיתי בשו"ת אגרות משה הנדפ"מ חאבה"ע ח"ד (סי' ס)
שג"כ נקט הכי בדעת הרמב"ם דאיסור ההסתכלות בעריות הוא מדאורייתא,
ומש"כ דמכין למסתכל מכת מרדות היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ע"ש.
(וראה עוד בתוספות דרבנן למהר"י אלגזי (מערכת ק אות רפא) שהביא שם דענין זה
של איסור ההסתכלות בעריות הוא מחלוקת הטור והרמב"ם, דלדעת הטור באבה"ע
סי' כא הוא מדאוריתא, ולדעת הרמב"ם הוא מדרבנן. ע"ש. וכבר העיר עליו
השד"ח (כללים מער' ה אות ב) דדבריו של מהר"י אלגזי לקוחים מדברי
הב"ש הנ"ל כנראה מדבריו שם בתוס"ד, וחשב שמש"כ הב"ש בשם
ר"י דס"ל שהוא איסור דאורייתא, שכוונתו לרבינו יעקב בעל הטורים, ולא היא
אלא דכוונתו היתה לרבינו יונה שהובא בבית יוסף, ואדרבה בדעת הטור אפ"ל
דס"ל דהוי רק איסור דרבנן, שהרי כתב דמכין את המביט באשה מכת מרדות, דהוא
מדרבנן. ע"ש). וע"ע מש"כ בזה בשו"ת אגרות משה (חאבה"ע
סי' נו ד"ה ועוד שההסתכלות), ובגנזי חיים להגר"ח פלאג'י (מערכת ה אות
מג), ובפמ"ג אור"ח (סי' עד סק"א במשב"ז בסוד"ה ויש),
ובשושנת העמקים (כלל ט). ע"ש. וראה עוד באוצה"פ (סי' כא סק"ז אות
א), ובאנצ"ת (ח"ו עמ' קיד). ע"ש.
עכ"פ כל מחלוקתם של
הרמב"ם ורבינו יונה (אף אם נימא דאיכא פלוגתא בנייהו), היינו דוקא באופן
שמתכוין להסתכל בעריות, אולם בגוונא שלא מתכוין לכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן,
שהרי מצינו בגינת ורדים (בגן המלך סי' ק) שהביא את דברי מהריק"ש שכתב
(באור"ח סי' ריז ס"ד) דקול ומראה וריח באשה הוא רק איסור מדרבנן כמו
שכתבו התוס' ביומא (לט ע"ב), ותמה עליו הגינת ורדים שם שמדבריו אלו של
המהריק"ש מתבאר שהוא רוצה ללמוד מהתוס' ביומא דאין איסור ההסתכלות באשה אלא
מדרבנן, וזה ליתא דדברי התוס' שם אמורים לגבי קדשים בלבד, משום שמדאורייתא אין
איסור הנאה מההקדש אלא במידי דאית ביה ממש, אולם תוס' לא מיירי כלל בעריות.
עכת"ד. והנה הרב שד"ח (שם) כתב דאפשר לבאר דלעולם אף המהריק"ש מודה
דאיסור ההסתכלות בעריות הוא מדאורייתא וכדעת רבינו יונה שהביא הבית יוסף, ולא כתב
דהוי איסור דרבנן אלא בענין ראיה שאין כוונתו להסתכל, דבהא גם רבינו יונה מודה דאין אסור אלא
מדרבנן, וזה מדוקדק בלשונו של רבינו יונה שכתב המסתכל בעריות וכו', והיינו דוקא
הסתכלות שיש בה כוונת ראיה. ע"ש. הרי שמדבריו של השד"ח מתבאר להדיא
דבגוונא שאין מתכוין להסתכל בעריות לכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן. וכעין זה
מצאתי ג"כ בביאור פני משה על השו"ע חאבה"ע (סי' כא סק"א) שכתב
שם לחלק בין דברי הרמב"ם לדברי רבינו יונה דמר אמר חדא ומר חדא ולעולם לא
פליגי, דבאופן שמתכוין לראות לשם זנות לכו"ע אסור מדאורייתא, ובהא מיירי
רבינו יונה, ובלאו הכי גם לרבינו יונה ליכא ביה איסור דאורייתא, והביא דבריו
ג"כ באוצה"פ (שם). ע"ש. וראה עוד בתורת ההסתכלות להריב"ז
(סו"ס ב) שג"כ כתב דבהסתכלות שלא לשם הנאה, לכו"ע אין איסורו אלא
מדרבנן. ע"ש. וע"ע היטב בדברי הב"ח בטור אור"ח (רס"י
עה), וביש"ש בכתובות (ריש פ"ב אות ג), ובצל"ח בחי' לברכות (כד ע"ב ד"ה שוק), ובאפי זוטרי על
שו"ע אבה"ע (סי' כא סק"ז), ובאגרות משה (חאור"ח ח"א סי'
מ). ע"ש.
וא"כ איכא למידק בדברי
הרמ"ה, שמדבריו מתבאר דאף אם מסתכל בעריות שלא לשם הנאה, הוי בכלל ג"ע
דאמרינן ביה שיהרג ולא יעבור. ולכאורה היינו משום דהוי איסור דאוריתא. ומדברי
הפוסקים הנ"ל לא מתבאר הכי, אלא היות ומסתכל בלא כוונת ראיה אין איסורו אלא
מדרבנן. וכן ראיתי להרי"ב זילבר בספרו תורת ההסתכלות (סי' י) שעמד על דברי
הרמ"ה הללו שיוצא מדבריו שבאיסור ההסתכלות בעריות בלא כוונה דהוי רק איסורא
דרבנן, אפ"ה אמרינן דחייב למסור נפשו על זה, ומדוע. וכי בכה"ג אמרינן
דיהרג ולא יעבור. ע"ש.
אמנם אולי אפשר היה לבאר, דלעולם
אף להרמ"ה היכא שמסתכל בלא כוונת הנאה אין איסורו אלא מדרבנן, ואפ"ה הוי
בכלל אביזרייהו דג"ע דאמרינן ביה יהרג ואל יעבור. דהא מצינו פלוגתא דהפוסקים,
אם אמרינן אף באביזרייהו דרבנן דגילוי עריות וע"ז, יהרג ואל יעבור. דהנה
הריב"ש בתשובה (סי' רנה) הוכיח מהגמ' דסנהדרין (עה ע"א) דאמרינן התם
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה, והעלה ליבו טינא באו ושאלו לרופאים וכו' ואמרו
שתספר עימו אחורי הגדר, ואמרו חכמים ימות ואל תספר עימו אחורי הגדר. ואע"פ
שאין בדבר זה איסורא דאורייתא, וכ"ש לההוא לישנא דאמרינן התם פנויה היתה,
א"כ יש להוכיח מכאן דבענין ג' עבירות דאמרינן בהוא יהרג ואל יעבור, היינו אף
באביזרייהו דרבנן דידהו נמי אמרינן דיהרג ואל יעבור. ולכן העלה שם דאף במקום סכנה
אין מתרפאין מסתם יינם של עכו"ם אף דאיסורו רק מדרבנן. ע"ש. [ועי' עוד
בשו"ת ריב"ש החדשות (סי' כו) שג"כ עולה ומתבאר מהדברים שם דאף
בעריות דרבנן שפיר אמרינן יהרג ואל יעבור. יעו"ש. והן אמת דיש מיחסים את
תשובה זו דאיננה לריב"ש אלא היא למהר"ם חלאווה (סי' קלא), וכמ"ש"הרב
המגיה בריב"ש החדשות (שם הערה 18). יעו"ש]. וכן העלה גם הגר"א
בהגהותיו לשו"ע יו"ד (סי' קנה ס"ק טז וסס"ק כב) דאף
באביזרייהו דע"ז שאסור רק מדרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור. ע"ש. וראה עוד
במשנה למלך (פ"ה מהל' יסודי התורה ריש הלכה ב) שהביא את תשובת הרא"ם (ח"א
סי' נט) דמתבאר מדבריו ג"כ דבאביזרייהו דג"ע דרבנן נמי אמרינן יהרג ואל
יעבור, ולכן העלה שם דאפילו חלוצה לכהן דאינו אלא מדרבנן כיון דאביזרא דגילוי
עריות היא יהרג ואל יעבור. ע"ש. וכן העלה נמי בשו"ת פני יהושע (ח"ב
סי' מד), ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חאבה"ע סי' קנ ד"ה ואם)
הביא לדייק כן נמי מדברי הנמוק"י בסנהדרין (עד ע"ב) דאף בעריות דרבנן
אמרינן דיהרג ואל יעבור. יעו"ש. וכ"כ נמי הסדרי טהרה ביו"ד (סי'
קצה ס"ק כד). יעו"ש. וראה גם בדרכי משה בטור יו"ד (סי' קנז אות ג),
ובס' שערי יושר במפתח לשערי הספר (סוף שער ד). ע"ש. אולם לעומת זה מדברי
הש"ך ביו"ד (סי' קנז ססק"י) מתבאר דבערוה דרבנן לכו"ע אמרינן
ביה דיעבור ואל יהרג. ע"ש. [וקצת יש להתבונן מזה בדברי הש"ך גופיה
ביו"ד (סי' קנה ס"ק טז) ששם מבואר בדבריו דלעולם אף בערוה דרבנן אמרינן
ביה יהרג ואל יעבור, וגם הגר"א (הנ"ל) כתב לבאר כן בדבריו. וצ"ב].
וכ"כ הנודע ביהודה במהדו"ת (חאבה"ע סי' קנ) בד"ה ואם באנו
וכו', דמה שאינו אסור מהתורה אלא מדרבנן, אף שהוא אביזריהו דג"ע או ע"ז
לא אמרינן ביה יהרג ואל יעבור. ע"ש. וע"ע לרבינו החיד"א בשיורי
ברכה (חיו"ד סי' קנז סק"ה) בד"ה הן עתה, שהביא את דברי הר"ן
בסנהדרין (עה ע"א) שכתב דאלמנה לכהן גדול אמרינן ביה יעבור ואל יהרג,
וכ"כ מהר"ם בן חביב בספרו תוספות יוה"כ (דף פב), וכ"כ הרב זרע
אברהם (חיו"ד סי' ה דף לז ע"ד). יעו"ש. וראה בשד"ח (כללים
מער' ה כלל י) דדייק מדברים אלו שהביא השיורי ברכה די"ל שאם באלמנה לכהן גדול
דהוא איסור לאו כתבו הפוסקים הנ"ל דיעבור ואל יהרג, כ"ש באביזרא דעריות
מדרבנן דס"ל דיעבור ואל יהרג. ע"ש. וראה גם בב"י יו"ד (סי'
קצה) שג"כ עולה מדבריו דס"ל הכי, שהרי עמד לפרש שם את דברי הרמב"ן
שהתיר למשש את הדופק לאשתו נדה במקום פיקוח נפש, משום שאין איסורו אלא מדרבנן.
יעו"ש. וראה עוד בדברי הרמב"ן במלחמות סנהדרין (שם), ובדברי
הנמוק"י בסנהדרין (שם) ד"ה דילמא. ע"ש. וראה גם בחינוך (מצוה רצו)
מש"כ בשם רבו דבאלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאינן בכלל עריות
ליהרג עליהן. יעו"ש. [וכ"כ נמי הרא"ה הובא במיוחס לריטב"א
פסחים (כה ע"א). יעו"ש]. וראה גם במנחת חינוך (שם אות יט) שכתב לבאר
דאין לדייק מדברי החינוך הללו
דפליג על ההסוברים דבאביזרייהו דעריות דרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור, משום
די"ל דס"ל דאלו אינם עריות כלל אבל לעולם אף בעריות דרבנן יהרג ואל
יעבור. יעו"ש. ובאמת הנה יש גירסאות בדברי החינוך דמשמיטים המילה
"בכלל" וגרסי "שאינן עריות ליהרג עליהן" ולפ"ז שפיר
אפ"ל כדברי המנחת חינוך. וק"ל, ועי' בהגהות על החינוך השלם ירושלים
תשמ"ח (שם אות כד). יעו"ש. וראה עוד בשו"ת חוות יאיר (סי' קפב),
ובערך השולחן למהר"י טייב ביו"ד (סי' קנה סק"ז). ע"ש.
ואכמ"ל.
עכ"פ לפ"ז אפשר לומר גם
בדברי הרמ"ה, דדילמא ס"ל כדעת הריב"ש ודעימיה שאף באביזרייהו
דג"ע דרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור, ולהכי קאמר שצריך לסכוני בנפשיה בזמן
שעובר במקום שיש שם מראות אסורות, כי אף שההסתכלות בלא כוונה אסורה רק מדרבנן, הא
אמרינן ביה דיהרג ואל יעבור. או אפשר נמי דס"ל דלעולם רק בעריות דאורייתא
ואביזרייהו דאורייתא אמרינן יהרג ואל יעבור מ"מ ס"ל דהכא אף הסתכלות שלא
בכוונה הוי איסורא דאורייתא, וזאת בצרוף מש"כ הגר"ח פלאג'י בספרו עיני
כל חי עמ"ס בבא בתרא (נז ע"ב) שכתב לתרץ שם את קושית הרב ישרש יעקב
שהקשה דבגמ' דב"ב (שם) אמרינן "ועוצם עיניו מראות ברע" זה שאינו
מסתכל על הנשים בשעה שעומדות על הכביסה, ובגמ' דסנהדרין (י ע"ב) במעשה
דר"ח ור' יוחנן דאזלו באורחא וכו', חזינן דא"ל ניזיל אפיתחא דבי זונות
ונכפיה ליצרין דנקבל אגרא, והלכו בכונה בדרך הזאת אע"ג דהוה דרכא אחרינא, וכתב
הגרח"פ לתרץ ע"ז דלא דמיא דהתם בסנהדרין אזלו רק אפיתחא דבי זונות,
ומשכחת לה דאינו רואה אותם כלל, אולמ בגמ' דב"ב מיירי שהוא עובר בזמן שהנשים
עומדות על הכביסה, והוא מקום מושב הנשים ובאותו הזמן מתגלה מקום התורף, ואין
יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ואי אסרו לראות בבגדים התלויים בכותל
כ"ש כשרואה בגופה באותו מקום. עכת"ד ע"ש. וא"כ מדברי
הגרח"פ מתבאר שבנשים העומדות על הכביסה לא מיירי שמתגלים סתם המקומות המכוסים
באשה, אלא מיירי דנגלה מקום התורף ממש. (ואם כי דבריו אלו של הגרח"פ חידוש
הם, דקאמר שבנשים העומדות על הכביסה מיירי שנגלה מקום התורף ממש. דמסתימת המפרשים
והפוסקים לא משמע הכי, אלא משמע שמתגלה רק השוק וכיו"ב עי' רשב"ם
ב"ב (שם ד"ה לפי שאין דרכן), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סג),
ובשו"ת אג"מ חאבה"ע ח"א (סי' נו), ובשו"ת אז נדברו
(ח"ז רס"י עה). ע"ש. וברבינו חננאל ב"ב (שם) פירש שמגלות זרועותיהן.
יעו"ש. ואפשר דכוונתו שמגלה השוק והיינו כמקום התורף, וכן שמגלה הזרועות הוא
כמקום התורף דהני מקומות חמירי טפי משאר מקומות המכוסים, וכמבואר בזוה"ק פר'
נשא (דף קמא ע"א) דקאמר התם: יד באשה ערוה, רגל באשה ערוה, ואע"ג דתרין
אלין [יד באשה ורגל באשה] לא שינוה חברייא [כנראה בגמ' דברכות כד ע"א], תרין
אלין יתיר מערוה אינון [כלומר ולרוב פשיטותו וחומרתו לא הוצרכו להזכירו].
ע"ש. והרי דיד ורגל חמירי טפי מכל שאר אברים וכערוה ומקום התורף הוו. וראה גם
בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (ריש סי' טו עמ' תמב).
יעו"ש. וא"כ מבואר מהכי במקום השוק הוי כמקום התורף ואף חמיר.
וק"ל). עכ"פ לפי דברים אלו אפ"ל דאמנם בעלמא הסתכלות בלא כוונה
אסורה רק מדרבנן, אולם הכא בעומדות על הנהר מכיון שאפילו הסתכלות סתם יכולה להביאו
לראיה במקומות המכוסים ואפילו במקום התורף א"כ איסורו הוי מדאורייתא, וכמבואר
בשו"ת אגרות משה הנ"ל חאבה"ע ח"א (סי' נו) דהסתכלות במקומות
המכוסים אפילו בסתם שלא להנות מיופיה הוי איסור דאורייתא ממש. יעו"ש.
כ"ש כי הכא שהוא מקום התורף.
וגם עוד י"ל כיון שהסתכלות
זו יכולה להביאו להסתכל במקום התורף הוי כהא דאמרו בסנהדרין (לז ע"א) אש
בנעורת ולא תהבהב, ויכול לבוא עי"ז לידי הרהור בעריות. לכן ס"ל
לרמ"ה שהיות והסתכלות זו יכולה להביאו באחריתו לידי איסור דאורייתא, דהא
אמרינן בגמ' דעבודה זרה (כ ע"ב) "ונשמרת מכל דבר רע" מכאן אמרו שלא
יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, וכתבו התוס' (שם ד"ה שלא יהרהר) דהוא
דרשה גמורה מן התורה כמתבאר מהגמ' דכתובות (מו ע"א). ע"ש. [וכן מתבאר
נמי מדברי הסמ"ג (לא תעשה קכו) דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא, וגם הסמ"ק
(במצוה כד) מנה מצוה זו במנין המצוות, והרמב"ן בחי' לחולין (לז ע"ב)
ג"כ כתב דדרשה גמורה היא, ואיסור ההרהור הוא מדאורייתא, וכ"כ ג"כ
הר"ן בחי' לחולין (שם), וכן מתבאר גם מדברי רבינו יונה באגרת התשובה (אות כ)
דאיסור ההרהור בעריות הוא מן התורה ואפילו בפנויה. ע"ש. וע"ע ביראים
השלם (סי' מה) ובמאירי חולין (לז ע"ב) דמתבאר מדבריהם דכל האיסור הוא מדרבנן,
והדרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא. ע"ש. עכ"פ דעת רוב ככל הראשונים דדרשה זו
היא דרשה גמורה, והאיסור הוא מן התורה. ועי' גם באנצ"ת (כרך י עמ' תריא
ד"ה איסור אחר, ובהערה 22). ע"ש. וראה עוד בשו"ת אחיעזר (ח"ג
סי' כד) שתמה על הרמב"ם והשו"ע שלא כתבו דאיסור הרהור בעריות הוא אסור
מדאורייתא. ע"ש. (ועי' גם בשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' ו
אות ח) שהביא את דברי הגאון רבי רפאל ברדוגו בספר תורות אמת אבה"ע (סי' כא)
שכתב דכל מוני המצוות ס"ל שהרהור ע"י הבטה ביופיה, אינו אלא מדרבנן,
וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ודלא כהתוס'. ע"ש. ולכאורה הרי מדברי הסמ"ק
הנ"ל מתבאר להדיא דס"ל דהוא איסור דאורייתא, ומדוע מרן מלכא שליט"א
לא העיר עליו כלום. ואולי אפשר היה לבאר ולומר דס"ל להר"ר ברדוגו
דהראשונים ס"ל רק הרהור ע"י הסתכלות במקומות המכוסים הוי איסור דאורייתא, אבל הרהור
ע"י הבטה ויופיה הוי דרבנן, ולהכי נקט בלישניה "הרהור ע"י הבטה
ביופיה". אולם גם זה ליתא, דהרי מדברי הסמ"ק שם משמע דגם הרהור ע"י
הבטה ביופיה הוי איסורא דאורייתא. ע"ש. וצ"ב). וע"ע מש"כ
בנידון זה הגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג (ח"ב דף ו
ע"ד), ובפתח הדביר (סי' ג סקט"ז), ובפרי מגדים באו"ח (בפתיחה
הכוללת ח"ג אות טו), ובשו"ת הריב"ז (סי' כה), ובאוצה"פ (סי'
כג סק"ח), ובשד"ח (כללים מער' ה אות עז). ע"ש. וראה עוד בשו"ת
צפנת פענח להגאון הרוגצ'ובר (ח"א סי' צ), ובשו"ת אגרות משה (חאבה"ע
סי' סט). יעו"ש]. לכן מחמירינן בכה"ג טובא היות והסתכלות זו יכולה
להביאו לידי איסור דאורייתא של הרהור בעריות, נידון מתחילה ע"ש סופו להחשב
כעין איסורא דאורייתא, אע"פ שבעלמא הסתכלות סתם בלא כוונה הוי רק איסורא
דרבנן, דהכא שאני שיכולה להביאו לידי הרהור דהוי איסורא דאורייתא. וק"ל.
ושו"ר ראיתי גם בשו"ת אגרות משה (חאבה"ע ח"א סס"י נו)
כעין דברים אלה, שכתב שם דהלאו דונשמרת וכו' בא לומר שאסור לאדם מעיקרא להכניס
עצמו למקום שיכול לבוא לידי הרהור, ולסמוך על עצמו שלא יהרהר. ע"ש. והוא כעין
אשר אמרנו שמיד כשמביא עצמו לידי דבר שיגרום לו הרהור הוי כעובר באיסור דאורייתא.
וק"ל. וממילא מהאי טעמא חשיב ליה להרמ"ה דהוי הכא בכלל אביזרייהו
דג"ע מדאורייתא ואמרינן ביה דיהרג ולא יעבור.
[ואיברא דאם כנים דברינו אלה יש להוסיף ולבאר עוד מה
שהבאנו לעיל את דברי האגרות משה (חאו"ח סי' מ, וחאבה"ע סי' נו) שעמר
לבאר את דברי הרמב"ם שמש"כ בהל' איסורי ביאה (פכ"א הלכה ב) שאסור
להביט ביופיה של אשה היינו במקומות המגולים ואיסור ההסתכלות שם דוקא כשמכוין
להנות, ומש"כ שם (הלכה כא) שאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היינו
במקומות המכוסים ובכה"ג אף שלא בכוונה להנות אסור שלא יבוא לידי הרהור.
ולדברינו האחרונים יש להוסיף ולומר, דהרמב"ם בהלכה כ"א בא להוסיף עוד
חידוש, דהרי הבאנו לעיל את דברי הב"ש באבה"ע (סי' כא סק"ב) שביאר
את דברי הרמב"ם בהלכה ב' שאיסור ההבטה ביופיה של אשה הוא רק מדרבנן ולהכי
קאמר דמכין אותו מכת מרדות, א"כ י"ל שהרמב"ם בהלכה כ"א דמיירי
התם באיסור ההסתכלות במקומות המכוסים בא לומר שהסתכלות בכה"ג הוי איסור
דאורייתא מכיון שיכולה להביאו לידי הרהור, ומתחילה נירון ע"ש סופו. וק"ל]. ואמנם עדין
צ"ע ובירור בדברים אלו.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi