*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע, הערות סימן ו הערה א
ואיברא דבעצם מאי דאמרינן דאי
איכא דרכא אחרינא, שאסור ללכת במקום זה שיש בו
מראות אסורות, ורשע מקרי אם הולך
שם, ולדעת רשב"ם זה אפילו כשעוצם עיניו וכנ"ל,
[ועי' במהרש"א (שם) בחי' אגדות בד"ה ועוצם, אולם
עי' בחידושי יד רמה (שם) שכתב
"אי איכא דרכא אחרינא - כי לא מכוין נמי לאסתכולי רשע
הוא" משמע לכאורה מדבריו
אלו דאם מעצים עיניו לא הוי רשע, אולם
עכ"פ לכו"ע אסור לעבור במקום זה], וא"כ
איכא לאקשויי בהכי מהגמ' דפסחים (כה
ע"ב) דאמרינן התם הנאה (של איסור) הבאה לו
לאדם בעל כורחו, אביי אמר מותרת, ורבא
אמר אסורה, והביאה הגמ' שם כמה אוקימתות
בביאור מחלוקתם, ומסקינן בלשון
השני (דהלכתא כוותיה, כמתבאר מדברי הרי"ף והרא"ש
שם) לא אפשר ולא מיכוין לכו"ע
שרי, אפשר ולא מיכוין פלוגתא דרבי שמעון ורבי
יהודה, דלר"ש היות והוי דבר
שלא מתכוין מותר ולרבי יהודה אסור, כי פליגי אביי
ורבא דלא אפשר וקא מיכוין וכו'. ע"ש.
וא"כ לפי מה שהגמ' תלתה את ענין אפשר ולא
מיכוין בפלוגתא דר"ש ור"י,
ואנן קיי"ל כר"ש בענין זה דהיכא דלא מיכוין שרי,
כמבואר בגמ' דשבת (צה ע"א) ובערובין
(ק ע"ב), וכ"פ נמי הרמב"ם (פ"א מהל' שבת
ה"ה), ומרן בשו"ע הל' שבת
(סי' שלז ס"א), וממילא הדין הוא דהיכא דלא מיכוין
אפילו דאפשר שרי. וכ"פ נמי
הש"ך ביו"ד (סי' קמב סקל"ד) להדיא, שכתב שם וז"ל:
ומבואר בש"ס (פסחים כה ע"ב)
ובפוסקים (שם) דאפילו אפשר לו לילך במקום אחר מותר
כשאינו מתכוין להנות מהאיסור. ועוד
כתב שם: דאע"ג דהתם בגמ' מיירי בעבודה זרה,
לענין דינא לא הווי דוקא בע"ז,
אלא ה"ה דבכל האיסורים דשרי. ע"ש.
וא"כ דאמרינן היכא שאינו
מתכוין להנות מהאיסור אף שאפשר לו שלא לעבור משם דשרי,
קשה מדוע אמרינן בגמ' דבבא בתרא (הנ"ל)
דבאית ליה דרכא אחרינא לא רק שאסור לו
לעבור במקום שיש בו מראות אסורות,
אלא גם רשע מיקרי וכדפסקו הרי"ף והרא"ש. ואחר
זמן בקודש חזיתיה ומצאתי שבקושיה
זו התעורר כבר הרב חפץ חיים ז"ל בספרו "שמירת
הלשון" הל' לשון הרע (כלל ו
בבאר מים חיים אות יד), ובסוף דבריו שם כתב ליישב,
דבאמת אע"ג שבכל האיסורים
אמרינן היכא דאפשר ולא מכוין דשרי, אולם בענין זה
דעריות היות ואמרו חז"ל (בחגיגה
יג ע"ב) שנפשו של אדם מחמדתן, החמירו בזה יותר,
מחשש שאע"ג שבשעת ההסתכלות עצמה
לא יכוין להנות, אולם יש חשש שמא יתגבר עליו
יצרו וימשיך להביט בכוונה לראות. ע"ש.
וא"כ לפי דבריו אלו עולה דמש"כ הש"ך
(הנ"ל) דבכל האיסורים שרי דבר שאפשר ולא מתכוין, דאינו
גבי איסור עריות.
ולכאורה היה אפשר להביא ראיה
לדבריו אלו של הח"ח מהא דחזינן שהרמב"ם בהל' עבודה
זרה (פ"ז הי"א) פסק
כדברי הגמ' בע"ז (מח ע"ב) שחילקה בענין מעבר תחת עץ אשרה
דמותר לעבור תחתיו דוקא היכא
דליכא דרכא אחרינא, וז"ל הרמב"ם: האשרה בין שהיתה
נעבדת ובין שהיתה עבודת כוכבים
מונחת תחתיה אסור ליישב בצל קומתה וכו', ואם יש
לו דרך אחרת אסור לו לעבור תחתיה,
ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ.
ע"ש. ולעומת זה לגבי הסוגיא
דבבא בתרא (הנ"ל) בענין מעבר במקום שיש בו מראות
אסורות, פסק הרמב"ם בסתמא
דאסור לעבור שם, ולא ירד לחלק בין איכא דרכא אחרינא
לליכא דרכא אחרינא, שבהל' איסורי
ביאה (פרק כא הכ"א) כתב "וכן אסור לאדם להסתכל
בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה
וכו', שלא יבוא לידי הרהור". ע"כ. ומסתימת
דבריו אלה נראה לכאורה שאף בליכא
דרכא אחרינא אסור לו לעבור במקום שיש בו מראות
אסורות. וא"כ איכא למידק מאי
שנא הכא בהל' איסורי ביאה שלא חילק בזה הרמב"ם בין
איכא לליכא דרכא אחרינא.
והן אמת כי עתה ראיתי שכבר עמד על
דברי הרמב"ם הללו הגאון הרוגצ'ובר בספרו צפנת
פענח בהל' איסורי ביאה (שם) והעיר
דמדוע הרמב"ם בהל' ע"ז חילק בין איכא לליכא
דרכא אחרינא ובהל' איסורי ביאה לא
חילק. ע"ש שנשאר בצ"ע ולא כתב ליישב. יעו"ש.
[ואמנם היה אפשר לומר כי אולי לפני הרמב"ם היתה
הגירסא כבדפוסים ישנים, דהתם לא
מחלקים בגמ' דבבא בתרא בין איכא
לליכא דרכא אחרינא, אלא גרסינן בסתמא "ועוצם
עיניו מראות ברע, זה שאין מסתכל
בנשים בשעה שעומדות על הכביסה" (ועי' בספר עינים
למשפט עמ"ס בבא בתרא (נז ע"ב
- אות יד) שהביא דבגירסאות ישנות של ש"ס בכת"י,
ליתא לגירסא "היכי דמי אי
דאיכא דרכא אחרינא וכו'". ע"ש. וראה גם בגמ' מכות (כד
ע"א). ע"ש). ולא נפלאת
היא מלומר כן דהרמב"ם גירסא אחרת היתה לפניו דהא הוי כי
הא דכתב רבינו החיד"א בשו"ת
טוב עין (סי' יח) וז"ל: הרמב"ם כשכותב על דבר אחד
שהוא הלכה למשה מסיני ולא נזכר
בתלמוד וכיוצא יצאו עוררין היו תמהים מנא ליה
וכאשר עיניך תחזינה משרים להגאון
הרב חוות יאיר (סי' קצב), בשגם עקימת שפתי
הרמב"ם תורה שלימה ובודאי
הכי איתא בשום דוכתא או כך הוה גריס או בהרבה מדרשים
שהיו לו וירושלמי קדשים שנאבדו
ממנו. עכ"ד. ע"ש. וראה גם למהרלנ"ח בתשובותיו
(סי' יב, דף י ע"ג) שכתב וז"ל: ואף אם יקשה
לנו על דברי הרמב"ם מתוך שיטת הש"ס
מכל מקום ראוי והגון לנו לתלות את
החסרון במיעוט השגתינו וחייבים אנו לקבל דבריו
באימה מבלי שנהרהר אחריו כי לבו
של רבינו כלב האריה בהיקף ידיעת הש"ס בבלי
וירושלמי וכו', ואפשר שאיזו סוגיא
היתה אז סדורה בפיו ואנו בעוה"ר נסתרה מנגד
עינינו לקוצר השגתינו ואילו רבינו
לפנינו היה פותת לנו פתח רחב יותר מפיתחו של
אולם להביננו ולהעמידנו על האמת
וזוהי קבלה אמיתית מפורשת אצלנו מפי סופרים ומפי
ספרים. יעו"ש. ולכן שפיר י"ל
שכך היתה לו הגירסא בגמ' כבש"ס כ"י דמושמט שם
החילוק בין איכא לליכא דרכא
אחרינא. עכ"פ אף אם נימא הכי דלפני הרמב"ם לא היתה
גירסא זו בגמ' דבבא בתרא, היא
גופא קשיה דמאי שנא שבגמ' דעבודה זרה (מח ע"ב)
מחלקים, ובגמ' דב"ב הנז' לא
מחלקים].
אולם לפי דברי הח"ח (הנ"ל)
אייתי שפיר דענין ההסתכלות בעריות חמיר טפי משאר
האיסורים, ולכן הרמב"ם לא
חילק בהל' איסורי ביאה להתיר לעבור במקום שיש בו מראות
אסורות היכא דליכא דרכא אחרינא אף
שהוא דבר שלא אפשר ולא מתכוין דקיי"ל בעלמא
דשרי, דחיישינן טפי שמא הוא עלול
להגרר לראיה שיש בה כוונת הנאה, ולכן בכל גוונא
אסור לעבור שם, מה שאין כן בהל' עבודה
זרה. ועי' בעינים למשפט (שם) שכתב דבאמת
הרמב"ם פליג על הרי"ף
והרא"ש, וס"ל דבענין עריות לא מחלקים בין איכא דרכא אחרינא
לליכא, ובכ"ג אסור לעבור שם.
יעו"ש. וכ"כ לבאר את דברי הרמב"ם גם הגרי"ב זילבר
בספרו אז נדברו ח"ה (סי' עז).
יעו"ש. וראה גם במש"כ בזה (למעלה) בס"ד לקמן.
אמנם עדיין יש להתבונן מהא דחזינן
בגמ' דערובין (יח ע"ב), דאמרינן התם אמר ר'
יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי
אשה ולא אחרי עבודה זרה, אחרי ע"ז ולא אחרי
ביהכ"נ. ופירש"י: ולא
אחרי אשה, אשת איש. ע"ש. וא"כ לכאורה לפ"ז מתבאר דע"ז חמיר
טפי מאיסור עריות, דהא אמרינן
דעדיף לילך אחרי אשה ואפילו היא אשת איש ולא אחרי
עבודה זרה. ואולי היה אפשר לבאר ע"פ
דברי המאירי בערובין (שם) שכתב וז"ל: דרך
צחות והערה אמרו, אחרי ארי ולא
אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי ע"ז שמא ימשך אחריה.
אחרי ע"ז ולא אחרי ביהכ"נ
בשעה שהציבור מתפללים, מפני שנראה ככופר ופורק עול,
והרי זה מפורסם במינות יותר מהולך
אחרי ע"ז, שאין בה חשש אלא שמא ימשך אחריה.
ע"כ. הרי שמתבאר מדברי
המאירי דטעם איסור ההליכה אחרי הע"ז הוא מחשש שמא ימשך
אחריה ע"י שהוא נמצא בקירבתה
ובמחיצתה, וכן מתבאר נמי מדברי רש"י בערובין (שם
ד"ה ולא אחרי עבודת גלולים).
ע"ש. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דבודאי לגבי מעבר סתם
במקום של ע"ז וכהא דהגמ' בע"ז
הנ"ל או במקום של עריות כהא דהגמ' דב"ב הנ"ל, שכל
האיסור שם הוא הנאה מהע"ז או
מהעריות, חמיר טפי המעבר במקום של עריות, משום
שבעבודה זרה עצם העובדא שהוא לא
מתכוין להנות ממנה סגי בהכי, ולא חיישינן שמא
הוא ימשך ע"י מעברו שם
לאיסור כל שהוא, שהרי כל האיסור הוא שלא יהנה ממנה, והוא
הרי אינו מתכוין. משא"כ מעבר
במקום עריות, אמנם באמת לעת עתה הוא אינו מתכוין
להנות מהאיסור, עכ"פ חיישינן
שמא ראייתו זו תגרור אותו לראיה או למעשה של איסור,
וכהא דאמרינן (עי' רש"י פר' שלח
פט"ו פסוק לט) עין רואה והלב חומד והגוף עושה את
העבירות, וכעין זה אמרו נמי ג"כ
בירושלמי ברכות (פ"א הלכה ה) "לא תנאף" היינו
"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם", דאמר ר' לוי
ליבא ועינא תרתין סרסורין
דחטאה. ע"ש. דבענין עריות
שנפשו של אדם מחמדתן חיישינן טפי שמא ע"י מראית עיניו
אף שלא בכונה עלול הוא להכשל
לראיה שיש בה כוונה ורצון, ולכן אסרו לעבור שם בכל
גוונא אף שאינו מתכוין. משא"כ
בנידון דהגמ' דערובין דהתם מיירי לשהות במחיצה של
ע"ז או של עריות ע"י
ההליכה אחריהם, ועיקר החשש הוא שמא יטעה וימשך אחריהם, בהא
החשש והסכנה הוא גדול יותר בע"ז
מאשר בעריות, וכהא דאמרינן בגמ' דברכות (סא ע"א)
ובע"ז (כז ע"א) שאני
מינות (דעבודה זרה) דמשכא, ולכן אמרה הגמ' שעדיף ללכת
ולהיות במחיצת העריות, ולא במחיצת
הע"ז, מכיון שבע"ז יש יותר כח להטעות את האדם
הנמצא במחיצתה להמשך אחריה מאשר
בעריות, וע"ע בגמ' דע"ז (יז ע"א) במעשה דר"ח ור'
יוחנן דהוו אזלי באורחא וכו', ובתוס'
שם (בריש ע"ב) ד"ה ניזיל אפיתחא. ע"ש. וראה
גם במש"כ הגר"ח פלאג'י
בספרו "עיני כל חי" בחי' עמ"ס בבא בתרא (נז ע"ב) ובמש"כ
המהרש"א בחי' אגדות בברכות (סא
ע"א). ע"ש היטב. ואכמ"ל.
ואיברא דיש ליישב עוד על קושיית
הרב ח"ח הנ"ל שהעיר מדוע בענין עריות אמרינן
דבאיכא דרכא אחרינא דאסור לעבור
שם, הא הוי בגדר אפשר ולא מתכוין דשרי בעלמא,
ותירץ, דהוא משום דבענין עריות
מחמירינן טפי שלא יגיע באחריתו להסתכלות בכונה
וכנ"ל. ונראה דיש ליישב עוד
את קושיתו ע"פ דברי המהרש"א בחי' לבבא בתרא (נז
ע"ב), דהנה המהרש"א
בחידושי אגדות שם ביאר דהא דאמרה הגמ' אי איכא דרכא אחרינא
ואזיל בדרך זו שיש בה מראות
אסורים, רשע הוא. דהיינו טעמא דמקרי רשע ואפילו אם
יעצים את עיניו כדפירש רשב"ם,
בהיות ויש לו דרך אחרת לעבור בה, והוא עובר דוקא
בדרך הזו הוברר הדבר שהוא "מתכוין"
לראות את האיסור, דמה לו לעבור במקום הזה שיש
בו איסור, הרי יש לו דרך אחרת. ע"ש.
ולפ"ז שפיר יש ליישב נמי את קושיתו של הח"ח,
דלעולם בעלמא דאמרינן אפשר ולא
מתכוין דשרי היינו דומיה דהגמ' דשבת (כט ע"א)
בגורר מטה וספסל שעושה חריץ באדמה,
והוי תולדת חורש או בונה, אע"ג דאפשר לו
להגביהם שרי מכיון שאינו מתכוין
לעשות החריץ, ומלאכת מחשבת אסרה תורה, והוא אינו
מתכוין בזה כלל. אולם בנידון דהגמ'
דבבא בתרא כשיש לו דרכא אחרינא והוא עובר
בדרך הזו שיש בה את האיסור, לא
הוי בגדר אפשר ולא מתכוין, שמכיון שיש לו דרך
אחרת שאין בה איסור והולך דוקא
בדרך זו שיש בה את האיסור אגלאי מילתא שהוא
"מתכוין" וכדביאר המהרש"א כי מה לו להביא עצמו
לשם אם יש לו דרך אחרת, והוברר
הדבר שבעומק מחשבתו הוא מתכוין, וא"כ
יוצא שזה בגדר אפשר ומתכוין דאסור לכו"ע,
ולהכי אמרינן דרק בדליכא דרכא
אחרינא מותר לו לעבור שם. וק"ל.
ועתה שבתי וראיתי בדברי הח"ח
גופיה בבאר מים חיים שם (כלל ו אות יז), ומצאתי
שמתוך דבריו שם מתבאר קרוב
לדברינו אלו, דהתם הוכיח מסוגיות הש"ס דהא דאמרינן
(בפסחים כה:) הנאה הבאה לו לאדם בע"כ דשרי, היינו
דוקא כשהולך באותה הדרך לאיזה
צורך, ולהכי אף שאפשר לו ללכת
בדרך אחרת כיון שאינו מתכוין שרי, אבל אם הולך
באותה דרך בלי שום צורך מכוין
שיכול להיבדל מן הדרך ההיא ולא בודל מסתמא ניחא
ליה ואסור. ע"ש היטב. והוא
כעין אשר אמרנו לעיל בסיעתא דשמיא ע"פ דברי המהרש"א,
דבגוונא דאיכא דרכא אחרינא, היות
ויכול להמנע מללכת בדרך זו שיש בה את האיסור
חשיב כניחא ליה ושפיר הוי בגדר
אפשר ומתכוין דאסור. ואכא תנא דמסייע לדברי הח"ח
מהמהרש"א הנז'. והח"ח
הוסיף שם דשוב ראה גם בחי' הריטב"א עבודה זרה (מח ע"ב)
שהביא את קושית הרמב"ן על
מאי דאמרינן בגמ' התם דבדאיכא דרכא אחרינא אסור לעבור
מתחת לעץ אשרה, דלכאורה מאי הוי
בכך, הא אסיקנא בגמ' דפסחים (כה ע"ב) דהיכא
דאפשר ולא מכוין דשרי, ותירץ ע"ז
דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין, או
דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא
אחרינא ועייל בהא. עכת"ד. ע"ש. (ואמנם דברים
אלו אינם נמצאים בחי' הרמב"ן
שלפנינו). והנה הריטב"א התם שקיל וטרי בדבריו אלו
של הרמב"ן, ובסוף דבריו כתב
לבאר את דברי הרמב"ן, דכוונתו לומר דאמנם בעלמא
שרינן באפשר ולא מתכוין, אולם הכא
היות ואית ליה דרכא אחרינא ושביק לה, והוא
עובר מתחת לאשרה נראה שהוא מזיד
ומתכוין. ע"ש. ומתוך דברים אלו נראה כעין מה
שאמרנו לעיל, אמנם לא ממש כדברינו,
שהרי מדברי הריטב"א מתבאר, שהוא רק בגדר
נראה, ומחזי כמתכוין, אבל עדיין י"ל
דלא הוי בגדר מתכוין ממש. ע"ש. אולם הנה
לגבי התרוץ השני שהביא שם בשם
הרמב"ן "או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא
אחרינא ועייל בהא", עיין
בדברי הרב המגיה (הוצאת מוסד הר"ק, שם בהערה 310)
שהאריך לעמוד בביאור תרוץ זה, וסוף
דבר העלה לבארו ע"פ הדרך שאמרנו לעיל דהיות
ואית ליה דרכא אחרינא, והוא הולך
בדרך הזו שיש בה את האיסור, מסתמא ניחא ליה
בהאי איסורא, והוי כאפשר ומתכוין,
וזהו שכתב הרמב"ן דלא סגיא דלא אתהני וכו'.
ע"ש. ובס"ד דברים אלו
עולים בקנה אחד, כאשר בארנו לעיל ע"פ דברי המהרש"א.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi