למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע סימן ד
עוד להנ"ל
ובמה שעורר מר שליט"א
לאסתפוקי באשר גוי אחד מהעמים בני התרבות רוצה להרים תרומתו ביד נדיבה עבור הוצאות
הדפסת ספר תורני, אי שרי לקבל מידו את תרומתו למטרה זו, וכן אם מותר להנציח שמו
בספר על תרומתו.
ובעה"י אשיב אף על זאת,
ואמנם בקצרה ובחטף כי קצר המצע מהשתרע וכבר נתארך מכתבי זה יתר על המידה, ולכן
אכתוב בזה דברים לדינא ממש, ובעה"י עוד חזון למועד.
הנה אע"ג דהלכה פסוקה היא
בטוש"ע יו"ר (סי' רנד ס"א) דאסור לישראל ליטול צדקה מן העובד
כוכבים בפרהסיא. ע"ש. [וטעמא דבפרהסיא הוי משום חילול ה' וכמתבאר בגמ'
סנהדרין (כו ע"ב) דאיתא התם, אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות, הני
מילי בפרהסיא וכו', ופירש רש"י: אוכלי דבר אחר, מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי
חילול ה' מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס. ע"ש. ועי' בלבוש יו"ד (ריש סימן
רנד) שפירש בכונת רש"י דהחילול ה' הוא שיאמרו הגויים כמה שפלה אומה זו שאין
מפרנסים ענייהם. ע"ש. והגר"ח פלאג'י בתשובה שהביא ממנו בנו רבי אברהם
פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סי' נא) כתב לבאר דברי רש"י בב' אופנים,
דהחילול ה' הוא שנזקק לקבל צדקה מהגויים ודומה למביא דינו לפני ערכאות של גויים,
או משום שגורם להאריך הגלות וכמו שנביא לקמן כיו"ב מדברי הגמ' דב"ב (י
ע"ב), ומכיון שגורם להאריך הגלות הרי הוא מחלל שמו יתברך. יעו"ש. ואולם
יש להעיר על כל פירושים אלו שמבארים בדברי רש"י, ועי' בקובץ מקבציאל (גליון
כא עמוד ס בהערה). יעו"ש. והנכון הוא בדברי רש"י דהחילול ה' הוא במה
שמבזה עצמו בפרהסיא בעיני הגויים בשביל הנאת ממון והוי כרשע דחמס. וק"ל].
והנה בגמ' דבבא בתרא (י ע"ב) אמרינן, איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרא
ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו, שדרינהו קמיה דרבא וקבלינהו משום שלום
מלכות, שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה "ביבש קצירה תשברנה" (כשתכלה זכות
שבידן [דהגויים] וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו - רש"י). ע"ש.
ולפי האי טעמא יש לאסור קבלת הצדקה מן הגויים אפילו בצינעא ולא רק בפרהסיא כרי שלא
יהיה להם זכויות, וכמבואר בס' ראשון לציון לרבינו הקדוש הגר"ח בן עטר
יו"ד (סי' רנד ס"ב ר"ה ואם אינו יכול), וכן מבואר נמי בס' בית הלל
יו"ד (סימן רנד) והביא דבריו נמי הגר"ח פלאג'י בס' חפץ חיים (סי' עה אות יב). יעו"ש. וכ"כ
נמי בשו"ת מנחת יצחק (ה"ח סי' פה) דלטעם דביבש קצירה וגו' יש לאסור
אפילו קבלה מהגוי בצינעא. יעו"ש. [וגבי ב' סוגיות אלא דחזינן מהגמ' דסנהדרין
ומהגמ' דב"ב ע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (ריש סימן לג) שכתב דאנו
למדים משתי הסוגיות הללו שבב"ב ובסנהדרין טעמים שונים לאיסור קבלת צדקה מן
העכו"ם, וההבדל הוא בין קבלה מהרשות השלטונית לבין קבלה מעכו"ם יחידי,
דבקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה וגו', ובקבלה מיחיד
האיסור הוא משום חילול השם. ע"ש].
ומ"מ הכא בענין קבלת התרומה
עבור הוצאת ספר, לכאורה איכא למידן דינא דהוי כי הא דכתבו התוס' בב"ב (ה
ע"א ד"ה יתיב) שביארו שם הא דאמרינן בגמ' דערכין (ו ע"ב) דההוא
טייעא דנדר שרגא לבי כנישתא וקבלוה מיניה, דאע"ג דהתם לא היה משום שלום
מלכות, בכ"ז קבלוה מיניה משום דהוי כקרבן ואמרינן בגמ' נזיר (סב ע"א)
"איש איש" לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ע"ש. ומבואר
מהכי דעכו"ם שפיר נודרים ונודבים לדבר שבקדושה. וראה גם בשו"ת
מהר"י ברונא (סי' רעו) שכתב נמי כיו"ב, דשרי לקבל מעכו"ם מפות
לס"ת, דכיון דמקבלים מהם נדרים ונדבות כמבואר בנזיר (סב ע"א) ה"ה
נמי הא. והכי אשכחן נמי שהארגז ששיגרו פלישתים דורון לאלהי ישראל היה מונח בצד
ארון הקודש. ואולם כתב שם עוד, דמן המשומדין אין מקבלים, דהיות וענין זה ילפינן
מנדרים ונדבות ואמרינן בערובין (סט ע"ב) "מכם" ולא כולכם להוציא את
המשומד לכל התורה,
וכיון דלא מקבלים מהם נדרים ונדבות הא נמי לא נקבל דזבח רשעים תועבה. ע"ש.
וכ"פ נמי הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' רנד ס"ב) דהעכו"ם
שמנדבין דבר לבית הכנסת מקבלים מהם. ע"ש. וכן מבואר נמי בדברי מרן בשו"ע
יו"ד (סי' רנט ס"ד) דעכו"ם שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת
מקבלים ממנו, והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה. ע"ש. [ועי' בערוך השלחן (שם
אות יד) שכתב דבזמן הזה אין מקום לחוש שדעתו של הגוי היתה לתת להקדש או לקרבן כיון
שהוא קרוב לאלפים שנה אחר החורבן. ע"ש. וגם אין לומר שדעתו לע"ז דבזמן
הזה אין הגוים עובדים ע"ז ממש, ולכן על אף שמדברי מרן מתבאר דצריך שיאמר הגוי
כן בפיו שבדעת ישראל הפריש אין לחוש לזה עתה, ועי' קובץ מקבציאל (גליון כג עמוד
עג). ע"ש].
ומבואר מהכי דבגוונא שאין
העכו"ם נותן החפץ או המעות בתורת צדקה אלא בתורת הקדש, דשרי לקבל מידו כי הא
דמקבלים מיניה נדרים ונדבות. והטעם בזה הוא כמו שכתב הש"ך ביו"ד (סי'
רנד סק"ד) בשם הגהות אשרי (פ"ק דבבא בתרא) דדוקא צדקה אין מקבלים מהם דצדקה
מכפרת, אבל נדרים ונדבות דאינם מכפרים שרי. ע"ש. וראה גם בס' ראשון לציון
(סי' רנט ס"ד) מש"כ ג"כ לחלק בין צדקה לנדרים ונדבות. ע"ש.
ואין לומר דעד כאן לא כתבו התוס' והפוסקים להתיר לקחת מהגוי בתורת נדבה אלא דוקא
קבלת חפץ, אבל לקבל מעות וכי הא דנידון דידן שרוצה לתת מעות הוצאת הספר יש לאסור
אפילו שהוא בתורת נדרים ונדבות. דהנה המג"א באו"ח (סי' קנד ס"ק יח)
הביא את דברי המבי"ט בתשובותיו (ח"ב סי' ריד) שכתב לבאר דאע"ג
דאמרינן דמומר גרע מגוי ואין מקבלים ממנו נדרים ונדבות אע"ג שמקבלים מגוי,
דזה דוקא בקרבן ודדמי ליה, אבל בהקדש לעניים והקדש לבית הכנסת מקבלים אף ממנו, ולכן העלה שם דאם
מומר נתן מעות כדי שיכתבו ס"ת בשמו שרי לעשות כן, וכמו שכתב בספר חסידים (סי'
תרפז), וכ"כ נמי הש"ך ביו"ד (סי' רנד סק"ה). ע"ש. הרי
כשנודב מעות לביהכ"נ ולשאר דברים שבקדושה קיל טפי דאפילו מן המומר מקבלים,
וממילא כל שכן ועכ"פ הוא הדין נמי מגוי דשרי לקבל מידו לענין נדרים ונדבות אף
ממון ומעות. וק"ל. ובאמת זיל בתר טעמא הוא, דמידי היינו טעמא דמקבלים נדרים
ונדבות מן העכו"ם הוא כמו שהבאנו מדברי הש"ך ביו"ד הנ"ל (סי'
רנד סק"ד) בשם הגהות אשרי (בפ"ק דבבא בתרא) דדוקא צדקה אין מקבלים מהם
דצדקה מכפרת, אבל נדרים ונדבות דאינם מכפרים שרי. ע"ש. וא"כ לפ"ז
מה לי כשנותן בתורת נדבה חפץ או מעות. וכן מצאתי עתה כיו"ב נמי בקובץ חידושי
תורה מקבציאל (גליון כג עמוד סז) דהרב הכותב שם נקט בפשיטות דכל שהגוים נודרים
לביה"כ חפץ מסויים או סך כסף למטרות בנין וכדו' מותר לקבל מהם דהוי כקרבן
דשרי. ובהערה (שם) כתב, דמה שנקט דשרי ליקח מהם לצורך הנ"ל אף כסף, היינו
משום דכן נראה סתימות הדברים דאין מה לחלק בין חפץ לכסף כל שמטרת הנתינה אינה
לעניים אלא לביה"כ או לבית המדרש, וכן הוא סתימות כל הפוסקים. ע"ש. וגם
ראיתי עוד בשו"ת פרי השדה ח"ב (סימן מט) שדן התם בקהילה שרצתה לבנות
ביהמ"ד לציבור והגישו בקשה לקבל סיוע מאחד הקרנות ששייך גם ליהודים שאינם
שומרי תו"ת ואכן קיבלו תמיכה מאותה קרן, ויש שערערו ע"ז דהרי אסור לקבל
סיוע ממומר, והשיב ע"ז, דגם להרמ"א האוסר לקבל ממומר דבר לביהכ"נ
אפילו בדיעבד, היינו דוקא אותו דבר שהוא נותן כגון נר או שעוה, משא"כ מעות
בודאי מותר בדיעבד וא"צ להחזירו. יעו"ש. ומבואר מהכי דענין קבלת מעות
קיל טפי מענין חפץ, וממילא לפ"ז בעכו"ם דמותר קבלת החפץ לכתחילה
כ"ש דמותר קבלת מעות. וק"ל.
וע"ע בשו"ת שבות יעקב
ח"ג (סי' פה) שעמד לדחות שם את דברי המבי"ט במאי דכתב לחדש דדוקא קרבן
ודדמי ליה לא מקבלים ממומר, אבל הקדש עניים והקדש בית הכנסת מקבלים, וכתב שם דאין
הבדל בזה. ע"ש. ונראה דלא אתי לאפלוגי אלא דוקא בענין מומר דאין לקבל מידיו
כלום. אבל אה"נ בענין עכו"ם לא פליג הרב שבות יעקב כלל, ומודה דכל שנודב
שרי לקבל ממנו בכל גווני גם כשנותן מעות. וזה ברור. [ובענין קבלה מן המומר
ע"ע בדרכי משה יו"ד (סי' רנד אות א) שהביא את דברי מהר"י ווייל
בדינים והלכות (סי' סז) שכתב נמי ללמוד מדברי התוס' דב"ב (הנ"ל) דמאחר
ומדמין שרגא לקרבן, לכן יש ללמוד מזה נמי דישראל שנשתמד ונותן שעוה להדליק נרות
בבית הכנסת דאין מקבלים ממנו, דאין משומד מקריב קרבן כמבואר בגמ' חולין (ה
ע"א). ע"ש. וראה גם בדברי מרן בבית יוסף יו"ד (סי' רנט) שהביא
כיוצא בדברים אלו בשם "מצאתי כתוב", דמדברי התוס' דב"ב (הנ"ל) יש ללמוד דישראל שנשתמד אין
מקבלים ממנו שעוה לבית הכנסת וכו'. יעו"ש. ומקור הדברים נראה דהוא מדברי
מהר"י ווייל בדינים הלכות (הנ"ל) שהביא הדרכי משה. וק"ל. ובעצם
הענין גבי דין מומר לדינא האריכו בזה הפוסקים וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ה
(סי' לד אות ז) שעמד במה שהעולם מקילים בזה לקחת ולקבל צדקה ממומר ודלא כהשבות
יעקב הנ"ל, וכתב דאפשר שהוא מהטעם שדנו האחרונים במחללי שבת של הזמה"ז
דדינם כתינוק שנשבה, וממילא ה"ה נמי הכא. ע"ש. וחזר והניף ידו לבאר
כיו"ב בתשובותיו שם (חלק ו סוף סימן ק) שמקילים לקבל צדקה מן המומרים כיון
דיש לדונם כתינוק שנשבה, וכי הא דדנין אותם לגבי דין מחללי שבת בפרהסיא. ע"ש.
וכ"כ כיו"ב גם בשו"ת התעוררות תשובה (חיו"ד סי' קלה) דמקילין
עתה לקבל מן המומרים כיון שיש לדונם כתינוקות שנשבו כגבי ענין שבת. ע"ש.
וכ"כ גם בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סי' קמא אות טז). יעו"ש. וע"ע בחי' החת"ס במס' ב"ב
(ח ע"א סוד"ה שדרה) שכתב דאע"ג דלא מקבלים נדבות ממומר
לביהכ"נ, אבל צדקה מקבלים ממנו דאע"פ שחטא ישראל הוא, ולא שייך בו משום
ביבש קצירה וגו'. ע"ש. וראה גם בדבריו בהגהות החת"ס לשו"ע
או"ח (סי' קנד ע"ד המג"א שם סקי"ח) שכתב שם נמי כיו"ב
דלכו"ע מקבלים צדקה מן המומרין. ע"ש. ואכמ"ל].
וא"כ הכי נמי בנידון דידן
דענין נתינת המעות עבור הוצאת הספר הוי כנודב מעות שיכתבו ס"ת, דחזינן לעיל
מדברי המבי"ט דשפיר שרי, לכן ה"נ י"ל דשרי. וע"ע בשו"ת
קול אריה (חאו"ח סי' יד), ובשו"ת אבני צדק (חאו"ח סי' יד) שהעלו שם
דשרי לקבל אפילו לכתחילה מעות מעכו"ם לצורך בנין בית הכנסת דהוי כנדרים
ונדבות דשרי. ע"ש. וראה גם בס' דעת תורה למהרש"ם הנדפ"מ על הל'
צדקה (סי' רנד ס"ב בהג"ה). ע"ש. וממילא לפי האמור גם הכא יהיה מותר
לקבל מגוי זה מעות אלו להוצאת הספר גם לכתחילה. וגם י"ל עוד דכל כי הא דהכא
שהוא לצורך הוצאת ספרים ודברי תורה קיל טפי טובא, דעי' בשו"ת דובב משרים
ח"ג (סי' צה) שכתב לבאר שם, דאף למבואר בדברי הרמ"א (הנ"ל) דאין
מקבלים ממומר לבנין ביהכ"נ, זה דוקא בביהכ"נ הדומה בקדושתו לבית המקדש
והוי בכלל "לא לכם ולנו לבנות בית ה'", משא"כ לענין תלמוד תורה
שפיר שרי לקבל מהם. ע"ש. וא"כ חזינן דענין ת"ת קיל טפי מביהכ"נ,
וממילא בעכו"ם דחזינן דשרי לקבל ממנו אפילו לביהכ"נ, כ"ש שיהיה
מותר לקבל ממנו לענין ת"ת. וק"ל. גם הלום ראיתי בחו' מוריה (סיון
תשמ"ז גליון קעג - קער, עמוד לד) אשר הובאו שם דברי הגרי"ש אלישיב
שליט"א שכתב בפשיטות דשרי לקבל כספי גויים עבור הוצאת סידור כת"י
והדפסתם של ספרי הקדמונים, וליכא בזה משום חשש איסור קבלת צדקה מעכו"ם, דהיות
ומטרה זו של הדפסת ספרים אין בזה ענין לצדקה, והוי כי הא דשרי לקבל לעכו"ם
נדרים ונדבות. ע"ש. ולפי המתבאר בס"ד יש סיעתא אלימתא לדברים גם מדברי
ס"ח המבי"ט והש"ך הנ"ל דשרו לקבל מעות ממומר לכתיבת ס"ת,
וכאמור די"ל שכ"ש הוא דמעכו"ם יהיה מותר, דהרי דין מומר גרע טפי
בענין זה מן העכו"ם, וכמתבאר נמי בדברי מרן בב"י הנ"ל (סי' רנט)
בשם "מצאתי כתוב" דהוא מהר"י ווייל שהביא נמי הרמ"א בדרכי משה
(סי' רנד) ובשו"ע (שם ס"ב). וראה גם בשד"ח כללים (מערכת מ כלל קנו).
יעו"ש. וק"ל.
[ומה גם ריש לצרף לזה נמי את דעת הרב זרע אמת ח"ב
(חיו"ד סי' קיב, דף קלב ע"ג) דכתב לאמר דכל האי דאמרינן בגמ' דב"ב
(הנ"ל) דאסור לקבל צדקה מהגויים משום האי מילתא "דביבש קצירה
תשברנה" אינו אלא במלך גוי עובד עבודה זרה או בעבר רשע, אבל בכגון סוג הגויים
דימינו שהם מלכי חסד רודפי צדק מותר, וראייתו מהא דחזינן בגמ' דב"ב (ד
ע"א) גבי בבא בן בוטא שהשיא עיצה להורדוס לבנות את ביהמ"ק כדי לכפר על
מה שהרג את חכמי ישראל, והקשתה ע"ז הגמ' שם, ובבא בן בוטא היכי עביד הכי
והאמר רב יהודה אמר רב ואי תימא רבי יהושע בן לוי מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא
עיצה לנבוכדנצר שיתן צדקה לעניים ובכך ינצל מן העונש וכו', ותירצה הגמ' אי בעית
אימא שאני עבדא דאיחייב במצוות, ואי בעית אימא דשאני ביהמ"ק דאי לאו מלכות לא
מתבני. ע"כ. ומזה פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' רוצח הט"ו) דאסור
להשיא עיצה טובה לעובד עבודה זרה או לעבד רשע אפילו להשיאו עיצה שיעשה דבר מצוה
והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עיצה לנבוכדנצר ליתן צדקה.
ע"כ. ומהכי יש לדייק דדוקא במלך גוי העובר ע"ז או בעבד רשע אסור לתת להם
עצה כדי שתהיה להם זכות וכפרה, וממילא ה"ה נמי גבי צדקה דוקא בגוי רשע ועובד
ע"ז אסור לקבל ממנו צדקה משום ביבש קצירה וגו' משא"כ מהגויים דזמנינו
שאינם עובדי ע"ז ממש וגם הם אנשי חסד ופועלי צדק דאין איסור לקבל מהם צדקה.
עכת"ד. ע"ש.
וגם עי' בס' שנות חיים (סוף סדר
מסעי דף קפא ע"ד) שכתב שם, דאין איסור דביבש קצירה נוהג אלא בצדקה שנותן מלך
או שר של גויים שעל ידי צדקתם תמשך מלכותן, מה שאין כן בגוי סתם, ודקדק כן נמי
מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"י) שכתב בזה"ל: אבל הגוי שנתן
צדקה מקבלים ממנו ונותנים אותה לעניי גויים. ע"כ. והקשה בכסף משנה (שם) דמדוע
נקט גוי, הא הוה ליה למינקט מלך גוי דאז דוקא מקבלים ממנו משום שלום מלכות, ונשאר
בצ"ע. אבל להנ"ל מבואר ולא קשיא מידי, דבגוי סתם אין נוהג איסור ביבש
קצירה ולכן מקבלים ממנו בכל גווני, גם כשאין בזה משום שלום מלכות. עכ"ד.
ע"ש. [ובאמת שכחילוק זה בין מלך לגוי סתם כתב כבר הגר"ח בס' ראשון לציון
שם (דף קז סוף ע"ב) שכתב שם, דלא חיישינן להא דכתיב ביבש קצירה תשברנה, אלא
לענין צדקה שנותנים המלך והשרים, שהיא מכריעה את זכותם להמשיך מלכותם, אבל צדקה
שעושה איזה גוי הדיוט יבטל הוא וצדקתו, ואין לחוש לזה כלל. ע"ש]. ואולם הנה
הרב פרי האדמה ח"א על הרמב"ם שם (פ"י מהל' מלכים ה"י) וכן הרב
זרע אמת (שם דף קלב ע"א) עמדו להעיר על דברי הרב שנות חיים דאם כן הוא דבגוי
סתם אין איסור דביבש קצירה תשברנה למה כתב הרמב"ם הנ"ל "ויתנם
לעניי גויים" הרי יכול לקחתם אף עבור עניי ישראל, והרב פרי האדמה (שם) הוסיף
להביא ראיה מפורשת לזה מהתוס' דב"ב הנ"ל (ח ע"א) שהקשו מהא דערכין
(ו ע"ב) דההוא טייעא שנדב מנורה לביהכ"נ וכו' וחילקו בין צדקה לנדבה,
ומוכח מקושייתם זו של תוס' שאף בגוי הדיוט איכא ביה איסור דביבש קצירה וגו'.
ע"ש. וע"ע בזה באורחות חיים ח"ג (דין צדקה עמוד תמב) שכתב נמי
בפירוש דאף בגוי שאינו מלך אסור לקבל, כיון דליכא ביה משום שלום מלכות ואסור משום
דביבש קצירה וגו'. ע"ש. וראה נמי בדברי המאירי ב"ב (י ע"ב) דמבואר
בדבריו ג"כ דאף מגוי סתם אסור לקבל צדקה. יעו"ש. ואולם ע"ע
בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סי' נא דף קלא ע"א) שהביא שם את דברי תשובת מר
אביו גאון עוזינו הגר"ח פלאג'י במה שרצה ליישב דעת מר זקינו הרב שנות חיים
ולהצילו מהשגות הרב פרי האדמה. ע"ש. וגם עי' בס' עינים למשפט במס' בבא בתרא
(י ע"ב אות ג - ד) שכתב שם נמי לדקדק בדברי הרמב"ם שלא אמרו לחוש לביבוש
קצירה וגו' אלא דוקא בצדקה שהמלכות עושה שהיא ממונה על הכל ובזה המלכות תמשך וצדקה
תרומם גוי, ועל כן לא התירו בזה אלא רק משום שלום מלכות ולחלק לעניי עכו"ם,
משא"כ בצדקה של יחיד אין לאסור בזה מהאי טעמא דביבוש קצירה. יעו"ש.
ואע"פ שיש לפלפל בדברי הפוסקים הללו, וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח
סי' פה) שעמד לדון שם אי מותר להניח קופות צדקה במשרדים שמצויים שם נכרים, כיון
דיש לומר דרובא שהנותנים בקופה הם יהודים וממילא מה שלפעמים איזה נכרי נותן בקופה
נקרא בצינעא ולפי המתבאר בשו"ע יו"ד (סי' רנד ס"א) אסור לקחת רק
בפרהסיא, והשיב ע"ז המנחת יצחק דאפ"ה י"ל דאסור שהרי בנוסף לטעם
דבפרהסיא אסור, איכא עוד טעם דביבש קצירה וגו' ולפי האי טעמא גם בצינעא אסור.
ע"ש. ומסתימות דבריו אלה מתבאר דאפילו בגוי סתם נמי אסור לקבל מהם מטעמא
דביבוש קצירה. וק"ל. וע"ע גם בשו"ת דעת כהן להגרא"י קוק (סימן
קלב, דף רמז סע"א) שכ', כי לולא דברי התוס' דב"ב (הנ"ל) היה נראה
לומר שלא שייך הטעם דביבש קצירה תשברנה אלא בצדקה שבית המלכות נותן, אבל בנכרים יחידים
שתורמים לצדקה לא שייך טעם זה, ולכן לא מצאנו ענין זה בש"ס אלא אצל אמו של
שבור מלכא. אבל מה נעשה שמדברי התוס' שהקשו מההוא טייעא דנדב מנורה לבהכ"נ
מוכח דלא ס"ל הכי, וגם סתימת הפוסקים שלא חילקו כלל בזה, מוכח דלא ס"ל
חילוק זה, וצריכים אנו לקבל באימה את דעתם הרחבה מדעתינו. ע"ש. מ"מ שפיר
חזי לאצטרופי לנדיון דידן דעתם זו של רבינו הגר"ח בן עטר ורבינו הרב שנות חיים
והגר"ח פלאג'י דקבלת צדקה מגוי סתם שאינו מלך שרי. וק"ל. וראה גם בס'
ערוך השלחן יו"ד (סי' רנד ס"ג) שכתב להתיר לקבל צדקה מהגויים שבזמנינו
היות ואין בינינו עובדי כוכבים וכו'. יעו"ש. וכ"כ לחלק כיו"ב כבר
הגר"ח פלאג'י בתשובתו שהובאה בשו"ת שמע אברהם (סימן נא דף קלא
ע"א). יעו"ש. וראה גם מה מש"כ לחלק בזה בין גויים עובדי ע"ז
כמו בזמנים הראשונים, להגוים שבזמנינו שמאמינים בה' ואינם עובדים ע"ז וכו'
בשו"ת ציץ אליעזר (סי' טו סי' לג), ובשו"ת יביע אומר ח"ז
(חאו"ח סי' לג בהערה). יעו"ש. ועכ"פ בנידון דידן כאמור יש להתיר
בלא"ה כיון שהוא ענין תרומה ונדבה ואינו צדקה].
ובענין פירסום שמו של הגוי היכא
שרוצה שיזכירו את שמו בספר שהוא תרם והתנדב לצורך הוצאתו לאור, לכאורה נמי שיש
להקל בזה, דעי' ברמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ח ה"ח) שכתב שם, גוי
שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו תחילה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, ואם היה
דבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהיה להן דבר מסויים במקדש שנאמר
לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחילה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי
וכו'. ע"ש. ומבואר מפשט דברי הרמב"ם הללו דאין לוקחים מהגוי דבר מסויים
והיינו שיקרא שמו עליו אלא דוקא גבי בדק הבית דקרא דרשינן ביה לא לכם ולנו וגו',
אבל גבי ביהכ"נ שרי לקבל ממנו אפילו דבר מסויים ואפילו לכתחילה. (ועי' היטב
במש"כ בס"ד בדברי הרמב"ם הללו בשו"ת עטרת פז ח"א
חיו"ד (סי' יד עמוד תכב תכג). יעו"ש). וכבר הבאנו לעיל דברי הפוסקים הרב
שו"ת קול אריה חאו"ח (סי' יר) ועוד דס"ל דגבי ביהכ"נ שרי לקבל
מהגוי אפילו לכתחילה, והיינו אפילו לבקש ממנו שיתן וזה אפילו ברבר מסויים שנקרא
שמו עליו. וממילא ה"נ י"ל גם גבי נידון דידן שהגוי תרם עבור הוצאת ספר
תורני לאור דשפיר שרי להזכיר שמו בשער בת רבים בשערי הספר, דכל כי הא לא גרע
מכשנודב דבר מסויים שנקרא על שם הנודב. וע"ע גם בדברי גאון עוזינו אור
היר"ח בשו"ת חקרי לב חיו"ד ח"ד הל' צדקה (עמוד רנ ד"ה
ומדי) שעמד בדברי הררב"ז בהרמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה ו -
ז) שעמד במש"כ הרמב"ם, דמי שנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה,
ואם לדבר מצוה מותר לשנותה אע"פ שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו
מנורה או נר של פלוני. במה דברים אמורים בשהיה המתנדב ישראל, אבל אם היה גוי אסור
לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה, שמא יאמר הגוי הקדשתי דבר
לביהכ"נ של יהודים ומכרו אותו לעצמן. ע"כ. והעיר הרדב"ז, דאיכא
למידק הרי שהיה שם בעליה חקוק עליה אם מותר לשנותה או לא, ויש לומר דכל זמן
שמזכירין את שמו מתוך מה שחקוק עליה ומכירין אותו שזה הכלי איש פלוני הקרישו אסור
לשנותו, אבל אם אין מכירין אותו הרי נשתקע שם בעליה ומותר לשנותה כ"נ לי.
עכ"ד. והקשה החקרי לב ע"ז, דצ"ע דהרי בירושלמי מבואר דהיכא שחקוק
שמו נחשב לעולם כלא נשתקע. ע"ש. ומסתימת הדברים נראה דכל האי מילתא דאם שמו
חקוק עליה דמיירי ביה רבנן, הכי הוי נמי גבי דינא דגוי שהקדיש מנורה דלא נקטו לחלק
בזה, וא"כ אע"פ שאין ראיה גמורה לדבר מהכי, מ"מ זכר לדבר איכא דהאי
דשרי לקבל המנורה מן הגוי הוי אפילו בגוונא שחקוק שמו עליה ולא רק ששמו נקרא עליה
בעלמא שיודעים מפי השמועה שהוא נדב אותה, אלא אף אם חקוק וחרוט עליה בריש גלי
דאפ"ה שרי. וממילא ה"ה נמי לנידון דידן י"ל דלא רק דשרי לקבל
התרומה והנדבה מהגוי להדפסת הספר, אלא אף אם רוצה ששמו יהיה כתוב ומוזכר בשערי הספר שהוא
תרם להוצאתו נמי שרי. וק"ל.
הן אמת דהנה ראיתי למהר"ם
שיק בתשובותיו (חיו"ד סי' רלא) שנשאל שם אם מותר לקבל נדבה לבנין ביהכ"נ
מאשה מומרית שנשאה לגוי ולכתוב שמה לזכרון, ועמד לדון שם מהא דדרשינן
"מכם" ולא כולכם להוציא את המומר ומשום לא לכם ולנו לבנות וגו', והעלה
במסקנא שאסור לקבל נדבה לבנין ביהכ"נ מישראל מומר רק אם כספו בא בתערובת עם
נדבות בני ישראל הכשרים דאז מותר לקבל ממנו מטעם ביטול דממון זה של המומר בטל ברוב
שאר הממון הכשר, ולכן נמי אין לרשום את שם הבעלים ע"ז מצד דינא דאם יכתוב השם
אז שם הבעלים עליה ולא בטיל וכמתבאר מהגמ' ביצה רף לח, וזה חוץ ממה דהוי גנאי
לרשום את שמה. ע"ש. ונראה לומר דעד כאן לא קפיד המהר"ם שיק שלא להזכיר
את שמה של אשה זו על נדבתה, אלא דוקא כל כי התם דנידון דידיה גבי אשה מומרית זאת
וכעולה ומתבאר מכלל דבריו, דכיון שאסור לקבל הכסף ממנה לבנין ביהכ"נ ובעינן
לנתירו ע"י דין ביטול שיהיה כסף זה בטל ברוב בכספי שאר הישראל שתרמו, לכן אין
לרשום את שמה על האבן דאז כבר לא יהיה לזה ביטול כיון דשם הבעלים נקרא עליה וכמו
שהביא לציין דאיכא כיו"ב בגמ' ביצה לח, ועוד טעם הביא דאיכא בזה גנאי,
וי"ל דכל הני טעמי לא הוי אלא דוקא גבי מומר ואולם גבי גוי האי טעמי לא שייכי
ביה כלל, דהרי לטעמא קמא דביטול אין אנו צריכים כלל גבי שהרי הנכרי יכול לנדוב
לביהכ"נ אפילו לכתחילה וכמבואר בדברי הרמב"ם (הנ"ל) ואפילו תורם
דבר מסויים ששמו נקרא עליו וכמתבאר נמי מדברי הרמב"ם הנ"ל. וממילא לא
בעינן בו דין ביטול כלל לבטלו בכסף שאר הישראל הכשרים. וגם טעמא דגנאי י"ל
דבנכרי ליכא, דעד כאן לא קפיד מהר"ם שיק למימר כדברי הרב השואל (בריש התשובה
שם) שג"כ נקט למימר דאיכא ביה גנאי להזכיר שמה של אשה זו על נדבתה, די"ל
שהיינו דוקא גבי מומר שאז איכא טעמא דגנאי כיון שמקדם היה ישראל ובעט
בתורת אבותיו ובז בריש גלי לכל
דבר שבקדושה, ולכן לא יזכר שמו בקרב ישראל עוד על מעשהו השפל שעשה לעזוב ולבעוט
בתורת אבותיו כל זמן שממשיך במעשיו הנלוזים, וע"כ גנאי גדול הוא להזכיר את
שמו בדבר שבקדושה בפרט שהוא ממשיך עתה במעשיו הרעים ונשאר מומר ומראה לעין כל שהוא
בועט ח"ו בתורת ישראל ורק פתאם עברה עליו רוח ועלה ברצונו לנדוב מעט עבור
ביהכ"נ, על כן שפיר גנאי הוא להזכיר שמו כאמור כי עדין נשאר במעשיו השפלים
שהוא מומר. משא"כ גבי גוי שהוא מעולם לא היה ישראל, ועתה נדבה רוחו אותו
להרים תרומתו למען בית ה' מקדש מעט שפיר גדול ערכו, והיינו נמי דמקבלים ממנו אף
לכתחילה, ולכן כל כה"ג אין לומר בו דהוי גנאי במה שיזכירו את שמו על תרומתו,
דאם לא נאמר דדבר גדול הוא דקעביד שבא לרומם את בית ה' ואדרבה יש להזכיר את שמו
להראות קבל עם ועדה דאף הגויים כופפים קומתם בפני בית אלוקינו, מ"מ בודאי
די"ל שאין זה גנאי להזכיר את שמו ולחקוק אותה לגלעד ולמצבה. וק"ל.
ועתה ראיתי בשו"ת בצל החכמה
ח"ג (סי' מא אות טז) שעמד לדון שם בענין מומר שהתנדב לביהכ"נ, אם מותר
לכתוב את שמו בין התורמים, והביא שם את דברי מהר"ם שיק (הנ"ל)
במש"כ דאין לכתוב שם המומר לזכרון דגנאי הוא, דנראה שלא כתב כן אלא דוקא
בנידונו כיון שאשה זו שרוצה לנדב המירה את דתה וגם נישאה לעכו"ם וקבלה את שמו
דודאי גנאי הוא להזכיר שם זה על דבר שבקדושה וכעין שכ' תוס' בגיטין (לד ע"ב
ד"ה והוא) בשם ר"ת לענין גט מומר דחלילה להזכיר שם עכו"ם בתורת משה
וישראל. ע"ש, משא"כ להזכיר שם ישראל שהוא מומר לחלל שבתות אין גנאי כל
כך, ובפרט שכבר נהגו להקל בזה וי"ל דהיינו משום דהוי כתינוקות שנישבו וכו',
וממילא מאחר שכבר נתרגלו לקבל מהם לא הוי גנאי, ולכן שפיר שרי לרשום שמו בין
הנודבים, אבל לרשום את שמו לבד על אבן הפינה זה ודאי גנאי הוא לומר ממנו יתד ממנו
פינה ח"ו, ורק לרשום את שמו בין יתר הנודבים נראה דאין בזה גנאי ושרי.
עכת"ד. יעו"ש. וסתם הרב דבריו בזה מאי הוי דינא גבי נכרי אי שרי לרשום
את שמו בין הנודבים, היכא שנדב סכום ורוצה שירשמו את שמו על אף שדן שם בכללות גבי
לקיחת כסף מנכרי. ומ"מ לפי דברינו הנ"ל שפיר י"ל דהא נמי שרי לרשום
שמו של הנכרי בין יתר הנודבים, כיון שכאמור אין בזה גנאי ואדרבה אולי אף להיפך.
וממה שציין הרב בצה"ח מדברי התוס' דגיטין שם (לד ע"ב ד"ה והוא)
שכתבו "דחלילה להזכיר שם עכו"ם בתורת משה וישראל" י"ל דהיינו
דוקא גבי מומר, והוא מהטעם הנ"ל דכיון שיש לו לאדם זה שם יהודי, ורק הוא בעט
בתורת אבותיו ועזב מקור מים חיים ובחר לעצמו בורות נשברים חוקי הגוים וגם לקח
לעצמו שם גויים, לכן בודאי דיש קפידא בזה מלהזכיר שם זה של גויים בתורת ישראל,
ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ולא יזכר שם זה עוד, כי אדרבה אם יכתבו לו שם
זה בגט שהוא תורת משה וישראל נראה בעקיפין כמודים לו על מעשיו שנתחבר לגויים ולכן
יש בזה קפידא, אבל משא"כ גבי גוי שמעולם לא היה לו שם ישראל ושום קשר עם תורת
ישראל שהוא עזב אותה באיזה דרך שהיא, א"כ אין שום קפידא ע"ז מלהזכיר את
שמו אע"פ שהוא שם גויים, דלפי דברינו כאמור שפיר מתבאר לאמר דעצם שם הגויים
אין בו שום גנאי אלא כל הגנאי הוא מהשתמע ממנו והמסתתר אחריו, וא"כ דוקא גבי
מומר י"ל דאית בזה קפידא כיון שהיה לו שם ישראל שקיבל מאבותיו והוא בעט בתורת
אבותיו ובחר בשם גויים לכן לא יזכר שמו כבר כל עור הוא מחזיק בסורו, אבל סתם גוי שפיר
שרי להזכיר שמו, ובפרט כשהוא מובלע בין שמות אחרים שאינו בולט בפני עצמו להיות
כפטרון חשוב ונכבד אה"נ דיש להקל. וק"ל.
גם ראיתי הלום עוד בשו"ת
קנין תורה בהלכה ח"א (סי' סא אות ג - ד) שהביא שם את דברי מהר"ם שיק
הנ"ל במש"כ ע"פ הגמ' בביצה לח דכל ששם המומר יהיה חקוק על אבן לא
בטיל הממון וכו', דמה ראיה משם דהא הטעם שם הוא דכיון שנשאר בעלים על שלו לא שייך
בזה ביטול, משא"כ מומר המנדב מעות לביהכ"נ אין לו עוד שום בעלות על
הממון שנתן ומסר לציבור, ומה שמפרסמין את שמו זה רק להודיע שנתן וכמבואר בתשובות
הרשב"א [ח"א סי' תקפא] דמפרסמין עושי מצוה וצדקה, אבל שפיר י"ל
לבטל ממונו ברוב ממון הכשרים. והמשיך והוסיף, די"ל עוד סברא להיפך, דיותר
נכון לפרסם את שמו של נודב זה באם הוא נהנה מזה ובפרט אם מבקש שיפרסמו את שמו כמו
שהוא ע"פ רוב אצל האנשים האלו, דהנה הט"ז והש"ך ביו"ד (סי' רנד)
כתבו דמשו"ה נדרים ונדבות מקבלין מן העכו"ם משום דאין באין לכפרה,
משא"כ צדקה דמכפרת, וע"פ זה כתב בשו"ת חסד לאברהם תנינא
(חיו"ד סי' נח) דאם העכו"ם נותן הצדקה בשביל שיחיה בנו בכה"ג שרי
לקבל ממנו יען כי בזה אין זכות לאומות העולם. ע"ש, וממילא לפ"ז י"ל
דאפילו נימא דמומר המחלל שבת הרי הוא כעכו"ם, מ"מ אם הנותן רוצה שיפרסמו
את שמו א"כ להנאתו מתכוין בזה, וממאי נפשך אם נחשבהו כעכו"ם א"כ
אין לו עוד זכות בזה, והא דמבואר בשו"ע סי' רנד דבפרהסיא אסור לקחת
מהעכו"ם, הוא באופן שאין העכו"ם מבקש את הפרסום. עכת"ד. ע"ש.
ומכלל דבריו אלה של הרב קנין ת"ב עולה ומתבאר דאדרבה ראוי הוא לפרסם את שמו
של המומר, שעי"ז נחשב דהלהנאתו מתכוין ואין לו יותר זכויות בזה שהמצוה תגן
עליו. וכן מתבאר נמי בדבריו דאף בעכו"ם הדין כן, ואדרבה ראוי הוא לפרסם את
שמו במה שנתן ונדב שעי"ז ממעטין בזכויותיו, וליכא ביה נמי דינא דאין ליקח
צדקה מן העכו"ם בפרהסיא כיון דכל זה הוא בלא פרסום שאז נשאר לו זכות גדולה
בזה, אבל כל שמפרסמין שמו טוב הדבר שבהכי נאבדת זכותו ואין צדקה זו מגינה ומכפרת
עליו. [ומ"מ כאמור כל זה גבי גוי, אבל גבי מומר ח"ו ובפרט כשעושה להכעיס
חמור הדבר כפל ושבעתיים ועי' למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר
ח"ז (חאו"ח סו"ס כב) שכתב שם אודות התרומות המגיעות מהריפורמים
שאע"פ שמותר לקבל מהם תרומה סתם לביהכ"נ, אם יעמדו הריפורמים על דרישתם
לחרות את שם בהכ"נ שלהם בפתח ביהכ"נ של מוסד הקודש שנתרם אליו הממון, יש
למנע מלקבל את תרומותיהם מכל וכל ולא לרשום את שמם, וממקום אחר ישלח ה' שלומיו כי
לא אלמן ישראל. יעו"ש].
וראיתי מעט כיו"ב דפירסום שם
הגוי מוריד זכויותיו גם בשו"ת רבי עזריאל ח"א חיו"ד (סימן ריט)
שכתב שם: ראיתי באיזראעליט שמות המתנדבים ומתנותיהם הכל מפורש ומפורסם באר היטב,
והייתי מצטער על זה מאד, ואמרתי בלבי מאז היה ישראל לגוי קדוש חקרו ודרשו איך
להסתיר מתנותיהם מבלי שידע המקבל ממי קבל ועכשיו בעו"ה כל אחד מתפאר ומתיהר
בשלו אם יראה את שמו ומתנתו מפורסם לכל באי עולם, וכתיב בסמ"ג הביאו
הב"י ביו"ד (סימן רמז) צריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא
דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן אלא שמענישין אותו, דתניא בפ"ק דב"ב:
נענה ר' גמליאל ואמר "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" צדקה וחסד
שאומות העולם עושין חטא הוא להם שאין עושין אלא להתיהר וכל המתיהר נופל בגיהנם.
עכ"ל. וא"כ לב מי לא ידוה בראות קלקול רבים כזה שישראל הולכים בדרך
האומות ר"ל ומפרסמין את מתנותיהם, ותחת שנקוה להגאל בקרב ימים בזכות הצדקה,
אנו נותנין מקום לסטר"א לקטרג עלינו ר"ל, וכן נראה ממש"כ מתן בסתר
יכפה אף, מכלל שאם הוא בגלוי שיתעורר האף ר"ל, וכן נראה ממה שכתוב הגיד לך
אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך וכו'. יעו"ש. ואמנם שי"ל דגבי ישראל
נקטינן בזה לפרסם עושי מצוה וכמבואר טעמא בשו"ת הרשב"א ח"א (סי'
תקפא) שכתב, מידת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושי מצוה, ואם התורה עשתה כן צריכין
אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהן דרכי נועם. ע"ש. וכן הביא דבריו אלה של
הרשב"א הרמ"א בשו"ע יו"ד (סימן רמט סי"ג). ע"ש.
והיינו דוקא גבי ישראל שאין דורשים זאת כי העיקר אצלהם הוא עצם הנתינה ורק מפרסמין
את שמם כדי לעודד האחרים ולפתוח דלת לעושי מצוה, אבל גבי גוי דהם דורשים ורוצים
זאת ותובעים בפה כי זאת כל עיקר מטרתם לפרסם את מעשה עצמם בודאי דמוסיף לו חטא,
ועכ"פ מאבד זכותו לכן אין לחוש לפרסם שמו, וכאמור דמהאי טעמא אדרבה יש לפרסם
את שמו כדי שיאבד את זכותו.
וגם יש לחזק הסברא הנ"ל עוד,
דראוי לתת לגוי "שכרו" על תרותמו זאת ביתר'ת הכבו'ד שיכבדוהו ויזכירו
שמו בשערי הספר שהתנדב להוצאתו, לפי מאי דכתב בס' חסידים (סי' שנז) דאיתא התם: ר'
אליעזר ביקש לר' צדוק אביו ליתן שכירות לרופא שלא יהא לנכרי חלק בגן עדן, שכשעושה
נכרי טוב לישראל צריך לשלם לו בעוה"ז, ואם לאו בעוה"ב ימעטו לישראל
ויתנו לנכרי משלו, או נפרעים ממנו שקבל מן הנכרי ומטיבין לאותו גוי בעוה"ז או
לעוה"ב. עכ"ל. ע"ש. ומקור דברים אלה הוא ממדרש איכה (פרשה א סי' לא
בפיסקא "היו צריה לראש") דר' צדוק שרבי יוחנן בן זכאי ביקש מאספנינוס
קיסר שירפאהו לרבי צדוק (וכמבואר בגמ' גיטין נו ע"ב), א"ל ר' אלעזר בריה
דר' צדוק, אבא הב להו אגרייהו בעלמא הדין דלא תיהוי להו זכותא עמך בעלמא דאתי.
ע"ש. וממילא לפ"ז שפיר וראוי הוא ליתן לגוי זה חלף תרומתו כבוד זה של
כתיבת שמו בספר ובכך יפסיד את זכותו, וחלף ועבר לו צדקתו.
ולא אכחד כי הנה ראיתי
שבשו"ת יד יצחק ח"ג (סימן רעא) כתב אודות עובדא דהוה, שהשר של הגליל
ציוה לכבד את קהל ישראל במתנה הגונה, ע"י מתן מעות לסופר שיכתוב ס"ת
מפואר וכלי הקודש כסף טהור, ולמסור לקהל בשמו, אלא שדרש לרקום באותיות זהב את שמו
על מעיל הס"ת, וכתב, שאע"פ שכתב הרמ"א ביו"ד (סימן רמט סעיף
יג) בשם תשובת הרשב"א, שהמקדיש דבר לצדקה מותר לכתוב שמו עליו שיהיה לו
לזכרון, וראוי לעשות כן, וה"ט כדי ליתן שכר לעושי מצוה, ולפתוח דלת לעושי
מצוה. אולם כל זה שייך כשנודב ישראל כשר, אבל כשהנודב נכרי לא שייך דבר זה, ואין
לקבל מהשר הנכרי אלא אם כן מוסרו לצבור באופן שלא יקרא שמו עליו, ועוד דהוי גנאי
לעשות כן. כמ"ש המהר"ם שיק (הנ"ל) לגבי מומר, ואין לחלק בין גוי
למומר. ואם ההכרח לעשות כן מפני שלום מלכות, יעשו כן בפנקס הקהל, להיות לו לזכרון,
ותו לא מידי. ע"ש. וחזינן מדבריו אלה שהוא שולל מכל וכל את ענין זה של הזכרת
שמו של הגוי על מה שהקדיש, וס"ל נמי שאין לחלק בזה כלל בין נכרי למומר. ברם
הנה י"ל דאף לדבריו הרי מ"מ העלה דיש צד קולא להזכירו בפנקס הקהילה,
וא"כ י"ל דכל קפידתו היתה רק לענין שלא יוזכר בתשמישי קדושה וכיו"ב
ממש שהוא נמצא בהיכל ה' תדיר, אבל בדבר שאין לו קשר וצורך לבית ה' אפילו שהוא דבר
שבקדושה יש להקל, ואע"פ שבודאי אין דומה ספר הקהילה לספרי קודש ובודאי שלא
לסידורים וכיו"ב, אבל מ"מ יש לחלק בזה בין דבר שבקדושה ממש לדבר שהוא
לצורך לימוד וכיו"ב שיש להקל בזה יותר, ובפרט לפי מאי דחזינן מדברי הפוסקים
הנ"ל דאינהו ס"ל להקל בזה אף בכתיבת שמו של הגוי בחפצי קודש. וק"ל.
ולכן בודאי הוא דאה"נ אם
יוכלו להמנע מלהזכיר את שמו של הגוי בספר ויוכלו לעשות כן בנקל תע"ב, ורק
יוקירו אותו ויפרסמו את שמו בע"פ כגון שיעשו איזה מסיבה צנועה או איזה סעודה
וכיו"ב ויזכירו שמו שם שהוא נדב סכום הגון וכו', אה"נ דיעשו כן, דפירסום
שמו בע"פ קיל טפי עי' בשו"ת בנין ציון (סו"ס פה) שכתב לבאר שם דשרי
לקבל צדקה מהגוי בצינעה כל שעושה זאת הגוי משום רחמנות שאז אין לו בזה זכות אלא
נחשב בגדר חסד לאומים חטאת, וע"פ חילוק זה כתב, כיון שבנדון השאלה לא שלחו
הא"י נדבותיהם ליהודים אלא באשר ששמעו גודל היגון והאנחה, בזה יש לתלות שמפני
רחמנות ובתורת חסד נתנו ולכן מותר לקבל מהם, וסיים, ואע"פ שגם בזה לא מותר רק
לטול בצנעה ולא בפרהסיא, וכשהאינו יהודי מפרסם שמו איכא בפרהסיא, י"ל שהחילוק
שבין צנעה לפרהסיא אינו רק כששואל ממנו הישראל, דבזה יש בפרהסיא משום חילול השם,
אבל כשנותן מעצמו אין כאן חילול השם. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של הרב בנין
ציון דכל שהגוי נותן מעצמו אפילו שיתפרסם שמו לא הוי בפרהסיא כי היהודי לא ביקש
ממנו, ושרי לקבל ממנו אפילו צדקה כשעושה זאת הגוי משום רחמנות, ולא איכפת לן
בפירסום שמו כלל במה שיתפרסם ע"י כך, וא"כ כל שכן שיהיה מותר זאת כשנותן
לנדבה לתלמוד תורה דכאמור לעיל ענין הנדבה קיל טפי דשרי לקבל ממנו אפילו לכתחילה,
ואף שפיר דשרי לפרסם את שמו של הגוי בע"פ על תרומתו. ואולם אם רואים שרוצה
שיוזכר ויכתב שמו דוקא בספר יש מקום להקל, ואם אפשר יבליעו שמו של הגוי בין יתר
הנודבים ולא יהיה בולט בפני עצמו וכעין המתבאר מדברי שו"ת בצל החכמה
הנ"ל (ח"ג סי' מא אות טז) גבי מומר, עדיף טפי שיעשו כן להבליעו שלא
יאמרו ממנו יתד ופינה לדבר שבקדושה, ואולם אין זה מעכב כ"כ גבי נידון דידן
בגוי ובספר, ובמקום צורך יש להקל בזה נמי להזכיר שמו בנפרד. וכעת עמד קנה במקומו, ודי בזה. מילואים
ובזה אכפול שוב בברכה ובהוקרה
פעמיים באהבה. הנ"ל.
וכמו שכתבנו לבאר בס"ד.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi