למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן ג

ב"ה פעיה"ק ירושלים תובב"א, יום ה' כ"ו ניסן, י"ב למטמוני'ם, "ושבתם איש אל אחוזתו" (תשמ"ח) לפ"ק.

אל כבוד מעלת ירידינו היקר והנעלה הרה"ג חו"ב וכו' אנגליה. שלמא דמר ישגא לעד!

יקרת מכתבו הנכבד תוכו רצוף אהבה קבלתי לנכון היום ואדרוש בזה ממקום רחוק ובלב קרוב בשלום כת"ר שליט"א ובשלום מעלת מר אביו שליט"א וכו', ובדבר שאלת כבודו בענין אשר גם מעלת מר אביו שליט"א נכנס בה בעובי הקורה, אורות הגב' ד. ה. תחי' הנמצאת בקהילתכם אשר נתגיירה מכבר, והיתה נשואה קודם לכן לגוי משך ג' שנים אשר היה מתעסק במשחק מכוניות הנקרא GNICAR RAC )מכוניות מרוץ( ובאחד הפעמים תוך כדי משחק זה נהרג, שנתהפכה מכוניתו ופרצה בה דליקה ונשרף בה למוות רח"ל, (ואין לה ממנו בנים). וכעבור זמן אחר כל מיני הרפתקאי דעדו עליה, נתגיירה אצלכם בקהילה לפני רבנים יודעי דת ודין, והיא גרת צדק באמת ב"ה המדקדקת עד עתה במצוות כדת משה וישראל, ואחר שנתגיירה נישאה ליהודי כשר השומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה קלה כבחמורה, ונולדו לה ממנו בן ובת ושהתה עימו עד פטירתו משך י"א שנים. והנה לפני כשנה וחצי חלה בעלה זה בחולי מתמשך ואחר יסורים קשים רח"ל נפטר לבית עולמו. ועתה נשארה עלובה זו עם ב' ילדיה הרכים בלא קרוב ובלא גואל, כי הורי בעלה זה הם זקנים וחולים ואין אשר יוכל לאספה אל ביתו. (ועם הוריה הגויים אין לה שום קשר, כי ניתקה עימהם את קשריה כליל כבר בעת שהתגיירה, וגם הם כועסים עליה מאוד ואינם רוצים לראותה ולא את ילדיה). ודמעתה על לחייה על אובדן ימיה כי עדיין היא צעירה לימים ורוצה להנשא לאיש, למען יהיה לה ולבניה משען. אולם אחר מאורעות אלו שעברו עליה שב' בעליה מתו, חוששים לה משום דין קטלנית, שאין להתירה להנשא שוב. וכת"ר שיחי' צידד בענין זה לכאן ולכאן בפלפול ובסברא צולל במים אדירים ומעלה פנינים יקרים, כדשדר לן מר שיחי' תכריך כתבים מתורף דבריו. וביקש כי גם אני בעוניי אענה חלקי בענין זה. ובהיות ויודע אני כי לא לדידי בעי מר ולא לדכוותי, כי עימו עוז ותושיה כשמעי ורעי, וידיו רב לו במלחמתה של תורה, ובפרט שכתב מר דבענין זה מתעסקים עור כמה רבנים גאונים שבקהילתכם יצ"ו ובכללם גם מעלת מר אביו שליט"א, ונמצא שאין בדברי אלה קביעת דין למעשה כלל, אלא רק כנושא ונותן בענין זה עם כת"ר שיחי'. ולכן אמרתי אציגה נא לפני כת"ר שיחי' מן המעט אשר עמי בכתובים בענין זה עוד מקדם, ובתוספת כתוב'ה כמסת הפנאי בעת כתיבת ועריכת הדברים לכת"ר שיחי'. וכאמור שאין ברברי אלה אלא רק כמראה מקום בעלמא ותו לא, א כי כל כה"ג בענין קביעת הדין למעשה, יפסוק כת"ר שליט"א ויתר הרבנים שליט"א היושבים עימו על מדין שבקהילתכם יע"א.

בריש כל מראי'ן אען ואומר בזה לכת"ר שיחי', כי מצוה רבה קעביד מר בכך שנטפל לפתרון בעיה זו. דהנה אמנם דהר"ן בתשובותיו (סי' כח) כתב בענין זה של היתר נישואין לאשה קטלנית בזה"ל: בענין אותן נשים שמתו בעליהן וכו' והבאת כמה ראיות על הדין ההוא ובזה לא הסכימה דעתי עדיין, ומפני שהענין חמור מאד איני רוצה לומר בו לא היתר ולא איסור עד שאתיישב בדבר כי מיראי הוראה אני וכו', אבל אתיישב בדבר ואשלח לך דעתי בעז"ה אם אמצא איש הולך לשם. עכ"ד. ע"ש. [וראה בשו"ת חת"ס (חאבה"ע רס"י כג) שכתב שם, דאם הר"ן כתב כן על עצמו דהוא מיראי הוראה ולא רוצה לפסוק בענין זה, אנן מה נענה אבתריה. ע"ש. וכ"כ כיו"ב ג"כ החוות יאיר (סי' קצז), וראה גם בשו"ת כת"ס (חאבה"ע סי' יג ד"ה בהא). יעו"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סוס"י קכט) שכתב שם בענין קטלנית, ולמעשה הנני בעולם מיראי הוראה בזה. ע"ש]. מ"מ עי' בס' שלחן העזר (סי' א סל"א סקכ"ג) - והובאו דבריו באוצה"פ (סי' ט סק"ג) - שכ' דאמנם שבשו"ת הר"ן (סי' כח) מבואר דצריך להיות מיראי הוראה בענין דין קטלנית מחמת ענין הסכנה וכו', עכ"ד הרי מבואר באחרונים כי הוא בכלל היתר עגונה שהוא בבחינת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. יעו"ש. ובענין זה של חיוב האדם והמצוה הגדולה להכניס עצמו בעובי הקורה בענין היתר עגונה, עי' למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו חאבה"ע (ריש סימן ג) מש"כ בזה. יעו"ש. ישמע חכם ויוסיף לקח. ובאמת כן הביא כיו"ב גם הגאון האדמו"ר ממונקטש בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' עו) ד"ה ואם כי וכו' שכתב שם, דאם כי מתשובת הר"ן (סי' כח) נראה שצריך להיות מיראי הוראה בענין קטלנית שהוא ענין סכנה, עכ"ז מזקנים אתבונן זקני הפוסקים שכתבו שדשו בו רבים ולא נזוקו כלל, ונמצאתי לשריותא דהאי בת ציון השכולה לבל תהי געולה, וכבר כתבו בתשובות האחרונים בזה כי הוא בכלל היתר עגונה וכאילו בנה מחורבות ירושלים. עכ"ל. ע"ש. וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש ח"ג (ריש סי' יג) שכתב שם, דאם חזינן דהפוסקים חתרו להתיר אשה עגונה בדבר שנוגע לאיסור אשת איש בחנק, כ"ש כשנוגע לאיסור קטלנית שהוא רק ענין סכנה או חשש סכנה, והבעל שרוצה לישאנה אומר דלא אכפת לו, וגם שייך לומר בזה שומר פתאים ה' כיון דהשתא רבים דשו בו, וכדאיתא בפרק מפנין (שבת קכט ונ"א) לענין הקזה, וכמבואר נמי בדברי מהרלב"ח בתשובותיו (סי' לו) שכתב דבזמנינו זה אין מי שיחוש לאיסור קטלנית וסמכו על שומר פתאים ה', וכ"כ כיו"ב גם בתשובת הרא"מ (סי' כב). והוא כאשר מצינו בש"ס דבכמה ענינים האסורים משום סכנה, השתא דרבים דשו בו אמרינן שומר פתאים ה' כדאיתא ביבמות (עב ע"א) לענין מילה ביומא דעיבא, ובנדה (לא ע"א) לענין משמש ביום צ' ועוד, ולכן יש להדחק ולחפש צדדי היתר לא להשאיר אשה כזו עגונה. עכת"ד. יעו"ש.

ובפרט שיש להזקק לענין זה באשה צעירה לימים דאיתרע בה כי הך מילתא דקטלנית, וכמ"ש מהרא"י בשו"ת תרומת הדשן (סימן ריא) שיש לתמוה על מה שאין מקפידים בדין זה דקטלנית שלא לישא אותה ורואים שכמה ת"ח נושאין נשים כאלו ואין מוחה בידם, וצ"ע אי שייך למימר האי טעמא דשומר פתאים ה', הואיל ואיכא בהכי חשש סכנה ופירוקא לסכנתא לא אמרינן כדאיתא בגמ' ע"ז (ל ע"א). אבל נראה דנזקקין אנן לדקדק משום עיגונא דנשים ילדות דאיתרע בהו כי האי מילתא, דאם יהיו אסורות להנשא יש לחוש שמא ח"ו תצאנה לתרבות רעה. יעו"ש. וכ"כ כיו"ב ג"כ הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן קמו) וז"ל: והלכה למעשה אצלנו בכל ערי האנדל"ס תמיד שימות בעלה הראשון והשני ואינה נמנעת מלישא, ומכל שכן אם היתה בימי נעוריה שיש לחוש לכמה מקרים רעים אשר אין בהם חפץ ותפקיר עצמה, ומצינו חכמי התלמוד התירו לעבור על איסור עשה ושחררו אמתא [בגיטין לח ע"א] כדי להרחיק האדם מן העבירה ושלא ליתן מכשול לפריצים, ואיך נניח בנות ישראל לצאת לתרבות רעה. ע"ש. וכן הביא ג"כ בשו"ת בנימין זאב (סוס"י מ) שיש לצדד להתיר לנשים ילדות דאיתרע בהו כה"ג משום עגונא דחשו חז"ל לעגונות, ושמא נמי ח"ו תצאנה לתרבות רעה, ומשום חשש סכנה לא נחמיר עליהן, ואנו רואים מעשים בכל יום שנישאות לג' ומאריכין ימים ומולידין בנים ובנות וכו'. יעו"ש. וראה לחת"ס בתשובותיו חאבה"ע (סימן כד) שכתב לבאר את דברי תרומת הדשן (הנ"ל) במה שכתב דיש להקל בנידון זה דקטלנית כשהיא ילדה שלא תצא לתרבות רעה וכו', דלכאורה קשה מה ענין להכניס עצמו בסכנה כדי שלא תתקלקל הילדה, וכי מותר לו לזה למסור נפשו להצילה מחטוא. וכתב לבאר דכוונת תרוה"ד היא דכיון דחזינן דענין זה דחיישינן לקילקולא הוא ענין גדול עד שהתירו לרב לשחרר שפחתו ואע"ג דאיכא בהכי איסורא דעובר האדון על לאו ד "לעולם בהם תעבודו", שמע מינא דמצוה גדולה ורבה היא שלא ליתן מכשול, ולכן יש לומר בזה נמי גבי קטלנית שומר מצוה לא ידע דבר רע וזכות מצוה גדולה זו תגן עליו, דמצוה גדולה איכא בהכי לישאנה ולא להשאירה לבדה שלא תבוא ח"ו לידי חטא לעצמה ולאחרים. ע"ש. וראה עוד גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קמא) שהביא שם נמי דבאופן שהאשה היא צעירה לימים יש לצרף ענין זה לקולא בצירוף עור טעמים ולהתירה להנשא. יעו"ש. ובנוסף לכל י"ל שבנידון דידן דאשה זו היא גיורת שאין לה שום קרוב וגואל, בודאי דהסיוע לה הוא בכלל מצות עשה (דברים י יט) ד "ואהבתם את הגר", וכמבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ד) ובספר החינוך (מצוה תלא) שיש מצוה מיוחדת באהבת הגר בנוסף למצות "ואהבת לרעך כמוך" שנאמרה בכללות לגבי כל ישראל, ולומדים אנו ממצוה זו ד "ואהבתם את הגר" שנעשה להם טובה ונגמול עמהם חסד כפי הראוי והיכולת. ע"ש. וראה גם בשו"ת הרמב"ם (סי' תמח) שכתב שם, דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא, על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב שנאמר "ואהבתם את הגר" וגו' כמו שצונו לאהוב את שמו "ואהבת את ה' אלהיך". והקב"ה בכבודו אוהב גר, שנ' "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". ע"ש. וראה במנחת חינוך (שם אות ג) שהמצוה היא לרחם עליו. יעו"ש. ומהמבואר בדבריהם עולה דהוא מצות עשה גמורה לרחם ולסייע להם כמה שאפשר עי' רמב"ם בספר המצות (מ"ע רז), ובסמ"ג (עשין י), ובספר החינוך (שם). יעו"ש. וראה גם למהרש"ל בביאורו בסמ"ג (שם) מש"כ עוד בזה. ע"ש. ולכן תחזקנה ידיו במה שהכניס עצמו בעובי הקורה בזה, ישר כוחו ותרב גדולתו.

ועתה נתנה ראש ונשוב'ה לעיננו.

בגמ' יבמות (סד ע"ב) תניא ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא וכו', מאי טעמא א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא מעין גורם, ורב אשי אמר מזל גורם, מאי בינייהו איכא בינייהו דאירסה ומית, אי נמי דנפל מדיקלא ומית. א"ל רב יוסף בריה דרבא לרבא בעי מיניה מרב יוסף הלכה כרבי ואמר לי אין, הלכה כרשב"ג ואמר לי אין, אחוכי אחיך בי, א"ל לא, סתמי נינהו ופשיט לך נישואין ומלקיות כרבי, וסתות ושור המועד כרשב"ג. ופרש"י: דאירסה, השלישי ומת. אי נמי, דנסבא דסלקא לדיקלא ונפל ומת למ"ד מעין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לו שימות שהרי לא מת מחולי. ה"ג בעי מיניה מרב יוסף הלכה כרבי ואמר לי אין אחוכי אחיך בי, שאלתי מרב יוסף אם הלכה כרבי ואמר לי הלכה, ופעם אחרת שאלתיו אם הלכה כרשב"ג ואמר לי הלכה, וכמדומה אני ששחק בי. ה"ג א"ל סתמי הוא ופשיט לך, לא שיחק בך סתומות של משנה הן יש שסתמה כרבן שמעון בן גמליאל ויש שסתמה כרבי, דאיכא מילתא דמחזקינן לה בתרי זימני ואיכא מילתא דבעינן תלתא זמני ומשום הכי פשט לך כמר וכמר כסתמי. ע"ש. וחזינן מדברי הגמ' הללו דבענין זה דקטלנית נקטינן הלכה כרבי דבתרי זמני הוי חזקה, וכדאמרינן נשואין הלכה כרבי. וראה נמי בגמ' כתובות (מג ע"ב) דתנן התם, המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה כתובתה שלו, השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה כתובתה שלה. ואיתא בגמ', טעמא דהשיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה, אבל נתארמלה תרי זמני תו לא חזיא לאינסובי, ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי, דאמר בתרי זמני הויא חזקה. ע"ש. וממילא אשה שנשאה לב' אנשים ומתו, אסור לה להנשא לשלישי, וכ"ה נמי בראשונים ב וכן פסק נמי מרן בשו"ע אבה"ע (סימן ט ס"א) אשה שנשאת לב' אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים. ע"ש.

אמנם בנידון דידן הנה יש לומר בס"ד כמה צדדים לקולא להתיר עלובה זו מכבלי עיגונא ולהתירה להנשא בשלישית. [ועי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאבה"ע סימן ט) שכתב שם, מכתבך שנית הגיעני ורואה אני נפשך חשקה לאמר לדבק טוב, אך שאתה רוצה לשמוע ממני היתר. דע אהובי כי דברי השו"ע באבה"ע פתוחים לפניך ותראה להורות היתר לכתחילה אי אפשר להמורה ובאמת רבו המקילין באין מוחה, ודי שאני איני מוחה בידך וכו'. יעו"ש].

א) בספר חסידים (סימן תעח) כתב, ואמרו תינוק בית אשה סימן, אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זה אחר זה לאחר שבאו עליה ומתו בלא בנים או מיד אחר בעילה כמו בער ואונן שלא עכבו אצל תמר. ע"ש. ולכאורה מתורף דבריו אלו של ספר חסידים יש ללמוד דס"ל דלא חשיב לה לאשה קטלנית אלא דוקא כשמתו בעליה בלא בנים, אבל כל שיש לה בנים מהם לא הוי קטלנית. והן אמת דהגרי"ש נתנזון בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"ג סימן פז) הביא כיו"ב בשם ספר נוצר חסד להגה"צ מהרי"א מקומרנא עמ"ס אבות (פ"ג משנה ד), וכתב השו"מ: בר"ח ניסן שנת תרי"ז הוגד לי שנדפס ספר שמו נוצר חסד על אבות, ושם נדפס היתר על אשה קטלנית שאם היה לה בנים מבעליה הראשונים שלא אכפת לן, והטעם ע"פ קבלה, דעיקר החשש משום שהרוח מכשכש בקרבה וכל שיש לה בנים שוב אין הרוח מכשכש בה. והנה בסודם לא בא נפשי, אמנם הוא כתב דלא תאמר שבאתי עליך מתורת חסידות אביא לך ראיה ממשנה מפורשת יבמות פ"ו [ט"ס, וצ"ל: פ"ט מ"ה] בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה, ניסת ללוי תאכל במעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר, ניסת לישראל וכו', הרי שניסת לשלישי. וע"כ דליכא משום קטלנית כל שהיה לה בנים, ומסיים שזה ראיה שאין עליה תשובה. וכשומעי זאת נבהלתי איך התיר קטלנית בדברים כאלו, וראיתו אינה ראיה די"ל דמתו בדבר או במפולת ובכה"ג שמבואר דלא שייך חשש קטלנית כמבואר באבה"ע סימן ט. ובזה יש ליישב גם קושית הרלב"ח מהמשנה דפרק ד' אחין [ל ע"א] ועי' בשו"ת אא"ז החכם צבי ז"ל סי' א. עכ"ל השו"מ. יעו"ש. וחזינן מדברי הרב נוצר חסד הללו דס"ל דכל שיש לה בנים מבעלה השני, לא חיישינן בה לחששא דקטלנית. [והן אמת דמסתימת דברי השו"מ לא מבואר בבירור אם סגי במה שיש לה בנים רק מבעלה השני או צריך שיהיה לה בנים אף מבעלה הראשון, אולם הנה בדברי הרב נוצר חסד גופיה במס' אבות שם מבואר להדיא דבכך שיש לה בנים מהשני סגי. יעו"ש. וראה נמי לקמן בדברינו].

והנה בהא דכתב השו"מ דיש לדחות את ראיתו של הנוצר חסד ממה שהביא מהמשנה פ"ט דיבמות כיון שאפשר להעמיד המשנה במתו בדבר או במפולת דכל כה"ג בלאו הכי לא חיישינן לענין קטלנית, ובזה רצה ליישב ג"כ את ראית המהרלב"ח (שהבאנו דבריו באורך בסוף הערה ב) שהביא ראיה מפרק ד' אחין ביבמות דביבמה לא חיישינן לדין קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע, והיינו דאמרינן התם שלשה אחין ב' מהם נשואין לשתי אחיות ואחד נשוי לנכרית גרש אחד מבעלי אחיות אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זוהי שאמרו וכולן שמתו או מיאנו צרותיהן מותרות, והרי הנכרית היא קטלנית ומותרת להתייבם לאח השלישי. ג וע"ז קאמר השואל ומשיב דיש לתרץ דהתם מיירי במת בדבר או במפולת דבלאו הכי לא חיישינן בכה"ג לקטלנית, ולכן יכולה להנשא בשלישית. וז"ב.

ואיברא דישוב זה של השו"מ יעלה נמי ארוכה למאי דחזינן דהחכם צבי בתשובותו (הנ"ל) עמד לדחות ראיה זו של מהרלב"ח די"ל דאמנם התם אמרינן דבכה"ג שריא אשה זו להנשא, היינו מצד אשת אח וצרת ערוה דעל הא מיירי בגמרא התם, אבל לעולם אסורה להנשא משום קטלנית, והגמ' לא נחתה לפרש זאת דבפלוגתא לא קמיירי להביא מחלוקת רבי ורשב"ג מתי הוי קטלנית. והנה רבינו החיד"א בברכ"י אבה"ע (סי' ט סק"א ד"ה ועור הביא וכו') עמד לדחות את הערתו זו של החכ"צ דהרי ראיית המהרלב"ח מהמשנה דפרק ד' אחין היא בצירוף הא דחזינן שכתבוה נמי הפוסקים לדין זה, ומאחר שכן אין מקום לדחות דמותרת משום צרת ערוה ואסורה משום קטלנית, דהאי תירוצא ניחא למתניתין, אבל הפוסקים הרי היו צריכים לפרש דאסורה משום קטלנית, דהא פסקינן להלכה כרבי דבתרי זמני הוי קטלנית, ומאחר שלא פירשו ש"מ דהכי הלכה. ע"ש. וא"כ לכאורה עתה לפי דחיית השו"מ דהתם מיירי במת בדבר או במפולת, אייתי שפיר דאין ראיה מתם כלל כיון דאע"ג שאף הפוסקים הזכירו להאי דינא היינו משום דהתם מיירי בגוונא שמת בדבר או במפולת דליכא כלל חשש קטלנית בכה"ג. וראה עוד בשו"ת הרד"ך (בית שני חדר יג) שאף הוא עמד לדחות את ראית המהרלב"ח מהמשנה דפרק ד' אחין, והביא שם כב' הדחיות הנ"ל מדנפשיה דחיה כדברי החכם צבי די"ל דבאיסור קטלנית לא קמיירי, ועוד דחיה כדברי השו"מ די"ל דהתם איירי היכא דמת אחד מהם במכת מדינה דבכה"ג לא הוי קטלנית. ולפי הנ"ל י"ל דכנראה הוקשה לו על דחיה ראשונה שבקטלנית לא קמיירי כהערת רבינו החיד"א דא"כ מדוע הביאוה הפוסקים להאי דינא הא אנן קיי"ל כרבי דבתרי זמני דהוי קטלנית, לכן הביא עוד דחיה דיש להעמיד במת בדבר וכיו"ב דבכה"ג לא חשיב קטלנית כלל. וק"ל. ואמנם עי' לרבינו החיד"א בברכ"י (שם) שכתב על דברי הרד"ך הללו, ובעיני אין דחיות אלו מספיקות לדברי הטור שכתב דמותרת להנשא לאח אחר. ע"כ. ופשט כוונת דבריו נראה, דר"ל דקשה לומר דהטור שהביא האי דינא דפרק ד' אחין בסתמא ולא פירש כוונתו להעמיד דמיירי התם שאחד מהם מת במכת מדינה, דא"כ הוה ליה לפרש זאת להדיא בדבריו. אלא ודאי מדסתם דבריו משמע דבכל גוונא מיירי אפילו במת סתם, ואפ"ה אמרינן דתתייבם, (וכן נמי גבי שאל הפוסקים י"ל כן דא"כ דמיירי שמת בדבר או במפולת היה לפוסקים ג"כ להזכיר דבר זה ולא לסתום דבריהם, ומדסתמו ש"מ דבכל גווני אמרינן דתתייבם), והא הוי קטלנית, אלא ודאי דראיית מהרלב"ח במקומה עומדת דכל היכא דהוי יבמה לא חיישינן לה לחששא דקטלנית כלל משום. שומר מצוה לא ידע דבר רע. וק"ל.

ומעתה לכאורה לפ"ז הנה יש לומר גם על דחיית השואל ומשיב שעמד לדחות את דברי מהרי"א בס' נוצר חסד הנ"ל ממאי דהביא ראיה מפ"ט דיבמות בענין בת ישראל שניסת לכהן וכו' דיש להעמידו במת בדבר וכו', דהא ניחא לענין דברי הגמ' דיש להעמידה באוקימתא כזו, אולם מה נענה לפי הפוסקים שהביאו האי דינא בסתם וכעיין שהעיר הרב חיד"א (הנ"ל) על דברי החכם צבי. ברם בקושטא דהנה הפוסקים שהביאו להאי דינא דמתני' דיבמות (פ"ט מ"ה) לא הביאו דברים אלו כהוויתם בלשון המשנה אלא בשינוי, דהרמב"ם דאייתי להאי דינא (פ"ו דתרומות הי"ז) אייתי לה בהאי לישנא: בת ישראל שנשאת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזרה ונשאת לישראל לא תאכל בתרומה, מת הישראל ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה מפני בנה שמישראל, מת בנה מישראל אוכלת בשביל בנה הראשון. עכ"ל. הרי שהרמב"ם נקט מכל דברי המשנה הזאת רק רישא וסיפא נשאת לכהן ונשאת לישראל ובבא מציעתא נשאת ללוי דילג הרמב"ם. ולפ"ז אדרבה יש לדייק מדבריו אלה של הרמב"ם ומלשונו הזהב שהשמיט בבא מציעתא של נישאת ללוי דהיינו משום דאם נשאת לכהן ומת ואח"כ ללוי ומת איך אפשר דתינשא שוב לישראל לכתחילה הא הויה קטלנית, (ואע"ג דלהרמב"ם אפשר לאוקמי את דברי המשנה בעבר ונשאה, דהא לדעתו דהרמב"ם לא תצא בעבר ונשאה וכמבואר בדבריו בהל' איסורי ביאה (פכ"א הל"א) וכנ"ל בדברינו בהערה ב', וראה היטב גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש חאבה"ע (סי' לו אות ד). יעו"ש. מ"מ לכתחילה הרי אסורה להנשא אף להרמב"ם), ולהכי השמיט לה הרמב"ם לבבא מציעתא. וא"כ שפיר אפשר לומר כדחיית השואל ומשיב דלעולם את דברי המשנה דיבמות דמבואר התם דנישאה לישראל אחר שמתו לה ב' בעליה הכהן והלוי, מיירי דמתו בדבר או במפולת, ומההלכה נמי לא קשיא שהרי הרמב"ם שהביא דין זה השמיט ענין מיתת הלוי ואפיק לה הכי מענינא דקטלנית, וממילא אין ראיה מהכא לדברי מהרי"א מקומרנא דכל שיש לה בנים מבעלה השני ליכא בה חששא דקטלנית. וק"ל.

ושו"ר עתה בשו"ת מכתב לחזקיה הנדפ"מ (חאבה"ע סי' ג) שג"כ עמד על דברי הרב נוצר חסד הנ"ל בענין ראיתו מפ"ו דיבמות [וכאמור לעיל הוא ט"ס וצ"ל: פ"ט דיבמות], דלכאורה יש לדחות ולומר דאין כוונת המשנה דנישאת לכהן ואח"כ ללוי ואח"כ לישראל, אלא כך כוונת המשנה לומר בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה וכו' ואם אח"כ נשאת ללוי תאכל במעשר דוקא ולא בתרומה וכו', ואח"ז דקתני נישאת לישראל וכו' אין הכוונה דאחר שנישאת לכהן וללוי נישאה לישראל דהא קטלנית היא, אלא הכוונה דאחר שנישאה לכהן נישאה ללוי, או נישאה מתחילה ללוי ואח"כ נישאה לישראל, וקתני דלא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, דהיינו אם מכהן לישראל לא תאכל בתרומה ואם ללוי לא תאכל במעשר, ואח"כ קתני מת בנה מישראל תאכל במעשר דהיינו בנשאת ללוי ואח"כ לישראל, וה"ה לכהן ואח"כ לישראל בתרומה, וחדא מינייהו נקט וכו', ועמד לפרש עד"ז את כל דברי המשנה, וסיים, והרי גם הרמב"ם ז"ל לא פסק בבא מציעתא דלוי, משמע דהמשנה הזאת דלא כהלכתה. ושכן ראה גם להרב יש"א ברכה שמביא ראיה מדברי הרמב"ם הללו בהל' תרומות, דמהא דהשמיט בבא מציעתא ש"מ דלא נקטינן את כל דברי המשנה בחדא מחתא, - (ואין תשו' הרב יש"א ברכה מצוי תח"י לעת הזאת לעיין בגוף דב"ק) - והוסיף במכל"ח שם עוד דגם המאירי כתב דמשנה זו דלא כהלכתה. ובפשטות נראה כוונתו להאי דכתב המאירי בחידושיו ליבמות (שם) בביאור דברי המשנה, (וביאור משנה זו מובא במאירי בחי' שם לדף פה ע"ב), שלאחר ביאור דברי המשנה שם שהיא אליבא דר"מ, סיים המאירי וכתב, וכבר ידעת שאין הלכה כרבי מאיר. יעו"ש. והן אמת דיש להוסיף ולומר עוד, דהנה מדברי המאירי שם ג"כ עולה ומתבאר כנ"ל בדברי הרמב"ם דלא נקיט לה לכולהו בבי בחדא מחתא, דהרי המאירי ביאר שם דמיירי שהיתה נשואה לכהן ואח"כ ללוי, או נשואה לכהן ואח"כ לישראל. (ובספרי המאירי שלפנינו יש תוספת כתוב'ה בסוגיא זו, הוספה שהיתה חסרה בספרי המאירי הקודמים, ע"ש בהערת הרב המגיה (הערה א/91) במאירי הוצאת מוסד הר"ק. יעו"ש). והרי דלא נקט המאירי בביאור דברי המשנה לכולהו גברי בחדא מחתא נישאת לכהן ואח"כ ללוי ואח"כ לישראל. וק"ל. ורבינו המאירי כידוע אזיל בד"כ תמיד בשיטת הרמב"ם ובמשנתו, וכאשר כתב כיו"ב הרדב"ז בתשובותיו (סי' אלף רצו), וכ"כ גם הרד"ל בתשובותיו (סי' ג) כעין זה דדרכו של הרב המאירי ז"ל להמשך תמיד אחר הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (סי' יא הערה ז) שכתב דעל כן אפשר ללמוד את כוונת דברי הרמב"ם במקום שלא פירש מתוך דברי המפורשים. יעו"ש. וכבר כתבנו מזה בס"ד בכמה וכמה מקומות. וחזינן דהמאירי הכא איקפד בהא, ולפי דברינו הנ"ל אייתי שפיר דלאו מילתא בעלמא הוא דבא המאירי לקצר בדבריו, אלא בכוונה תחילה נקט כן כי נזהר בזה בדבריו שלא להכנס לענין קטלנית. וק"ל.

[ואגב אורחיה יש לציין בזה כי הנה ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאבה"ע סי' ה אות ו) שהביא שם את דברי הגאון החרי"ף אב"ד חברון בתשובה שהובאה ממנו בשו"ת שמחה לאיש (חאבה"ע סי' יג) שהעיר שם ממתני' דיבמות הנ"ל סו"פ יש מותרות (יבמות פו ע"ב) בת ישראל שנישאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה, נישאת ללוי תאכל במעשר. מת ולה הימנו בן תאכל במעשר. נישאת לישראל לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. וקשה דאמאי לא קאמר לימא מתני' דלא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וכדפריך כה"ג ביבמות (כו ע"א). ודוחק לומר דאיכפל תנא להיכא דנפל ומת, או שמת בדבר, או בזקן וחולה, שיש מתירים, אולם אם נאמר דהיכא שמת והניח בנים לא הויא קטלנית אתי שפיר. עכת"ד. והגאון הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (שם) כתב, שחיפש חיפוש מחיפוש ולא מצא מי שנתעורר בזה, והוא פלא. ע"ש. ברם כאמור לעיל אכן חזינן דכ"כ כבר הרב נוצר חסד שכל שיש לה בנים מהבעל לא הויא קטלנית, ואשר הביא דבריו נמי בשו"ת שואל ומשיב ואף הביא ראיה לדבריו מספר חסידים. ובאמת גם מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר (שם) עמד להעיר כן שהרי כבר קדמוהו רבנן בהערה זו, וכמבואר בס' חינא וחסדא ח"ג (דף ו ע"ד). ע"ש. ובשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' פז) שהביא בשם ספר נוצר חסד על אבות, שהביא ראיה ממתני' דיבמות הנ"ל, להתיר כשיש לה בנים מבעליה הראשונים. ושזו ראיה שאין עליה תשובה. וע"ש. והמשיך מו"ר שליט"א שם וכתב, דהנה מה שדחה השואל ומשיב את ראית הנוצר חסד, שי"ל שמתו בדבר או במפולת דלא שייך בכה"ג חשש קטלנית. מלבד מ"ש הרב החרי"ף הנ"ל דדוחק לומר דאיכפל תנא לדברים אלו, עוד יקשה מקושית הגמ' ביבמות (כו ע"א) דאמרינן נימא מתני' דלא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה, ואם איתא נימא דהב"ע שמת בדבר או במפולת דליכא חשש קטלנית בכה"ג. וכיו"ב ראיתי להגאון בית מאיר (סי' ט) עמ"ש הרמ"א בהגה שי"א דבנהרג אחד מהן לא הויא קטלנית, וכ' ע"ז בזה"ל, י"ל א"כ מאי מקשה ביבמות (כו ע"א) נימא מתני' דלא כרבי כו'. ואולי שמפרשים הקושיא למ"ד מזל גורם, ואינהו פוסקים כמ"ד מעין גורם. ומיתת דבר לא משמע להו דאיכפל תנא לכה"ג. ע"כ. וע"ע בשו"ת ברית יעקב (חאה"ע סי' ג) בראית מהרלנ"ח ממתני' (יבמות ל סע"א) דקטלנית מותרת ביבום, ודחה מהרד"ך שי"ל דמיירי שמתו בדבר, והקשה ע"ז הברית יעקב דא"כ אמאי לא מוקי הכי ביבמות (כו ע"א) דהב"ע שמת בדבר. וע"כ דלא איכפל תנא להכי. וע"ע בשו"ת שם אריה (חאה"ע ס"ס לה). ע"ש. אכן לפע"ד י"ל דדוקא היכא דקתני מותרות כההיא דיבמות (כו ע"א) פריך הש"ס לימא מתני' דלא כרבי, אבל מתני' דסו"פ יש מותרות די"ל דמיירי שעבר ונשא, ודינא קמ"ל שלא תאכל בתרומה, לא דייקינן כולי האי. וכ"ש למאי דקי"ל שאם נישאת לא תצא. וע' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב (סי' עו) דממשכן נפשיה ליישב דברי הנוצר חסד הנ"ל. ע"ש. ואינו מוכרח. והרי הוא כמבואר. ע"ש. ומכלל הדברים עולה דס"ל למו"ר שליט"א ליישב ולצרף ענין זה לקולא דכל שיש לה בנים לא הוי קטלנית. וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש חאבה"ע (סי' לו אות ד) שכתב שם דהראיה של הנוצר חסד ממתני' דיבמות יש ליישבה כיון דחזינן בגמ' כתובות (מג ע"ב) דדייק הגמ' אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיה לאיסובי אגב אורחיה קסתים כרבי דבתרי זימני הוי חזקה א"כ הכ"נ אי לאשמועינן דינא דתרומה ומעשר היה יכול למינקט מת בעל הא' ונתגרשה מבעלה הב' ולא מת ב' פעמים, אלא ודאי שפיר שמעינן דכל שיש לו בנים ממנה לא הוי קטלנית וכדברי הנוצר חסד. ע"ש].

ועכ"פ הנה מדברי ספר חסידים הנ"ל דחזינן בדבריו דקאמר דקטלנית הוי כל שאין לה בנים ממנו, מבואר ועולה דהא יש לה בנים לא הוי קטלנית, וזה הוי נמי ראיה לחידושו של הנוצר חסד הנ"ל. וראה גם בשו"ת שארית יעקב (סי' א) שבסוף שו"ת צור יעקב (עמוד רלז) שכתב שם, דאע"פ שאת ראיתו של הרב נוצר חסר מדברי המשנה דיבמות (פו ע"ב) יש לדחות מכמה אנפין, מ"מ דבריו יש להם יסוד מדברי ספר חסידים (סי' תעח), וסיים, וכבר ראיתי בספר אחד מביא מדברי ס"ח זה ראיה להנוצר חסד. עכ"ד. יעו"ש. וראה גם בספר מנחת פיתים על אבה"ע (סי' ט) שג"כ עמד לציין מדברי ס"ח הנ"ל ולהביא ממנו ראיה לדברי הרב נוצר חסד. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קמב) ד"ה והנה החו"י, שג"כ כתב כיו"ב, דדברי ס"ח הם מקור נאמן לדברי הרב נוצר חסד. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מנחת אלעזר לאדמו"ר הגר"א ממונקטש (ח"ב סי' עו ד"ה והך וכו') שכתב שם, דאע"ג דהך היתרא שכתב הרב נוצר חסד דביש לה ממנו בנים לא חשיב קטלנית כתב מדנפשיה, מ"מ מקור נאמן יש לו מס"ח הנ"ל. יעו"ש. וראה גם בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חאבה"ע (סי' מה אות ב) שכתב דמדברי הזוה"ק בפר' משפטים (דף קב ע"א) דאיתא התם בענין קטלנית בזה"ל: ועל דא תנינן דמתרין ולהלאה לא יסב בר נש להאי אתתא דהא מלאך המות אתתקף בה, ובני עלמא לא ידעין דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא מכאן ולהלאה לא יתערב בר נש אחרא בהדה וכו'. ע"כ. שאכן לפ"ז עולה דכל שיש לה בנים מן השני סימן הוא דהרוח הראשון הסתלק ואינו מזיק דלא יתערב בה בר נש אחרא. ע"ש. וראה גם בשו"ת צמח צדק מלובויטש (סי' כו) שג"כ עמד לדייק מדברי הזוה"ק בפר' משפטים (שם) דכל שילדה לשני זה ראיה שהוא גובר על הראשון. ע"ש.

הן אמת דיש לעמוד על לשונו זה של ספר חסידים דקאמר אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זה אחר זה לאחר שבאו עליה ומתו בלא בנים, או מיד אחר בעילה, כמו בער ואונן שלא עכבו אצל תמר. ע"כ. דלכאורה ברישא קאמר דהוי קטלנית "כל שמתו בלא בנים" הא אם יש לה בנים לא הוי קטלנית בכל גוונא אפילו מת מיד, וא"כ מאי קאמר אח"כ "או מיד אחר בעילה" דלפ"ז משמע אפילו שיש לה בנים נמי הוי קטלנית אם מת מיד אחר שבעל ונולד הבן בלא אב. וראיתי הלום בס' ערך ש"י אבה"ע (סי' ט ס"א ד"ה ומש"כ או וכו') ונראה דהוקשה לו שם נמי לשונו זה של ספר חסידים, ועמד לפרש את דבריו דמש"כ "או מיד אחר בעילה" דר"ל דאע"ג דאמרינן כל שיש לה בנים ממנו לא הוי קטלנית, מ"מ בכה"ג שמת מיד אפילו ילדה מהם בנים הוי קטלנית, משום דרגלים לדבר טובא וחיישינן יותר דאתרמי דילדו. יעו"ש. וממילא לפי ביאור דבריו אלה של הרב ערך ש"י מבואר עולה דעד כאן לא קאמר ר"י החסיד בספר חסידים דכל שנולדו לה בנים מבעליה הקודמים דלא הוי קטלנית דהיינו דוקא בגוונא שלא מתו מיד, ותרתי בעינן שיש לה בנים וגם לא מת מיד. וק"ל. (וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש ח"ג (סי' יג אות ו, ובהוצאות חרשות הוא בחאבה"ע סי' לה אות ו) שג"כ עמד שם מדנפשיה בדברי ס"ח במש"כ דקטלנית הוי במתו בעליה בלא בנים או מתו מיד לאחר בעילה, וכתב, דמזה מבואר דכל שמתו מיד אף ביש לה בנים לא מהני, ועמד לדון שם בגדר "מיד" כמה הוי דחשיב עדין מיד, והביא את דברי השד"ח בכללים (מער' מ כלל קסח) שכתב דענין מיד לא שוה בכל פעם וכל אחד לענינו, ולפ"ז כתב החלקת יעקב שם דאולי יש לומר לענין זה דקטלנית שכל שמת תוך שנה ראשונה לנשואיו חשיב מיד. יעו"ש. [וראה עוד לגאון הרוגצ'ובר בשו"ת צפנת פענח (סי' כח בדפוס דווינסק שנת ת"ש, וסי' כג בדפוס וורשא תרצ"ה) שכתב שם מדנפשיה דקטלנית לא הוי בין למ"ד מעיין גורם בין למ"ד מזל גורם, אלא דוקא כשמת הבעל מיד אחר נישואין, וכמו גבי מילה דדוקא אם מת הולד כל זמן שלא נתרפא מהמילה אמרינן דמחמת מילה מת, אבל בנתרפא לא. והכ"נ אם נבעלה ג' פעמים ולא מת רק אח"כ, ליכא בכה"ג גדר קטלנית. ע"ש. ולפי דבריו אלה לכאורה מתבאר דכל שנבעלה ג' פעמים לא הוי מיד. וראה היטב נמי בשו"ת חוות יאיר (סי' קצז) שעמד שם על מה שנתפשט המנהג שרבים מקילים בענין קטלנית שאע"פ שרמ"א כתב ונתן טעם דדווקא במתו מיתת עצמן אבל לא ע"י דבר ולא ע"י נפילה, מכל מקום הרי חזינן דרבים מקילים גם במתו מיתת עצמן, ולכן כתב החוות יאיר וז"ל: ונ"ל דטעם התפשטות הקולא מפני דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין כמה שנים ואח"כ מת דיהיה לה דין קטלנית וס"ל דפי' וענין קטלנית הוא דומה למיתת בנים אחר המילה והוא מחמת המילה ה"נ פי' אשה שנשאת לאיש ותיכף נחלש ומתנונה והולך עד שמת וחזינן דתשמישו עמה גרם לו החולשה והחולי, וכן השני כאשר לפעמים אירע כן, אע"פ שרובן ע"י כשפים כתרגום "לא יחבל רחיים ורכב" רז"ל ידעו שלפעמים ע"י תשמיש עם אשה מיוחדת גורם נמי לתשות כח בלתי חוזר לאיתנו וכו'. ע"ש. ומדבריו אלה של החוות יאיר מתבאר נמי דכל שלא מת מיד לא הוי קטלנית, אלא שעולה מדבריו דהוא דוקא אם היתה עימו כמה שנים ואף הוא סתם מעט ולא פירש כמה, ואפשר דמיעוט רבים שנים. וצ"ע]. וגם ראיתי עתה בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קמא ד"ה והנה החו"י) שמתורף לשונו ג"כ מבואר דכוונת ס"ח היא דכל שמת מיד אע"ג שיש לו ממנה בנים לא מהני. יעו"ש. והבאנו דבריו לקמן בס"ד (אות ב) ביתר ביאור. ראה שם.

ולכאורה לפי חידושו זה של הרב ס"ח והרב נוצר חסד י"ל גם בנידון דידן, דהרי אשה זו אמנם דלא היו לה בנים מבעלה הראשון בעודה בגיותה, מ"מ הרי מבעלה השני יש לה בן ובת, וכאמור דבכה"ג לא חשיבא קטלנית. וכאמור לעיל דבתורף דבריו של הרב נוצ"ח (שם) אכן מבואר דהעיקר הוא שיש לה בנים מבעלה השני, שהרי מבאר שם את ענין קטלנית ע"פ דברי הזוה"ק בפר' משפטים (דף קב ע"א) דמבואר התם דרוח הבעל הנפטר נשאר בגופה ולכן בקטלנית שמתו כבר ב' בעליה ויש בה עתה ב' רוחות מבעלה הראשון והשני, מלאך המות אתתקף בה שיש בה ב' רוחות מב' מתים ומעתה מעינה מקולקל וכו' וזהו הטעם של מ"ד מעיין גורם שבמעיינה יש ב' מתים וכו', ולכן אם יש לה בנים מבעלה השני שא"א שתלד כל עוד שלא נסתלק ממנה רוח הראשון, וזהו סימן עתה שרוח הראשון נסתלק ממנה. יעו"ש. וא"כ משמע דכל שיש לה בנים מהשני כי הכא, סגי בהכי, וכן מבואר נמי מדבריו של מהרש"ם (הנ"ל) שהביא ראיה לדברי הרב נוצר חסד מהזוה"ק שהעיקר הוא שיהיה לה בנים מבעלה השני. וק"ל.

ואיברא דיש לעמוד בלשון ספר חסידים שכתב "ומתו בלא בנים" דמלשון זה משמע דבעינן שהיה לה בנים משניהם. וצ"ע. ואמנם ראיתי בס' ערך ש"י (שם ד"ה ומ"ש עוד) שגם כנראה התעורר בלשונו זה של ס"ח האם בעינן שיהיו לה בנים מב' הבעלים, וכתב שם דבפשטות יש לומר דעיקר טעמו של ס"ח הוא ע"פ הזוהר דפר' משפטים הנ"ל, דהרוח של הבעל הראשון שנשאר בה ממית לבאים אחריה, א"כ לפ"ז אין מעלה ומוריד אם בעלה הראשון הוליד בנים ממנה. עכ"ד. ע"ש. וא"כ לפ"ז יש לבאר דמש"כ ס"ח "ומתו בלא בנים" דקאי על השני ועל השלישי, והיינו לפי דברי תרומת הדשן הנ"ל (סי' ריא) שכתב דס"ח פוסק כרשב"ג דלא הוי קטלנית אלא עד שמתו לה ג' בעלים ולרביעי לא תנשא. וממילא היינו דקאמר דדוקא אם אין לה בנים מב' הבעלים שני ושלישי אז איכא לה דין קטלנית ולא תנשא לרביעי, אבל כל שיש לה בנים מבעל שני ושלישי וזהו סימן שהרוח של הבעל הקודם פרש ממנה והלך לו שאל"כ לא הוה ילדה, ולכן לא הוי קטלנית, ועכ"פ אין נ"מ אם יש לה בנים מבעל ראשון או לא. עכת"ד. יעו"ש. ושו"ר עתה בס"ד עוד בענין זה בדברי ספר מנחת פיתים על שו"ע אבה"ע (שם) והובאו דבריו באוצה"פ (שם סקט"ו אות ה) דהזכיר שם את דברי הרב נוצר חסד וספר חסידים הנ"ל וכתב בסוף דבריו, דנראה דאף דמבעלה הראשון לא היו לה בנים רק יש לה בנים מבעלה השני לאו קטלנית היא. אלא יש להסתפק אם יש לה בנים מהראשון בלבד ולא מהשני אם דינה כקטלנית. וכתבו ע"ז חכמי אוצה"פ (שם) דאפשר דהוא מסתפק רק לדעת ס"ח אבל מלשון הנוצר חסד מוכח דמתיר רק אם היו לה בנים מהשני. עכת"ד. יעו"ש. ולפי תורף דברים אלו נראה דס"ל להרב מנחת פיתים דהא דכתב ס"ח "ומתו בלי בנים" ר"ל דמתו ב' בעליה הראשון והשני, הא כל שיש לה בנים אפילו מאחד מהם שפיר דמי ולא חשיבה קטלנית. ודו"ק. וממילא לפ"ז אם כך הוא פשט דברי ס"ח, צ"ל דס"ל דענין המעיין גורם כאן הוא לא ע"פ המבואר בדברי הזוה"ק דפר' משפטים הנ"ל, שהרי לפי ענין הזוהר בעינן דוקא שיהיו לה בנים מבעלה השני, דזהו סימן שכח הבעל השני גבר עליה וסילק את רוח הראשון, ואם יש לה בנים מהראשון ולא מהשני מאי הוי. ולכן צ"ל דס"ל דענין מעיין גורם הוא שמעיינה יש בו חולי שהורג וקוטל, (עי' היטב שו"ת חוות יאיר סי' קצז יעו"ש) וממילא כל שיש לה בנים אפילו מבעלה הראשון סימן הוא דאין מעיינה נרפש עדיין שהרי עמדה והולידה, ולכן אפילו שמהשני אין לה, מ"מ הראשון יוכיח והוא מפסיק את המנין דאין כאן חזקה שהיא קטלנית. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi