שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן א

ב"ה ו' שבט "השב תשיבם לאחיך" (תשנ"ב). לפ"ק.

נדרשתי הלום אודות עובדא דהוה מקדם באשה צעירה גרושה מאיש זה כמה שנים, אשר לפתע הרתה לזנונים וכרסה בין שיניה, וטענה שהיא מעוברת מבחור פלוני [הנמצא עימה במקום עבודתה], ואולם הלה הכחיש הדבר מכל וכל ואומר להד"מ, שמעולם לא נגע בה ולא קרב אליה ולא היה לו שום עסק עימה, ובמלאות ימי עיבורה ילדה בן וגידלה אותו לבדה במשך שנים רבות, ועתה ויגדל הנער והגיע לפרק האיש מקדש והנושא אשה ורוצה לישא לאשה כדמו"י את בתו של אותו האיש [שאימו טענה עליו] שנשא אשה [אחרת] ונולדה לו בת זו, האם יש פקפוק בדבר.

תשובה: כתב מרן ז"ל בשו"ע אבה"ע (סימן ד סעיף כו) פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או אילמת ואפי' אם אומרת של פלוני הוא וכו', ואם אותו פלוני כשר הולד כשר, ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו, אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני. ע"כ. ומבואר מפשט דברי מרן הללו דאפילו כשהאיש אינו מודה בדבריה, אסור הולד בקרובות אותו פלוני ע"פ טענת אימו שנבעלה מפלוני זה. והנה מקור דברי מרן הללו הם מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי ביאה (פט"ו הי"ד) שכתב שם: פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא וכו' ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק. ע"ש. ולפי הכלל דאית לן, דכל מקום שכתב הרמב"ם ז"ל "יראה לי" היינו דינא דנקיט לה מדנפשיה, ואינו בנמצא בש"ס, כדרכו בקודש של הרמב"ם ז"ל שלא מביא דין בספר היד החזקה שאינו מפורש להדיא בש"ס, ורק במקום שנוקט כלשון זה "יראה לי" היינו דינא דנקיט מדנפשיה ע"פ עומק בינתו הרחבה, וכמ"ש כן מהר"ם פדאווה בתשובותיו (סימן כג) וז"ל: אין דרך הרמב"ם לכתוב דבר חדש מדעתו אפילו דבר פשוט אם לא במה שמפורש בהדיא בתלמוד בבלי וירושלמי או תוספתא, וכשכותב דבר חדש מדעתו כותב בלשון יראה לי כנודע דרכו בקודש. ע"ש. וכ"כ נמי בשו"ת לבושי מרדכי בחידושים למס' נדרים (י ע"א ר"ה משנה). יעו"ש. וכן הוא מפורש נמי בדברי הגאון חיד"א בס' ברכי יוסף יו"ר (סי' קטז בשיורי ברכה סוף ס"ק יא) דכל שהרמב"ם מחדש דין מדעתו הרחבה כותב עליו "יראה לי", וחזר והניף ידו לבאר כן בס' מחזיק ברכה יו"ד (סי' מג אות לב ד"ה ועוד), ובתשובותיו שו"ת חיים שאל ח"ב (סי' מב אות ה) דכל שהוא כותב הדין מדעתו הוא כותב עליו לשון "יראה לי". יעו"ש. וראה גם בספרו כסא רחמים על מס' סופרים (פ"ד ה"ד) שכתב שם נמי דכל שכותב הרמב"ם "יראה לי" היינו שדין זה הוא מדעתו. ע"ש. ובאמת כן כתב כבר הרמב"ם ו"ל גופיה בתשובותו לרבי פינחס הדיין מאלכסנדריא (קובץ תשובות ליפסיא סי' קמ) וז"ל: וזה שאמרת שתמצא בחיבור [משנה תורה] דברים נסתרים מפני שהם בלא ראיה, לא היה לך לומר כן אלא אילו היה בחבור דברים שהוצאתי אותם מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותו סתם ולא הבאתי עליהם ראיה וזה לא עשיתי מעולם, ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או ירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה ותוספתא, על אלו סמכתי ומהן סברתי, ודבר שהוא מתשובות הגאונים אומר בפירוש שהוא הורו הגאונים או תקנת האחרונים היא וכיוצא בזה, ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש יראה לי שהדבר כך וכך וכו', שהודעתי בתחילת החיבור שכולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא. ע"ש.

וראה גם ברב המגיד על הרמב"ם (שם) שכתב על פיסקא זו: ועתה כתב רבינו שאע"פ שאינה נאמנת, שחוששין לדבריה לאוסרו בקרובותיו, וסברא נכונה היא להחמיר עליו בספק. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מדבריו נמי דהרמב"ם כתב דבר זה מסברא דנפשיה. ואיברא דדין זה מפורש נמי בדברי הרי"ף בתשובותיו (סימן לח) שכתב שם: שאלה אם הודית האנוסה והמפותה שהיא מעוברת מהאי אונס יהיה הולד אסור בקרובותיו וראוי ליורשו או לא. תשובה, שאלה זו אינה צריכה באונס ומפתה וכו' וזה שאמרו נאמנת לא אמרו אלא להכשירו אבל ליורשו לא, אבל יש על הבן אם הודיעתו אימו שהוא אביו שלא ישא מקרובותיו. ע"ש. והרי שהרי"ף הביא דין זה א דאין לבן לישא קרובותיו של אותו פלוני שאימו טוענת עליו.

ועי' בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' לז) שכתב לפרש דברי הרמב"ם הללו שכתב דע"פ דברי האם נאסר בקרובות הפלוני, דמאי שנא ממש"כ הרמב"ם (שם בהלכה יט) דאשת איש שהיתה מעוברת ואמרה דעובר זה אינו מבעלה דאינה נאמנת, דלא האמינה תורה אלא רק לאב, ומשמע דמותר לו לישא אפילו את קרובות אותו פלוני שאמרה, דהטעם הוא שבפנויה דלא ידעינן מיהו אביו בודקין את אימו כיון שאיכא רעותא ושור שחוט לפנינו, אבל באשת איש שילדה ובעלה עימה במדינה דליכא רעותא ושור שחוט לפנינו דברי האם לאו מילתא נינהו כלל. ע"ש. וראה גם בס' מרחשת ח"ב (סי' כא ד"ה ולכאורה) שעמר להקשות נמי כיו"ב דהא האם אינה נאמנת לאסור את בנה לומר שהוא ממזר כדאיתא בקידושין (עח ע"ב) וה"ה נמי שאינה נאמנת לאוסרו בקרובות אותו פלוני, ומדוע הכא נאמנת, ועמד לבאר שמ בטוטו"ד דהא דאסור הולד בקרובותיו היינו משום גדר דהפה שהתיר הפה שאסר, והיינו דהרי אם האשה היתה שותקת ולא אומרת דמפלוני הוא הבן אסור בכל ישראל משום שהוא שתוקי וספק ממזר כמ"ש שם דאם לא נבדקה אימו עד שמתה או היתה חרשת או אילמת הרי זה ספק ממזר, וא"כ מה שאנו מכשירים אותו לבוא בקהל ולישא ישראלית אינו אלא משום אמירתה שנתעברה מפלוני ואותו פלוני כשר, וא"כ הפה שהתיר את הילוד לישא אשה ישראלית אסר אותו בקרובותיו של אותו פלוני, והיינו שכלפי אותם קרובות פלוני נשאר כאילו לא אמרה כלל ממי נתעברה ונשארו אסורים בו כדין שתוקי שאסור בבת ישראל, ונמצא דמה שנאסר בקרובות הפלוני אינו מצד אמירתה לשוויי עליו איסור ערוה מספק, אלא היינו מצד איסור ספק ממזר שהיה עליו עד עכשיו שאמירתה לגביו לא הועיל כלל, ולכן בדין אמרה שהוא ממזר וכו' לא מועיל כלום לאסור עליו אפילו קרובות פלוני כיון שע"פ אמירתה אין לאסור כלום, והוא נמי שכתב כאן הרמב"ם "שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני", אבל לא שתהיה ספק ערוה עליו ויהיו קדושיו בקרובותיו של פלוני ספק קידושין, כי זה אינו שהיא אינה נאמנת לאסור עליו כלל מכח אמירתה, אלא רק שאין אמירתה מתרת לו קרובותיו של הפלוני מצד ספק ממזר ולעולם הקידושין תופסין בהם מספק. וסיים שם: שנראה דזהו ג"כ הביאור בדברי תרומת הדשן (הנ"ל) שכתב נמי לחלק בין נידון פנויה לנשואה. ע"ש. ודפח"ח. וראה עוד בשו"ת כתב סופר חאבה"ע (סי' ב אות ב), ובשו"ת אמרי בינה חאבה"ע (סימן ב), מש"כ לבאר ג"כ בדברי הרמב"ם הללו בהא דאסור הולד בקרובות אותו פלוני. ע"ש.

והנה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חאבה"ע סימן מ) כתב לבאר דנראה דכל זה שכתב הרמב"ם לאוסרו בקרובותיו כשהאשה אומרת שנתעברה ממנו, היינו דוקא במקום שאותו פלוני אינו מודה סתם אבל אינו מכחישה, ומיירי באינו כאן או שישנו כאן ומודה שבא עליה אבל אומר אולי זינתה גם עם אחרים, אבל לעולם במקום שאותו פלוני מכחישה מכל וכל ואומר שבודאי זה אינו בנו ולא קרב אליה מותר הולד אפילו בקרובותיו כיון שולד זה אינו בנו כלל שהתורה נתנה לו נאמנות ע"ז, ואפילו בארוסתו ובאשתו נאמן לומר שאין ולד זה ממנו ולהתירו בממזרת, ולכן נאמן נמי להתירו בקרובותיו. עכ"ד. ע"ש. ואיברא דלשון מרן ז"ל בשו"ע (הנ"ל) מורה לכאורה כדברי הנודע ביהודה הללו שהרי כתב מרן: ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו, אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני. ע"כ. והרי מתבאר דהאי חוששין לדבריה קאי על "שאינו מודה שהוא בנו", ומשמע לכאורה דכל זה דוקא בשאינו מודה סתם, אבל לעולם במקום שהוא מכחיש לגמרי שזה אינו בנו כלל י"ל דאף לא חוששין לדבריה. ואיברא דהנה ראיתי עתה בס"ד בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב (סי' שנח) שעמד שם נמי בשאלה כיו"ב בפנויה שנתעברה וילדה וטוענת מפלוני הוא, והלה הכחישה ונשבע שבן זה אינו שלו ולא בא עליה מעולם, אם ולד זה מותר בקרובות אותו פלוני, והשיב להם הרב ז"ל, דכיון שפלוני זה מכחישה אין היא נאמנת כלל כי לו לבדו נתנה הנאמנות מפי התורה להכיר את בנו לאחרים, ולכן מותר ולד זה בקרובותיו. ע"ש. ומהר"ש אבוהב סיים שם וז"ל: ואם כי היה מקום לפקפק בלשון מוהרי"ק ז"ל בשו"ע טור אבה"ע סי' ד סכ"ו על דין הפנויה שנתעברה וילדה וכתב בסופו וזה לשונו ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו לבנו ודאי ליורשו כי אינו מודה שהוא בנו אבל חוששים לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני. ע"כ, דנראה דאפילו שהאיש אינו מודה חוששין לדברי האשה לספיקא דאיסורא, הנה מבואר מתוך לשון הרב עצמו בבית יוסף שם דר"ל שהאב אינו מודה שהוא בנו ודאי כמו שהאשה אומרת, ואינו מכחישה שנבעלה לו כלל וכו', אמנם כשמכחישה ודאי שלא נבעלה לו אין חוששין כלום לדבריה להחמיר מן הדין, דהרי חברו מלמד עליו הדין הסמוך אליו שם דארוסה שנתעברה והיא אומרת מהארוס נתעברתי דאם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה דהולד ממזר, והלא ק"ו ומה בארוס וארוסתו דמסתמא ליבו גס בה ודיימא מיניה וקשה לחוש מאחרים באיסור אשת איש האמינה תורה אותו לשוויה להולד ממזר ודאי ואין חוששין כלל לדיני קורבתו מצד הארוס, כ"ש בנידון פנויה שהלה מכחיש, ולכן אין לחוש כלל לדברי האשה לייחס הבן ההוא לאותו פלוני. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר בדברי מהר"ש אבוהב הללו דס"ל נמי לחלק כחילוק זה שהביא הנודע ביהודה, ואף מדקדק כן בדברי מרן בשו"ע, לחלק דכל מש"כ הרמב"ם ומרן דחוששין לדבריה לאסור הולד בקרובות הפלוני היינו דוקא באינו מכחיש בודאי אלא רק שאינו מודה אבל לעולם במכחיש בודאי הולד מותר בקרובות אותו פלוני. והוא כדברינו בס"ד דמש"כ מרן ז"ל "אם אינו מודה" וכו' בדוקא הוא לאפוקי מכחיש דליכא להאי דינא דאסור בקרובותיו.

והנה מכלל הדברים עולה, דהנודע ביהודה לא ראה דברי מהר"ש אבוהב הללו דהוא תנא דמסייע ליה, (וזאת על אף שמהר"ש אבוהב נח נפשיה בר"ח אלול שנת תנ"ד וספרו נדפס לראשונה בוינציה שנת תס"ב, והגאון הנודע ביהודה נח נפשיה בי"ז אדר שנת תקנ"ג ומהדורא תנינא של ספרו זה נדפס בשנת תקע"א ולא ראהו נדפס בחייו על אף שאת מהדורא קמא ראה בעיניו כי נדפס בפראג בשנת תקל"ו, מ"מ אפשר שעדיין לא הגיע לידו ספר התורה זה בעת כתיבת תשובה זו, ואמנם א"א לדעת זאת בודאות כיון שלא מצויין בתשובת הנודע ביהודה כאן את תאריך כתיבתה), אולם כאמור אית ליה תנא דמסייע מרבינו הקדוש מהר"י אבוהב הנז', [כפי שקראהו רבינו החיד"א בשה"ג ח"א (מער' ש אות עו). יעו"ש]. ועתה ראיתי בס' בית מאיר על שו"ע אבה"ע [להג"ר מאיר פוזנר שנפטר ביום כ"ה שבט שנת תקס"ז והיה לערך בזמנו של הנודע ביהודה] שעמד שם (סי' ד סעיף כו בהשמטה) בדין זה דכל שהפנויה טוענת דמפלוני היא מעוברת והוא מכחישה, והביא שם את דברי מהר"ש אבוהב הנ"ל [וכתב עליו ובאמת לא ידעתי מספר תשו' הלזו עד כה] ואחר שציין שם את דעתו של מהר"ש אבוהב להתיר הולד בקרובות אותו פלוני כיון שהוא מכחישה, יצא עליו ביד חזקה דשגגה לומר כן ואין שום ראיה לזה מדברי מרן בשו"ע ובב"י, וגם אין ראיה מהאי דארוס שנאמן האב לומר שהוא ממזר ומותר בקרובותיו, דשאני התם שהוא נחשב כבנו ממש ונתנה לו התורה נאמנות כי ירדה לסוף דעתו של האב שאין אדם בעולם שיפסול אפילו ספק זרעו בפסול ברור ולולא שיודע בודאי שאין זה בנו לא היה מעידו בממזר דהרי מיד כשאומר שזה אינו בנו ממילא הוא ממזר, אבל בפנוי שאף לפי אמירתו שאינו בנו הוא כשר לבוא בקהל ואין נ"מ בעדותו אלא להתירו בקרובותיו בהא סובר הרמב"ם שלא האמינתו התורה והוא ספק על פי דבריה. ע"ש. ומבואר מהכי דהבית מאיר פליג ולא ס"ל להתיר הולד בקרובות אותו פלוני אפילו במקום שאותו פלוני מכחיש ואומר שמעולם לא קרב לאשה זו ובודאי שאין זה בנו.

אמנם הנה ראיתי בשו"ת רע"א (פסקים סי' קי) שדן נמי בכזאת בענין פנויה שהרתה לזנונים ואמרה שמפלוני היא מעוברת והלה מכחיש הדבר, ועמר שם בגדר דין יכיר שנתנה התורה נאמנות לאב על בנו אם האב נאמן גם להתירו בקרוביו כגון כי הכא שאומר דזה אינו בנו, ורצה לתלות הדבר בפלוגתא דתוס' ור"א מפרי"ש ביבמות (מו ע"א) שלדעת תוס' האמינתו התורה לכל מילי ולא האמינתו לחצאין וממילא יהיה נאמן אף להתירו בקרובותיו, אבל לדעת ר"א מפרי"ש נאמן רק בכשרותו ופסולו דהבן ולכן ענין קרובותיו שאינו קשור לכשרות או פסול לא יהיה נאמן. יעו"ש. וממילא לפי דבריו של רע"א יש ליישב גם את דברי הבית מאיר, דלעולם הכא איכא דין יכיר לדעת תוס' אף לגבי ענין להתירו בקרובותיו. וראה עוד בשו"ת הריב"ש (סי' מא ד"ה ועוד דאפילו) שאגב שעמד לדון שם בפנויה שנתעברה וטענה מפלוני נתעברתי ותובעת ממנו מזונות והלה מכחיש אם נאמן או לא, כתב דנראה לומר שכשם שהאמינה התורה לאב באשתו העומדת תחתיו לומר דאין זה בנו והוא ממזר, ה"נ גם כאן נאמן זה הפנוי בטענתו שאין זה בנו ואין מזקיקין אותו שבועת היסת ע"ז כדי לפוטרו ממזונות מפני שהתורה האמינתו. ע"ש. וממילא לפי דברי הריב"ש הללו עולה ומתבאר להדיא דלא רק באב על בנו הנולד לו מאשתו העומדת תחתיו הוא נאמן, אלא אף בפנויה שבא עליה פלוני הפנוי הזה הוא נאמן בטענתו מדין יכיר, וממילא שפיר מיושבת הערת הבית מאיר דגבי פנויה ופנוי ליכא דין יכיר כיון דאין אשה זו תחתיו. וק"ל. ואמנם עי' בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' יט) שמדבר התם על תשובת שאלה זו של הריב"ש (הנ"ל) בפנוי שבא על הפנויה וכו', וכתב להעיר על דברי הריב"ש במה שטען דפלוני זה נאמן מדין יכיר לומר דאין זה בנו, דהרי כל מה שהאב נאמן לפסול זה רק את בנו לומר שהוא ממזר, אבל במי שאינו בנו אינו נאמן ע"ז לומר שהוא אינו בנו. יעו"ש. ומדברי התשב"ץ הללו מבואר כדברי הבית מאיר הנ"ל דהכא גבי פנויה שאין במה שאומר דאין זה בנו עדות כל שהיא ליכא ביה דין יכיר. וע"ע בזה בס' אמרי משה (סימן יא) שעמד לקיים את דברי הריב"ש מכמה דוכתי בדברי הרמב"ם, ועולה מדבריו שם דהרמב"ם והריב"ש סברי כחדא דלעולם נאמן מדין יכיר אפילו באינה אשתו היושבת תחתיו. ע"ש. ולדידן אייתי שפיר דנמצא דהרמב"ם דבמתניתא דידיה עסקינן ס"ל הכי, ונמצא דשפיר אמרי אמרי רבנן דלעיל שרפים העומדים ממעל דהרמב"ם ס"ל דכל שמכחישה אין לאסור הולד בקרובות הפלוני, כיון דבאמת הוא נאמן בהכחשה זו שאין זה בנו מדין יכיר. וק"ל. וע"ע בנידון זה אי נקטינן דין יכיר אף באשתו שאינה תחתיו בשו"ת חתם סופר חאבה"ע ח"א (סי' קלג). ע"ש.

ועתה ראיתי בס"ד עוד בשו"ת כתב סופר חאבה"ע (סימן ב אות ג) שכתב נמי להדיא אודות מה שדן התם גבי אלמנה שהרתה לזנונים וטענה שהוא מאחי בעלה והוא עומד ומכחיש הדבר, והספק הוא אם מותר לולד לבוא בקהל [כיון שאם הוא כדבריה נמצא דהבא על אשת אחיו שלא במקום מצוה דהולד ממזר], וציין שם הכת"ס דכיון שהוא מכחיש דבריה שאומרת שהוא ממנו א"כ דבריה כלא היו והולד כשר. יעו"ש במש"כ דאם אינו מכחישה. ולכאורה מכלל דבריו יש ללמוד נמי לדידן דכל שהוא מכחישה דבריה חשובים כאינם שהרי היא תולה בו הדבר והוא מכחיש. [וגם ראיתי עתה בשו"ת מנחת חיים הנדפ"מ (סימן ע אות א) שהביא את דברי ספר מליץ טוב על שו"ע אבה"ע (שם) שכתב נמי דכל שהוא מכחיש לגמרי מכל וכל ואין לה עליו שום עדות ולא שום הוכחה מותר הולד לישא קרובותיו, ושכן פסק לעשות מעשה כמה וכמה פעמים. ע"ש]. גם ראיתי הלום בשו"ת תרומת הדשן (סי' רסז) שעמד לדון שם אודות בת כהן פנויה שנתעברה בזנות וטוענת שזה מפלוני והוא מכחישה ואומר שמנכרי נתעברה, אבל בני אדם מאמינים לדבריה יותר, האם בן זה צריך לפדות את עצמו. ואגב אורחיה כתב שם תרוה"ד וז"ל: ונראה דבנידון דידן דלא היתה אשתו כלל פשיטא ופשיטא דלאו כל כמיניה לומר של פלוני הוא אי איתא קמן ומכחישה ולא שדינן ליה אבתריה בשום מילתא כלל. עכ"ל. ע"ש. ומכלל דבריו אלה של תרומת הדשן עולה ומתבאר בפשיטות דס"ל דכל שהוא שהוא מכחישה אינה נאמנת כלל בטענתה זו אף לענין לאוסרו בקרובותיו שהרי כתב "בשום מילתא כלל" ואם איתא דנאמנת לאוסרו בקרובותיו האי לאו בשום מילתא היא. וק"ל. ודו"ק.

ובס"ד מצאתי בחפיש"ה עוד להגאון הרוגצ'ובר בס' צפנת פענח על הרמב"ם הל' אישות (פ"ט הי"ח) שעמד שם על דברי הרמב"ם שכתב, העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה. ע"כ. דלכאורה הכא שהיא טענה שנתקדשה למשלח ולכן אסורה בקרובותיו מדוע המשלח מותר בקרובותיה, דמאי שנא מהאי דינא דידן שטוענת דמפלוני מעוברת דכתב הרמב"ם יראה לי דהולד אסור בקרובותיו. וכתב לתרץ דשאני התם שהשליח הזה מכחיש אותה במה שאומרת שנתקדשה למשלח ולכן אין שום חשש בדבריה ורק היא אסורה בקרובות המשלח משום דשויה נפשה חתיכה לאיסורה שאמרה שנתקדשה לו, אבל מצד עצם דבריה אין שום חשש שהרי השליח הכחישה ולכן המשלח מותר בקרובותיה. עכת"ד. יעו"ש. ומכלל דבריו אלה של הרוגצ'ובר שפיר יש לדייק נמי בס"ד גבי נידון דידן דהכא דאסר הרמב"ם הולד בקרובות הפלוני היינו כיון שלא היה הכחשה כלל, דלעולם כל שהיה הכחשה אפילו שזה בא מצד אותו פלוני אין חוששין לדבריה כלל וכי הא דבעושה שליח. ודו"ק. ונמצא דאף הרוגצ'ובר עומד בשיטת הנודע ביהודה והדבר שמואל ודעימייהו.

ועוד מצאתי עתה בס' חזון יחזקאל על התוספתא להגר"י אברמסקי בכרך ליקוטי הש"ס בסופו והובא שם קונטרס זכר ישי (והוא העתקה משו"ת בית הרידב"ז ירושלים תרס"ח, סימן ט) שעמר לדון (בעמוד 346 אות ג ד"ה ועוד נראה) בפנויה שנתעברה ואומרת מפלוני נאנסתי והוא מכחיש ואומר להד"ם אם מותרת להנשא לכהן, וכתב שם אגב אורחיה: דהנה אפילו שטוענת דמפלוני מעוברת אין לה נאמנות בהכי ואפילו כשאינו מכחישה, רק שהרמב"ם ז"ל כתב שחוששין לדבריה לאסור הולד בקרובות אביו, וגם זה באיננו מכחישה. עכ"ל. ע"ש. והרי מבואר להדיא בדבריו דנוקט בפשיטות גמורה דהרמב"ם לא כתב דבריו דחוששין לדבריה לאסור הולד בקרוביו אלא רק באינו מכחישה, אבל במכחישה פשיטא ופשיטא ליה דאין הולד אסור בקרוביו של אותו פלוני. ודו"ק.

איברא דהנה יש עדיין לעמוד בדבר, כי אמנם כאמור לעיל כן יש לדייק מדברי מרן ז"ל בשו"ע דכל שהוא מכחישה לגמרי מכל וכל דאין חוששין לדבריה ומותר הולד בקרובותיו, מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל (הנ"ל) שממנו מקור דין זה סתם דבריו דהולד אסור בקרובות הפלוני ומשמע בפשטות דהוא בכל גוונא בלא חילוק אפילו כשמכחיש הדבר לגמרי, וכן נמי מתשובת הרי"ף (הנ"ל) שסתם דבריו דהולד אסור בקרובותיו משמע שהוא בכל גוונא גם כשמכחיש הדבר לגמרי, דאל"כ היה להם לפרש. (וראה גם בחלקת מחוקק באבה"ע (שם ס"ק כו) שג"כ נגע במקצת בהערה זו על דברי מרן דהוספה זו "אם אינו מודה שהוא בנו" אין זה לשון הרמב"ם רק הרב בב"י כתב דמיירי שאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמורה שנבעלה לו. ע"ש). ושו"ר לגרי"מ עפשטיין בערוך השולחן אבה"ע (שם אות לב) שכתב שם: ואם אומרת שהולד הוא של פלוני הכשר אף שנאמנת להכשיר הולד מ"מ אינה נאמנת להחזיקו לבנו לענין ירושה ושארי דברים דאין לנו להחזיקו בבנו כל זמן שאינו מודה שהוא בנו וכו', מ"מ במכחישה אין אנו מחזיקים אותו לבנו לשום דבר ורק לאוסרו לזה הנולד בקרובותיו של זה כתב הרמב"ם דחוששין לדבריה ואסור בקרובות של אותו פלוני. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מפשט דבריו אלה דס"ל בדעת הרמב"ם דהא דכתב לאסור הולד בקרובות אותו פלוני מיירי אפילו במכחישה ולא דוקא כשאינו מודה, ולפי דברינו הנ"ל יש לבאר דס"ל הכי בדעת הרמב"ם מדסתם דבריו ולא חילק בלשונו הזהב בין מכחישה לגמרי לאינו מודה ומשמע דבכל גוונא מיירי לאסור הולד בקרובותיו אפילו מכחישה לגמרי. וכנודע הכלל הגדול שיש לנו בידינו שכל מה שאפשר לדקדק ולדייק בדברי הרמב"ם ז"ל אנו מדקדקים ומדייקים, כי הפלגת צחות לשון הרמב"ם ז"ל עצומה היא ודייק בלישנא טובא טובא וכמ"ש רבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' מג) וראה גם בדבריו בברכ"י (סי' תלד סק"ג). ע"ש. ובספרו כסא רחמים (מס' סופרים פ"א ה"ג ר"ה ואפשר) כתב על הרמב"ם דלשונו לשון הזהב הוא. יעו"ש. וראה עוד בשו"ת משפטי שמואל (סי' קכ) שכתב: כל דברי הרמב"ם ז"ל הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמרא עצמה וכן מזכיר המגדל עוז דבר זה בדוכתי טובא. ע"ש. ובס' ברית יעקב (ריש סימן ל) כתב לבאר דכוונתו למ"ש המגרל עוז (פ"ו דהל' שחיטה ה"ח) שכתב שם: ודברי הרמב"ם ז"ל תדקדק על לשונו כמו על לשון התלמוד. וכן הוא בדבריו עוד בהל' מאכלות אסורות (פי"ב ה"ט, ופי"ג הכ"ד, וריש פרק טו). ע"ש. וכן הבאנו מזה גם בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' יד, דף תכה ע"א). יעו"ש. וע"ע בשו"ת יחוה דעת [להר"י חזן] ח"ב חאבה"ע (סימן א) שעמד נמי בדברי הנודע ביהודה והדבר שמואל והבית מאיר הנ"ל, מאי הוי דינא במכחישה אם יש לאוסרו נמי בכה"ג בקרובותיו, וסיים שם שנראה דיש לתפוס כפשט דברי מרן שלא חילק להדיא בין מכחיש לגמרי לאינו מודה ובכל גווני חוששין לדבריה לאוסרו בקרובותיו אפילו שהוא מכחיש שאינו בנו. ע"ש.

[והן אמת דיש לעיין בזה עוד לפי המבואר בשו"ת רבי עקיבא איגר (פסקים סימן קי ד"ה ולכאורה היה) שעמד להסתפק שם גבי פנויה שהרתה לזנונים ואמרה מפלוני אני מעוברת והלה מכחיש, ודן אם יש לחוש לדבריו שאין זה בנו והוי כמעוברת חבירו וכו', ועמד לדון אם יש לו נאמנות בדבר לומר שאין זה בנו מצד דין יכיר, די"ל כיון דלא הועילה לנו עדותו כאן שאומר דאין זה בנו כלום, שהרי לגבי כשרותו של הבן דבר זה יודעים מהאמא שאף שאינה נאמנת לומר שהוא ממנו מ"מ נאמנת בכך שהוא כשר, ולגבי שלא ירש אותו גם בלא טענת האיש הזה לא היה יורש אותו מספק, ונמצא דאף אם היה שותק היה הדין כן, וממילא לא יהיה נאמן גם בטענה זו שאין זה בנו. אולם סיים: ואי דמקרי עדות להתיר הבן הוה בקרובים דידיה ולהתיר אשתו להתייבם בזמן דאיכא יבום, בזה אני מסופק לדינא באומר על בן אשתו היושבת תחתיו אינו בני דקיי"ל דמתירו בממזרת, אם מתירו בקרובים דיליה, ולא מצאתי מזה בפוסקים. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה הרי רע"א מיירי גבי פנוי ופנויה וא"כ מאי ספיקא ליה למר אם מתירו בהכחשה זו בקרובותיו הוה ליה להזכיר את דברי הרמב"ם (הנ"ל) שכתב להדיא דכל שהיא אומרת מפלוני הוא וכו' חוששין לדבריה ואסור בקרובותיו, והיינו לכאורה ממש עובדא דרע"א גבי פנוי ופנויה, אלא ודאי דצ"ל דכיון דרע"א מיירי שאותו פלוני מכחישה וכמו שכתב בתשובה, וס"ל דבהא לא דיבר הרמב"ם כי לעולם י"ל דכל שהוא מכחישה הרמב"ם מודה דמותר הולד בקרובותיו, ולהכי נקט רע"א דאין דבר זה מבואר בפוסקים. וממילא יוצא דס"ל נמי לרע"א דהרמב"ם שכתב דאסור בקרובותיו לא מיירי במכחישה וכדדיקינן בדבריו דכל שמכחישה מותר הולד בקרובותיו וכדדקינן מדבריו בקמייתין. וק"ל. ודו"ק היטב היטב. ועוד צ"ע].

ברם בקושטא לכאורה נראה דבנידון דידן עדיין יש מוצא לדבר, דהנה כאמור איכא הכא מערכה לקראת מערכה מאי הוי דינא במכחיש שלדעת הנודע ביהודה והדבר שמואל והרוגצ'ובר ודעימייהו יש להתיר הולד בקרובות הפלוני, אולם לדעת הבית מאיר וערוך השולחן ודעימייהו יש לאסרו, א"כ יש לצרף כאן הדבר לס"ס דשמא מגוי היא מעוברת והולד כשר להנשא לכל כדין עכו"ם הבא על בת ישראל דהולד כשר כדאיתא ביבמות (מה ע"ב), ואת"ל מישראל שמא הלכה כדבר שמואל והנודע ביהודה דבמכחיש אינו אסור בקרובות אותו פלוני, והוי כי הא דכתב הבית שמואל באבה"ע (סימן ד ס"ק נב) דלדעת הרמב"ם ז"ל תולים צד ספק שמא מעכו"ם נתעברה, שהביא שם הא דכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' איסורי ביאה הי"ט) גבי דינא דאב שאומר על העובר שהוא אינו ממנו או על אחד מבניו שהוא אינו בנו נאמן לפוסלו והוא בחזקת ממזר כלומר היינו ספק ממזר כיון די"ל שמא מכותי נתעברה, וכ"כ לבאר בדברי הרמב"ם גם הרב המגיד (שם), דהרמב"ם ס"ל שאפשר לתלות בגוי. אבל הנה הטור כתב על דין זה דהולד ממזר היינו ממזר ודאי כיון דס"ל דלא תלינן מספק בכותי. ע"ש. ומבואר מהכי דלדעת הרמב"ם שפיר נקטינן לסמוך על האי מילתא לתלות שמא מעכו"ם נתעברה לגבי הכשר הולד, וממילא נמי דמצרפינן ליה לספק ספיקא. [וראה בבית מאיר אבה"ע (סי' ז ס"ד) ובשו"ת בית יצחק (סי' ז) שהעלו דאפילו בגוונא שאין האשה טוענת מעכו"ם נתעברתי טענינן לה הכי. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' קיט אות א). ע"ש]. ואיברא דהנה הבית שמואל אבה"ע (סי' ר ס"ק מד) הביא את דברי הפרישה (שם ס"ק לט) שכתב לחלק דכל האי דאמרינן שמא מכותי נתעברה היינו דוקא כשהאשה אינה נמצאת לפנינו, אבל כל שהיא נמצאת לפנינו ואינה אומרת מכותי הוא לא תלינן לומר דמכותי נתעברה, והוכיח כן מהא דכתב הרמב"ם (פ"ו איסורי ביאה הט"ו) אמר האב אינו בני ה"ז בחזקת ממזר דמשמע ספק ממזר, ואח"כ כתב, וכן אם אשתו היתה מעוברת נאמן לומר אינו בני ויהיה ממזר ודאי, ועל כרחך צ"ל דמיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שהוא מגוי. יעו"ש. וממילא לפ"ז בנידון דידן שהאשה עומדת לפנינו ולא רק שלא טוענת דמכותי נתעברה, אלא אף מוסיפה ואומרת שמפלוני היא מעוברת א"כ לפי דברי הפרישה הללו לא נוכל לצרף האי שריותא דשמא מעכו"ם נתעברה. וכן ראיתי בשער המלך על הרמב"ם הל' איסורי ביאה (פרק טו הלכה יז) שג"כ מבואר שדבריו הכי דכל מאי דתלינן בגוי היינו דוקא כשאינה נמצאת לפנינו, אבל כל שהיא לפנינו ואינה טוענת כן לא טענינן לה האי טענה, והביא שם לדייק כן מדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש הפרישה לדייק, ואח"כ הוסיף והביא את דברי הפרישה שכתב דענין זה אי תלינן בגוי הוא פלוגתא דהרמב"ם והטור מהא דחזינן דהטור כתב דהוא ודאי ממזר, וכתב ע"ז השער המלך דלעולם לא הוי פלוגתא אלא הטור מיירי בגווני שהיא טוענת דמבעלה נתעברה ולהכי לא טענינן לה שמא מעכו"ם הוא והרמב"ם מיירי בלא טענה דמבעלה הוא ולהכי טענינן דמעכו"ם הוא ולא פליגי. ע"ש. וכן מצאתי עתה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין באבה"ע (סי' ד סעיף לז) שכתב שם: ואם הארוס בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינה בכאן הוי הולד ספק ממזר, דהן אמת דהוא נאמן שאינו בנו מ"מ איך נעשנו לממזר ודאי שמא מכותי נתעברה, ודוקא כשהיא בפנינו והיא מכחישתו ואינה אומרת שנתעברה מכותי והתורה האמינתו לאב ממילא שנשאר ממזר, אבל כשאינה בפנינו איך נעשנו לממזר ודאי שמא היתה אומרת דמכותי הוא. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר מדבריו דס"ל נמי דכל שהאשה לפנינו ולא טוענת דמכותי הוא לא טענינן לה הכי.

אולם הנה ראיתי לגאון רע"א בתשובותיו (פסקים סי' קו) שעמד על דברי הבית שמואל (הנ"ל) שכתב לבאר דהאי מילתא אי תלינן בגוי הוי פלוגתא דהרמב"ם והטור וחלק ע"ז (בר"ה וביותר לדעתי) דלעולם אף לדעת הטור תלינן הכי למימר שמא מכותי נתעברה, ולכן שפיר יש לצרף צד זה לספק ספיקא לכו"ע ואין בזה מחלוקת, ואח"כ (בד"ה גם מ"ש) הביא את דברי הרב השואל שנקט מדנפשיה כדעת הפרישה ושער המלך (הנ"ל) שכ' דכל שהיא לפנינו ולא טענה כן דמנכרי היא מעוברת אין לטעון לה טענה זו, דהא הוי כהא דכתבו תוס' בסוגית פתח פתוח [כתובות ט ע"א סוד"ה ואבע"א] דבלא דטענה מוכת עץ אני לא טענינן לה כיון שאינה מתביישת, משמע דבמתביישת טענינן, ולהכי גם הכא גנאי הוא לה ורוצה יותר לטעון בעובדא דהפרישה דמבעלה הוא, ולכן אף שטוענת דמבעלה הוא עדיין טענינן לה שמא מכותי הוא. והביא גם דיש ראיה מכרעת לזה לתלות בנכרי מהגמ' כתובות (יג ע"ב) דאיתא התם דבחורבא דמתא אמרינן דרוב כשרים אצלה אבל בחורבא דדברא אמרינן דרוב פסולים אצלה, ופרש"י דרוב פסולים היינו נכרים, ואם נימא דלא מספקינן כלל בנכרי כיון דאין דעת ישראל מעורבת עמהם ואינה מוסרת עצמה לו היכי אמרינן דבחורבא דדרבא רוב פסולים אצלה הרי הנכרים אינם בכלל הספק. ע"ש. והא חזינן דהגאון רע"א עמד לדחות את סברת הפרישה ושער המלך ודעימייהו ולעולם אפילו בגוונא שעומדת האשה לפנינו ואפילו שטוענת דמפלוני מעוברת עדיין חיישינן שמא מנכרי מעוברת ומצרפינן צד זה לספק ספיקא ואמרינן דמה שטוענת דמפלוני הוא מחמת הבושה טוענת כן. וע"ע בתשובות רע"א שם (סי' ק ד"ה אך עדיין) שעמד שם בקשר חילופי מכתבים עם הגאון רבי מאיר פוזנר בעל הבית מאיר, וכתב שם הבית מאיר לפרש נמי דלעולם סמכינן על צד זה שמא מעכו"ם נתעברה ומצרפים צר זה לספק ספיקא, וגבי הא דאמרינן דאם אומרת מהארוס נתעברה דהולד ממזר ולא תלינן בגוי התם מיירי בעיר שכולה ישראלים שאין לתלות שמא מגוי נתעברה. ע"ש. והרי שאף הגאון בית מאיר סבירא ליה לצרף האי שריותא לספק ספיקא דשמא מעכו"ם נתעברה, ועוד ס"ל כרע"א דאפילו במקום שהאשה טוענת דמעוברת מבעלה או מפלוני אפ"ה טענינן לה טענה זו שמא מעכו"ם נתעברה. ודברי הבית מאיר הללו נמצאים גם בספרו הבהיר על אבה"ע (סימן ד סעיף כז ד"ו: תו כתב הב"ש) שג"כ עמד לבאר הכי דבדין ארוס הולד ממזר ודאי ולא תלינן שמא מעכו"ם הוא כיון דמיירי בעיר שכולה ישראלים ואזלינן בתר רוב העיר, אבל בעלמא תלינן בגוי. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi