שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע, הערות סימן א הערה א

וצ"ע אם הרמב"ם ז"ל ראה את דברי הרי"ף הללו בתשובה הנז', דהרי כשמביא דין מרבותיו הוא אומר "הורו רבותי" וכיו"ב וכנודע. ואף לגבי הרי"ף נקיט הרמב"ם כלשון זה אע"פ שלא היה רבו ממש כי הרמב"ם לא למד אצלו אלא הרי"ף היה רבו של ר"י מיגאש, [ור"י מיגאש נחשב כרבו של הרמב"ם עי' שם הגדולים ח"א מער' מ אות קנ ד"ה וראה זה חדש, בטעם הדבר דהוא כיון שר"י מיגאש האציל עליו מברכתו וחכמתו וכו'. יעו"ש. או כיון שהרמב"ם למד בספריו ולכן קראו רבו כמ"ש היד מלאכי כללי הרמב"ם אות לב. יעו"ש], אלא כיון שכל מי שגדול ממנו קראו הרמב"ם ז"ל "רבותי", וכמ"ש היד מלאכי (בכללי הרמב"ם אות לב) בזה"ל: כל מקום שאומר הרמב"ם בחיבורו "וכן הורו רבותי" הוא רומז לרב אלפאסי ור' יוסף הלוי ז"ל וכו', ודרך כבוד הוא שכתב כן לפי היו קדמונים ממנו אך לא מפני שהיו רבותיו ממש וכמ"ש בכללי הגמ' כלל א' שזוהי דרך הש"ס והפוסק לקרוא רבו לכל מי שגדול וקדמון ממנו. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מהריט"ץ (סי' קנג). יעו"ש. וראה גם לרבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' מ אות א) שכתב נמי דהרמב"ם כותב רבותי על ר"י מיגאש והרי"ף. ע"ש. [ויתרה על כן כלל גדול הוא בידינו דהרמב"ם ז"ל על הרוב אינו חולק על הרי"ף והולך בשיטתו והרי"ף והרמב"ם שוים בדעתם וכמ"ש רבינו החיד"א בס' כסא דוד (דף יב ע"ב, ודף כא ע"ב). ע"ש. וראה גם למהרלב"ח בתשובותיו (סי' קכח ד"ה אמנם, דכ"ט ע"ב) שכתב שם: וכבר נודע שדעת הרמב"ם ז"ל הם על פי פסקי הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפתיחת פירוש המשניות כי הוא היה תלמיד הרב יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תלמיד הרי"ף, ואין לשום מחלוקת בינהם זולתי כשיכתוב הרמב"ם ז"ל כנגד דברי הרי"ף. עכ"ד. ע"ש. וראה גם למרן ז"ל בבית יוסף חו"מ (סי' קטו סוד"ה וכתב עוד הרמב"ם) שכתב: כל מה שאפשר להסכים סברת הרמב"ם עם סברת הרי"ף יש לנו להסכים. ע"ש. והגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' יח) כתב: ניחא לן למידחק כל מאי דמצינן כי היכי דלא לפלוג הרמב"ם על הרי"ף רבו. ע"ש. והגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (במפתחות דף יח ע"ב) כתב: אי אפשר דהרמב"ם פליג על הרי"ף רביה. ע"ש. ובשו"ת יהודה יעלה ח"ג (סי' רנג) כתב: הרמב"ם הולך תמיד בעקבות הרי"ף ומסתמא דעת הרמב"ם כהרי"ף רבו. ע"ש. וכן העלה נמי מו"ר מרן מלכא שליט"א בס' טהרת הבית (ח"ב סי' יג עמוד רלז, וחזר והניף ידו בסי' יד עמוד תעא בהערה) דהעיקר הוא כמ"ש בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג ריש סי' ז) שכלל גדול בידינו שיש לפרש תמיד דעת הרי"ף באופן שתהיה דעתו מסכמת לדעת הרמב"ם שע"פ הרוב בחדא סוגיא אזלי. יעו"ש. וראה בזה גם בשו"ת יבי"א ח"ז הנדפ"מ (חאבה"ע סי' ה אות ג) שחזר וחשף זרוע קודשו בכלל זה שיש לכוין את שיטת הרמב"ם כדברי הרי"ף וכעין שכתב המהרלנ"ח בתשובותיו (סי' קכח ד"ה אמנם) שיש לנו לומר שסברת הרי"ף היא בודאי כסברת הרמב"ם כי הרמב"ם היה תלמיד רבינו יוסף הלוי בן מיגאש תלמיד הרי"ף (וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופיקדון ה"ו) ולכן אין להטיל מחלוקת בניהם אא"כ יכתוב בפירוש שהוא נגד הרי"ף. יעו"ש. וראה בזה גם בס' ברכת יעקב (סימן ז אות ג). יעו"ש. וממילא אם בסתומותיו נקטינן למידחק ולמימר דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף כל כי האי שיש תשובה מפורשת בדברי הרי"ף בודאי שהרמב"ם היה שמח בה כמוצא של רב אם היה רואה אותה ולא הוה ליה למינט דינא מדנפשיה. והכא כאמור נקט הרמב"ם בלשון "יראה לי" ומשמע שהוא מדנפשיה ממש, וש"מ דלא ראה תשובת הרי"ף הזאת בעת שכתב דין זה. וק"ל].

ואף שראיתי בס' תפארת יצחק לגרי"ח יצ"ו (עמוד מ) שעמד שם בשאלת הפוסקים על הרמב"ם (הל' מעילה פ"ז ה"ח) שכתב "ויראה לי שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם היה מזיד", דהרי זהו דין מוכרח מהגמ' בשבועות (כא ע"ב), וא"כ כיצד כתב הרמב"ם על דין זה "יראה לי" דמשמע דהוא מדיליה הרי הוא דין בש"ס, דכן הקשה מהר"י טייב בספר הזכרון (מערכת ה אות ט) והחקרי לב (חאו"ח סי' קז ד"ה אך) והאור שמח על הרמב"ם (שם), וכתב לתרץ ע"ז די"ל דהרמב"ם ז"ל אינו כותב הדין בסתם אלא רק מה שהוא מפורש בש"ס ממש, אבל כל שהוא אינו מפורש ממש אע"פ שהוא מוכרח מתוך סוגית הש"ס כיון שהוא צריך דקדוק בדברי חז"ל כותב עליו יראה לי. ע"ש. אולם אין מזה לנידון דידן כי לעולם אע"ג שנראה דכלל זה אמת ונכון שכל שיוצא להרמב"ם מדקדוק בש"ס אע"פ שיהיה הדבר מוכרח בהחלט בכ"ז כותב עליו "יראה לי", כיון דסוף סוף יש כאן מעומק בינתו של הרמב"ם דצריך היה לדלות חידוש זה מתוך מכמני הש"ס, וכן מצאתי באמת לחזק את דברים אלה דכ"כ רבינו החיד"א בברכ"י חחו"מ (סי' כ סק"י) דכל שבא הדין להרמב"ם מאיזה דיוק בש"ס מביאו בלשון יראה לי ואינו כותב בסתמא אלא רק מה שהוא מפורש בש"ס ממש, וכ"כ גם התוס' יו"ט במס' שקלים (פ"ב מ"א) דאין זה דרך הרמב"ם לכתוב דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עליה ויראה לי, וראה גם בס' טהרת המים לגר"א הכהן מסאלוניקי (מערכת פ אות לח). ע"ש. וכן מצאתי מבואר כיו"ב גם בדברי חידושי הרי"מ על חושן משפט הל' מקח וממכר (סי' קצ סק"ד) שכתב כן דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין בסתם מה שאינו מפורש ממש בש"ס. ע"ש. וכן מדוקדק נמי מדברי מרן ב"י או"ח (סי' רנב ד"ה אבל אסור) שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין בסתם אלא רק מה שמפורש בש"ס להדיא ללא דיוקים. יעו"ש. וגם הגרי"ס הביא במפתחות (שם) שמצא ראיה לדבריו דכן מתבאר נמי בדברי הנצי"ב בהעמק שאלה על השאילתות (שאילתא ו אות א) דעל דין שיוצא מתוך דיוק בש"ס אפילו שהוא מוכרח כותב הרמב"ם "יראה לי". ע"ש. וראה בזה גם בס' לבושי מרדכי (חידושי מס' נדרים י ע"א ד"ה משנה) שכתב נמי וז"ל: כל כי האי גוונא אין דרכו של הרמב"ם ז"ל לפסוק ולכתוב סתם, אלא כותב בלשון יראה לי כל היכא דאינו מפורש בתלמוד ורק מחמת שקלא וטריא יוצא כן כנודע דרכו בקודש. ע"ש. וכן מצאתי שנקט כן בפשיטות גם השד"ח בכללים (מערכת א כלל קב ד"ה והנה הרמב"ם) שכתב להעיר שם על הלח"מ שכתב שכתב לבאר בדברי הרמב"ם (הל' עבדים פ"ח הי"ח) גבי דין לימוד תורה לעבד וכו' דזה יצא לו מתוך דיוק בגמ' וכו', וכתב השד"ח ע"ז: הוא דחוק לענ"ד דמנא ליה לרבינו חילוק זה ואין דרכו לכתוב דין בסתם מה שאינו מפורש בש"ס דילן או ירושלמי וכיוצא, וכשמחדש בטובו איזה ענין מגיד דבריו לאמר "נראה לי" וכיוצא להורו כי חידוש הוא שחידשה תורה דיליה. ע"ש.

אבל בכ"ז בנידון דידן אם איתא דהרמב"ם היה רואה דין זה אצל הרי"ף בודאי שלא היה כותב עליו "יראה לי" שמשמעותו דהדין הזה מאיתו ומבינתו לבד יצא. וק"ל. וראה לרבינו החיד"א במחזיק ברכה חיו"ד (סי' מג ס"ק לב ד"ה ועוד) שכתב שם: ועוד אני אומר דאין זה הוראת הרמב"ם מדעתו הרחבה דאילו הוא המוליד היה כותב יראה לי כי אורחיה וכמ"ש באגרות שכל אשר חידש מדעתו הוא כותב יראה לי, ובדין זה מוכח שכך קיבל מרבותיו בפירושא דהא דתני לוי ולכן כתב הדברים בסתם, וגם הרשב"א שכתב כבר הורה זקן היינו נמי לשון כולל שהורה מדעת רבותיו ודעתו. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מדברים אלה דכל דבר שעלה בדעת הרמב"ם כדעת רבותיו זה ודאי שלא יכתוב עליו לשון "יראה לי" שמשמע דהוא מדיליה ממש. ודו"ק. ועכ"פ עדיין אפשר שבאחרית הזמן אחרי שהרמב"ם ראה דין זה וכתבו מדנפשיה ממש, ראה את תשובת הרי"ף, [כי ידוע הוא דהרמב"ם ז"ל עין לו ראתה את כל דברי הגאונים שהיו לפניו וכמ"ש רבינו החיד"א בברכ"י חיו"ד (סי' טז סק"ג), ובמחזיק ברכה חיו"ד (סי' נג סק"כ). יעו"ש. ואף את דברי הראשונים שקדמו לו שלטא ביה עינא דמשה איש האלוקים טוב העין וכמ"ש הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' אלפים רסה) קבלה בידינו שהרי"ף והרמב"ם ראו את כל דברי הראשונים. יעו"ש. וכן הביא ג"כ בס' בר"י (סי' מא דף שיב ע"ב) דהרי"ף והרמב"ם ראו את דברי כל רבותינו שקדמום. ע"ש], אבל בראיה זו לא היה בה להשיב קסת"ו אחור ולכותבה בשמו של הרי"ף בלשון "הורו רבותי" כיון שכבר הוא הוציאה מעומק בינתו וחקקה בספרו ול"ו משפט הבכורה, וע"כ השאירה כתבה וכלשונה כמקדם בלשון "יראה לי", דאם בשעת הכתיבה היה רואה את דברי הרי"ף על אף ששפיר אית ליה למינקט לשון "יראה לי" כיון שהוא הוציאה מדעתו, מ"מ היה לו לסיים "וכן הורו רבותי" על אף שהתחיל בלשון "יראה לי" וכמו שמצינו בדבריו (עי' היטב רמב"ם (פ"ב מהל' שכירות ה"ג). יעו"ש. ודו"ק), שלשון זה מורה דהוא הוציאה מקדם מבינתו וראה שגם רבותיו סוברים כן. ודי בזה.

וקושטא קאי דיש מקור ופתח פתוח לדין זה בש"ס, דהא איתא בגמ' דיבמות (לז ע"ב) תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי שבא על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא, וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה [נתעברה - רש"י], נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו ונתמלא כל העולם כולו ממזרים. ע"ש. וא"כ י"ל דדייק הרמב"ם ז"ל דדוקא כיון דאינה יודעת ממי קיבלה איכא להאי חששא דאח נושא אחותו וכו', אבל כל כהאי גוונא שיודעת מיהו הבועל ומורה עליו באצבע ליכא להאי חששא כיון שהיא נאמנת ואסור הולד הזה בקרובות אותו פלוני. ולהכי הגמ' נקטה לשון זה בדוקא "ואינה יודעת" הא יודעת אין חשש כי נאמנת לאסור הולד בקרובות אותו פלוני. [וראה גם בנתיבות לשבת לגאון ההפלא"ה באבה"ע (שם ס"ק כב). יעו"ש]. ומ"מ דבר זה לא מנע מהרמב"ם מלמינקט לישנא ד "יראה לי" כי כאמור אע"פ שיש מקור נפתח לדבר זה בש"ס אבל כיון שאינו מפורש להדיא ממש אלא הוא מתוך דיוק הדברים וכיוצא, תופס עליו הרמב"ם לשון כזה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi