למעלה
ו) אלא שבכ"ז היה מקום לחייב הכא את אבי הבן בפדיון, ע"פ מש"כ הגאון בעל הישועות יעקב חיו"ד (סי' שה סוף סעיף יב וסעיף יד) שכתב שם דאע"פ שבספק מתנות כהונה אזלינן להקל, שלא להוציא ממון מהבעלים מספק, ומהאי טעמא גם בפדיון הבן קיי"ל שאינו חייב אלא בודאי בכור אבל בספק בכור אין מצוה לפדותו, מ"מ נראה שאם יש רוב או ספק ספיקא לחיוב אע"ג דבעלמא לא מהני רוב להוציא ממון דקיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב, ולדעת הרבה פוסקים גם בספק ספיקא לחיוב אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, אולם לענין פדיון נהי שמצד הממון אזלינן לקולא מכל מקום יש לחייבו מצד קיום מצות עשה של הפדיון, שהרי לענין כל המצוות שבתורה הרוב נחשב כודאי, וכן בס"ס להחמיר. וא"כ ה"נ הכא לגבי פדיון שיהיה חייב לעשותו במקום שיש רוב או ספק ספיקא לחיוב. ע"ש. וכיוצא בזה כתב גם הגאון רבי יצחק שמעלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב (חיו"ד סי' קכט אות ד), וכ"כ נמי בשו"ת עמודי אש (סי' טז אות מז, דף פג סע"ד) שבמקום מצות עשה של פדיון בכור כיון שמצוה היא אזלינן בתר רובא גם לענין הממון, וכמו כשכתב כעין סברא זו בשיטה מקובצת (בב"ק יא ע"ב) בשם ר"י ישראל וז"ל: שמשום מצוה הוה אמינא דאזלינן בממון אחר הרוב לקיים העשה. ע"כ. וכן יש לנו לומר כן באמת. ע"ש. וכיוצא בזה מצאתי שכתב גם בעל הערוך לנר בספרו שו"ת בנין ציון (ח"ב סי' קיז) דכל מאי דאמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב, דוקא היכי דדיינינן רק על ממון, אבל בממון דתלי באיסורא, מכיון דאזלינן באיסור בתר הרוב ה"ה לענין ממון. ועפ"ז עמד ליישב את קושית שער המלך (בהל' טומאת מת פרק ט) שהקשה איך ציותה התורה לפדות בכור דילמא טריפה הוא, ואין הולכין בממון אחר הרוב, ולהנ"ל אייתי שפיר היות והוי ממון דתלי באיסור אזלינן ביה בתר רובא. ע"ש. ודברים קרובים לזה כתב גם הגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן (סי' שה סעיף מט) וז"ל: כתב רבינו הב"י בסעיף יג מי שהוא ספק אם חייב בפדיון פטור שהממע"ה עכ"ל, וסתם דבריו, ולכאורה אין זה אלא בספק אם הוא בכור, אבל אם הוא ודאי בכור אלא שהספק שמא היא בת כהן או בת לוי דחייב בפדיון דרוב ישראל אינם כהנים ולוים ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ חייב לפדותו דבאיסור הולכים אחר הרוב וכו', וכן בכל מקום שיש ממון ואיסור הדעת נוטה שחייב, ויש לעין בזה הרבה. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה מו"ר מרן מלכא הגאון הראש"ל שליט"א בקובץ מוריה (גליון י - יב (צד - צו) סיון תשל"ט אות ו), ובקובץ אורייתא (הנ"ל אות ו). ע"ש. [וראה גם בשד"ח בכללים (מערכת א בפאת השדה סוף אות קי) שהביא כעין סברא זו בשם הרב משכנות הרועים (סי' א) דבדבר שדנו בו אחר הרוב לענין איסור אזלינן בתריה גם לענין ממון ולא אמרינן בכה"ג אין הולכין בממון אחר הרוב וראה מש"כ השד"ח בזה. יעו"ש].

וממילא לפ"ז אפ"ל גם לגבי נידון דידן דהא איכא הכא ספק ספיקא ספק אי הלכתא כהאבני נזר דחציצה במקצת לא הוי חציצה אף לענין בכור ודלא כהחלקת יואב, ואף אם נימא דהלכתא כהחלקת יואב דבענין בכור חציצה במקצת הוי חציצה, דילמא הלכתא כהפוסקים הנ"ל דסבירא להו דמיד כשהולד מוציא את ראשו חוץ לבין השניים דינו כילוד אפילו שלא יצא לאויר העולם, וממילא אחיזת המלקחיים בראשו של התינוק לא הוי כחציצה, שהרי אין אוחזים את ראשו אלא רק עד שהוא מוציאו לצואר הרחם חוץ לבין השניים. וא"כ איכא הכא ס"ס לחיובא שצריך לפדותו. ועי' בשו"ת יבי"א ח"ג (חאו"ח סי' כח אות יז), ובחלק ד (חאו"ח סי' מג אות ג - ה, ובחאבה"ע סי' ה אות יא) ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (עמ' קח) שהעלה שם כדעת הפוסקים דס"ל דעבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא, ולא אמרינן דהוי ס"ס משם אחד. יעו"ש. וראה עוד בדבריו בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' לג אות טז) ובהגהותיו בס' כף החיים (סי' קיז, דף קנא ע"ג) שהעלה שם דעבדינן ס"ס אף בסברא שנדחית מההלכה ואף בדיעה שלא הובאה בשו"ע. יעו"ש. ולכן גם בנידון דידן נעביד ס"ס בפלוגתא דהאבני נזר והחלקת יואב, ובפלוגתא דהראשונים והאור זרוע, ויהיה אבי הבן חייב לפדות את בנו אף כשנולד בלידת מלקחיים.

ושו"ר בשו"ת דברי יששכר (סי' קיא) שג"כ דן התם בענין בכור שנולד ע"י מכשיר המלקחיים אם חייב בפדיון, וכתב שם, דהיות ובדרך כלל קרוב הדבר שהוא מוציא את ראשו חוץ לרחם בלי סיוע מכשירים, א"כ יש כאן ס"ס שמא הוציא את ראשו מעצמו, ושמא הלכתא היא דמקצת הרחם מקדש, וס"ס עדיף מרובא, דאע"ג דקיי"ל שאין מוציאין ממון ע"י הרוב, ע"י ספק ספיקא מפקינן, ולכן מותר אף לברך. ע"ש. והרי שהביא בפשיטות לחייב תינוק זה בפדיון מדין ספק ספיקא. וכעין זה מצאתי ג"כ בשו"ת לבושי מרדכי ווינקלער (מהדו"ת חיו"ד סי' קל) שג"כ דיבר בענין זה של בכור הנולד ע"י מלקחיים, והעלה דהיות ויש בזה ספק ספיקא להקל ספק שמא חציצה במקצת לא הוי חציצה ועוד ספק שמא אין דין חציצה כלל גבי בכור דהא הגמ' הנ"ל (חולין ע ע"א) שעמדה לדון אי כרכו לבכור בסיב הוי חציצה ואינו קדוש וכו' נשארה בזה בתיקו ב שהוא ספק, והוי שפיר ספק ספיקא, ולכן יש לפדותו בברכה. ע"ש. וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש (חיו"ד סי' קעז) שעמד נמי לדון בענין זה דבכור שנולד במלקחים אם יש לחייבו בפדיון, וכתב נמי (שם באות א) דיש לחייבו מטעם ס"ס חדא דסוגיא דכרכו בסיב אי הוי חציצה וכו' עלתה בתיקו ועוד שמא חציצה במקצת לא הוי חציצה. ע"ש. וראה גם בדברי האבני נזר הנ"ל חיו"ד (סי' שצא אות טו) שג"כ סיים בדבריו שם לעשות ס"ס כעין זה לחייב בכור שנולד במלקחיים בפדיון, דשמא לעולם כרכו בסיב הוי קדוש, ואת"ל בחציצה אינו קדוש שמא מקצת רחם מקדש. ע"ש. והיינו בפשטות כספק ספיקא שעשה הלבושי מרדכי, והוו ב' נביאים שנתנבאו בסגנון אחד. ומהמבואר מדבריהם עולה שלא ראו זה דברי זה, כי שניהם היו בני אותו דור לערך. וראה גם בשו"ת דובב משרים (ח"ב סי' לב) שדן נמי בענין זה דבכור שנולד במלקחיים וכו' ועולה ומתבאר מדבריו שם דעביד נמי ס"ס לחייבו בפדיון. יעו"ש.

אולם האמת היא דיד הנטויה לדחות דברים אלו, חדא כי בהיותי בזה ראיתי לגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא ט אות ו) שג"כ עמד שם בענין זה מתי הוי כילוד אם עד שהולד יוציא את ראשו לאויר העולם, או דסגי שיוציא ראשו חוץ לבין השנים, והביא שם דמלשון השאילתות שביאר את המעשה המובא בגמ' נדה (מב ע"ב) בההוא דאתא לקמיה דרבא וכו', וכתב השאילתות וז"ל: א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי דשבתא ולא אתיליד עד שבתא, א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא וכו', א"ל ההוא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור היה, דאילו לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ דכמה דאיתיה במעי אימיה פיו סתום וטיבורו פתוח, והוה ליה נולד בין השמשות. עכ"ל. ומלשון זה של השאילתות יש לדייק דס"ל דמאי דאמרינן חוץ לפרוזדור היינו עד שיוציא הולד את ראשו חוץ לאויר העולם, שהרי אפילו כשהולד מוציא את ראשו לבית החיצון עדין נשאר פיו סתום ואינו יכול לצייץ, ורק כשמוציא את ראשו לאויר העולם נפתח פיו כמבואר בגמ' דנדה (ל:) דאמרינן התם שהתינוק הנמצא במעי אמו דומה לפנקס מקופל פיו סתום וכו' ורק כשיוצא לאויר העולם נפתח הסתום וכו'. וכתב שם שכן הוכיח מלשון השאילתות ג"כ המהר"ם בן חביב דצ"ל שס"ל דלא הוי הולד כילוד רק עד שיוציא את ראשו לאויר העולם, והוכיח הכי ג"כ מדברי הרי"ף. ע"ש בדברי הנצי"ב.

והנה לפי דיוקו זה של מהר"ם בן חביב שדייק מדברי השאילתות והרי"ף דהיות והוסיפו בדבריהם את הלשון "דאילו לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ" וכו' דמשמע שס"ל דרק עד שיוציא הולד את ראשו לגמרי לאויר העולם דינו כילוד, הנה מצינו שגם הרא"ש בפסקיו למסכת שבת (פרק יט סי' ט) שהביא שם את המעשה דהגמ' בנדה הנ"ל (מב ע"ב) כתב כלשון הזה "א"ל ההוא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה, דאי לא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא מצי צוויץ, דכמה דאיתיה במעי אימו פיו סתום וטיבורו פתוח". ע"כ. וממילא לפי דיוקו של מהר"ם בן חביב יצא דגם הרא"ש ס"ל כהרי"ף דילוד הוי רק עד שיוציא את ראשו חוץ לאויר העולם. [והן אמת כי מריש הוה אמינא דיש להעיר ע"ז, דהרי לפי מה שהבאנו לעיל שמדברי רבינו ירוחם (בהל' מילה נתיב ראשון ח"ב) משמע דמיד כשיוציא הולד את ראשו לבית החיצון דינו כילוד, ולא בעינן שיוציא את ראשו לאויר העולם, א"כ לכאורה קשה לומר דלדעת הרא"ש רק כשיוציא הולד את ראשו לאויר העולם דינו כילוד, שהרי ידועים הם דברי הש"ך שכתב בשו"ע יו"ד (סי' קצ סקי"א) שרבינו ירוחם כתב את ספרו ע"פ דבריו של הרא"ש, ומדברי הש"ך שם עולה, דהיכא דדברי הרא"ש סתומים יש לבארם מדבריו המפורשים של רבינו ירוחם. יעו"ש. וראה עוד בדברי הש"ך בשו"ע חו"מ (סי' קפב סק"א, ובסי' קפג סק"ב) שחזר והניף ידו בדבר זה. ע"ש. וכן מבואר נמי כיו"ב בדברי המג"א (סי' תקנט סק"ח). ע"ש. וראה גם בדברינו בס' מזהב ומפז (עמ' שיב) מש"כ בזה. יעו"ש. וא"כ גם הכא הרי לפי ביאורו של הרב בדה"ש (הנ"ל) בדברי רבינו ירוחם עולה שלדעתו סגי שהולד יוציא את ראשו לבית החיצון ושם ילוד נקרא עליו בהכי, וא"כ גם את דבריו הסתומים של הרא"ש נצטרך לבאר הכי ודלא כאשר אמרנו לדייק מדבריו בפסקיו למס' שבת דס"ל כהרי"ף והשאילתות. אלא שאחרי שובי נחמתי כי ראיתי לרבינו החיד"א בשם הגדולים (ח"א מערכת י אות שפב) שכתב שם, דאמנם שרבינו ירוחם היה תלמידו של הרא"ש, אולם מצינו כמה פעמים שכותב בשם רבותיו סתם והוא נגד הרא"ש. ע"ש. וא"כ אפשר לומר דכן הוא ג"כ בענינא דידן שדעתו של רבינו ירוחם אינה כדעת הרא"ש. וקמה וגם ניצבה דעתינו הראשונה, שלדעת הרא"ש לא הוי ילוד רק כשיוציא ראשו לגמרי לאויר העולם, וכדעת הרי"ף והשאילתות לפי ביאורו של מהר"ם בן חביב בדבריהם. ומה גם דהרי כבר הבאנו (לעיל) דהרב "שנות חיים" כתב לבאר בדברי רבינו ירוחם דס"ל דלא הוי ילוד אלא רק עד שיוציא את ראשו חוץ לאויר העולם, וממילא לפ"ז אייתי שפיר דהרא"ש ורבינו ירוחם בחדא שיטה קיימי, ואפשר דמדברי הרא"ש הללו איכא תנא דמסייע לדברי הרב שנות חיים בביאור בדברי רבינו ירוחם. וק"ל].

ומעתה מאחר וכך הוא שדעת הרי"ף והרא"ש שהם ב' מג' עמודי ההוראה עולים בקנה אחד דרק כשיצא הולד לאויר העולם דינו ילוד, הכי נקטינן להלכתא (עי' בהקדמת מרן לס' הבית יוסף, ובברכ"י חחו"מ סי' כה ס"ק כט), וממילא נפל האי ספיקא דמתי הוי ילוד אם עד שיצא לאויר העולם, או מיד כשיוציא ראשו לבית החיצון, דפשיטא לן דהוי ילוד רק עד שיוציא ראשו לאויר העולם, וכמו שהבאנו לעיל שכן הוא נמי הכרעת האחרונים בזה, ונשאר רק ספק אחד אי חציצה במקצת הוי חציצה לענין בכור אדם, אבל ליכא הכא להאי ספק ספיקא שאמרנו.

[ואגב אורחין יש להעיר כי דעת הרמב"ם בדבר זה, מתי הוי כילוד אם עד שיצא לאויר העולם או מיד כשיוציא ראשו לבית החיצון אינה ברורה, דלא הזכיר כלל בהלכותיו את דברי הגמ' בנדה דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דינו כילוד. ועי' בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין הל' נדה (סי' קצד סנ"ב) שעמד להעיר על דברי הרמב"ם שהשמיט להאי דינא המובא בטוש"ע יו"ד (סי' קצד סי"ב) מהגמ' דנדה הנ"ל דהיכא דהולד צויץ דינו כילוד, דא"א שלא הוציא את ראשו חוץ לפרוזדור, וגם לא הזכיר להאי דינא דהיכא דהוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור דינו כילוד. ובסוף דבריו שם כתב שלא מצא מי שהתעורר בזה מדוע השמיט הרמב"ם את האי דינא. ונשאר בצע"ג. ע"ש. אולם האמת היא דאישתמיטיה למר כי בקודש חזיתיה וראיתיה לגאון הנודע ביהודה בתשובותיו במהדו"ת (חיו"ד סי' קכ) שכבר עמד בהערה זו מדוע השמיט הרמב"ם את דין זה המובא בגמ' דנדה דהיכא דצויץ ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, שהרי זה דין מפורש בלי שום חולק, ולא מצא אף אחד מנושאי כליו שעמד על זה. ע"ש. ושו"ר בשו"ת משיבת נפש למהרא"ל צינץ (ח"ב סו"ס כב) שעמד נמי בהערה זו דמדוע לא הביא הרמב"ם כלל הסימן שבגמרא שאם בכה התנוק דיש לדונו שכבר הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וכתב לבאר את שיטת הרמב"ם בענין זה, והביא ראיות לבאר את דעתו דס"ל דלא הוי ילוד עד שיוציא ראשו לאויר העולם. ע"ש. וראה גם בס' אורים גדולים (סי' רכג) והובא גם בס' טהרת הבית ח"ב (עמוד עט) שאחר שפלפל שם בדין זה דאימתי הוי ילוד וכו', כתב, ומעתה יצא לנו הדין לאורה שמאחר שמבואר בדברי התוספות בכמה מקומות דחוץ לפרוזדור היינו חוץ לאויר העולם, גם להרי"ף והרמב"ם הדין כן, וסתמן כפירושן שנוטים לדברי התוספות וכו'. יעו"ש. וראה גם בדברי החת"ס בתשובותיו (חיו"ד סי' קסז ד"ה האמת) שמדבריו שם עולה ומתבאר נמי דהרמב"ם ס"ל דילוד הוי עד שיצא לאויר העולם, שעולה מדבריו שם דחוץ לפרוזדור היינו חוץ לבית החיצון כלומר שיצא לאויר העולם (עי' טה"ב ח"ב עמ' עט), ובנה יסוד זה ע"פ דברי הרמב"ם בחכמת הרפואה. יעו"ש היטב. ועולה מדבריהם של נביאים אלו דכולם נתנבאו בסגנון אחד לבאר דשיטת הרמב"ם היא דילוד הוי רק עד שיוציא ראשו לאויר העולם, והיינו כשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל, ונמצא לפ"ז דשלשת הרועים ג' עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש עומדים בשיטה אחת בענין זה].

זאת ועוד, שגם על עצם חידושו של בעל הישועות יעקב הנ"ל, שכתב, דעבדינן ס"ס ואזלינן בתר רובא לחייב ממון היכא שחיוב הממון בא מכח המצוה, יש לעמוד. כי עתה ראיתי שבשו"ת דגל ראובן להג"ר ראובן כץ ח"א (סי' כו אות ד) הביא שם כעין סברא זו דהישועות יעקב בשם ההפלא"ה בכתובות (טו ע"ב) שכתב שם לתרץ את קושית השב שמעתתא (שמעתתא ד פרק ז) שהקשה על מאי דאמרינן בגמ' יומא (פה ע"א) דהיכא שנמצא תינוק מושלך אם הרוב שם הם ישראלים אף תינוק זה דינו כישראל, ולכן אם נגח תורא דידן לתורא דידיה חייבים לשלם לו כדין נגח שור של ישראל. והרי קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב? ותירץ הגאון בעל ההפלא"ה דבכה"ג לא אמרינן להאי כללא דאין הולכים בממון אחר הרוב, היות ובזמן שנמצא במקום שיש שם רוב ישראל דינו של התינוק כישראל לכל מילי להחיותו וכן להורגו, ומחוייב במצוות ובכל האיסורים כישראל גמור, לכן ג"כ לענין ממונא דינו כישראל. ודחה שם הרב דגל ראובן את דבריו של ההפלא"ה מכמה ראיות. ע"ש. וכן בקודש חזיתיה למו"ר מרן מלכא שליט"א בקובץ מוריה (שם אות ו) ובקובץ אורייתא (שם אות ג) שלאחר שהביא את דברי הגאון בעל הישועות הנ"ל, עמד וימודד אר"ש דרך קסת"ו ויכוננה להעיר על דבריו מפי סופרים ומפי ספרים מפיהם ומפי כתבם, דאין הלכה כדבריו ושדבריו אינם מוסכמים מכל דברי רבותינו הראשונים, וסוף דבר העלה דבכל גוונא לא הולכים בממון אחר הרוב, ובכל אופן לא עבדינן ס"ס לחייב ממון אף היכא שיש לחייבו מכח מצוה. יעו"ש בדבריו.

וכן מצאתי עתה בשו"ת לב אברהם (חלק א סי' פח) שכתב שם, שבספק בכור א"צ לפדותו דהממע"ה, ולא נחשב כספק מצוה דאמרינן ביה ספיקא דאורייתא לחומרא. ע"ש. וגם הלום ראיתי להרב שדה חמד בכללים (פאת השדה מערכת א אות קי) שעמד שם בנידון כעין זה, היכא דאיכא איסורא וממונא בחד ענינא האם אמרינן דממונא גריר בתר איסורא, או איסורא גריר בתר ממונא ומכיון דלא עבדינן ס"ס ולא אזלינן בתר רובא בממונא ה"ה שבכה"ג דאיכא בדבר זה גם ענין איסורא דלא ניזיל בתר הכי, והביא שם שמדבריו של מהרי"ט אלגזי בריש פ"ג דבכורות (אות יז) מתבאר דבכה"ג אמרינן דאיסורא גריר בתר ממונא, ולכן כי היכי דלא מהני ס"ס בממון לא מהני לאיסור. והאריך שם השד"ח בענין זה, וכתב דאמנם יש חולקים בסברא זו על המהרי"ט, אולם יש כמה ראיות נכונות לסברתו זו. ע"ש. ושוב ראיתי גם בשו"ת אור שמח לרבינו מאיר שמחה הכהן הנדפ"מ (ח"ב סי' ב ד"ה ומה) שג"כ עמד שם על דברי מהרי"ט הנ"ל, דלא עבדינן ס"ס בממונא אע"ג שיש בזה ג"כ צד איסורא. ע"ש בדבריו. וא"כ הדרינן לדוכתין קמייתא דמספקא לן אם חייב אבי הבן לקיים את מצות הפדיון היכא דנולד הבכור ע"י מלקחיים.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi