למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן יז
ב"ה ר"ח שבט
"להשתבח בתהלתך" תשמ"ה לפ"ק, פעיה"ק ירושלים ת"ו.
לשאלת רבים ושלמים, עמדתי ואתבונן
אודות תינוק בכור שנולד בלידת מלקחיים, האם צריך לפדותו בפדיון גמור עם ברכה?
וזה החלי בעזרת ה' יתברך צורי
וגואלי.
א) גרסינן בחולין (ע ע"א)
בעי רבא כרכו בסיב מהו, בטליתו מהו, בשליא אחרת מהו, כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו
וכו' תיקו. ופרש"י: כרכתו בסיב מהו - שתהא חציצה, ואמרינן כיון דלא נגע ברחם
לא קדיש, דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלה רחמנא. כרכתו ואחזתו וכו' - כרכה אשה בידיה
והוציאתו והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם, מי אמרינן כיון דאורחיה הוא לילד את בהמתה
לא חציצה היא. ע"כ. והתוס' (שם בד"ה כרכתו ואחזתו וכו') העירו על
פרש"י במה שביאר דמיירי שאשה כרכה ידיה על ולד הבהמה בשעת הלידה, דהרי בשום
מקום לא מצינו דאיירי שאשה מילדת את הבהמה, ולכן העלו תוס' בסוף דבריהם שנראה
כגירסת ר"ח שגורס "כרכתו אחותו והוציאתו" והיינו שנולדה נקבה עם
הזכר הזה שהוא בכור, ויצא ראשו תחילה כרוך בין רגליה, וספק הגמ' הוא אי רגליה של
הנקבה הוי חציצה. [וע"ש בפרוש רבינו גרשום שביאר כגירסת רש"י, ומדברי
הרמב"ם (פ"ד מהל' בכורות הי"ז) והטור ביו"ד (סי' שטו) נראה
שגרסו כר"ח, והמאירי בחולין (שם) הביא את ב' הגרסאות והביאורים של רש"י
ושל ר"ח. ע"ש]. עכ"פ בין לפי ביאורו של רש"י ובין לפי פרושו
של רבינו חננאל הספק בגמ' הוא, האם הדבר המפסיק בין גופו של הבכור לרחם הבהמה הוי
חציצה או לא. וסלקה בתיקו. ודינא הוי כבספק בכור בהמה שמבואר בגמ' דבכורות (יט
ע"ב) דספק בכור א"צ ליתנו לכהן, ונאכל לבעלים במומר. וכ"פ
הרמב"ם (בפ"ד מהל' בכורות הי"ז) דבכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע
ברחם, או שכרכו בשלית בהמה אחרת וכו' הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום הרי זה ספק
בכור. וכבר מבואר בהרמב"ם שם (פ"ה ה"ג) דכל בכור שהוא ספק דינו
שירעה עד שיפול בו מום, ויאכל לבעליו. וכ"פ מרן בשו"ע יו"ד (סי'
שטו ס"א) שספק בכור אין הבעלין צריכים ליתנו לכהן, אלא נאכל להם במומו.
(והיינו טעמא שבהיות והוא ספק בכור, אמרינן לכהן המוציא מחבירו עליו הראיה כרבנן
דסומכוס בגמ' דבבא קמא (מו ע"א). ע"ש. וראה בקונטרס הספיקות לגר"י
הכהן אחי הגאון בעל קצות החושן (כלל א אות א) מש"כ בזה. ע"ש).
הרי מתבאר מדברים אלו דהיכא דהיה
חציצה בין הולד לבין הרחם בשעת הלידה, דהולד הוא ספק בכור א וא"צ
ליתנו לכהן. וממילא לכאורה ה"ה בנידון דידן היות והמלקחיים שאוחזים בהם את
ראשו של התינוק בשעת הלידה, הם חוצצים בין ראשו לבין הרחם הוי ספק בכור וא"צ
לפדותו לכהן. דהרי גם בספק בכור אדם הוי דינא הכי דהמוציא מחבירו עליו הראיה,
ובמקום שיש ספק אין האב צריך לפדותו משום דהוי ספיקא דממונא וקולא לנתבע. וכמו
שפסק הרמב"ם (בפי"א מהל' בכורים הי"ט) והטוש"ע ביו"ד
(סי' שה סי"ג), וכן מתבאר נמי מהמשנה בבכורות (מח ע"א) ומהמשנה דטהרות
(פ"ד משנה יב). (ודלא כמש"כ בספר גזע ישי (במערכת ב אות רכה) דענין
פדיון הבן הוי איסורא, והעיר שם על הרב שער המלך שכתב דהוי ממונא. וכבר עמד להעיר
עליו הגאון מו"ר מרן מלכא שליט"א בהגהותיו על ספר גזע ישי הנדפ"מ
ירושלים תשמ"ו (אות יד). ע"ש. וכן נמי בתשובה אחרת ממו"ר
שליט"א (הנמצאת תח"י) האריך הרחיב שם לבאר דענין פדיון בכור אדם הוי
ממונא ולא איסורא, ושכן מבואר נמי בדברי הגאון בית מאיר ביו"ד (סי' שה סעיף
יג) דפשיטא ליה התם דהוי ממונא ולכן בכל ספק בכור אדם אזלינן לקולא ולא אמרינן
יפריש דמי הפדיון ויעכב אותם לעצמו כמו בספק פדיון פטר חמור. ע"ש]. וכן מצאתי
שגם הגאון רבי פנחס עפשטיין בשו"ת המאור (עמוד מח) כתב דבכור הנולד בלידת
מלקחיים אין לפדותו בברכה, כיון שספק הוא אם צריך לפדותו. יעו"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi