*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, הערות סימן יז הערה א
ואגב אורחין בהיותי בזה, ראיתי
בחידושי מהר"ץ חיות בחולין (שם) שעמד להעיר על
מאי דחזינן שהגמ' נשארה בתיקו
בענין כרכו לבכור בסיב אי הוי חציצה, דהרי בגמ'
פסחים (קטו ע"ב) פשיטא לן
דכרכו למצה ולמרור בסיב דהוי חציצה ולא יצא יד"ח
המצוה, ומדוע הכא בעי ליה להגמ'. ונשאר
בצ"ע. ע"ש. ולכאורה יש ליישב את קושיתו
ע"פ דברי רבינו תם בספר הישר
(סי' תנה הוצ' שליזנגר) שכתב לבאר דהיינו טעמא
דהגמ' בחולין הסתפקה בענין בכור
שכרכו בסיב אי הוי חציצה או לא, דשמא כיון שלא
נגע ברחם הסיב חוצץ ואינו קדוש, או
דילמא כיון שהרועה מוציא את הסיב עימו הרי
הוא בטל לגכי העובר ואינו חוצץ. ועי'
בחי' תורת חיים עמ"ס חולין (שם) שביאר
דהיינו משום שאנו דנים את הסיב
הזה כמלבוש העובר. ע"ש. [וכן ראיתי הלום בשו"ת
אגרות משה הנדפ"מ חיו"ד
ח"ג (סס"י קכה) שג"כ ביאר מדנפשיה את דברי הגמ' בחולין
(שם) כעין דברים אלו, שכתב שם, דמאי דבעי בכרכו בסיב אי
הוי חציצה היינו משום
שזה לצורך הולד כגון שהיה ביום קר
וכרכו הרועה בסיב לטובתו כדי שלא יצטער ויחלה
ע"י הצינה, וכיון שזה לטובת
הולד אולי אינו חוצץ וניחא גם מה שבעי בגמ' אח"כ
בעיה מיוחדת כרכו בטליתו מהו, משום
דאפשר שסיב חוצץ כיון שאינו מחמם כל כך ואינו
חשוב טובת הולד לסלק בזה ענין
החציצה ובעי בטליתו מהו שהוא מחמם כפי הצורך לטובת
הולד ודילמא אינו חוצץ. ע"ש].
וא"כ לפ"ז אפשר לבאר
דאיכא הבדל בין סוגיא דידן דהגמ' בחולין, לסוגיא דהגמ'
בפסחים, דבגמ' בחולין עיקר הספק
הוא דמדין חציצה נגעו בה, אי הסיב הוי חציצה או
לא, מ"מ יש צד גדול לומר דלא
הוי חציצה כיון דהסיב בטל לגבי העובר וכדביאר ר"ת.
משא"כ בגמ' דפסחים בכורך סיב
ע"ג המצה והמרור דפשיטא לן שלא יצא יד"ח המצוה, אין
הטעם משום חציצה, אלא דהתם מיירי
בענין אכילה וכדי שיצא יד"ח המצוה של אכילת מצה
ומרור בעינן שיאכלם כדרך אכילתם, ובהיות
ואין דרך אכילה בכך לכרוך סיב על האוכל,
לכן לא יצא יד"ח המצוה, אולם
אין זה מטעם חציצה. וכמתבאר נמי מדברי מרן בשו"ע
או"ח (סי' תעה ס"ג) שכתב
שם: ואם כרכם (למצה ולמרור) בסיב ובלעו אף ידי מצה לא
יצא, לפי שאין דהך אכילה בכך. ע"כ.
הרי מתבאר דהטעם בכרכו בסיב דלא יצא מכיון
דאין דרך אכילה בכך. וראה גם בפר"ח
(שם סק"ג) שכתב, דדוקא משום דכרכו בסיב שאין
דרך אכילה בכך לכרוך סיב ע"ג
האוכל ולבולעו דלא יצא, אבל אה"נ אם כרכו למצה
ולמרור במין אוכל אחר יצא, שאע"פ
שיש הפסק בין גרונו למצה כיון שדרך אכילה בכך
אין זה מעכב. ע"ש. הרי מתבאר
שעיקר חציצת הסיב כאן נובעת בגלל שאין דרך אכילתו
בכך, ולא סתם משום דהוי חציצה, דא"כ
גם בשאר דברים היה חוצץ. ולכן באמת פשיטא
ליה להגמ' בפסחים דהוי חציצה, ובגמ'
דחולין דלא מיירי בענין אכילה אלא סתם אי
הוי הסיב חציצה, מבעיא לן. [ובאמת
גם רש"י ורשב"ם בפסחים (שם ד"ה כרכן) לא
הזכירו כלל גבי כרכו בסיב דהוא משום
חציצה. יעו"ש. וכן גם הר"ן הזכיר גבי כרכו
בסיב דלא יצא כיון שאין דרך
אכילתם בכך. ע"ש. וראה גם בתוס' סוטה (יח ע"א ד"ה
בעי) שג"כ מבואר בדבריהם
דטעמא דכרכו בסיב בגמ' פסחים הוי משום דאין דרך אכילה
בכך. יעו"ש]. ושו"ר בשו"ת
לבושי מרדכי (מהדו"ת חיו"ד סי' קל) ומצאתי שרמוז
בדבריו שם כעין דברינו אלה, דלגמ'
בפסחים פשיטא דהסיב הוי חציצה, משום דהתם
בעינן שיהנה מהאכילה והרי לא נהנה.
ע"ש. [ונראה מדבריו שם שבא ליישב קושיא זו
מהגמ' דפסחים מדוע התם פשיטא לן
דכרכו סיב הוי חציצה ואילו הכא בחולין מספקא לן,
ואולם מה שציין הלבו"מ על
קושיא זו בשם הרש"ש ט"ס הוא דכאמור קושיא זו מובאת
בחידושי מהר"ץ חיות ולא ברש"ש].
וממילא זהו ענין אחר מגבי דין בכור דהתם מדין
חציצה ממש נגעו בה.
וראה עוד בפמ"ג הל' פסח (שם
באשל אברהם סקי"ג) שמתבאר כדברי הפר"ח שדוקא כשכרכו
למצה בסיב לא יצא מכיון דאין דרך
אכילתו בכך, אבל אה"נ דאם כרכו במין אוכל אחר
דיצא. וכ"פ בשו"ע הגר"ז
(סי' תעה סעיף כז), וכן דעת המשנה ברורה (שם בס"ק לג)
דפסק הכי להלכה כהפר"ח. ע"ש.
ונראה שזוהי ג"כ דעת הר"ן בפסחים (הנ"ל) שכתב "כרכן
בסיב ובלען, אף ידי מצה לא יצא, שאין
דרך אכילה בכך". ומשמע כהפר"ח דבכרכו בסיב
לא יצא משום דאין זו דרך אכילה
אבל בדבר אחר שדרכו בכך יצא. ושו"ר בכף החיים (שם
ס"ק נג) שכתב דמדברי מרן
מתבאר דס"ל כהפר"ח שדוקא בכרכו בסיב לא יצא מכיון דהוי
אכילה שלא כדרכה. אבל אה"נ
אם כרכה למצה במין אוכל אחר יצא מכך שמרן נקט דלא יצא
"לפי שאין דרך אכילה בכך" הא משמע דאם דרך אכילה
בכך כגון פת ופירות שדרך לאכול
ביחד אם כרכם בהם ובלע יצא. ע"ש.
עכ"פ לפי דברים אלו מתבאר דהסוגיה בפסחים לא
מיירי מצד דענין חציצה. וק"ל.
אולם האמת היא דמדברי המאירי
בפסחים (שם) מתבאר דהטעם דבכרכו בסיב לא יצא הוא
משום חציצה, שכתב שם: כרכן בסיב
של הדקל הראוי לאכילה, ר"ל שכרך המצה בתוך המרור
וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא
כשנבלעו שניהם לא נגע המצה ממש בפיו אף ידי מצה
לא יצא. ע"ש. ומשמע מדבריו
אלו דעיקר הסיבה היא שלא יצא היות וקשר בסיב הזה היטב
את המרור ע"ג המצה עד שלא
יתפרק ונמצא שהמצה לא נגעה בגרונו והוי חציצה ולא יצא.
ובאמת אה"נ כשלא קשרם בסיב
דאמרינן התם דיצא, היינו טעמא כמו שכתב שם המאירי
דא"א שלא נגע משהו של המצה
בפיו מכיון שאין כריכה זו קימת והיא מתפרקת. ולפי
דבריו אלו יוצא דלעולם אפילו אם
כרך מן אוכל אחר על המצה דהוא חוצץ דלא יצא.
ושו"ר בלחם משנה (פ"ו
מהל' חמץ ומצה ה"ב) שכתב לבאר דהיינו טעמא דבכרך המצה
במרור יצא דכיון שהמרור הוא מעין
המצוה [שיש מצוה לאוכלו בלילה הזה] אינו חוצץ,
אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין
למצוה כלל הוי הפסק. ע"ש. ולפי דבריו אלה משמע
דמדין חציצה נגעו בה, ולעולם אף
שאר מאכל הרי הוא חוצץ כיון שאינו ממין המצוה.
וכ"כ גם המנחת חינוך (מצוה י
אות א) דלפי דברי הלחם משנה רק מרור אינו חוצץ כיון
שהוא מעין המצוה והוי טפל למצה, והוא
חולק על הפר"ח שכתב דשאר מאכל נמי אינו
חוצץ, וכתב המנח"ח להעיר על
הלח"מ דמדוע הוצרך לבאר דברי הרמב"ם לפי טעם זה של
מעין המצוה וכו' דלפ"ז יוצא
ששאר מאכלים חוצצים, הרי אפשר לבאר הטעם דמרור אינו
חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ
וממילא לפ"ז ה"ה דשאר מאכלים נמי אינו חוצץ
ויוצא כביאור הפר"ח. ע"ש.
וראה גם בכף החיים (סי' תעה ס"ק נג) שהביא שם את דברי
הלח"מ (הנ"ל) וציין
שכטעם זה כתב נמי מהר"י מולכו בשולחן גבוה (שם ס"ק כא) בשם
הרב ראש יוסף דכיון דהמרור מאכילת
מצוה דהלילה הוא דרך אכילה היא ולא הוי הפסק,
ולפי טעמם יוצא דפליגי על הפר"ח
ולעולם אף שאר מאכלים הם חוצצים. ע"ש.
ועתה ראיתי בדברי הרש"ש
בפסחים (שם ד"ה רשב"ם וכו') שכתב שם בזה"ל: רשב"ם ד"ה
כרכן שניהם יחד בסיב וכו' לכאו"ה
אפילו כרך אחד אחד בסיב לא יצא דזה גרע מבלע
מצה מפני חציצה או מפני שאין דרך
אכילה בכך כמ"ש הר"ן. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה
של הרש"ש דאכן ס"ל
דאיכא ב' טעמים מדוע בכרכו בסיב לא יצא משום חציצה או משום
שאין זו דרך אכילתו. והוא טעמא
דהלחם משנה שהוא טעמו של המאירי וטעמא דהר"ן.
וק"ל. וע"ע במשנה למלך
הל' מאכלות אסורות (פי"ד הי"ב) שעמד לדון שם גבי הא
דחזינן מהגמ' דפסחים (הנ"ל) גבי
כרך למצה בסיב דלא יצא משום דנהי דלא בעינן
שיטעם טעם מצה דלכן בלע מצה יצא מ"מ
בעינן שיגע המצה בגרונו, א"כ מאי הוי דינא
גבי איסורים אם כרכם בסיב ובלע אם
איכא בהכי איסורא. ע"ש. ומתורף דבריו שם משמע
נמי דענין כרך למצה בסיב וכו' הוי
משום חציצה. [וראה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א
(סימן נב) שתמה על המשנה למלך דלא זכר שר מדברי הר"ן
והשו"ע שכתבו דהיינו טעמא
דכרכו בסיב לפי שאין דרך אכילה
בכך וא"כ פשוט דה"ה בשאר איסורים שיש לומר כן וכל
שכרכם בסיב שרי. ע"ש. וכ"כ
נמי בהגהות זר זהב על האיסור והיתר (סימן לב אות י)
שהביא את דברי המשנל"מ וכתב
דאישתמיט מיניה דברי דברי הר"ן והשו"ע דהיינו טעמא
דכרכן בסיב דלא יצא לפי שאין זה
דרך אכילה, וא"כ פשוט דה"ה לכל האיסורים, ולכן
נראה שיש להתיר לחולה שאין בו
סכנה לבלוע איסור לרפואתו בקפסולין [תרופה עטופה
בנייר] כיון דהוי שלא כדרך הנאתו.
ע"ש]. ועי' גם בס' חזון עובדיה ח"א (סימן כז
עמ' תכו) וח"ב (עמ' קס אות ה).
יעו"ש. ועכ"פ י"ל דאף אם הטעם בגמ' דפסחים בכרכו
למצה בסיב דלא יצא הוא מטעם חציצה,
עדין יש ליישב את הערת המהר"ץ חיות דלא דמי
לנידון הגמ' בחולין דשאני ענין
אכילה דבעינן ביה הנאת אכילה וכמש"כ בשו"ת לבושי
מרדכי הנ"ל (מהדו"ת חיו"ד
סי' קל). ודו"ק. ואכמ"ל יותר.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi