למעלה
ו) ומעתה נובין ונידון מיניה
לנידון דידן, כי הנה לא מבעיא לפי המבואר בדברי
המהרש"ם ע"פ דברי
הרא"ש בבבא בתרא דכל שרוצה לסתור הביהכ"נ ע"מ להרחיבו דחשיב
כתיוהא ושרי לסותרו אפילו לכל
הביהכ"נ, ולבנות חדש במקומו, כמו שביאר המהרש"ם
הכי את דברי הרא"ש, א"כ
יש לומר דכ"ש הכא בנידון דידן שאין שום כוונה ורצון
להרוס את כל בית הכנסת, ואפילו לא
כותל אחד ממנו, אלא רק רוצים לסתור את הבליטה
שבארון הקודש במטרה להגדילה
ולהרחיבה, [כי דבר זה אינו באפשר שיוכלו לבנות כאן
את הבנין החדש של הארון בלא לסתור
ולנתוץ את הקיים וא"כ הוי כלא אפשר, וכן נמי
בפשיטות י"ל דמה לי אם רוצים
להרחיב הביהכ"נ כיון שנתרבו בו מתפללים שכתב בזה
הכתב סופר הנ"ל דאין מי
שיאסור בהכי להרחיבו, ומה לי אם רוצים להרחיב ההיכל כדי
שיוכל להכיל את כל ספרי התורה ולא
ישארו ח"ו בבזיון מחוצה לו או יצטרכו לשולחם
למקום אחר דהעיקר הוא שיש לו מטרה
נחוצה ומוכרחת להרחיב הביהכ"נ או ההיכל וכל כי
הא חשיב כתיוהא. וק"ל].
ושו"ר בס"ד בשו"ת בן ציון להגרב"צ היילפרין אב"ד נאנאש
(סי' ג) שג"כ עמד שם בענין כנידון דידן בהיכל הקודש
שהוא צר מלהכיל את כל ספרי
התורה שבביהכ"נ והם עומדים
בו בדוחק גמור, אי שרי לנתץ את הקיים ע"מ להגדילו
ולהרחיבו, ולאחר שעמד לפלפל בזה
כתב בד"ה ונחזור וכו', דבהיות והארון צר מאוד
מלהכיל את כל סה"ת בריוח
ואפשר לבוא ח"ו לידי מכשול אין כאן תיוהא גדולה מזו
והיכי נחוש בזה במקום מיוחד
מביהכ"נ יותר מכל הביהכ"נ גופא דמותר לנצתה במקום
דאיכא תיוהא, אולם אח"כ כתב
דעכ"פ לפי דברי החת"ס הנ"ל בדברינו אור"ח (סי' לג)
שכתב לחלק בין אפשר לאי אפשר
וכו', ממילא אולי יש לומר דהכא לא חשיב אי אפשר
בענין אחר, דהרי כעת ארוה"ק
מחזיק את כל הספרים אשר בו, ואם אנו מדמין דהוי חשש
תיוהא נעשה מעשה. אלא שאח"כ
כתב שוב, כי הנה החת"ס בתשובה שם הביא פלוגתא דאביי
ורבא בע"ז (יג ע"ב)
דפריך התם מהך דאמרינן, ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא
מתה מאליה, ואמאי לא אמרינן מנשר
פרסותיה. ומתרץ אביי משום בזיון קדשים, ופריך
ולשויא גסטרא ומשני אמר קרא
ונתצתם וכו' ל"ת כן, ורבא אמר מפני שנראה כמטיל מום
בקדשים. ע"כ. וממילא נשמע
מסברת רבא דקיי"ל כוותיה בכל מקום, דכל היכא דעושה כן
לכבוד הקדש משום חשש תקלה ליכא
ביה לאו דל"ת כן, וממילא ה"ה בנידון זה דהיכא דיש
לחוש ח"ו לחשש תקלה אפילו
באחד מיני אלף, אין שום חשש משום נותץ אבן. והוסיף
וכתב דאף דבשו"ת דברי חיים
(סי' יג) התיר להרוס את חלון ביהכ"נ לעשותו לעזרת
נשים וכו' ולרווחא דמילתא הוסיף
שימכרו את הכותל בזט"ה במעמד אנשי העיר להפקיע
הקדושה החמורה, כאן לא שייך ענין
זה דאין כאן הורדה, אדרבה, מעלין בקודש שיהיה
מכותל ביהכ"נ ארון הקודש.
ועוד כתב להוסיף שם (כעין הסברא אשר הבאנו לעיל בס"ד)
דבנידון דהכא אין שום חשש מפני
שמצד חוץ ארון הקודש ישאר כמו שהיה, ורק
בפנימיותו יחטטו בו להעמיקו
ולהגביהו, ולכן העלה לדינא דמותר לנתץ לארוה"ק ע"מ
להגדילו. ע"ש. וא"כ
מתורף דבריו אלה מתבאר שעד כאן לא עמד להסתפק דילמא לא חשיב
הכא תיוהא, היינו דוקא כיון
שסו"ס ארון הקודש מכיל את כל ספרי התורה אפילו שזה
בדוחק, אבל לעולם כל כי הא דנידון
דידן שמקום ארוה"ק צר מאוד ואינו יכול להכילם,
והס"ת נמצאים מחוץ להיכל אף
איהו אודויי אודיי בפשטות גמורה דחשיב כתיוהא ומותר
לנתצו ע"מ להגדילו.
וק"ל.
איברא דהנה י"ל כי הכא
בנידון דידן אין אנו צריכים לכל זה, דעד עתה לא בעינן
לטעמא דתיוהא וכו' אלא דוקא היכא
שע"י שסותרים את הביהכ"נ לא יהיה להם מקום
להתפלל ואיכא טעמא דפשיעותא או
צלויי אבל הכא שאיננו מנתץ בגוף כותלי ביהכ"נ אלא
רק בהיכל ודבר זה לא מפריע כלל
למתפללים ולסידרי התפילה שבביהכ"נ, כי רובה ככולה
של עבודת הבנין נעשית בצד החיצון
של ביהכ"נ, כל כי שרי ללא פקפוק, שי"ל דזה הוי
כהא דאמרינן לעיל בשם הפוסקים
ע"פ דעת הט"ז דכל שיש להם מקום אחר קבוע להתפלל בו
ואין חשש לביטול תפילה יש להתיר,
ומה גם דהכא בנידון דידן הוי יתרא מזו, משום
שהביהכ"נ הזה עצמו ממשיך
לעמוד על תילו, וכל סידרי התפילה ושיעורי התורה ממשיכים
כמקדם תמידים כסדרם הכל כדקאי
קאי, ואין צריכים ללכת כלל להתפלל במקום אחר, כי
כאמור מלאכת הבנין אינה מפריעה
להם כלל לא לתפילות ולא למתפללים, וממילא הוי
עדיפא מאם יש להם ביהכ"נ אחר
קבוע, שיצטרכו לעקור ממקום בביהכ"נ שהיו בו עד
עכשיו וללכת לביהכ"נ הזה,
ואפ"ה חזינן דהתירו הפוסקים משו"ה, וכ"ש בנידון דידן.
וק"ל. [וכן מצאתי עתה
כיו"ב בשו"ת עולת יצחק ח"א (סי' לב אות א) שכתב שם כי
מדקדוק לשונם של הפוסקים נראה
דאין קפידא בסתירת ביהכ"נ אלא דוקא כשסותר כותל
שלם אבל במקצתו שרי, וגם הסברא
נותנת כן דדוקא כל הכותל אסור שעי"ז מתבטלת
התפילה בביהכ"נ, משא"כ
בסתירת מקצת הכותל. ע"ש]. וממילא כל האי שפיר חזי
לאצטרופי בנידון דידן, להתיר את
נתיצת ההיכל הקיים ע"מ שיוכלו להתחיל תיכף ומיד
את בנין ההיכל החדש שיהיה גדול
ורחב, כדי להציל את ספרי התורה המונחים חוץ להיכל
שלא בכבוד הראוי להם ויכולים
ג"כ ח"ו להגיע לידי חילול שיפלו חלילה מע"ג השולחן
שמונחים עליו ע"י דוחק
המתפללים וכיו"ב.
ושו"ר עתה בס"ד כדברינו
הנ"ל בספר צדקה ומשפט (סי' יג סקכ"ד) שעמד לבאר את דברי
הרמ"א (רס"י קנב) שכתב,
דהא דאין סותרין ביהכ"נ ע"מ לבנות אחר במקומו עד שיבנו
את החדש קודם, היינו אפילו אם
רוצה לסתור רק כותל אחד ע"מ להרחיב הביהכ"נ נמי
דינא הכי שצריך לבנות קודם הכותל
ואח"כ לסתור. ע"כ. דהיינו דוקא כשע"י מלאכת
הסתירה לא יוכלו להתפלל שם, אבל
כשאפשר להתפלל גם בשעת המלאכה, לא גרע מיש להם
ביהכ"נ קבוע, ואפשר
דלכו"ע מותר. ע"ש. (איברא דקצת יש לעמוד על דבריו של הרב
צדקה ומשפט במה שכתב בהמשך דבריו
(שם) וז"ל: ובשד"ח באסיפת דינים (מערכת ביהכ"נ
אות לא) כתב בשם הרב בגדי כהונה
[סי' ד] שאם לא יקח עד שיגמרו רק יום או יומיים
מותר. עכ"ד. ע"ש. והנה
הרואה יראה בשד"ח (שם) שהביא את דברי הרב בגדי כהונה
וסברא זו הביאה בשמו בסלקא דעתין
של תורף השאלה שדן התם אם מותר לפתוח חלונות
בעזרת נשים ויש בזה חשש משום
דאסור לסתור ביהכ"נ כדי לבנות במקום אחר וכו', אלא
דזה אפשר לתקן שקודם הסתירה
יזמינו כל המצטרך שיעשו ודוקא בבנין כל ביהכ"נ שנמשך
זמן רב לא שרי אבל בב' חלונות
שהוא רק יום או יומיים אין לחוש. אולם אח"כ במסקנא
הביא בשמו שדחה לסברא זו
וז"ל: "רק יש חשש הראשון [שאסור לסתור מביהכ"נ אפילו
מחיצה אחת כמ"ש הרמ"א
בסי' קנב] והוכיח מהפוסקים דגם בזמן מועט חששו". עכ"ד.
ע"ש. והרי מבואר להדיא
בדבריו שבמסקנא דוחה סברא זו. [וספר בגדי ישע אמ"א לעיין
בו בתורף דבריו]. וצ"ע).
והלום ראיתי בשו"ת באר חיים
מרדכי (ח"א סי' ה) שדן שם אם מותר לנתוץ כותל אחד
בביהכ"נ ע"מ ליפותו,
והעלה שם להתיר בתנאי שיש ביהכ"נ שיתפללו בו, כי הרי בגמ'
דב"ב (שם) אמרינן ב' טעמים
באיסור סתירת ביהכ"נ משום פשיעותא ומשום צלויי, ולכן
אמנם דהיכא דסותר כותל אחד ליכא
לטעמא דפשיעותא, משום דחשש זה הוא דוקא היכא
שסותרים הביהכ"נ לגמרי ויש
חשש שמאיזה סיבה לא יחזרו לבנותו מחדש, משא"כ
כשביהכ"נ עומד על תילו משום
כותל אחד שחסר בו אין הדעת נותנת שיפשעו בו ולא יבנו
את הכותל הזה שוב, מ"מ איכא
הכא בכה"ג שסותר לכותל אחד משום טעמא בתרא דצלויי,
דהרי לא יוכלו להתפלל
בביהכ"נ אפילו שחסר בו כותל אחד משום הא דאמרינן בגמ'
דברכות (לד ע"ב) אמר רב כהנא
חציף עלי מאן דמצלי בבקתא היינו במקום שאין בו
מחיצות מכל הצדדים. והמשיך שם
בדבריו להביא ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל (פי"א דתפילה
הי"ב) שכתב דאין סותרין
ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר אבל בונין אחר
ואח"כ סותרין זה, שמא יארע
להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש
בצד הישן ואח"כ סותר הישן.
והכ"מ (שם) לא הביא מקור להרמב"ם בדבריו אלו שכתב
אפילו כותל אחד וכו', אולם מזה
י"ל דהרמב"ם פוסק כב' הלשונות שבגמ' דב"ב דאסור
לסתור הביהכ"נ מתרי טעמי
משום פשיעותא ומשום צלויי, והיינו שבסתירת ביהכ"נ לגמרי
האיסור הוא משום פשיעותא שמא לא
יבנוהו שוב, והסותר כותל אחד האיסור הוא משום
צלויי שא"א להתפלל
בביהכ"נ זה שחסר בו כותל, ולכן כשיש ביהכ"נ אחר לכו"ע מותר
לסותרו דאז ליכא להני תרי טעמי.
אבל אם אין ביהכ"נ אחר אסור לסתור אפילו לכותל
אחד ממנו, כיון דאיכא לטעמא
דצלויי דאסור להתפלל בביהכ"נ הזה שחסר בו כותל אחד,
משום דהוי כי הא דאמרינן בגמ'
דברכות (הנ"ל) אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי
בבקתא. עכת"ד. ע"ש.
עכ"פ בנידון דידן דאין מנתצים אפילו כותל אחד אלא רק קודחים
בתוך ארון הקודש אפשר דליכא להאי
קפידא כלל דהוי כחלון בעלמא.
ומה גם כי הנה מצאתי שבספר שערי
משה (שטינברג) בחלק התשובות שבסוף הספר (סי' ו
עמוד רלז) שהביא שם את דברי תשובת
הבאר חיים מרדכי (הנ"ל), וכתב שם דלעולם יש
לומר, שיש להתיר נתיצת כותל אחד
בביהכ"נ כדי ליפותו אפילו אין להם ביהכ"נ אחר,
ומתרי טעמי, חדא, דאמנם דבטור
ובשו"ע הל' תפילה (סי' צ ס"ה) נפסקה ההלכה שלא
יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, אבל
עובדא היא שהרמב"ם הרי"ף והרא"ש השמיטו את דינו
של רב כהנא שאמר חציף עלי וכו',
וממילא סימן דלא סבירא להו כמותו. (ועי' בחידושי
הרש"ש ברכות שם). וממילא
א"א לומר שהרמב"ם פוסק בענין סתירת ביהכ"נ משום לישנא
דצלויי ומשו"ה ס"ל
לאסור נתיצת כותל אחד כיון שאסור להתפלל בביהכ"נ כזה מדינא
דרב כהנא, דהא לא ס"ל לדרב
כהנא, ומה גם שבמפורש כתב שם הכסף משנה דהרמב"ם ס"ל
דאיסור נתיצת ביהכ"נ הוא
מטעם פשיעותא בלבד. ועוד, דהרי התוס' בברכות (שם) ד"ה
חציף עלי וכו', כתבו בתרוץ שני,
בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין בני אדם
והולכי דרכים לעבור שם, משמע דוקא
במקום כזה חציף מאן דמצלי בבקתא כיון שעוברים
והולכים בו בני אדם וכו', אבל לא
בביהכ"נ שחסר בו קיר אחד שאין טעם זה שייך בו,
ואף שהב"י בהל' תפילה (סי'
צ) חולק על התוס', אבל הב"ח (שם) והט"ז (שם סק"ב)
מתרצים את תמיהתו של הב"י,
ועוד דהנה באשל אברהם הל' תפילה (סי' צ) כתב, כל
העומד לפני כותל גם שמג' צדדים
אין שם כותל הרי זה כבבית, ורק לפי הזוה"ק מצוה
מן המובחר להתפלל בבית גמור בד'
מחיצות, ומכאן דהיכא שמדובר במצות "זה אלי
ואנוהו" ליפות את
ביהכ"נ [ועי' במנח"ח (מצוה תלז) שכתב דלדעת הראב"ד מצות
"ואנוהו" הוא מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בחידושי
אנשי שם על הרי"ף במס' ברכות (סוף
פרק ז) בתירוץ שני, ובשאגת אריה
(סי' נ), ובשד"ח בכללים (מער' ז כלל יב). ע"ש.
ואכמ"ל בזה]. א"כ מדינא
אין כל איסור להתפלל בו לע"ע כשחסר בו כותל אחד, כדי
שיוכלו לבנות וליפות את הכותל
הזה. ועוד הוסיף וכתב שם, דממילא מכיון דהרמב"ם
ס"ל דעיקר טעמא הוי משום
פשיעותא, א"כ יש לומר דכל זה הוי דוקא כשסותר את
הביהכ"נ כולו או אפילו כותל
אחד ממנו כשאין כוונתו ליפות עי"ז את ביהכ"נ, אבל כל
כה"ג שכל רצונו הוא ע"מ
לפאר ולרומם את ביהכ"נ, סימן לדבר שלא רק שרוצים בקיומו
של ביהכ"נ, אלא יתרה מזאת
רוצים לראותו ביתר הידור ופאר וכאן ברור שהוא סותר ע"מ
לבנות, לכן אין במקרה כזה כל שמץ
של החשש משום פשיעותא. עכת"ד. ע"ש. הא חזינן
דמדברי השערי משה עולה ומתבאר
דס"ל אפילו כשסותר כותל אחד כל שיכולים להתפלל
בביהכ"נ ליכא למיחש ביה
למידי.
[ואמנם קצת יש להתיישב בחידוש זה דקאמר מר שכל שרוצים
ליפותו ליכא למיחש כלל
לטעמא דפשיעותא כי הרי אדרבא הוא
רוצה בקיומו ולכן אפילו לסתור את כל הבנין כולו
שרי וכו', ואיברא דלכאורה מילתא
דמסתברא היא מה שכתב לומר כן, אולם הנה ק"ק בזה
דהרי בגמ' דב"ב (שם) חזינן
גבי בנין ביהמ"ק שכל מטרת הנתיצה היתה ע"מ לחזור
ולבנותו בפאר ויופי (וכמ"ש
בשו"ת משאת בנימין סי' לג) ואפ"ה הקשתה הגמ' שם למ"ד
משום פשיעותא היכי אסביה בא בן
בוטא עיצה להורדוס למיסתריה וכו', הרי זה היה
לצורך ליפותו, אלא היינו טעמא כי
בודאי למ"ד משום פשיעותא אין החשש הוא שלא ירצו
לבנותו אלא החשש הוא שמא על אף
רצונם לא יוכלו לבנותו וכמ"ש רש"י שם (ד"ה משום
פשיעותא) דילמא מתרמי אונס ופשעי
ולא בנו אחריתי. ע"כ. וכן הוא מבואר כטעם זה
ברבינו גרשום בב"ב (שם)
וברמב"ם (פי"א דתפילה הי"ג) ובטוש"ע (סי' קנב) דהחשש הוא
שמא יארע להם אונס ולא יוכלו
לבנות את החדש כלל. יעו"ש. וא"כ מה איכפת לן שרצונם
עז ליפותו ולפארו סו"ס החשש
במקומו עומד שמא לא יוכלו למלאות משאלתם זו. הן אמת
דהנה הנימוק"י בב"ב שם
(ד"ה מאי) כתב וז"ל: וכתבו האחרונים ז"ל דהא דחיישינן
לפשיעותא היינו היכא דליכא מקום
קבוע להתפלל דחיישינן שיתרשלו מלבנותה קצת
ובימים שבינתים לא יהא להם בית
הכנסת קבוע להתפלל וכו'. ע"ש. וא"כ לפי דברי
הנמוק"י הללו מתבאר דענין
הפשיעותא הוא שיתרשלו מלבנותה, ובאמת לפי האי טעמא
אייתי שפיר דבגוונא שרצונם הוא עז
לחזור ולבנותה וזה ניכר ממעשיהם שסותרים אותו
ע"מ ליפותו אה"נ דליכא
להאי חששא. וק"ל. אלא דעדיין קשה דא"כ מאי קושיית הגמ' על
בבא בן בוטא דהיכי אסביה עיצה
להורדוס וכו' הרי שם סתירת ביהמ"ק היתה ע"מ ליפותו
וליכא למייחש לפשיעותא לפי האי
טעמא. וצ"ב].
[ובפרט יש להוסיף, כי הנה יש לדקדק בדברי מרן בשו"ע
(סי' קנב) שהעתיק שם את דברי
הרמב"ם דאסור לסתור
הביהכ"נ וכו' אבל את מאי דכתב הרמב"ם "אפילו כותל אחד אסור
לסתור" וכו' השמיטו מרן
ז"ל, ורק הרמ"א הזכיר להאי דינא, וי"ל דדילמא לעולם לא
ס"ל למרן להאי ולהכי השמיטו.
וק"ל. וע"ע בכסף משנה בהרמב"ם שם (פי"א דתפילה
הי"ב) שלא ציין איה מקורו של
הרמב"ם בהאי דינא שכתב דאפילו כותל אחד אסור לסתור.
יעו"ש. אולם עי' בחי'
חת"ס בבבא בתרא (ג ע"ב) ד"ה מרימר שהביא שם מקור לדברי
הרמב"ם בזה. ע"ש.
וצ"ע]. עכ"פ בנידון דידן שכאמור אין רצונם לנתץ שום כותל שלם
מביהכ"נ, אלא רק רוצים לנתץ
את הבליטה של ארון הקודש, אבל קיר הביהכ"נ נשאר
בשלמותו, יש לומר דבכה"ג גם
הבאר חיים מרדכי אודויי אודיי דשרי להתפלל בביהכ"נ
וליכא לא לטעמא דפשיעותא ולא
לטעמא דצלהיי. וק"ל.
האם יש חיוב לעסוק בבנין
ביהכ"נ ביום ובלילה ללא הפסק
ואגב אורחיה יש להעיר כאן, כי הנה
הרמב"ם (בפ"א דתפילה הי"ג) כתב בזה הלשון: אבל
אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול
סותרין אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה
ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר
חרב. ע"כ. והנה רבותינו ז"ל לא ציינו מקור
לדברי הרמב"ם הללו שכתב
דצריך לבנות הביהכ"נ במהרה "ביום ובלילה", ומרן בב"י
או"ח (רס"י קנב) הזכיר
לדברי הרמב"ם הללו בסתם, והביאם נמי בשו"ע (שם). ע"ש.
וג"כ לא ביאר בהם כלום ולא
ציין את מקורו של הרמב"ם בדברים אלו. אולם הנה אולי
יש לומר דהם ע"פ הגמ'
דב"ב הנ"ל (ג ע"ב) דאמרינן התם, דרב אשי חזי תיוהא בבי
כנישתא דמתא מחסיא, סתריה ועייל
לפוריה להתם, ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.
ע"ש. הרי דרב אשי עייל לפוריה
לביהכ"נ ונמצא שם יומם ולילה וכל זה עשה רב אשי
לזרוזי כדי שיבנו הביהכ"נ
במהרה ולא יתעצלו בבנינו כמבואר ברש"י שם. וממילא אפשר
דהיינו דקאמר הרמב"ם שיש
לבנותו "ביום ובלילה" כלומר בזריזות רבה ללא הפסק.
(ועי' בתוס' ובנמוק"י (שם) שכתבו די"א שלא
עייל לפוריה ממש לביהכ"נ, אלא סמוך לו
דהרי בתי כנסיות אין ישנים בהם לא
שינת עראי ולא שינת קבע, וי"א דעייל לפוריה
ממש לביהכ"נ, דכיון שהוא
לצורך ביהכ"נ שרי. ע"ש. וראה גם במאירי מגילה (כו ע"ב)
שג"כ הביא כיו"ב, שכתב
שם, ואע"פ שאין נוהגין קלות ראש בביהכ"נ, יראה שבבית
הסמוך לה היה, או שמא הואיל
ולכבוד ביהכ"נ ולמהר את בנינה אין זה נקרא קלות ראש.
ע"כ. וראה גם בחידושיו
לב"ב (ג ע"ב) ד"ה בית הכנסת שכתב שם נמי כיו"ב, שלא חשש
לקלות ראש כיון שהיה עושה לכבוד
בנין ביהכ"נ. ע"ש].
ועי' להגר"ח פלאג'י בס' רוח
חיים (סי' קנב ס"א) שעמד שם על דברי מרן שכתב
כהרמב"ם, ומתחילין לבנות
במהרה ביום ובלילה וכו', וכתב שם, הוצרך לטעמא משום דלא
תקשי ממ"ש הרמב"ם
(פ"א מהל' בית הבחירה הי"ב) דאין בונין את המקדש בלילה, ובכמה
דברים מדמינן למקדש מעט, ומה
נשתנה בזה. דהתרוץ מבואר דידינו תקיפא והמלכות שלנו
היא אפילו בבית שני, כמבואר
בכתובים כ"ש בנין שלמה הע"ה, ובנין דלעתיד יראו.
עכ"ל. ע"ש. ונראה
דכוונת דבריו היא, דמש"כ הרמב"ם דבונים אותו ביום ובלילה,
היינו דאע"ג דמדמינן עניני
ביהכ"נ לביהמ"ק, יב
ובביהמ"ק הא אין בונים אותו בלילה
כמבואר בהרמב"ם הל' בית
הבחירה (שם), והוא ע"פ הגמ' בשבועות (טו ע"ב), מ"מ הכא
כיון שיש למהר בבנין ביהכ"נ
כמה שאפשר לכן שרי לבנותו ג"כ בלילה אם רוצים, לצורך
המהירות בעבודה שלא תמשך לזמן
הרבה, וטעם הדבר דלא מדמינן בהא לבנין ביהמ"ק שלא
היו בונים אותו בלילה, כי אין אנו
מדמים אלא בדבר האפשר, משא"כ הכא דלא אפשר,
דבזמן ביהמ"ק היתה ידם של
ישראל תקיפה ויכלו לעבוד ביום ולשבות בלילה, משא"כ עתה
שמא תדחק השעה ע"י המלכות
וכדו' ואם לא יזדרזו לגומרו יפסיקו פתאום את עבודתם
וישאר חרב. וא"כ לפי דבריו
של הגרח"פ עולה דהוא מבאר בדברי הרמב"ם דר"ל שיש לזרז
את העבודה בביהכ"נ לעבוד אף
בלילה אע"ג דבמקדש לא עבדו בלילה, כדי שלא יצא שכרו
בהפסדו שאם יבואו לדמותו למקדש
שלא עבדו בו בלילה שמא בסוף לא יוכלו לבנותו כלל
עקב חמת המציק. אולם עכ"פ
יוצא דאין זה חיוב גמור לעבוד ללא הפסק גם בלילה ממש,
ובפרט במקום שעי"ז עלות הוצאות
הבניה יעלו יותר מחמת שצריך להשיג פועלים לעבוד
בלילה שלוקחים תשלום יותר גבוה
מהפועלים העובדים ביום, אלא הענין הוא שיזדרזו
כמה שאפשר במלאכת הבנין. ובאמת כן
נראה הוא פשט דברי האחרונים, דאין חיוב לעבוד
בבנין ביהכ"נ ביום ובלילה,
אלא שיש להזדרז בזה ולמהר כמה שאפשר, ואה"נ אם אפשר
שיעבדו גם בלילה עדיף טפי, אולם
אין זה חיוב. וק"ל. ועי' בערוך השולחן (סי' קנב
סעיף ג) שג"כ מבואר מדבריו
הכי דהא דאמרינן שיש לעבוד ביום ובלילה, היינו דוקא
אם אפשר. ע"ש. וגם בס' צדקה
ומשפט (פרק יג סקכ"ז) מתבאר, שהבין את דברי הגר"ח
פלאג'י (הנ"ל), שהביאם גם
הרב כה"ח (שם סקי"ד), שמבארם כדברים הנ"ל, דר"ל שמותר
לעבוד גם בלילה אע"ג
שבביהמ"ק אסור לבנותו בלילה, אבל לעולם ליכא חיוב בדבר
לעבוד בנין ביהכ"נ גם בלילה.
ע"ש. וכאמור היום שעלות הבניה תהיה גבוהה מאוד אם
יעבדו גם בלילה, יש לומר
דא"צ לטרוח כ"כ להעסיק פועלים גם בלילה, אלא עכ"פ
יזדרזו כמה שאפשר לבנות את בנין
ביהכ"נ ברציפות ללא עיכובים.
אמנם הנה אחר זמן ראיתי בס"ד
בספר משנת יעקב (רוזינטל) על הרמב"ם (פי"א מהל'
תפילה הי"ג) וראיתי
שג"כ עמד בדבריו אלה של הרמב"ם, שכתב, ומתחילין לבנות במהרה
ביום ובלילה וכו', דמהו המקור
לדבריו אלו שכתב דיש לבנותו "ביום ובלילה", וציין
דמהא דחזינן בגמ' דב"ב (ג
ע"ב) דרב אשי עייל לפוריה להתם וכו'. אין ראיה כ"כ
שצריך לבנות גם ביום "וגם
בלילה". אולם אח"כ כתב כי הנה בס' תורת חיים ב"ב (שם)
מפרש, דמה שרב אשי הכניס מטתו
לביהכ"נ לישן שם הוא כדי להשגיח על הפועלים
שעובדים שם ביום ובלילה ולזרזן
לעבודתם, ועוד ביאר התורת חיים שזהו מקור דברי
הרמב"ם והשו"ע
הנ"ל שכתבו דצריך לבנותו "ביום ובלילה", דהא חזינן דרב אשי הכניס
מטתו לביהכ"נ כדי לזרז
הפועלים בעבודתם גם בלילה. וע"ש במשנת יעקב שעמד להעיר
לפ"ז בדברי הגמ' דב"ב,
דאמרינן התם, אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני כי הא דרב אשי
וכו', דלפי רש"י שביאר (שם)
דרב אשי הכניס המטה כדי שלא יתייאשו מבנינו וכו',
א"כ הא אמרינן בגמ' אבל חזי
תיוהא סתרי ובני כי הא דרב אשי, א"כ אולי יש לומר
דדוקא כי הא דרב אשי שרי, שהכניס
מטתו לשם, אבל אם לא יכניס מטתו מנלן דמותר.
אבל לפי ביאורו של התורת חיים
איתי שפיר, דרב אשי הכניס המטה לפקח שיעבדו שם
ביום ובלילה, א"כ זהו כל
המטרה שם גם בלילה, ובאמת זהו שפסק נמי הרמב"ם שצריך
לעבוד ביום ובלילה, ורק
בכה"ג שרי. ע"ש. וא"כ לפי דברים אלו מתבאר ויוצא, דלעולם
הא דאמרו הרמב"ם ומרן שצריך
לבנותו ביום ובלילה, לאו משום ענין של מהירות בלבד
הוא, אלא דבעינן ממש שיעבדו ביום
וגם בלילה ללא הפסק. וק"ל.
[ובאמת פשט דברים אלו שביאר התורת חיים שלפיהם יוצא
דבדוקא קאמר הרמב"ם שצריך
לעבוד בבנית ביהכ"נ ביום
ובלילה, אמנם שמתישבים על הלב טפי, אולם הנה כלל גדול
בידינו הוא שאין דרך הרמב"ם
לכתוב דבר ולא חצי דבר שאין לו מקור בדברי חז"ל,
ועי' בזה בחקרי לב חו"מ
(ח"ב סי' צ דף קסג ע"ג) ד"ה וגם, ובביאור חסדי דוד
להגר"ד פארדו בתוספתא
דבב"מ (פ"ג הי"ד), ובס' ברית יעקב (סי' טו אות ה),
ובדברינו בס' מזהב ומפז (עמוד
רל). יעו"ש. וע"ע בדברי המגדל עוז (פכ"ה דשבת
הכ"ד) שכתב שם, כבר אמרתי
פעמים רבות כי הרמב"ם לא חיבר הדברים שיכולים להתחדש
מדקדוקי התלמוד הקושיות והתרוצים
וכו', אלא כיון הרמב"ם ז"ל וקיצר פסקי התלמוד
המבוררין בו, ולכן קראו משנה
תורה. ע"כ. וראה גם בדבריו בהל' אישות (פ"ב הי"ב)
שחשף את זרוע קודשו שוב בהאי
כללא, וכתב שם, דהרמב"ם ז"ל לא כתב בחיבורו מה שהוא
מתוך דקדוק, אלא מה שהוא תלמוד
ערוך. ע"ש. וראה גם בתרומת הדשן (בפסקים סי' כ)
שכתב שם, וכבר ידעינן
שהרמב"ם ז"ל כתב פסקיו רק מסוגית התלמוד לפי פשוטו ולא
מתוך דקדוקים כמו שעשו התוספות
ושאר גאונים. ע"ש. וראה בזה עוד בשד"ח בכללי
הפוסקים (סי' ג אות ה).
יעו"ש. וראה גם בספר זרע חיים (סי' ו אות א עמוד לז).
ע"ש.
וממילא לפי ביאורו של התורת חיים
שמבאר דהא דרב אשי עייל לפוריה היינו כדי לפקח
על העבודות שעובדים פועלי הלילה,
והא דאמרינן אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני כי הא
דרב אשי וכו', היינו המשך אחד דלא
שרי למסתריה אלא רק בתנאי שיבנה ביום ובלילה
כבעובדא דרב אשי, והוא אשר פסק
הרמב"ם להדיא דצריך לעבוד ביום ובלילה, צ"ע אם
חשיב דבר זה כמפורש בש"ס
שדרך הרמב"ם לכותבו דכאמור אינו כותב אלא רק דבר שהוא
"תלמוד ערוך" ובלא"ה לא אע"פ שהוא דין
אמת. אולם מאידך גיסא פירושו של התו"ח
נראה מכוון היטב טפי בדברי
הרמב"ם כי האי עדיפא לבאר בהרמב"ם מלמימר דרב אשי
עייל לפוריה רק כדי לזרז הבניה והרמב"ם
דנקט "ביום ובלילה" ר"ל רק שיש לעבוד
בזריזות, "ובלילה" דנקט
לאו בדוקא הוא, דהא קיי"ל דהרמב"ם דייק טובא בלשונו הזהב
והוא כמונה מרגליות בדקדוק לשונו
בכל מילה ומילה, עי' לרבינו החיד"א בס' כסא
רחמים עמ"ס סופרים (פ"א
ה"ג) ד"ה ואפשר ליישב, שכתב שם וכבר נודע מתק שפתי
הרמב"ם וחין ערכו והשביע
בצחצחות לשונו לשון הזהב. ע"ש. וראה ביד מלאכי בכללי
הרמב"ם (אות ג) שהביא בשם
הרב משפטי שמואל (סי' קכ) שכתב, כל דברי הרמב"ם הם
בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל
בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמ' עצמה. ע"ש. וראה נמי