למעלה
ה) אלא דעדין צריכים אנו למודעי בכל כי הא דנידון דידן שעיקר מטרת הנתיצה באבני ההיכל היא לצורך הריסתו ע"מ לחזור ולבנותו ביתר שאת, שיהיה גדול ורחב אי שרי. דהא בגמ' דבבא בתרא (ג ע"ב) איתא, אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, איכא דאמרי משום פשיעותא (דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי - רש"י), ואיכא דאמרי משום צלויי (היכן יתפללו כל זמן הבניה - רש"י), מאי בנייהו איכא בנייהו דאיכא דוכתא לצלויי (דבכה"ג פשיעותא איכא צלויי ליכא) וכו', ולא אמרן (דלא לסתרוה לעתיקה) אלא דלא חזו בה תיוהא (ביקוע שיהיה מזומן ליפול - רש"י) אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני, כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא ועייל לפוריה להתם (הכניס מיטתו לשם כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו - רש"י), ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי (מרזבין). ובבא בן בוטא היכא אסביה ליה עצה להורדוס למסתריה לביהמ"ק (כדאמרינן לקמן לשמעתין), והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש ביה כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא, אי בעית אימא תיוהא חזא ביה, אי בעית אימא מלכותא שאני דלא הדרא ביה, דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר ביה. ע"כ.

ומעתה מתבאר לפי דברי הגמ' הללו, שבענין נתיצת אבני ביהכ"נ מלבד האיסור דלעיל של הנתיצה דאית ביה משום לא תעשון כן וגו' איכא עוד איסור, כלומר שאפילו במקום הצורך דליכא ביה לאיסור זה דנתיצה דלא תעשון כן לה' אלוקיכם כגון שסותר ע"מ לבנות באותו מקום ביהכ"נ אחר ג"כ אסור, יא וטעמא הוי או משום פשיעותא שיארע אונס ולא יבנו את הביהכ"נ החדש במקומו, או משום צלותא שלעת עתה לא יהיה מקום להתפלל. ונפ"מ בין ב' טעמים אלו הוא כשיש מקום להתפלל דבכה"ג איכא רק משום פשיעותא, ולהלכה נקטו הראשונים דטעמא הוי משום פשיעותא, עי' בדברי הרמב"ם (פי"א דתפילה הי"ב) והרי"ף במגילה פרק בני העיר (דף ח ע"א בדפי הרי"ף) ובדברי הרא"ש בפסקיו לבבא בתרא שם (פ"א סי' ד), וכ"פ נמי מרן בשו"ע (רס"י קנב). ע"ש. (אמנם עי' באור זרוע הגדול הל' ביהכ"נ (סי' שפה) שפסק טעמא משום צלויי ולא משום פשיעותא. ע"ש. מ"מ מרן נקט כתלת עמודי ההוראה דטעמא משום פשיעותא). והוא אשר בעינן התם בגמ' ובבא בן בוטא היכי אסביה עיצה להורדוס למסתרי לביהמ"ק ולבנות אחר מהודר במקומו, ותירצה הגמ' דהיינו או משום דחזי ביה תיוהא, או משום דבמלך לא חיישינן לפשיעותא.

והנה יוצא נ"מ בין ב' טעמים אלו שהביאה הגמ' בענין הורדוס, דלפי טעמא בתרא דבמלכא לא חיישינן לפשיעותא, משמע דכל כהאי גוונא דליכא פשיעותא שרי למסתרי לביהכ"נ אפילו במקום דלא חזו ביה תיוהא, אלא כל סתירה שהיא לצורך מסויים אפילו שהסתירה היא ע"מ לבנות ביהכ"נ חדש ומהודר דומיא דהתם בהורדוס שסתר לביהמ"ק הישן ע"מ לבנות במקומו חדש נמי שרי, ועי' בשו"ת משאת בנימין (רס"י לג) ד"ה ואשר בא בשאלה אם וכו', שג"כ ביאר בפשיטות נ"מ זו דלטעמא דמלכא שאני מותר לסתור הביהכ"נ אף בדלא חזו ביה תיוהא. ע"ש. וכ"כ גם החיי אדם (כלל יא סעיף לב) דלתרוץ בתרא דהגמ' דאמרינן דמלכותא לא הדרא, משמע דאע"ג דלית ביה תיוהא מותר לסותרו, ואע"ג דסתירת אבן מביהמ"ק הוא מדאוריתא כיון שאינו עושה דרך השחתה מותר. ע"ש. וראה גם בדבריו בחכמת אדם (כלל פו סעיף טו). ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת עולת יצחק ח"א (סי' לב אות ב) ד"ה וכן. ע"ש. וזה פשוט. [וצ"ע לפ"ז דהיום שעושים לפני הבניה חוזה עם קבלן כמנהג המדינה, ונותנים לו כסף מוכן עבור הבניה עם ערבויות שונות וקבלת קנסות וכו', אולי יש לומר דהוי כדין מלכא דלא הדר, ולכן שרי בכה"ג להרוס את ביהכ"נ ע"מ לבנות אחר במקומו. איברא דיש לומר דעדין לא חשיב כמלכא דאי אמר עקר טורי לא הדר דהיינו משום כבודו אבל הכא על אף הכל יכול לחזור בו וכו', ועי' היטב בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' טז). ע"ש. ושו"ר הלום בשו"ת מנחת יצחק ח"ח (סי' יג ד"ה והנה כפי) שכתב שם בתורף התשובה בעובדא דהתם שרצו לסתור הביהכ"נ ע"מ לבנות חדש במקומו, דכיון דהמגרש שבונים עליו שוה בכפל מהוצאות הבנין החדש א"כ אפשר לשעבד אותו באופן חוקי ועי"ז לא חיישינן לפשיעותא. יעו"ש. ועכ"פ בנידון הנז' עוד צ"ע].

אולם לפי טעמא דחזי ביה תיוהא יוצא, דאסור לסתור ביהכ"נ בכל גווני גם במלכא וכיו"ב, ורק היכא דחזו ביה תיוהא וקלקול שרי. והנה בענין תיוהא ביאר רש"י בבבא בתרא (שם) ביקוע שיהיה מזומן ליפול, וראה גם בנמוק"י ב"ב שם (דף ב ע"א בדפי הרי"ף) שג"כ ביאר כיו"ב, תיוהא, בקע שיהיה מזומן ליפול מחמת אותו ביקוע. וגם הר"ן בהלכות במגילה (פרק בני העיר דף ח ע"א בדפי הרי"ף) כתב כיו"ב, אבל חזי בה תיוהא, דבר רעוע סתר ובני דסכנתא היא [שיכול ליפול]. ע"ש. וראה בדברי המאירי בב"ב (שם) שג"כ ביאר כעין זה, שנראה בה בקעים וחושש שמא תיפול. ע"ש. וכן מתבאר כעין זה גם מדברי הרמב"ם (פי"א דתפילה הי"ב) ודברי מרן בשו"ע או"ח (רס"י קנב) שכתבו, חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול וכו'. ע"ש. ומשמע מכל האי, דהאי תיוהא היינו שהכתלים עומדים ליפול ובכה"ג הוא דשרי למיסתריה הא לאו הכי לא. אולם עי' בפי' רבינו גרשום בב"ב (שם), שפירש תיוהא, ריעוע או סדק. ע"כ. דמשמע דאף שהוא סדק בעלמא שאין בו חשש של נפילת הכותל נמי שרי. ומ"מ הצד השוה שבכולם, דהיינו דוקא שיש קלקול כל שהוא בגוף בנין הכותל אז שרי למיסתריה, אבל כל כי האי דנידון דידן, שלא נמצא שום ריעוע וסדק בגוף הבנין, אלא כל הענין הוא שרוצים להגדיל ולהרחיב את מקום ההיכל, ונמצא שאין הסתירה באבני ביהכ"נ לצורך תיקון יסודותיו ובנינו אלא רק ע"מ להגדילו וליפותו, ואה"נ דיהיה אסור. וכאמור דהיינו הנ"מ בין הני תרי טעמי דאמרינן בהורדוס אי משום תיוהא או משום דמלכא שאני, בכה"ג שרוצה לסתור הביהכ"נ ע"מ לבנות יותר גדול ויפה ממנו דלטעמא דתיוהא אסור דהרי התם כשבנו את הבנין החדש עשוהו יפה מן הראשון ואפ"ה לא הספיק לגמרא האי טעמא והוצרכו לומר דהוא משום תיוהא שמצאו בו איזה קלקול, וש"מ דליפותו בעלמא עדין לא חשיב כתיוהא. וק"ל. והנה בדברי הרמב"ם ומרן מבואר דנקטי רק להאי טעמא דתיוהא, שהרי הרמב"ם (בפי"א דתפילה הי"ב והי"ג) כתב, אין סותרין ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונים אחר ואח"כ סותרין זה וכו', במה דברים אמורים שלא חרבו יסודותיו או שלא נטו כתליו ליפול, אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרב. ע"כ. וגם מרן בשו"ע או"ח (רס"י קנב) נקט רק להאי טעמא דאם חרבו יסודותיו שרי להרוס הביהכ"נ ולבנותו שוב אבל כהראשון חזק אסור. ע"ש. ולהאי טעמא דמלכא שאני לא הזכירו כלל, וגם מרן בב"י (שם) לא הזכירו כלל, וממילא לכאורה יוצא, דרק היכא דחזו תיוהא יהיה מותר לסתור ע"מ לבנות, הלא"ה אסור, אפילו שדעתו לסתור ע"מ להגדיל ולהרחיב כהא דנידון דידן, כיון שאין כאן קלקול וסדק. וק"ל.

אלא דהנה הרא"ש בפסקיו לבבא בתרא שם (פ"א סי' ד) כתב וזה לשונו: והנ"מ דלא חזי ביה תיוהא, אבל היכא דחזי ביה תיוהא סתר ובני, וכן כל בנין שאי אפשר לבנותו בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין, כי הא דרב אשי חזי תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפוריה להתם וכו'. ע"ש. ומדבריו אלו של הרא"ש מתבאר, כי לעולם הא דאמרינן בגמ' דאי חזי ביה תיוהא דשרי למסתריה לאו דוקא תיוהא ממש, אלא ה"ה כל כיוצא בו כי הא דרוצים להרחיב את ביהכ"נ לצורך המתפללים, וצריכים לסתור הכותל הקיים תחילה כדי שיוכלו להגדילו, דאה"נ דשרי. וא"כ לפ"ז צ"ל דדוקא כדי ליפותו לא חשיב תיוהא, אבל לצורך הגדלתו והרחבתו כגון שאינו מכיל את כל המתפללים הא הוי נמי כתיוהא. וק"ל. (וראה נמי בדברי הפרי מגדים הל' ביהכ"נ (סי' קנב באשל אברהם סק"ג) שהביא את דברי הרא"ש הללו לדינא. יעו"ש). והלום ראיתי ג"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' א) שהביא את דברי הרא"ש הללו ללמוד ממנו לנידון דידיה שרצו לבנות ביהכ"נ חדש במקום ביהכ"נ הישן ולהגדילו יותר מהביהכ"נ הישן שהיה עד עתה, ולצורך זה צריך לסתור הישן קודם כדי לחזק את היסודות ולבנות עליו את החדש, אולם ביהכ"נ הישן הוא עדין חזק ויציב ונמצא דכל הסתירה היא רק ע"מ להגדילו לביהכ"נ אם שרי, ולאחר שהביא שם את דברי הרא"ש הנ"ל כתב, והרי מבואר מדבריו דאם א"א לבנות בענין אחר שרי לסתור הביהכ"נ, ולא דמי לסותר ע"מ לבנות באבנים אלו במקום אחר דאסור, משום דאפשר באבנים אחרות, משא"כ בנידון זה שא"א לבנות בענין אחר כלל, כי צריך את גוף המקום שכאן וממילא שרי. והא דנקט הרא"ש כגון להרחיב, לאו דוקא בסותר כותל אחד דעתו להקל אלא לדוגמא נקט, ועיקר החילוק הוא בין היכי דא"א לבנות בלא סתירה כי צריך את המקום הזה, לאפשר לבנות בלא סתירה. אלא דכתב שם מהרש"ם לתמוה ע"ז, דא"כ מאי פריך הש"ס בב"ב שם מהא דהורדוס, ובבא בן בוטא היכי נסביה עיצה למיסתריה את ביהמ"ק וכו', ומשני דתיוהא חזי ביה, תיפוק ליה דהתם לא היה אפשר לבנות בענין אחר וממילא לא קשה מידי. ותירץ דיש לומר דהתם לא הרחיבו כלל את הבנין החדש דהרי היה הכל במידה והכל בכתב מיד ה', אלא רק דרצה ליפותו ובכה"ג אסור לסתור גם בכה"ג שא"א בענין אחר, אבל היכי דרוצה להרחיבו משום דהמקום צר הוי כחזו ביה תיוהא ושרי. וכן מוכח נמי בתשובת משאת בנימין (סי' לג) באמצע התשובה דמפני קטנה דמי לתיוהא. עכת"ד דברי מהרש"ם. ע"ש. [ובפשטות כוונתו למש"כ המשאת בנימין שם, כשסותרין ביהכ"נ מפני תיוהא או מפני קטנה וכו', ומשמע מיניה דב' ענינם אלו שווים הם. וק"ל].

וא"כ מדבריו אלו של מהרש"ם מתבאר, דאע"ג דאמרינן דאסור לסתור ביהכ"נ שאין בו תיוהא אפילו ע"מ לבנות חדש, הנ"מ דוקא היכא שמה שהוא סותרו הוא להשתמש באבנים שבו לבנות בהם במקום אחר, אבל כל שצריך את גוף המקום הזה בדוקא, וסותר את הקיים ע"מ לבנות במקומו את החדש, ובדעתו להרחיב את החדש יותר מהישן אה"נ דשרי. וא"כ הא דשרי לסתור הביהכ"נ לאו דוקא בדחזי ביה תיוהא דסותרו ע"מ לבנותו, אלא ה"ה נמי בכה"ג שרוצה להרחיבו. [וכן ראיתי שכתב כיו"ב גם מהר"י אסאד בתשובותיו חאו"ח (סי' כח כט) דאם ביהכ"נ צר מלהכיל את כל התפללים מותר לסותרו ע"מ לבנות במקומו חדש יותר רחב וגדול. ע"ש. וכ"פ נמי בשו"ת תשורת ש"י (ח"א סי' קפב). ע"ש]. וע"ע במשנ"ב (סי' קנב סק"ב) שכתב, דהא דאסור למיסתר לביהכ"נ לא מבעיא דאם אין דעתו לבנותו אח"כ כלל דאסור, אלא אפילו אם סותרו כדי לבנות אחר במקומו, אפילו אם דעתו לבנותו עתה בגודל פאר ויופי נמי אסור. ע"כ. ובשער הציון (שם אות ד) כתב, דזה מוכח מבנין הורדוס דס"ד דהש"ס שם דאסור אי לאו דחזי ביה תיוהא. ע"ש. ולפי הנ"ל נראה לבאר בדבריו אלו של המשנ"ב דמאי דנקט "בגודל פאר ויופי" דאסור אף לצורך זה לסתור הביהכ"נ בדוקא הוא דנקט והיינו כמבואר בדברי המהרש"ם, דהיכא דרוצה לסתור את הבנין הקיים ע"מ לבנות ביהכ"נ חדש במקומו בלא להרחיבו יותר מהבנין הראשון שהיה עד עכשיו אלא רק רצונו לפאר אותו יותר בהא הוא דאסור, אבל אה"נ במקום שרוצה לבנות במקום הביהכ"נ הקיים ביהכ"נ יותר גדול ומורחב כדי שיוכלו להכנס בו עוד מתפללים, ואינו יכול לבנותו אלא אם כן יסתור את הקיים שרי, [ובפרט במקום שרוצה להרחיבו רק מצד אחד וצריך לסתור עבור זה כותל אחד], מכיון שבלא"ה לא יוכל לבנותו. וזהו ג"כ מה שהביא הראיה (בשער הציון) מהורדוס, דהא התם רצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הקיים והבנין החדש לא יעלה בגודלו על הבנין הקיים כי הכל בכתב מאת ה' גודל הבנין ומקומו, אלא רק יעלה עליו בפאר ויופי כדביאר מהרש"ם, ולהכי לא שרי לסותרו אלא רק אי חזי ביה תיוהא. וק"ל.

ושו"ר בדברי המשנ"ב בביאור הלכה (שם), ד"ה דינא הכי, שעמד על דברי הרמ"א שם שכתב, דאסור לסתור הביהכ"נ עד שיבנו החדש, וה"ה אם רצו לסתור רק כותל אחד להרחיבו נמי דינא הכי הוא, דבונים החדש בצד הישן ואח"כ סותרים הישן. והאי דינא הביא הרמ"א בדרכי משה מהרמב"ם ורבינו ירוחם והעיר ע"ז בביאור הלכה וז"ל: וקצת פלא על הר"ר ירוחם שלא הזכיר כלל דעת הרא"ש [היינו הרא"ש הנ"ל בבבא בתרא], דמשמע ממנו להיפך, דהיכא דרוצה להרחיבו וא"א בלא סתירת הבנין דשרי לסותרו, שאין דרכו כן בחיבורו בכל מקום [כלומר דהרי הר"ר ירוחם הוא תלמיד הרא"ש ז"ל, ואזיל בשיטתו תמיד ומזכיר את שיטתו, וכבר כתבנו מזה בס"ד בדוכתי טובא] ולולא דמיסתפנא הוה אמינא דחילוף שורות יש בדברי הר"ר ירוחם, ודין זה ד "וכן להרחיבו" צ"ל אחר תיבת "לאלתר" והכל מיושב. ע"ש. ולפ"ז אדרבה יהיו דבריו של ר"י ממש כדברי הרא"ש, דזה דומה לתיוהא ושרי, וכדרך הר"י בכל מקום שהם כדברי הרא"ש רבו. אלא דעדיין מדברי הרמב"ם מתבאר דע"מ להרחיב הביהכ"נ אסור ודלא כהרא"ש שמתיר בכה"ג, אולם אפשר דלדינא לא פליגי כלל הרמב"ם והרא"ש, דכוונת הרמב"ם היינו בדאפשר בלא"ה אבל כשביהכ"נ קטן המכיל את כל המתפללין שם, וא"א לתקנו אלא א"כ יסתור מתחילה כל הבנין שרי דהוא כעין תיוהא דשרו רבנן, וכדעת הרא"ש. אמנם התשב"ץ (ח"ב סי' קע) סתם שם ג"כ דלהרחיבו אסור כדברי הרמב"ם, ומשמע שם קצת דבכל גווני אסור כפשטות לשון הרמב"ם. עכ"ל הביאוה"ל. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של המשנ"ב (בביאור הלכה) גופיה, דמצדד לומר דכל היכא שרוצים להרחיב את ביהכ"נ שיוכלו כל המתפללים להכנס בו וא"א לבנותו אלא א"כ יסתרו את ביהכ"נ הקודם דאה"נ דשרי, ועוד נמי מבואר בדבריו דאיידי דמזרעא דאהרון קאתי עביד עובדא דאהרן לעשות השלום במרומיו, והגדיל לעשות עימנו לומר דאף בדעת הרמב"ם יש לומר כן דשרי כל כה"ג שרוצה להרחיבו וליכא בהא פלוגתא בין הרא"ש להרמב"ם, דמר קאמר חדא ומר חדא ולא פליגי, דהרמב"ם שאסר אפילו בע"מ להרחיב עד שיבנה קודם את הכותל החדש היינו בדאפשר עדיין להתפלל בביכ"נ זה בלא להרחיבו, והרא"ש שהתיר מיירי שהביהכ"נ צר מהכיל את כל המתפללים דכל כה"ג דא"א חשיב כנפל ביה תיוהא ושרי למסתריה לכו"ע תיכף ומיד בלא שיבנה קודם את החדש. וכן מצאתי כיו"ב מעט בדברי הכתב סופר בתשובותיו (חאו"ח סי' טז) שכתב נמי כיו"ב דשרי לסתור הביהכ"נ הקודם ע"מ לבנות חדש גדול ממנו כיון דכל כי האי שצריכים לסתור ע"מ להרחיבו אין מי שיאסור דחשיב כאית ביה תיוהא ומותר לסותרו, ובתנאי שישכרו שיהיה להם מקום אחר קבוע להתפלל בו וכו', מכיון דנפישי ביה גברא ואין מי שיאסור בזה כיון דחשיב כתיוהא. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה נמי דכל שהמקום צר מהכיל ממש המתפללים שרי לכו"ע. וק"ל.

[ובהא דכתב המשנ"ב דלעולם יש לומר דרבינו ירוחם ס"ל כדעת רבו הרא"ש ז"ל דכל שעושה זאת לצורך הרחבה חשיב כחזי ביה תיוהא כיון דא"א ושרי, עי' בשו"ת אריה דבי עילאי (חאו"ח סי' ג) שג"כ כתב שם כיו"ב לאחד את דברי הרא"ש ור' ירוחם, וציין שם נמי דבשו"ת משאת בנימין (סי' לג) מבואר ג"כ כדברי הרא"ש דכל שעושה ע"מ להרחיב הביהכ"נ שרי לסתור דהוי כתיוהא, ומזה תמה נמי על הפמ"ג (סי' קנב בא"א סק"ג) שכתב, דאם הביהכ"נ קטן מהכיל את המתפללים יש לצדד להחמיר, דכיצד זה שכתב להחמיר, כיון שההיתר מפורש בדברי הרא"ש. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק חלק ח' (סי' יג) ד"ה אמנם, שעמד נמי על דברי המשנ"ב בביאור הלכה (הנ"ל) שכתב דמתשובת הרשב"ץ (ח"ב סי' קע) מבואר דפסק בפשיטות כדעת הרמב"ם ומשמע מיניה דבכל גווני אסור לסתור הביהכ"נ כפשט לשון הרמב"ם, כלומר דאף באופן דאי אפשר בלאו הכי נמי אסור. והביא שם המנח"י את דברי התשב"ץ וביאר אותם דלעולם יש לומר דאף איהו אודויי אודיי דאם ביהכ"נ צר מלהכיל את כל המתפללים חשיב כחזי ביה תיוהא ומותר לסותרו ואח"כ לבנותו, והעלה שם כן גם לדינא. ע"ש. וראה גם בדבריו בחלק א (סי' קיח אות ד) שהביא שם נמי כיו"ב מס' תורת חיים דאם הביהכ"נ קטן מהכיל את המתפלים חשיב כחזו ביה תיוהא. ע"ש. וראה נמי בשו"ת חת"ס חאו"ח (רס"י לג) דמבואר בדבריו נמי דבדלא אפשר חשיב כתיוהא. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' סה) ובשו"ת שבט סופר חאו"ח (סי' לט). ע"ש. וראה נמי בס' אמרי משה הל' ביהכ"נ (סי' קנב בציונים אות טז). ע"ש].

ועתה ראיתי ג"כ בדברי הרב כף החיים סופר (סי' קנב סק"ב) שהביא את לשונו של הרמב"ם (בפי"א מהל' תפילה הי"ב) שכתב, אין סותרין ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונים אחר ואח"כ סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו, ואפילו כותל אחד ממנו בונה הישן בצד החדש ואח"כ סותר הישן. עכ"ל. וביאר הרב כף החיים, דר"ל לא מבעיא אם רוצים לבנות במקום אחר דאין לסתור את זה עד שיבנו האחר, אלא אפי' אם רוצים לבנות במקומו דלא אפשר אם לא יסתרו אותו אפ"ה אין לסותרו אם לא יבנו אחרת. ולא מבעיא כולו, אלא אפילו כותל אחד ממנו לא יסתרו עד שיבנו החדש אצלו, ואח"כ יסתרו הישן. וזהו דוקא אם רוצים לסתרו כדי להרחיבו או לנאותו בבנין היותר נאה וחזק, אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כתליו ליפול, סותרין אותו מיד כמש"כ אח"כ. ונראה דבזה צד השני שכתב הרמב"ם, שרוצים לסתרו ולבנות במקומו כדי להרחיבו או לנאותו בבנין היותר נאה וחזק להגדיל כבוד ביהכ"נ, ואין יכולת בידם לבנות אחר, וגם את זה כ"א דוקא לתקן את זה אם יש להם ביהכ"נ קבוע חוץ מזה להתפלל בו בתמידות, או לשכור בית ע"מ להתפלל בו בתמידות עד שיגמרו בנין של ביהכ"נ הזו, אפשר להקל ולסמוך על המתירים שכתבנו באות הקודם כיון לא אפשר בענין אחר. עכ"ד. ע"ש. ובפשטות כוונתו בזה לדברי הט"ז (בסי' קנב סק"א) שעמד לבאר דאע"ג דנקטינן דאסור לסתור ביהכ"נ מטעמא דפשיעותא ואמרינן בגמ' דאיכא בנייהו בין טעמא דצלויי ובין טעמא דפשיעותא דאיכא דוכתי לצלויי, היינו דוקא כשהוא מקום תפילה עראי, אבל לעולם כל שיש להם ביהכ"נ קבוע אחר כו"ע מתירים גם מ"ד משום פשיעותא. כי הרי הר"ן ביאר דלמ"ד משום פשיעותא, היינו שיתרשלו מלבנותה ובימים שבנתיים לא יהיה להם מקום קבוע להתפלל, אבל אה"נ היכא שיש להם מקום קבוע להתפלל, שרי גם להאי טעמא דפשיעותא, כיון דלפשיעותא שלא יבנו לעולם ליכא מאן דחייש לזה, ועמד לבאר שם, שכן יש לבאר נמי בדברי הרמב"ם הטור והב"י דכל שיש להם ביהכ"נ קבוע שרי לסתור הביהכ"נ לכו"ע. ע"ש. והביא הרב כה"ח (שם סק"א) את דברי הא"ר (שם סק"א) שכתב, דדעת מרן בשו"ע היא כהט"ז דכל שיש להם ביהכ"נ קבוע שרי לסתור את הביהכ"נ הקיים ולבנות החדש, אולם כתב ע"ז דאין נראה כן מהפוסקים הרב מטה יהודה עייאש (שם סק"א) והמאמ"ר (שם סק"א) והנהר שלום (שם סק"א) שהאריכו לדחות את דברי הט"ז, ומבואר מדבריהם דאין דעתם מסכמת שדעת מרן היא כדברי הט"ז ולעולם אפילו שיש כמה בתי כנסיות קבועות בעיר אסור לסתור את הביהכ"נ הקיים עד שיבנו את החדש במקומו. ע"ש. וממילא זהו אשר רצונו של הרב כה"ח לומר, דבמקום שרוצים לבנות ביהכ"נ חדש ומפואר במקום הקיים או להגדיל אותו ואינם יכולים לבנותו במקום אחר, ולכן רצונם לבנותו במקום ביהכ"נ הקיים, יש לצרף בכה"ג את דעת הט"ז הנ"ל, דכל שיש ביהכ"נ אחר הקבוע שרי לסתור את הביהכ"נ הקיים, וממילא שרי לסותרו לזה ע"מ לבנות במקומו את הביהכ"נ החדש שיעשוהו יותר גדול ומפואר. ועכ"פ עולה לכאורה מכלל דבריו אלה של הרב כה"ח דנקט בדבריו דאף "כדי להרחיבו" לא שרינן רק בצירוף דעת הט"ז ובלא"ה לא, משמע דהרחבת ביהכ"נ לא חשיב כתיוהא ודלא כהפוסקים הנ"ל שכתבו דכל שעושה להרחיב הבית הכנסת כיון שהמקום צר מהכיל את המתפללים חשיב תיוהא. אולם עדיין יש לבאר דהכה"ח מיירי בגוונא שאין המקום צר מהכיל את המתפללים שיש עתה אלא מרחיבו לרווחא דמילתא שיוכל בעת הצורך להכיל את כל המתפללים שיבואו להתפלל וא"כ הא הוי כמ"ש בנודע ביהודה בתשובותיו מהדו"ת (חאו"ח סי' יט) דמה שבימים נוראים המקום דחוק וצר בביהכ"נ זה לא חשיב כתיוהא. ע"ש. דבכה"ג שהמקום צר מהכיל את כל המתפללים שבביהכ"נ הבאנו כבר לעיל דברי הכתב סופר בתשובותיו (חאו"ח סי' טז) שכתב דכל כי האי שצריכים לסתור ע"מ להרחיבו אין מי שיאסור דמכיון דנפישי ביה גברא חשיב כתיוהא. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה נמי דכל שהמקום צר מהכיל ממש המתפללים כו"ע מודו דשרי. וכן הוא מבואר נמי בדברי הביאור הלכה הנ"ל (סי' קנב ד"ה והאי דינא) דכשהמקום צר מהכיל המתפללים ולכן מרחיבים אותו כו"ע מודים דשרי כיון דחשיב כתיוהא. ולכן נראה להעמיד טפי את שיטת הרב כה"ח דהיא בכלל דעת שאר הפוסקים דכל שמרחיבים המקום כיון שהוא צר ממש שרי לכו"ע, דחשיב כתיוהא ואין מ"ד שאוסר בזה. וק"ל.

וע"ע בדברי מהרש"ם הנ"ל בתשובה (ח"ה סי' א) בד"ה ובעיקר ספק ב' וכו' שגם הוא צירף את דעת הט"ז הנ' לחידושו שחידש שם והעלה כדברים הנ"ל דכל שהוא רוצה לסתור את הביהכ"נ הקיים ע"מ לבנות במקומו ביהכ"נ חדש גדול יותר שרי, וכתב שדעת הט"ז הנ"ל חזי לאצטרופי כל שיש ביהכ"נ אחר בעיר דשרי לכו"ע לסתור הקיים ע"מ לבנות במקומו חדש, ובפרט שבדברי האור זרוע הגדול בהל' ביהכ"נ (סי' שפה) מבואר דפוסק להלכה כמ"ד דהוא משום צלויי ולא משום פשיעותא, וממילא כל היכא דאית להו מקום להתפלל בו שרי לסותרו. ע"ש. וע"ע בדברי מהרש"ם בדעת תורה (סי' קנב ס"א) ד"ה אבל אם חרבו יסודותיו וכו', שג"כ עמד לבאר שם כדבריו בתשובה הנ"ל, והניף יד קודשו בזה שוב, דכל אשר צריך לסתור הביהכ"נ הקיים ע"מ לבנות במקומו כאן יותר ברוחב שרי לסותרו, וכמבואר בדברי הרא"ש דכל כי הא חשיב כתיוהא דשרי למיסתר, והביא שם שכן מוכח נמי מתשובת המשאת בנימין (ומש"כ שם שהוא בסי' רג הוא ט"ס, וצ"ל סי' לג, כי בודאי לתשובה זו כוונתו, וכמבואר נמי מדבריו בתשובה הנ"ל), דאם הביהכ"נ קטן מלהכיל את כל המתפללים שרי לסותרו ע"מ לבנות במקומו אחר גדול ממנו, והזכיר שם שגם בשו"ת אריה דבי עילאי (חאו"ח סי' יג) מבואר דשרי לסתור ביהכ"נ שנתרועעו יסודותיו על אף שיכול להתקיים כך עוד איזה זמן, וגם כיון שרוצים להגדיל העזרת נשים, והעלה בזה להקל לסותרו כהא דמבואר ברא"ש דלצורך להרחיב שרי. ע"ש. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' טז) שכתב נמי כיו"ב דשרי לסתור הביהכ"נ הקודם ע"מ לבנות חדש גדול ממנו כיון דכל כי האי שצריכים לסתור ע"מ להרחיבו אין מי שיאסור דחשיב כאית ביה תיוהא ומותר לסותרו, ובתנאי שישכרו שיהיה להם מקום אחר קבוע להתפלל בו כי יש לצרף כאן את דעת הט"ז, ואע"ג דהטור השו"ע והרמ"א לא כתבו האי היתרא דאם יש להם ביהכ"נ אחר שרי, מ"מ יש לסמוך ע"ז כיון שרוצים להרחיב הביהכ"נ מכיון דנפישי ביה גברא ואין מי שיאסור בזה כיון דחשיב כתיוהא. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi