*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, הערות סימן יד הערה יא
ובאמת לפי דברים אלו דאמרינן שיש
כאן ב' דינים נפרדים, יש ליישב מה שהביא בס'
כרם יעקב (סי' ז דף סא ע"ב) תשובה
מחד מבתראי שבתורף דבריו עמד להעיר על דברי
הכסף משנה (בפ"א דבית הבחירה
הי"ז) שכתב לבאר דכל נותץ ע"מ לתקן שרי, ומוכח משם
דשרי אף שלא יתקן תיכף ומיד בעת
הנתיצה אפילו שיתקן לאחר זמן. וזה צ"ע קצת דהא
בגמ' דמגילה (כו ע"ב) וב"ב
(ג ע"ב) אמרינן, דלא לסתור איניש ביה כנישתא עד דבנו
בי כנישתא אחריתא משום פשיעותא וא"כ
למה לא נחוש לנתוץ דבר מביהכ"נ שיתקנו אח"כ
שמא יארע מכשול שלא יוכל לתקן. עכת"ד.
ע"ש.
ובפשוטם של דברים יש ליישב לפי
המבואר כי ב' דינים נפרדים יש כאן, חדא מדאוריתא,
דהוא עצם ענין איסור נתיצת ביהמ"ק
וביהכ"נ, ועוד איסור שהוא מדרבנן, שאפילו
במקום שמותר לנתוץ האבנים כיון
שאינו בדרך השחתה כגון שרוצים לבנות אחר במקומו
מ"מ יש איסור דרבנן שלא
לסותרם משום פשיעותא שמא לא יבנוהו שוב, וממילא מיושבים
הדברים היטב, דהא מאי דמיירי מרן
בכסף משנה קאי על דברי הרמב"ם דהתם שמדבר מעצם
דינא דאוריתא דאיסור הנתיצה הוי
משום לאו ד "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", ובהא
קאמר מרן בכסף משנה דכל שאינו
עושה דרך השחתה ליכא ביה להאי לאו דאורייתא, ואה"נ
זה הוי אפילו שיהיה בדעתו לבנותו
לאחר זמן כיון דסו"ס עצם הנתיצה עתה היא לצורך
התיקון ליכא ביה להאי לאו. ודו"ק.
אולם האי דינא דהגמ' דמגילה וב"ב ושהובא בשו"ע
או"ח (רס"י קנב) דלא
ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי דחיישינן
לפשיעותא וכו' הוא דינא דרבנן
דקאמר ליה רב חסדא בתוספת על דינא דאוריתא, כלומר
שאפילו בנותץ ע"מ לתקן שאין
לאיסור זה דדאורייתא, מ"מ חיובא רמי לדאוג שלא תפסק
התפילה ולכן יש לבנות קודם את
המקום החדש ורק לאחר מכן להרוס את הישן. וא"כ
הדברים מיושבים שפיר, כי ב' דינים
אלו יפרדו לשני ראשים, וב' דינים נפרדים הם
שלפי דינא דאורייתא כל שנותץ ע"מ
לחזור ולבנות שרי אפילו שיבנה לאחר זמן והכס"מ
מיירי לדינא דאורייתא דעלה הרמב"ם
קאי התם. וק"ל. וכן מצאתי עתה כיו"ב בשו"ת
עולת יצחק ח"א (סי' לב אות ב
ד"ה ולפי) שכתב שם מדנפשיה דכל שהמטרה בהריסה אינה
אלא בעבור התיקון שרי וליכא קפידא
משו"ה לתקנו מיד, דמה לי אם יתקנהו מיד מה לי
אחר זמן סוף סוף הרי לא הוי בהכי
דרך השחתה ובזיון השתא. ע"ש. וראה גם היטב
בדברי החיי אדם (כלל יא סעיף לב) שג"כ
מבואר בדבריו הכי דגבי ענין איסור הנתיצה
מצד לאו דלא תעשון וגו' לא
חיישינן לטעמא דפשיעותא וכו', וכל שנותץ לצורך דאינו
בדרך השחתה מותר. ע"ש.
גם ראיתי הלום בס"ד לגאון
רבינו החח"מ בשדי חמד בכללים (מער' מ כלל יב אות ג)
סוד"ה והשתא וכו', רמז הרומז
על האר"ש לכלל לדברינו אלה, שהביא שם את דברי
הרמב"ם הנ"ל בריש
דברינו שכתב במנין המצוות שבריש ספר היד (סי' סה) להשוות דין
ביהכ"נ וביהמ"ד לביהמ"ק
לענין נתיצה, וכתב דאסור לאבד אותם מלאו דאורייתא ד "לא
תעשון כן לה' אלוקיכם", וקשה
לפ"ז, למה לי להאי טעמא דאמרינן בגמ' דב"ב (ג ע"ב)
משום פשיעה או צלויי בהא דמקשינן
התם על הא דקאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי
כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי
וכו', תיפוק ליה משום סותר ביהכ"נ דהוי כסותר
לביהמ"ק, ותו משמע דהני טעמי
לא הוי אלא מדרבנן ולימא מר איסורא דאוריתא, ועוד
דדבר דאסור ועומד מדאוריתא אין
להם לרז"ל לאוסרו, אי לאו דאיכא בההוא ענינא
שריותא מדאוריתא באיזה צד ואתו
רבנן ואסרו ליה, וא"כ איך יתכן דחז"ל יאסרו סתירת
ביהכ"נ בדבר שאסור מן התורה.
אלא הענין הוא, דמדאוריתא אסור לסתור לביהכ"נ דוקא
כשעושה זאת בדרך השחתה, אבל כל
שעושה זאת לצורך תיקון כל שהוא שלא בדרך השחתה
שרי מדאוריתא, וזה באו חכמים
לאסור אף בכה"ג משום פשיעותא או משום צלויי. ע"ש
בדבריו היקרים. וא"כ דבריו
אלה של השד"ח הם ממש כאשר אמרנו בס"ד דב' דינים
נפרדים לשני ראשים איכא הכא, ודינא
דרבנן בא להוסיף על דין דאורייתא. [וראה גם
בדברי השד"ח אסיפת דינים (מער'
בית הכנסת אות לא) במה שהביא שם מדברי הרב בגדי
כהונה (סי' ד) שגם בדבריו מבואר
דיש כאן ב' דינים נפרדים. יעו"ש]. וממילא הכסף
משנה דמיירי על דברי הרמב"ם
בהל' בית הבחירה (שם) עסיק באיסורא דאוריתא של לא
תעשון וגו', ובהא קאמר דאם עושה
זאת שלא בדרך השחתה, אלא לצורך תיקון שרי,
והיינו אפילו שבדעתו לעשות התיקון
לאחר זמן נמי שרי, דכאמור סו"ס כל כה"ג לא הוי
דרך השחתה. והגמ' דבבא בתרא מיירי
מצד איסור דרבנן, ואינהו חיישי לטעמא
דפשיעותא. וק"ל.
ואמנם אולי בכ"ז היה אפשר
לבאר את כוונת ההערה של הרב הנ"ל בכרם יעקב, דר"ל כיון
דחזינן בגמ' דב"ב דחיישינן
לפשיעותא שלא יבנו את הביהכ"נ האחר, א"כ ניחוש גם אנן
הכא שמא לאחר שינתץ יארע מכשול
שלא יוכל לתקן, וממילא נמצא למפרע שהנתיצה הזאת
היתה שלא לצורך תיקון, וחשיב נותץ
דרך השחתה ואסור, משום דסו"ס כבר לא יגיע לכלל
תיקון. אולם האמת היא דאם זאת
הקושיה, גם את זה יש ליישב, שהרי הא דאמרינן בגמ'
דב"ב התם, דחיישינן לפשיעותא
אין הכוונה היא שלא יבנה אותו לעולם אלא הכונה היא
שלא יבנהו במהרה, וכדכתב להדיא הר"ן
בהלכותיו בב"ב שם (ג ע"ב) וז"ל: וכתבו
האחרונים דהא דחיישינן לפשיעותא
היינו היכא דליכא מקום קבוע להתפלל, דחיישינן
שיתרשלו מלבנותה קצת ובימים
שבנתיים לא יהא להם ביהכ"נ קבוע להתפלל. אבל ודאי כל
שיש להם ביהכ"נ קבוע לכו"ע
שרי, דהא ליכא משום צלויי ולא משום פשיעותא, דאילו
לפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא
מאן דחייש, וראיה מדאמימר ומר זוטרא וכו'. ע"ש.
וראה גם בט"ז או"ח (סי'
קנב סק"א) שפסק כן לדינא, ומשו"ה כתב שם דכל שיש להם
ביהכ"נ אחר שהוא קבוע, שרי
למיסתר את זה הקיים (וכמו שהבאנו לקמן את דבריו,
ודברי האחרונים בזה), והיינו טעמא
דגם למ"ד דאיסור הסתירה בביהכ"נ הוא משום
פשיעותא לא חיישינן לפשיעותא שלא
יבנו בכלל לעולם, דליכא מאן דחייש להא כדביאר
הר"ן. יעו"ש. וממילא
נמי הכא, אם כוונת הרב שם להעיר על הכסף משנה דכיצד שרי
למסתר ע"מ לבנות לאחר זמן
ניחוש שמא לא יבנה, כהא דחיישינן התם בגמ' דב"ב
לפשיעותא, ונמצא דלא היתה הסתירה
לצורך תיקון וממילא חשיב נתיצה דרך השחתה דאיכא
ביה משום לא תעשון וגו'. הא נמי
לא קשיא, שהרי כאמור לא חיישינן לפשיעותא כהאי
גוונא שלא יבנו כלל לעולם אלא רק
שלא יבנו במהרה, וממילא אע"ג דהאי חששא חשיב
איסורה לגבי האי דינא דרב חסדא
דאסור לסתור ביהכ"נ עד שיהיה ביהכ"נ אחר כיון שלא
יהיה להם מקום תפילה, משום דסו"ס
חיישינן שלא יבנוהו במהרה וישארו ללא ביהכ"נ,
משא"כ לגבי איסורא דלא תעשון
וגו' ליכא למיחש מהאי חששא דכיון שסו"ס בודאי
שיבנוהו לבסוף כבר לא חשיב דרך
השחתה אפילו שלא יבנוהו במהרה. ודו"ק היטב. ונמצא
דדברי מרן בכסף משנה מיושבים שפיר
הדק היטב.
[הן אמת כי הנה בכ"ז אולי אפשר לבאר כוונת הקושיא
על הכ"מ ע"פ מאי דחזינן דמבואר
בדברי הרמב"ם (פי"א דתפילה
הי"ג) וברש"י ורבינו גרשום במס' ב"ב (שם) ובטוש"ע
(רס"י קנב) שהם מבארים דמשום פשיעותא היינו "שמא
יארע להם אונס ולא יבנוהו".
ע"ש. ולפי דברים אלה מתבאר
דהחשש הוא שמא בסופו לא יבנוהו כלל. וכן נראה נמי
מדכרי הרמב"ם (שם סוף הי"ג)
שכתב "שמא תדחק השעה וישאר חרב". ע"כ. ומשמע לפ"ז
נמי דמבאר שהחשש לפשיעותא הוא שמא
לא יבנוהו כלל, ודלא כדברי הר"ן (הנ"ל) ושכן
הוא נמי דעת הרשב"א (המובא
בשטמ"ק ובנמוק"י שם) שלפשיעותא שלא יבנוהו כלל לא
חיישינן רק לשמא יתרשלו ולא
יבנוהו מיד. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם ודעימיה דהחשש הוא
שמא לא יבנוהו כלל, אפשר דהיינו
דמקשה הרב הנ"ל על הכסף משנה דכיון דהחשש הוא
שמא לא יחזרו ויבנו את הביהכ"נ
כלל א"כ היכי כתב הכ"מ דכל נותץ ע"מ לתקן שרי
ומשמע אפילו שלא יבנוהו מיד, הרי
למ"ד משום פשיעותא דהחשש הוא שמא לא יחזרו
לבנותו כלל נמצא שבסוף לא יבנוהו והנתיצה
היתה שלא ע"מ לבנות ועובר באיסור דלא
תעשון כן וגו' כיון דהוי דרך
השחתה. וק"ל. אולם אולי היה אפשר ליישב גם זאת דשמא
ס"ל למרן ז"ל דגבי
איסור הנתיצה דלא תעשון וגו' אה"נ אף שלא יבנוהו לבסוף אבל
סו"ס כיון שבעת הנתיצה היה
בדעתו לחזור ולבנות ליכא להאי איסורא, ומשום פשיעותא
היינו איסורא אחריתי שלא יהיה להם
ביהכ"נ להתפלל אבל אה"נ גבי האי איסורא דלא
תעשון וגו' כל שחשב לחזור ולבנות
לא עובר באיסור דלא תעשון אף שלא יבנהו לבסוף
כיון דלא הוי נתיצה בדרך השחתה
שהרי חשב לחזור ולבנותה. ודוחק. וגם הנה ראיתי
עתה בס' עינים למשפט במס' ב"ב
(שם אות ג - ד) שכתב לבאר שם דלפי ביאור הרמב"ם
ודעימיה שחשש פשיעותא הוא שמא לא
יבנוהו לבסוף כלל, יש לומר שהאיסור בסתירת
ביהכ"נ שהזכירה הגמ' להאי מ"ד
הוא עצם הסתירה ומשום גררא דלא תעשון וגו' כיון
שאינו ע"מ לבנות ולכן אפילו
שיש להם ביהכ"נ אחר אסור כיון שזה סו"ס ישאר חרב
ונמצא שסתרו ללא צורך, ולמ"ד
משום צלויי היינו משום שלא יהיה להם מקום תפילה
וע"כ אם יש להם ביהכ"נ
אחר שרי. עכ"ד. יעו"ש. והרי מבואר בדבריו דלמ"ד משום
פשיעותא דחוששים שמא לא יבנוהו
כלל עובר בנתיצה בלא תעשון וגו' אם לא יבנוהו
לבסוף, אף שבעת הנתיצה חושב לחזור
ולבנות, רק לא ברור לו שבודאי יבנוהו. ודו"ק.
ועוד צ"ע]
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi