למעלה
ח) אמנם לכאורה עדין יש להעיר בזה שרצינו לומר דדעת מרן היא לפסוק כהרא"ש בתשובה דלא מתחייב לצדקה במחשבה, והיינו דהביא מרן את דעתו בי"א בתרא, מהא דחזינן בגמ' דנדרים (ז ע"א), דבעינן התם, יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה, והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא. אלא כגון דאמר הדין, ולא אמר נמי, מאי, הדין נמי לצדקה קאמר, או דילמא מאי והדין, לנפקותא בעלמא קאמר, ודיבורא הוא דלא אסקיה. מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב "בפיך" זו צדקה, מה קרבנות יש להם יד אף צדקה יש לה יד, או דילמא לבל תאחר [בלבד] הוא דאיתקש. יש יד להפקר, או דלמא אין יד להפקר. היינו צדקה, אם תמצא לומר קאמר, אם יש יד לצדקה דאין היקש למחצה, הפקר מי אמרינן היינו צדקה, או דילמא שאני צדקה, דצדקה לא חזיא אלא לעניים, אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים. ע"כ. ולפי המבואר בעיה זו אי יש יד לצדקה אי לא, לא איפשיטא. והר"ן (שם) הביא בשם הרשב"א והרמב"ן, דהיות ובעיה זו לא איפשיטא וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא, הכ"נ אזלינן לחומרא [דיש יד לצדקה]. והביא שם שכן מבואר ג"כ בדברי הרמב"ן שפסק דיש יד לצדקה, וכנראה ס"ל בזה כהרמב"ם דכל היכא שאומרת הגמ' אם תמצי לומר הכי נקטינן, וגם כאן אמרה הגמ' את"ל יש יד לצדקה וכו', ולכן פסק הכי. אולם עמד שם הר"ן להקשות על דברי הרשב"א והרמב"ן במה שכתבו דספק ממון עניים הוי ספיקא דאיסורא, והוכיח מכמה מקומות דחזינן מהתם דלא הוי אלא ספיקא דממונא, דאזלינן ביה לקולא לנתבע. ה ונשאר בקושיא זו עליהם. ע"ש. (וראה בדברי רבינו החיד"א בברכי יוסף חיו"ד (סי' רנח סק"ג) במה שעמד שם בארוכה מפי סופרים ומפי ספרים שעמדו ליישב את קושיותיו של הר"ן במס' נדרים שם על הרמב"ן והרשב"א ובמה שעמד לפלפל בדבריהם. ע"ש). וראה גם ברא"ש בפסקיו לנדרים שם (פ"א סימן ג) שג"כ העלה כדברי הרמב"ן והרשב"א דבהיות ובעיא זו לא איפשיטא אזלינן ביה לחומרא, ככל תיקו דאיסורא. ע"ש. וכדברים אלו מבואר ג"כ בנמוקי יוסף (שם) שפסק דהיות ונשארה הגמ' בתיקו, הוי תיקו באיסורא דאזלינן ביה לחומרא. ע"ש. וראה גם בדברי הרי"ף המאירי והריטב"א (שם) שהעלו כיו"ב דהיות וסלקא לה הבעיה בתיקו, אזלינן ביה לחומרא. ע"ש.

וראה בדברי הרמב"ם שכתב (פ"ח דמתנות עניים ה"ב) המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה ולקח סלע שניה ואמר וזו הרי השניה צדקה ואע"פ שלא פירש. ע"ש. ועי' בכסף משנה (שם) שכתב דהא דמבואר מדברי הרמב"ם הכא דחייב היינו משום דס"ל דהאי בעיא איפשיטא בגמ' כיון דאמרינן ביה את"ל יש יד לצדקה וכו' דהרי הרמב"ם ס"ל דכלל גדול הוא דכל את"ל איפשיטא הבעיא. ע"ש. אולם עי' ברדב"ז (שם) שהביא את דברי הסוגיא דנדרים הנ"ל ודהוי בעיא לא איפשיטא וכתב ע"ז ופסקו הפוסקים לחומרא וכן דעת רבינו ונראה משום דהוי ספיקא דאורייתא. עכ"ד. יעו"ש. ומדברי הרדב"ז הללו מתבאר דהוא מעמיד את שיטת הרמב"ם כשיטת שאר הראשונים הנ"ל, דלעולם האי דפסק דאף השניה צדקה לאו משום דפשיטא ליה שכן הוא ההלכה דיש יד לצדקה, אלא אף הוא ס"ל דלא איפשיטא הבעיא וכיון דסלקא בתיקו ספיקא דאיסורא לחומרא. וק"ל. (ועי' בברכי יוסף חיו"ד (סי' רנח סק"ג) שהביא שם את דברי הרדב"ז הללו, ועמד להעיר עליו בזה דמדוע היה צריך לומר כן דהרמב"ם פסק לחומרא וכו' הרי תמיד דעת הרמב"ם היא כסברת הגאונים דכל את"ל פשיטותא היא וכאשר פוסק כן תדיר בחיבורו, ולכן גם כאן ס"ל דבעיא דאם יש יד לנדרים איפשיטא ויש יד. וכאשר כתב כן נמי מרן בכסף משנה לבאר בדעתו של הרמב"ם דס"ל דאיפשיטא הבעיה כיון דאמרינן את"ל וכו', וכאשר כתב כן גם מהר"ש חיון בתשובה (סי' לה) והפר"ח בהגהותיו (פ"ב דמתנות עניים) דהרמב"ם ס"ל דבעיה זו איפשיטא. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בדברי הראב"ן (ריש מסכת נדרים) שכתב שם וז"ל: יש יד לצדקה שאם אמר סלע זה לצדקה וזה, הוי האחר נמי צדקה אע"ג דלא אמר וזה נמי. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה מסתימת דבריו אלו של הראב"ן משמע דס"ל דהאי דפסקינן דיש יד לצדקה לאו משום ספיקא הוא, אלא משום דבעיה איפשיטא. ודו"ק. אולם עי' ברבינו ירוחם (נתיב יט ח"א) שכתב שם: יש ידות לצדקה אע"ג דלא איפשיטא בנדרים (ז ע"א) אזלינן לחומרא כגון אם אמר זה הזוז צדקה וכו'. ע"ש. ומדבריו של רבינו ירוחם משמע דס"ל דבעיא לא איפשיטא וכדעת הרא"ש הנ"ל שהיה רבו, וכבר נודע דרבינו ירוחם כתב ספרו ע"פ דברי הרא"ש וכמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קצ ס"ק יא), ובחו"מ (סי' קפב סק"א). ע"ש. וכ"כ נמי המג"א (בסי' תקנט סק"ח) שכל דבריו של רבינו ירוחם הם בנויים ע"פ הרא"ש. ע"ש. וראה גם ביד מלאכי (כללי שאר המחברים והמפרשים אות יז). יעו"ש. וראה גם מש"כ בזה בספרי מזהב ומפז ע"ס עבודת יוה"כ (עמוד תו). ע"ש. ועוד יש להעיר מעט בענין זה, דהנה כאמור מדברי מרן בכסף משנה עולה דהוא מבאר בדעת הרמב"ם דס"ל דבעיא זו איפשיטא דיש יד לצדקה, אולם עי' בדברי מרן בבית יוסף יו"ד (סימן רנח) ששם כתב לבאר בדעת הרמב"ם דאף הוא סובר כדעת הראשונים הנ"ל דבעיא זו לא איפשיטא והוי ספיקא דאיסורא לחומרא. ע"ש. וצ"ב. ובמקום אחר עמדנו לבאר דכשיש סתירה בדברי מרן בין מה שכתב בב"י למש"כ בכסף משנה כמאן נקטינן. ואכמ"ל).

ונפקא מינה בין ב' הביאורים הנ"ל של הכ"מ ושל הרדב"ז בדברי הרמב"ם יהיה בשאר ספק צדקה דאם אמרינן דהא דפסק הכא הרמב"ם דהוי צדקה משום דאיפשיטא הבעיא א"כ בעלמא בשאר ספק אולי י"ל דלעולם לא הוי צדקה וכדביאר הר"ן משום דהוי ספיקא דממונא דאזלינן ביה לקולא לנתבע, אולם אם אמרינן דהא דפסק הכא דהוי צדקה משום דאיהו ס"ל נמי דסלקא בתיקו וחייב משום דהוי ספיקא דאיסורא דאורייתא לחומרא א"כ בכל ספק צדקה יהיה חייב כיון דהוי ספיקא דאיסורא ואזלינן ביה לחומרא. וק"ל. וע"ע בזה בשו"ת מהרי"ט סוף ח"ב (חחו"מ סי' קכד) ד"ה ועל ספק ממון עניים, ובט"ז יו"ד (סי' רנט סק"ח), ובש"ך (שם סקי"ד), ובחי' הגרשוני (שם), ובשו"ת בני שמואל חיון (ח"ב סי' לה), ובברכ"י יו"ד (סי' רנח סק"ג), ובשיורי ברכה (שם סק"ב), וביד שאול יו"ד (סי' רנט סק"ט וסקי"ד), ובדברי שאול יוסף דעת יו"ד (סי' רמח) ד"ה וכזה, ובשו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב (סי' שטו אות ו) וכן במש"כ בזה עוד שם (סי' שטז), ובקובץ שיעורים (כתובות אות מב) ועוד, מה שכתבו עוד בענין זה ובדברי הרמב"ם האם הא דפסק הכא דחייב לצדקה משום דס"ל דבעיא איפשיטא הוא דיש יד לצדקה או משום דסלקא בתיקו וספיקו לחומרא ונפקא מינא כנ"ל. ואכמ"ל.

ויש לציין כאן ג"כ כי הנה מדברי הר"ן בנדרים הנ"ל חזינן דס"ל במסקנת הגמ' דלא איפשיטא הבעיא וסלקא בתיקו, והנה מדברי הר"ן גופיה בהלכות במס' קידושין (כח ע"ב, דף יא ע"ב בדפי הרי"ף) מתבאר דס"ל דלעולם נקטינן דאיפשיטא הבעיא הנ"ל שאחר דשקיל וטרי התם בענין אלכ"ל בהקדש כתב וז"ל: וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד ממנה לצדקה, דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב "בפיך" זו צדקה וכו', ועוד דבפ"ק דנדרים (ז ע"א) מבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב "בפיך" זו צדקה יש יד או דלמא כי אתקש לבל תאחר הוא דאיתקש או דלמא אין היקש למחצה, ובתר הכי אמרינן ואת"ל יש יד לצדקה וכו', ופסקו הראשונים ז"ל כאם תמצי לומר אלמא סבירא לן דאין היקש למחצה, ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורים כאן ובפרק הנזיקין. עכ"ל. יעו"ש. והרי חזינן הכא מדבריו של הר"ן דהביא בפשיטות את שיטת הראשונים שכתבו דקיי"ל כאת"ל ולא הזכיר כלל שיטת הראשונים דס"ל שנשאר בספק, ונמצא דס"ל דאפשיטא הבעיא. וק"ל. וראה גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (סי' שעט, דף נב ריש ע"ד) שהביא שם בפשיטות את דברי הר"ן הללו בקידושין וכתב דמפורש בדבריו אלה דאיפשיטא הבעיא דהגמ' בנדרים הנ"ל, אולם לא עמד לעורר עליו כלום דלכאורה זה סותר לדבריו הנ"ל בפירושו לנדרים דמהתם משמע דלא אפשיטא הבעיא וסלקא בתיקו. וצ"ע.

ושוב אנהירו לעיינין מן שמיא ומצאתי הלום בס"ד בדברי רבינו החיד"א בברכי יוסף הנ"ל (חיו"ד סי' רנח סוס"ק ג) ד"ה אך אוסיף וכו' שאחר שעמד לפלפל שם מפי סופרים וספרים בקושיות הר"ן על הרמב"ן והרשב"א, הביא את דבריו אלו של הר"ן במס' קידושין, וכתב ע"ז וז"ל: וגברא דשפיר חזי יראה דמסכים הוא ז"ל עם הראשונים דיש יד לצדקה וקשה שהוא בנדרים אסיק דאין יד והכי נקטי האחרונים סברתו. ונראה דמש"כ הר"ן שם בנדרים בסוף ואין יד היינו לפאה דוקא, אבל לצדקה דאיכא את"ל גם הוא מודה, וכן משמע קצת מתחילת לשונו. ומעתה קשה על מהרי"ט (בחו"מ סי' קכד) שכתב דהר"ן נקיט בעיית יד לצדקה לקולא, וכן נראה קצת מאיזה אחרונים דנעלם מהם דברי הר"ן דקידושין הנזכר ודוק היטב כי קצרתי. עכ"ל. ע"ש. והא חזינן דגאון עוזינו מרן החיד"א זיע"א עמד בהערה זו דאיכא סתירה בדברי הר"ן, וס"ל למסקנה כי לעולם אף הר"ן ס"ל דבעיה זו דיש יד לצדקה איפשיטא כיון דאמרינן ביה את"ל, ונקטינן להלכה דיש יד לצדקה וכמתבאר ביתר שאת מדבריו במס' קידושין.

ועכ"פ לדינא פסק מרן ז"ל בשו"ע יו"ד (סי' רנח ס"ב) דהמפריש סלע ואמר הרי זה לצדקה, ואמר על [סלע] אחר וזה, גם השני צדקה. ע"ש. וממילא לפ"ז יש לשאול, דאם איתא דכן הוא, שדעת מרן כדעת הרא"ש דאינו מתחייב לצדקה במחשבה וכנ"ל. הרי הרא"ש ביאר את עיקר טעמו דאינו מתחייב לצדקה במחשבה, משום דאפילו למאי דחזינן בתרומה וקדשים שמתחייב בהם במחשבה מ"מ צדקה הוי חולין, וחולין מקדשים לא ילפינן. וא"כ הרי עד כאן לא הסתפקה הגמ' דנדרים אי יש יד לצדקה או לא אלא משום דאיתקש לקרבנות, וכשם שקרבנות יש להם יד והכא נמי בצדקה. אולם עתה לפי הא דמבואר בדברי הרא"ש דצדקה לעניים היא כחולין, ולהכי לא מתחייב לה במחשבה, הכא נמי היה צריך להיות הדין לגבי האי בעיה דאי יש יד לצדקה, דהיות והוי חולין ולא ילפינן לה מקדשים ממילא אין בה יד. וקושיה זו תקשי נמי על הרא"ש גופיה דלכאורה דבריו סותרים זה את זה, כמבואר, דבענין מחשבה בצדקה פשיטא ליה דצדקה הוי חולין ואין ללמוד עליה מקדשים, אולם הכא בענין יד ספוקי מספקא ליה, דאולי ילפינן ליה מקרבן, ופסק לחומרא.

[ועי' בדברי הגר"א בשו"ע חושן משפט (סי' ריב סקכ"ב) שכתב שם על "יש מי שאומר" בתרא שהביא מרן שם דס"ל דאין מתחייב לצדקה במחשבה והיינו דעת הרא"ש, דהיינו משום דדחינן בגמ' דשבועות חולין מקדשים לא ילפינן. ואח"כ המשיך הגר"א וכתב וז"ל: והר"ן כתב דלפי שיטת הגאונים לפסוק בכל מקום כאת"ל א"כ סלקא הסוגיא בפ"א דנדרים דאין היקש למחצה וצדקה כהקדש לכל מילי, וע"ל ס"ס קצט ועביו"ד סי' רנח ס"ב. עכ"ל. ע"ש. ופשט דברי הגר"א כאן נראה בפשטות לרמוז כאשר אמרנו, דר"ל כי לעולם לפי דברי הר"ן בנדרים הנ"ל (ז ע"א) שכתב לבאר דדעת הרמב"ם היא דבעיא דאם יש יד לצדקה איפשיטא משום דס"ל דכל היכא דאמרינן את"ל איפשיטא הבעיא, ושכן הוא נמי דעת הגאונים, נמצא לפ"ז כי לעולם קיי"ל כצד שתפסה הגמ' דצדקה הוקש לקרבנות לגמרי, ואין היקש למחצה, ולפ"ז דצדקה הרי היא לגמרי כקרבן, וממילא כשם שלענין יד אמרינן דיש יד לצדקה משום דהוי כקרבן, ה"ה גם לענין מחשבה שמתחייב לצדקה ע"י מחשבה כשם שמתחייב לקרבן במחשבה. וזהו בפשטות נראה דכוונתו לומר דהא בהא תליא וכיון דבענין יד אמרינן דיש יד לצדקה דאיתקש לקרבן, ה"ה די"ל דחייב לצדקה במחשבה דומיא דקורבן, וכנראה דמשום הכי ציין על דברי מרן ביו"ד סי' רנח ס"ב דמהא דחזינן התם דפסק דיש יד לצדקה ש"מ דס"ל דהוי כקרבן ולכן י"ל נמי דאע"ג שהזכיר מרן בענין מחשבה בצדקה את ב' הדעות דהמרדכי והרא"ש, לדינא ס"ל כדעת המרדכי דמתחייב במחשבה דומיא דקרבן. וק"ל. ולפי דברי הגר"א הללו יש להוסיף ולחדד את הקושיה הנ"ל, דלכאורה תהוי קשיא בדבריו דאורו של עולם מרן ז"ל דהנה חזינן לעיל שמרן בכסף משנה (פ"ח דמתנו"ע ה"ב) עמד לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהאי בעיא דבעינן התם בגמ' דנדרים אם יש יד לצדקה וכו' איפשיטא כדרכו של הרמב"ם בכל דוכתא דס"ל דכיון דאמרינן את"ל איפשיטא הבעיא, ונמצא לפ"ז דס"ל להרמב"ם דאין היקש למחצה, וממילא הוקש צדקה לקרבן לכל מילי, וא"כ הרי צריך להיות דעת הרמב"ם ז"ל דמתחייב לצדקה במחשבה דומיא דקדשים דכאמור שלפי דעת מרן ז"ל בכס"מ איפשיטא הבעיא דאמרינן אין היקש למחצה, וקשיא כיצד חזינן דמרן ז"ל בבדק הבית יו"ד (סי' רנח) כתב שם דדעת הרמב"ם היא כדעת הרא"ש דאין מתחייב לצדקה במחשבה. ועכ"פ לפי דברינו הנ"ל קושיא זו תיהוי על הרמב"ם אפילו נימא דהרמב"ם פסק בענין יש יד לצדקה דהוי צדקה משום דס"ל כדעת הרא"ש דכיון דסלקא בתיקו אם הוקש צדקה לקדשים או לא ואזלינן לחומרא, וכמו שביאר הרדב"ז הנ"ל (בהל' מתנו"ע פח ה"ב) בדעת הרמב"ם, מ"מ עדין קשיא מדוע הכא בענין יד אזלינן לחומרא דילמא הוקש צדקה לקדשים, ואילו בענין מחשבה פשיטא לן דלא ילפינן צדקה מקרבן ולא מתחייב לצדקה במחשבה, וכאמור דקושיא זו קשיא גם בדברי מרן ז"ל וכן בדברי הרא"ש, ונמצא דקשיא נמי בדברי הרמב"ם].

אמנם אולי יש ליישב את הדברים ולומר, דהתם בתשובה בא הרא"ש ללמוד את דין מחשבה בצדקה מקרבן בלימוד דמה מצינו שהוא בנין אב (עי' רש"י שבת (כו:) ד"ה ופרט, ובב"ק (סג:) ד"ה היקשא), דומיא דרצתה הגמ' בשבועות (כו ע"ב) ללמוד דין מחשבה בשבועה מדין קרבן בתורת בנין אב, ובהא כתב הרא"ש, דכשם שפירכא הגמ' התם חולין מקדשים לא ילפינן הכ"נ בענין צדקה י"ל הכי, והיינו משום דדכאמרו עיקר הלימוד הוא בבנין אב, וקיי"ל דמשיבים על בנין אב וסותרים אותו אם מוצאים בהמלמד חומרא שאין בהלמד כשאנו רוצים ללמוד דין חמור מהמלמד כמבואר בגמ' דזבחים (נ ע"א). ע"ש. והכ"נ בהא דאמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן, ביאר רבינו חננאל בשבועות (שם) דהוא משום דקדשים חמירי, ולפיכך איתנהו אפילו גמר בליבו בלבד. יעו"ש. [ועי' בר"ן בחי' לחולין (קטו ע"ב) שכתב שם, שאפשר שמשיבים אפילו בפירכא כל דהוא על מילתא דילפינן במה מצינו. ע"ש. אולם לעומת זה הרשב"ץ בהליכות עולם (שער ד) כתב, שאין משיבין בפירכא כל דהוא על דבר דילפינן במה מצינו, דרק היכא דילפינן במה הצד פרכינן הכי. יעו"ש. עכ"פ בפירכא כהאי גוונא שהמלמד יותר חמור מהלמד, כו"ע מודו דהוי פירכא מעליא, וכמבואר]. וממילא משום הכי האי פירכא דאמרינן בגמ' דשבועות (שם), חולין מקדשים לא ילפינן חשיב פירכא גמורה. משא"כ בהא דהגמ' דנדרים מספקא ליה אי יש יד לצדקה, ורצינו ללמוד מקרבן. התם הספק הוא בדרך הלימוד של ההיקש דהיות וחזינן דהוקש צדקה לקרבן לענין בל תאחר, דנאמר בו "בפיך" ואמרינן זו צדקה, א"כ י"ל דאין. היקש למחצה וילפינן כל דיני צדקה מקרבן, וכשם שבקרבן איכא יד ה"ה בצדקה. וכמבואר בפי' הרא"ש שם ובשאר הראשונים (עי' בר"ן בתוס' ובריטב"א שפירשו כן, וראה גם בנמוק"י שם) דהספק דהגמ' בנדרים הוא אם יש היקש למחצה. ובהיות ואיתינן ללמוד דין יד בצדקה מקרבן בכח היקש, וקיי"ל במנחות (פ"ב ע"ב) דאין משיבין על ההיקש, ועי' רש"י בב"ק (סג ע"ב) ד"ה בהיקש של סימוכין, שכתב שם, דהא דאין משיבין על ההיקש היינו אפילו במקום שיש פירכא נגדו. ובגמ' שבת (סח ע"ב) אמרינן, דאפילו בשני דברים שאינם דומים זל"ז, שהאחד הוא חילוף מהשני, כגון שזה שוגג ופטור וזה מזיד וחייב, ובעל כורחם הקישם הכתוב. ע"ש. וראה גם ברש"י (שם) ד"ה מאי טעמא דמונבז. יעו"ש. (וראה בהליכות עולם לרשב"ץ (שער ד פ"ב) שכתב בטעם הדבר דאין משיבין על ההיקש, הוא לפי שההיקש הרי זה כאילו הוא מפורש בתורה, ולפיכך אין להשיב עליו, וברש"י מנחות (שם) ד"ה זאת אומרת, מבואר דהוא לפי שאין אדם דן היקש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיני. ע"ש). ובהיות וכן הוא, דאם באמת אמרינן דאין היקש למחצה, וילפינן לגמרי את ענין הצדקה מהקרבנות, הרי אפילו דאיכא פירכא דצדקה הוי חולין, וחולין מקדשים לא ילפינן, מ"מ מכיון דילפינן ליה מכח היקש, לא חשיב פירכא זו כפירכא וכמבואר, אלא כל הספק הוא התם בגמ' דנדרים אם באמת אמרינן דהוקש צדקה לקרבנות לכל מילי או דהוקש רק למחצה, ולא איפשיטא, לכן החמיר בזה הרא"ש וכתב, דאזלינן ביה לחומרא. ולא דמיא כלל לדבריו בתשובה (בענין מחשבה) דהתם רצה ללמוד דין צדקה מקרבן מכח מה מצינו, ובהא פרכינן בפירכא כל דהוא. ודו"ק.

אלא דעדין היא גופא קשיא, דהרי בכלל ספק זה דאם יש יד לצדקה, דמספקינן ביה אי יש היקש למחצה כלול ג"כ הספק דהרא"ש בתשובה אם יתחייב לצדקה במחשבה, דאם אמרינן דאין היקש למחצה וילפינן כל דיני הקדש בצדקה, חייב גם במחשבה. ואם אמרינן דיש היקש למחצה, י"ל דלא חייב. וא"כ שוב יש לשאול מדוע הרא"ש בתשובה בא ללמוד דבר זה מכח מה מצינו, ודחה בקל. הרי יש מקום ללמוד ענין זה מכח היקש כהא דהגמ' דנדרים (ז ע"א) בענין יד לצדקה, וכשם דבענין יד עלתה לו ספיקא לחומרא, ה"ה גם כאן בענין מחשבה הוי דינא הכי בסופו של דבר. ודו"ק וק"ל. (ועי' לגאון מהר"י טייב בס' ערך השולחן חחו"מ (סי' רנ ס"ק כז) שעמד להקשות שם איפכא על דעת המרדכי ודעימיה דס"ל דמתחייב לצדקה גם במחשבה, דא"כ מאי ספיקא דגמ' דנדרים אם יש יד לצדקה, דהרי אם במחשבה שלא הוציא בשפתיו כלום רק אומר לצדקה נתכוונתי חייב כ"ש כשאמר והוציא מפיו והדין דיהיה חייב. וכתב לתרץ ע"פ מה שכתבו התוס' (ר"פ שבועות שתים) דז"ל שם: וא"ת ונישייליה מה היה דעתו, וי"ל כגון שאמר שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו, א"נ כגון ששכח מה היה בדעתו. ע"כ. והכ"נ איכא למימר שאמר והדין דדעתו על מה שיהיה משמעות לשונו או ששכח מה היה בדעתו, אבל אם אמר בליבי היה להקדש או לצדקה נאמן.

ובס"ד הלום ראיתי לגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' ר), שנשאל שם מחכם אחד כיו"ב, שעמד השואל ושאל, דלדעת הפוסקים דאין מחשבה מועילה בצדקה, הרי צדקה איתקש לקדשים [ובפשטות כוונתו לדברי הגמ' דנדרים ז ע"א הנ"ל], ונימא דאין היקש למחצה [וכשם שחייב במחשבה בקדשים יתחייב גם בצדקה]. והשיב שם הרב ז"ל, כיון דצדקה אפקיה רחמנא בלשון "בפיך", לכן לא מהני ביה מחשבה אפילו שבקדשים מהני, והוי כעין הא דאמרינן בפסחים (כה ע"א) דאע"ג דילפינן איסור אכילת בשר וחלב בג"ש מנבילה ד "קודש קודש", אפ"ה קאמר התם אביי דאין לוקה אלא דרך הנאתו, ואע"ג דילפינן ליה בג"ש, ואין ג"ש למחצה, בכ"ז ס"ל לאביי כיון דלא כתב "אכילה" בגופיה ש"מ דלענין האי אפקיה, והכא נמי י"ל כיון דאפקיה רחמנא לענין צדקה בלשון "בפיך", י"ל דלענין האי דינא דמחשבה אפקיה מדין קדשים, דלא מתחייב עד שיוציא מפיו ממש. ע"ש.

וממילא לפי זה יהיה מיושב שפיר גם הקושיא הנ"ל שעמדנו להעיר לכאורה על דברי מרן ז"ל דמאחר וביאר בכסף משנה (פ"ח דמתנו"ע ה"ב) בדעת הרמב"ם דס"ל דאיפשיטא הבעיא בגמ' דנדרים ואמרינן דאין היקש למחצה ונמצא לפ"ז דהוקש צדקה לקדשים לכל מילי, א"כ כיצד כתב בבדק הבית יו"ד (סי' רנח) דהרמב"ם ס"ל דאין מתחייב לצדקה במחשבה, הרי כיון דס"ל דהוקש צדקה לקדשים לכל מילי גם בזה הו"ל למיפסק כבענין קדשים דמתחייב במחשבה. אולם לפי דבריו אלו של ההר צבי מיושב שפיר, כי לעולם אע"ג דהוקש צדקה לקדשים לכל מילי יצא ענין מחשבה מכלל ההיקש כיון דגלי ביה רחמנא להדיא מקרא דב "פיך" וגו' דמחשבה לא מהני, וצריך להוציא בפה ממש. וק"ל. ושו"ר עתה ג"כ בגינת ורדים חיו"ד (כלל ג סימן א' דף קכב סע"ב) ומצאתי שכתב שם, דכיון דחזינן דהר"ן בפירושו בגמ' דנדרים בבעיא דאי יש יד לצדקה פסק בזה להקל, ממילא מתבאר מזה דהיקש דאיתקוש צדקה לנדר לאו היקש גמור הוא ולא איתקש רק לבל תאחר, וממילא יוצא דאין מתחייב אדם לצדקה במחשבה. ואח"כ המשיך הגו"ר וכתב, ואע"ג דהרמב"ם מסיק דיש יד לצדקה י"ל דהיינו לדעתו דפוסק כיון דאמרינן את"ל דאין היקש למחצה וגם לענין זה הוקש צדקה לנדר, אבל מכל מקום לא איתקוש לענין דמתחייב בגמר בליבו. עכת"ד. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו של הגו"ר - שתשובה זאת היא מהג"ר אברהם הלוי ז"ל - דס"ל בדעת הרמב"ם דלעולם איפשיטא הך בעיא דאי יש יד לנדרים משום דס"ל כאת"ל דאין היקש למחצה, ואפ"ה ס"ל דאין מתחייב לצדקה במחשבה שלענין זה לא איתקוש צדקה להקדש, ולכאורה אינו מובן עדין מדוע בענין זה לא הוקש וגם הגינת ורדים לא הסביר בזה מדוע, אבל להנ"ל מבואר שפיר דשאני ענין זה דמחשבה כיון דגלי רחמנא להדיא בענין צדקה דבעינן "בפיך" ולכן אע"ג דשאר מילי דצדקה הוקש לקדשים, ענין זה דמחשבה נפק מכלל ההיקש ולא מתחייב במחשבה, ודברי הגו"ר הללו עולים בקנה אחד עם שיטת מרן ז"ל בדעת הרמב"ם, דלעולם הרמב"ם ס"ל דאיפשיטא בעיא דהגמ' דנדרים ויש יד לצדקה משום דס"ל דנקטינן כאת"ל, וגם ס"ל בדעת הרמב"ם דאין מתחייב לצדקה במחשבה. ואין זה סותר והדברים ברורים ונפלאים.

והמשיך הרב הר צבי שם, והביא מדברי המקור חיים (בהגהות על הט"ז סי' תקסב), שהקשה על הפוסקים דס"ל שמועיל מחשבה בצדקה, דאשתמיטיה ש"ס ערוכה בנדרים דמבעי להו אי יש יד לצדקה דאיתקש להקדש או שיש היקש למחצה וכו', וה"נ ממש הספק לענין מחשבה, דאי לכל מילי איתקוש אף לענין הרהור איתקוש. [ובפשיטות כוונתו לס' מקור חיים של הגאון רבי יעקב מליסא על הל' פסח, אשר בסופו מובא ס' "מגיני ארץ" ביאור על המג"א והט"ז, ששם מובאים דברים אלו. ואיברא דהר"י מליסא שם סיים וכתב, דלפי מה שכתב הר"ן בנדרים (שם) בענין יד דספיקו לקולא, הכי נמי בענין מחשבה. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלה דדעתו נוטה לומר, דלא מתחייב לצדקה במחשבה]. וכתב ע"ז ההר צבי, דלכאורה כוונת המקור חיים הוא להעיר, דאמאי לא הזכירו שזה תלוי באיבעיא של הגמ' דנדרים (שם), אם יש יד לצדקה או לא, דאם אנו אומרים דיש יד לצדקה וכמו שאמרו שם בגמ' דהיינו משום דאין היקש למחצה ה"ה דמועיל גם מחשבה לענין צדקה מטעם דאין היקש למחצה. אבל אם אין יד לצדקה דאמרינן היקש למחצה, ה"ה דיש היקש למחצה לענין מחשבה ולא מתחייב לצדקה במחשבה. אבל היותר נכון שכוונת המקו"ח היא, להוכיח דאין מחשבה מועלת בצדקה, מדאיבעי לן אם יש יד לצדקה, ואם נאמר דמחשבה מועלת לענין צדקה, הרי בכל יד גמר בליבו על הצדקה ויהיה מועיל מטעם מחשבה. וכתב הרב פראנק לתרץ ע"ז, די"ל שאע"פ שמהני מחשבה בהקדש היינו שמתחייב להביא ע"י מחשבתו זו, מ"מ מחשבה זו אינה עושה קנין בגוף הדבר שיקנה עי"ז להקדש, וה"ה בצדקה. דגם המחנה אפרים שהסתפק אי אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הבו דלא להוסיף עלה ענין מחשבה. ולהכי מספקא לגמ' אי יש יד לצדקה דנפקא מינה שיקנה גוף הדבר לעניים, ונ"מ אי נדר ומת. ע"ש. [ואיברא כי הלום ראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' פד), שהביא שם בין בתרי אמרותיו את דברי המקור חיים, ומתורף הדברים נראה שהבין את דברי המקור חיים כדרך הראשונה שביאר בו הרב פראנק, דהקושיה היא, די"ל שענין זה דאם מתחייב במחשבה לצדקה, תליא בסוגיה דהגמ' אם יש יד לצדקה, דאמרינן אין היקש למחצה, ובהיות שהר"ן פסק שם לקולא, ה"ה בענין מחשבה פסקינן לקולא. ע"ש].

ושו"ר בס"ד בשו"ת עונג יו"ט (סי' קיז), ומצאתי שכבר הקשה שם (בד"ה ובזה יש ליישב וכו') מדנפשיה בדיוק כקושיה זו של ההר צבי, דלפי דעת הראשונים דס"ל שמתחייב בצדקה במחשבה כמו בקרבנות, א"כ מאי מבעי ליה להש"ס אי יש יד לצדקה או לא, דלדעתם שבמחשבה בעלמא מתחייב, א"כ פשיטא דמהני יד, דעדיף ממחשבה. דמפשטא דלישנא דהגמ' בנדרים משמע דמבעי ליה אי מהני האי לישנא דמיקרי "יד" גבי צדקה, ולא בכוונת הנודר מסתפק הש"ס אלא דאף אם הנודר כיון לצדקה, מ"מ מבעיא לן אי מהני האי יד לאתפוסי גבי צדקה, או לא. וממילא הרי לדעתם היכא דאיכא מחשבה סגי, ומה ספק הגמ'. ותירץ ג"כ ממש כתרוצו של הרב פראנק, דלעולם אפילו לדעת הפוסקים דס"ל שמתחייב לצדקה במחשבה, היינו שחייב לקיים נדרו מדין הל' צדקה, אבל אכתי אין הסלע עצמה נתפס בצדקה. והספק אי יש יד לצדקה היינו, שיהיה הסלע נתפס לצדקה, ונפק"מ ביורשים וכו'. ע"ש. [ובפשטות עלה על לב ליישב קושיא זו דהעונג יו"ט וההר צבי על הסוברים דחייב לצדקה במחשבה דא"כ מאי מבעו לן בענין יד, די"ל שאה"נ דחייב ע"י מחשבה, אבל כל היכא דאיכא כה"ג שרצה להוציא מפיו ולא הוציא לבסוף אין מחשבה זו מחייבת דגריעא מחשבה זו מפני שכל ענינה היה להוציא ולגמור בפיו וא"כ המחשבה מצד עצמה כליתא דמי, ולהכי נסתפקא הגמ' אם יש לחייבו מטעם יד דמטעם מחשבה אין לחייבו. וכן מצינו כעין זה בגמ' דשבועות הנ"ל (כו ע"ב) דאמרינן גמר בליבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גרע. יעו"ש. והכ"נ י"ל כן. וק"ל. ושו"ר אחר זמן בשו"ת אחיעזר (חיו"ד סי' מט אות ה) שהביא שם את קושייתו זו של העונג יו"ט ותירוצו ולא הסכים עימו, וכתב ליישב כדברים הנ"ל דכל כה"ג שחשב להוציא בשפתיו לא מועיל המחשבה דגרעה כיון שחשב להוציא בפיו, וציין דכענין יסוד זה מבואר גם בטורי אבן (חגיגה יא ע"א) גבי ענין תרומה דמשו"ה מועיל שליח ולא אמרינן דכבר חלה התרומה ע"י מחשבתו של המשלח, דכיון שמשלח רוצה בהפרשתה ע"י השליח לא חלה מחשבתו שלו על זה. ע"ש. וכאמור דהוא כאשר כתבנו ליישב.

וגם בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חיו"ד ח"ב (סי' פב), מצאתי שכתב שם כדברי העונג יו"ט וההר צבי, דאף למ"ד נדר במחשבה הוי נדר, מ"מ אינו ממש כאמירה, שבאמירה זכה ההקדש, אבל במחשבה לא זכה. ע"ש. וביאור דבריו הוא כנ"ל דאפילו למ"ד דבצדקה אמרינן אלכ"ל ונקנה הממון לצדקה, היינו דוקא באמירה ממש, אבל בנדר במחשבה לכו"ע לא הוי כמסירה אלא כנדר בלבד. והספק בענין יד הוא אי חשיב כאמירה ממש שההקדש יקנה עי"ז או הוי רק מחשבה בלבד דאין ההקדש קונה עי"ז. ודו"ק. וראה גם בשו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב (סי' קט) שג"כ כתב כיו"ב דאפילו למ"ד דאמרינן בצדקה אלכ"ל, היינו דוקא באמירה. אבל במחשבה בלבד אין הממון נקנה לצדקה. ע"ש. וראה גם בספר יד אהרון על הטור למהר"א אלפנדארי בחאו"ח (רס"י שו בהגהב"י ד"ה כתב הט"ז), שהביא שם את דברי הט"ז (באו"ח סי' שו סק"ב) שכתב, מה שהביא הב"י את קושית הר"ן דאיך מקדישין בשבת ס"ת וכדו' לביהכ"נ, הרי קיי"ל דאין מקדישין בשבת. והביא בשם הכל בו, שכתב בשם גאון אחד דדוקא הקדש מזבח או בדק הבית אסור, מפני שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר. אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת ולביהכ"נ או עטרה וכיוצא בו מותר, לפי שעדין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן, ואינו דומה למקח וממכר. ע"כ. וכתב הט"ז, וא"כ אם יחד כבר הס"ת ומביאה בשבת לביהכ"נ, יש איסור. דהא יש כאן יוצא מרשות לרשות וצ"ע שלא נהגו כן. ונראה לומר שזה המקדיש ס"ת הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו, וא"כ כבר יצאה לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת, ולפ"ז אם בא לו בליבו ביום השבת להקדישה, ולא קודם לכן, לא יקדישנה בשבת. וכן אסור להביא חפץ לביהכ"נ להקדישו, אם לא חשב עליה קודם לזה. ע"כ. וכתב ע"ז היד אהרון, ול"נ דאפילו הקדישו בליבו בחול אסור להקדישו בשבת, דדברים שבלב אינם דברים, ולא יצא לרשות גבוה. ע"ש. ומבואר מדברי היד אהרן דס"ל נמי דלא אמרינן במחשבה לצדקה אלכ"ל, אלא דצ"ע דלפי דברי הט"ז יוצא דאמרינן אף במחשבה לצדקה. וצ"ע. וראה גם בפתח הדביר שם (סי' שו סקי"א), מש"כ בזה. יעו"ש. ומ"מ לפי דברי האחרונים הנ"ל, יובנו היטב דברי היד אהרן במה שעמד להעיר על הט"ז, דר"ל כי אפילו נימא דהחושב לנדור לצדקה מתחייב במחשבתו זו, היינו חיוב גברא שחייב לקיים את נדרו, אבל הרי אין זה חיוב חפצא שעבר החפץ לרשות הקדש. והיינו דהקשה היד אהרון, דמה מועיל בכך שהקדיש במחשבתו, הרי עדין אין מחשבה זו מוציאה את החפץ לרשות גבוה ונמצא כמקדיש בשבת. וק"ל. וראה גם בשו"ת ושב הכהן (סי' יח). יעו"ש היטב.

ולפי כל דברים אלו, יש מקום לפשוט חדא ספיקא מנידון בעיה דידן הניצבת לפנינו, דהיכא דהעולה לתורה חשב בליבו לתרום סך מסויים למוסד תורני אחד, ועתה רוצה לחלק סך זה לכמה מוסדות תורה, ולא ליתן את כל הסכום הזה למוסד אחד דוקא, כאשר היה במחשבתו הראשונה, דאה"נ שיכול לעשות כן. לא מבעיא לדעת הרא"ש ודעימיה דס"ל שאין מחשבה בצדקה מחייבת אותו כלל, ואפילו יכול שלא ליתן כלום לצדקה. אלא אפילו לדעת המרדכי ודעימיה, דס"ל שמחשבה בצדקה מחייבת אותו ליתן לצדקה את כל הסכום הזה שגמר בליבו, דילפינן לצדקה מקרבן, מ"מ לפי המבואר בשו"ת עונג יו"ט וההר צבי והבית יצחק ודעימייהו עליונים למעלה, דאפילו להאי מאן דאמר דמחשבה בצדקה מחייבת, היינו דוקא שחובה על האדם לקיים את נדרו הרובץ עליו, אבל מ"מ עדין הכסף אינו קנוי לאותה מטרה של צדקה. ממילא יכול הוא לשנות את מטרת הצדקה לכל אשר ירצה, דמחשבת הצדקה חייבתו בחובת גברא בלבד, להפריש סך זה לצדקה, והרי הפריש, אולם אותה מחשבה, אינה מחייבת אותו כלום כלפי אותה מטרה של צדקה שחשב עליה בתחילה, שהרי במחשבה זו לא נקנה כלום עבורה. ודו"ק. וזה הוי נמי כעין אשר כתב בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' יב) שכתב לחדש שם, שאף לדעת הפוסקים דס"ל שאסור לשנות מעני לעני היינו דוקא בנדר שכבר חל, אבל במקדיש דבר שלא בא לעולם, דלכו"ע אין כאן שום זכיה לעני, ממילא יכול לשנות. ע"ש. והכ"נ יש לומר בנידון דידן לגבי המחשבה בצדקה שאף לדעת הפוסקים דמתחייב לקיים מחשבתו בצדקה, מ"מ אין זכיה לעני בכך, וממילא יכול לשנות מעני לעני, אלא רק צריך לצאת ידי נידרו לתת לצדקה וממילא יכול לשנות ולתת למי שירצה. וק"ל. ושו"ר בספר צדקה ומשפט (פ"ד סקי"ג) שכתב שם כעין דברים אלה, דלפי דברי הבית יצחק והבית שלמה שביארו דאף למ"ד דמתחייב לצדקה במחשבה היינו דוקא שמתחייב לתת לצדקה מצד עצמו, אבל לא חשיב כמסירה שיקנה להקדש. ונראה עפ"ז שבנדר במחשבה לכו"ע יכול לשנות מעני לעני. ע"ש. והוא כדברינו.

[ומה גם דיש להוסיף ולומר כי הנה הפתחי תשובה ביו"ד (סי' רנח סקט"ו) כתב בשם שו"ת אש דת שלא אמרו דמחשבה הוי כנדר ומתחייב לצדקה אלא דוקא כשהוציא בשפתיו ליתן צדקה ולא פירש כמה ובמחשבה חשב על סכום ידוע, בכה"ג מהני מחשבתו להתחייב אבל אם לא הוציא בשפתיו כלום אין עליו שום חיוב, וכ"כ ג"כ בגליון מהרש"א (שם) בשמו של שו"ת אש דת. ע"ש. וראה גם בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד חיו"ד (סוס"י שיא) שהביא שם את דברי שו"ת אש דת הנ"ל שעמד לבאר דאף לדעת המרדכי ודעימיה שהביא הרמ"א בי"א קמא דמתחייב לצדקה במחשבה היינו דוקא כשהוציא מפיו בסתם שנותן צדקה וחשב את הסכום בליבו אבל באמת אם חשב הכל בליבו ולא הוציא מפיו כלום לכו"ע לית לן בה כלל כיון דדברים שבלב אינם דברים. וסיים שם מהר"י אסאד על דברים אלו וכתב, כי דבריו מוכרחים. ע"ש. ומשמע בפשטות דמסכים עמו ג"כ וס"ל כוותיה. וראה גם היטב בשו"ת אחיעזר (יו"ד סי' כד אות ב). ע"ש. אולם עי' בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קסב) שעמד לחלוק על דבריו אלו של הרב אש דת. יעו"ש. וגם בשו"ת באר משה שטרן (ח"ב סימן ח אות ח) ראיתי שהביא את דברי הרב אש דת לבאר בדברי הרמ"א, והעיר עליו שהרי משמעות דברי הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' רנח) אינו כן, וכן מדברי שאר האחרונים נמי משמע דאפילו מחשבה בעלמא בלי שיוציא מפיו כלום הוי מחשבה לחייבו. ע"ש. ועכ"פ לפי דבריו אלו של האש דת והאחרונים דס"ל כוותיה, יש לומר נמי דבנידון דידן שחשב בליבו לנדוב סך לצדקה דמעיקר דינא פטור בזה לכו"ע שהרי גם לפי דעת המרדכי דמחייב היינו רק היכא דסו"ס הוציא מפיו שרוצה לנדוב ורק את הסכום חשב בליבו. אבל כל כה"ג שחשב את הכל בליבו לא חיישינן ביה לכו"ע. וק"ל].

איברא דבעיקר מילתא דדברי האחרונים הנ"ל דס"ל דחיוב לצדקה במחשבה הוא רק חיוב מצד הגברא אבל עדיין אין החפץ נקנה להקדש, יש להעיר, כי הן אמת שמצינו כיוצא בדבריהם בראשונים, דהנודר במחשבה להקדש אין חלות על גוף הדבר שיקנה להקדש אלא רק שחל חיוב על האדם להביאו להקדש כפי שחשב, וכמבואר במאירי דחגיגה (י ע"א) שכתב שם, ומ"מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בליבו להקדיש, אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה, מצוה לקיימו דכתיב "כל נדיב לב". עכ"ל. ע"ש. הרי מבואר במאירי דהמחשבה בקרבן מחייבת את האדם לקיימה, אולם גוף הדבר לא נקנה להקדש, דלא אמרינן בכה"ג אלכ"ל. וכן מבואר כדברים אלו בדבריו של המאירי בחידושיו לקידושין (מא ע"ב). ע"ש. [ובאמת ע"פ דברי המאירי הללו, יש לבאר וליישב את דברי המאירי גופיה בחי' לקידושין (כט ע"א), שביאר שם את דברי המשנה שאמרה, משכו לחפץ של הקדש במאתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתיים, שקנאו במשיכה מכח הדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, והוא הדין אף בלא משיכה כמו שביארנו, שהרי אמירה לגבוה היא ונקנה בכך להקדש, אלא שאפשר לפרשה כשמשך בלא אמירה, כגון ששאל הדיוט לגזבר שור זה כמה שוה, ואמר לו מאתיים, אמר לו רוצה אתה למוכרו, אמר לו הן, ומשכו בשתיקה. וכן כתבוה גדולי המפרשים (הראב"ד). ע"כ. והקשה הרב המגיה במאירי (שם הערה א) דצ"ב שהרי בהקדש גם מחשבה מועיל עי' חו"מ (סי' ריב ס"ח), ונשאר בקושיה. ע"ש. אולם לפי דברי המאירי הנ"ל בחי' לחגיגה שהבאנו, יש ליישב בס"ד את דברי המאירי דהכא, שהרי לפי המבואר בדברי המאירי שם חזינן, דהא דמועיל מחשבה בהקדש, היינו שיש חובת גברא על האדם לקיים את מחשבתו שחשב, אולם מצד החפצא עצמו אין הוא נקנה כלל להקדש במחשבה זו. וממילא הרי הכא בגמ' דקידושין מדבר המאירי מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, שעי"ז נקנה גוף החפץ להקדש, וכמבואר שם בחידושיו, ובהא קאמר המאירי שאם "משך בלא אמירה" וליכא אמירה לגבוה, ג"כ זכה בזה ההקדש כיון דהוה משיכה ובכה"ג נמי זוכה ההקדש, אבל ענין חיוב במחשבה אינו ענין לכאן כיון דאע"ג דמתחייב בזה להקדש, אולם בכה"ג דמחשבה עדיין לא הוי כמסירה גמורה כבהדיוט כמו שהוי באמירה ובמשיכה. ודו"ק היטב. והוא נפלא]. וכ"כ ג"כ בצפנת פענח על הרמב"ם הל' נזירות (פ"א ה"ג) ובגליוני הש"ס בקידושין (מא ע"ב) בביאור כוונת דברי הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פי"ד הי"ב) דהמחשבה בקרבן מחייבת רק בחובת גברא, אבל לא בחובת חפצא, שאין החפץ נקנה להקדש ע"י מחשבה זו. ע"ש. וראה גם בצפנת פענח בהל' מעשה הקרבנות (שם) שכתב לפרש כך גם את דברי הירושלמי דתרומות (פ"ג ה"ד). ע"ש.

אולם לעומת זה מדברי רש"י בקידושין (מא ע"ב) ד"ה שכן ישנן במחשבה, מבואר דהמחשבה בקדשים מביאה ג"כ חלות על החפץ שנקנה עי"ז להקדש. שכתב שם, גמר בליבו לומר שור זה עולה, הרי הוא עולה. ע"ש. וראה בגליוני הש"ס בקידושין (שם) שכתב, שכן הוא דעת כל הראשונים, ושכן מוכח נמי מהגמ' דשבועות (כו ע"ב) דאמרינן, תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, משמע דדיניהם שווים. וא"כ כשם שבתרומה ע"י מחשבה בלבד יש חלות על גוף הפירות, שעי"ז נעשים תרומה, ה"ה בקרבן. ע"ש. וראה גם במרדכי בקידושין שם (פ"א סי' תצה) שכתב, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה, בית זה הקדש קנה, והכא נמי במחשבה בלא אמירה כדכתיב "כל נדיב לב עולות", כדילפינן בפ"ג דשבועות. עכ"ל. ע"ש. והרי מפורש לכאורה מדברי המרדכי הללו, דס"ל נמי דאפילו במחשבה בעלמא בהקדש דינה כאמירה דאמרינן ביה אלכ"ל, ונקנה גוף החפץ להקדש במחשבה. [ושו"ר עתה בס"ד בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' כא) בד"ה ועוד תדע, שעמד שם בענין החיוב במחשבה לצדקה והקדש וכתב ע"ז: וחוץ מזה אני מסופק אם מחשבה מהני שגוף הדבר יהיה נעשה הקדש דהרי אמרינן רק אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, הרי דמחשבה לא מהני שיהיה נעשה הגוף הקדש, ויהיה מדוקדק הפסוק "נדבה אשר דברת בפיך" דלגבי נדבה שיחול אגוף הדבר צריך "בפיך" דוקא ואף דתרומה נעשה במחשבה, אבל בהקדש אינו חל רק בנדר, וכן מוכח לשון הרמב"ם פי"ד ממעשה הקורבנות הי"ב שכתב חייב להביא עולה יעויין שם. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו של החלקת יואב דס"ל לומר כשיטת השרפים העומדים ממעל העונג יו"ט הבית יצחק ההר צבי ודעימייהו דאע"ג דנימא דמתחייב לצדקה במחשבה אין בזה חלות על החפצא דההקדש יזכה בו מיד במחשבה. אולם אח"כ המשיך החלקת יואב (שם בד"ה אך בתשו' וכו') וכתב, דמתשובת מהרי"ק סי' קסא (הנ"ל) מבואר להיפך שכתב שם, דאם כתב להקדיש חל ההקדש מכח דמהני מחשבה, וכן מבואר נמי ברש"י קדושין (מא ע"ב) דגוף השור נעשה עולה במחשבה. עכת"ד החלקת יואב שם. יעו"ש. והיינו דר"ל דמדברי רש"י ומהרי"ק הנ"ל משמע דאף ע"י מחשבה בעלמא מיד כבר נעשה חלות גם על גוף החפץ והוא נקנה להקדש ולא רק שיש עי"ז חיוב על האדם, וא"כ המחשבה הוא דומיא דאלכ"ל ממש. וחזינן מזה דכבר נרגש החלקת יואב דיש בענין זה דכח החיוב ע"י מחשבה פלוגתא דרבוותא].

וא"כ לכאורה לפ"ז קשיא, דהרי עד כאן לא כתבו העונג יו"ט וההר צבי לפרש ולבאר דבמחשבה להקדש וצדקה לא אמרינן דנקנה החפץ להקדש, והוא חיוב גברא בלבד, אלא לדעת המרדכי הנ"ל דבבא בתרא ודעימיה דס"ל דמתחייב במחשבה לצדקה, כי היכי דלא תקשי עלייהו מהגמ' דנדרים (ז ע"א) כנ"ל. והרי עתה מפורש ומבואר להדיא במרדכי גופיה דמס' קידושין דלא ס"ל כן, אלא לעולם אפילו במחשבה בעלמא אמרינן בהקדש דאית ביה דינא דאלכ"ל, ולדעתו ה"ה בצדקה, שהרי לומד הוא דין צדקה מהקדש. וא"כ קשיא על האחרונים הנ"ל שכתבו לבאר לדעתו של המרדכי דהא דמתחייב במחשבה לצדקה הוא חיוב גברא בלבד, ואין החפץ נקנה לצדקה. וכמו כן יש להעיר, מהא דחזינן שגם שיטת רש"י היא כשיטת המרדכי דמתחייב לצדקה במחשבה, וכדחזינן מדברי רש"י בתשובה שהביא המרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תצא) בשמו, וכן הביא האור זרוע בהל' צדקה (סי' ו) בשם רש"י, דהגומר בליבו שיתן צדקה כאילו הוציא בפיו, משום דצדקה כנדרים ונדבות דמיא. והרי מדברי רש"י הנ"ל בקידושין (מא ע"ב), חזינן דס"ל דהמחשבה בקדשים וקרבנות מקדישה גם את גוף החפץ, ולא הוי חובת גברא בלבד, א"כ כיצד זה דאמרו האחרונים דלשיטת הסוברים דמחשבה בצדקה מחייבת, ורש"י בכלל דעה זו, היינו רק חובת גברא בלבד להתחייב מדין נדר, וגוף החפץ לא נקנה ע"י מחשבה זו. וצ"ב. [ובאמת לפי דברינו מובן היטב הלשון אשר הביאו המרדכי והאור זרוע, בשם תשובת רש"י שכתב "שהגומר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו", והיינו לומר, שכשם שאם הוציא בפיו נקנה הדבר להקדש ולצדקה בקנין גמור, ה"ה במחשבה. וק"ל]. והן אמת כי הנה עתה ראיתי בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סימן קיא) שכתב שם בד"ה ומ"ש מחו' וכו' דאף למ"ד דלא מועיל לחזור בו תוך כדי דיבור בהקדש ובצדקה הני מילי באמירה ממש אבל במחשבה אף למ"ד דמתחייב לצדקה במחשבה מ"מ יכול לחזור בו תוכ"ד, אלא שהוסיף וכתב שם, דנראה דאע"ג דבמחשבה יכול לחזור בו מ"מ זהו דוקא חזרה בפה אבל לעולם חזרה במחשבה בלבד לא מהני כיון דמחשבה בהקדש הוי כמעשה כמו בתרומה דכתיב "ונחשב" ובהקדש כתיב "כל נדיב לב", ואין מחשבה מבטל מחשבה שנחשבת כמעשה כמבואר בש"ס פרק האומר בקידושין ובתוס' שם, וכן בצדקה דמחשבה בה הוי כהקדש ולא אייתי מחשבה ומפיק מידי מחשבה שנחשבת כמעשה. עכת"ד. ע"ש. ולכאורה יש להתבונן בדבריו אלו של הכת"ס שכתב דהכא המחשבה בהקדש ובצדקה הוי כמעשה כמו מחשבה בתרומה, וממילא י"ל דס"ל דכשם דהתם בתרומה המחשבה אלימא דמלבד החלות על הגברא לתת תרומה זו חל גם החלות על החפצא דפירות אלו מקודשים לתרומה והוי דומיא דאמירה ממש, ממילא ה"ה גם במחשבה להקדש וצדקה, ונמצא לפ"ז דס"ל לכתב סופר כדהבאנו משיטת הראשונים הנ"ל רש"י והמרדכי בקידושין דס"ל דמחשבה בצדקה הוי כדין אמירה ממש דאמרינן ביה דע"י האמירה הוי כמסירה לגבוה ואית ביה זכיה להקדש וה"ה במחשבה, ודלא כדעת העונג יו"ט הבית יצחק והר צבי. וק"ל. וצ"ב.

ויש להעיר עוד, בהא דרצוננו לומר דלדעת מרן לא מתחייב לצדקה במחשבה, וס"ל כדעת הרא"ש. דהנה בערך ש"י ליו"ד (סי' רי), כתב להסביר דעת הסוברים שבנדרי הקדש אינו יכול לחזור תוכ"ד, כיון שעיקר הטעם שיכול לחזור תוכ"ד הוא משום תקנה שיוכל לומר שלום לרבו, [ובאמת כטעם זה מפורש בשטמ"ק (נדרים פז ע"א ד"ה והתניא) שכתב שם בענין זה שיכול לחזור תוכ"ד, שתקנת חכמים היא כדי שיוכל אדם להשיב ולשאול בשלום רבו וחבירו בהפסק ממכרו ולא יפסיד דבר בהפסק שאלה בעלמא. ע"ש], אולם נדרי הקדש שחל מן התורה במחשבה, ויכול ליתן שלום לרבו, אין מקום לתקנה זו. והחולקים וסוברים שיכול לחזור בו תוכ"ד, ס"ל שאם גמר להוציא בפיו אין ההקדש חל במחשבה בלבד, עד שיוציא מפיו בשפתיו. ע"ש. והביא דבריו ג"כ בס' צדקה ומשפט (פרק ד סוס"ק יח). יעו"ש. וא"כ לפ"ז יש להעיר דהרי למאי דחזינן לעיל מדברי מרן ביו"ד (סי' רנח סעיף ו וי"ג) מבואר דס"ל דבצדקה אינו יכול לחזור תוכ"ד, ומאידך גיסא רצוננו לומר דס"ל נמי דלא מתחייב במחשבה לצדקה ע"פ מאי דחזינן בדבריו בשו"ע חו"מ (סי' ריב ס"ח) שהביא את דעת הרא"ש בי"א בתרא שלא מתחייב לצדקה במחשבה, והרי לפי דברי הערך ש"י הא בהא תליא דהא דאינו יכול לחזור בצדקה תוכ"ד, משום דמתחייב במחשבה, ואיך אנו רוצים לומר דלמרן לא מתחייב במחשבה. איברא דלפי דברי הר"ן בשבועות בפרק ד (דף טו ע"ב בדפי הרי"ף) שהבאנו לעיל, דעמד לבאר שם הא דבכל מילי אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועכו"ם ומגרש, משום דבשאר מילי כשאדם אומר אותם עדין לא גמר בדעתו על ענין זה, ובדעתו שיוכל לחזור בו תוכ"ד, אבל הני דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשום הכי חזרה בהני אפילו תוכ"ד לא מהניא. ע"ש. ועפ"ז אמרנו לבאר נמי מאי טעמא לא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד, משום שהוא דבר עליון וחמור, ואין אדם מדבר בו אלא בהסכמה גמורה, וה"ה נמי בענין צדקה, וא"כ לפירוש זה אין בו ענין לחיוב המחשבה כדמבאר הרב ערך ש"י הנ"ל. ולפ"ז שפיר איכא למימר שמצד אחד פסק מרן דלא יכול לחזור בו תוכ"ד, ומצד שני ס"ל דלא מתחייב במחשבה לצדקה. ולפי דברים אלה שהבאנו מהר"ן בשבועות, אפשר לומר עוד, דהני מילי שלא יכול לחזור בו תוכ"ד דוקא באמירה, דבהא איכא למימר שלרוב חומרתם אין אדם עושה כן להוציא מפיו אלא בהסכמה גמורה, אבל אה"נ במחשבה י"ל כי אפילו בדברים חמורים אלו אדם יכול לחזור בו, משום דבמחשבה אין גמירות דעת מלאה ופעמים מעלה אדם דברים במחשבתו אפילו שעדיין אין לו בהם הסכמה גמורה. וק"ל. וממילא יש לומר דה"ה בצדקה דיכול לחזור בו ממחשבתו, אפילו למ"ד דמתחייב במחשבה לצדקה, מ"מ לא אמרינן ביה אלכ"ל שלא יוכל לחזור תוכ"ד כמו באמירה ממש. וק"ל. ושו"ר בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' פה) שכתב שם בשם שו"ת ושב הכהן (סי' יח), דבנדר צדקה במחשבה לחוד לכו"ע אפילו למ"ד דמתחייב לצדקה במחשבה יכול לחזור בו תוכ"ד. ע"ש. ולפי דברינו הנ"ל מובנים הדברים היטב בס"ד. וראה גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (בהגהות לשו"ע יו"ד הל' צדקה, דף נג ע"א ד"ה שם) שג"כ העלה הכי דבנדר במחשבה יכול לחזור בו תוכ"ד לכו"ע. יעו"ש. וכן הביא כיו"ב בעיקרי הד"ט (סי' כז אות לג). ע"ש. [וראה גם בשו"ת כתב סופר חיו"ד (סי' קיא בד"ה ומ"ש מחו' וכו'), שכתב שם כי הנה י"ל דאפילו נימא דבמחשבה יכול לחזור בו תוכ"ד לא מהני חזרה במחשבה בלבד, כיון דמחשבה בהקדש כמעשה דמי ואין מחשבה סתם מבטל מחשבה שנחשבת כמעשה כמבואר בש"ס פרק האומר בקידושין, וה"ה נמי בצדקה דהרי מחשבה בצדקה הוי כבענין הקדש. ע"ש]. וכאמור לפי הדברים שבארנו ע"פ הר"ן, מובנים הדברים היטב. ודו"ק.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi