* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן י הערה ה
והנה בפשטות לפי המתבאר מדברי הר"ן
בנדרים כאן חזינן דאיכא פלוגתא בין הר"ן
לרמב"ן והרשב"א בענין הספיקות
בצדקה האם הוי כספק ממונא דאזלינן ביה לקולא לנתבע
כיון דהוא המוחזק וזוהי דעת הר"ן,
או דהוי ספיקא דאיסורא דאזלינן ביה לחומרא
כבשאר איסורי דאורייתא וזוהי דעת הרמב"ן
והרשב"א ושאר הראשונים שהבאנו דבריהם
לעיל הרי"ף הרא"ש הנמוק"י
והריטב"א ועוד, שהעלו לחומרא בענין האי ספיקא דהגמ'
דנדרים הנ"ל אם יש יד לצדקה וכו',
וכתבו דסלקא בתיקו ואזלינן ביה לחומרא כבשאר
איסורי דאורייתא, וש"מ דס"ל
דספק בענין צדקה הוי ספיקא דאיסורא. ועי' בש"ך יו"ד
(סי' רנט סקי"ד) שעמד להעיר ע"ז
כי לכאורה איכא סתירה בדברי הרשב"א, דהכא
בחידושיו בסוגיא דנדרים שהביא הר"ן
מתבאר דס"ל דספק בצדקה הוי ספיקא דאיסורא,
ואילו מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א
סוס"י תרנו) מתבאר דהוי ספיקא דממונא דאזלינן
ביה לקולא שכתב שם: והעניים שאמרו שנתקיים
התנאי עליהם להביא ראיה וודאי זה
כאותה ששנינו בברייתא דפרק מי שמת הוא
מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו
אלא בראיה, ואע"פ שזה ספק הקדש אין
אומרין בו ספיקא דאיסורא ולחומרא, חדא דהקדש
עניים ממון בעלמא הוא ואסרינן להו אייתי
ראיה ושקולו וכו' ומעתה בין בהקדש עניים
בין בהקדש ביהכ"נ אינו הקדש כל שהוא
ספק בתחילתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון
כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה
וכו'. וממילא מתורף דברי הרשב"א כאן משמע
כי ענין זה בספק צדקה הוי ספיקא דממונא
דאזלינן ביה לקולא לנתבע ודלא כמבואר
מדבריו בחידושיו לנדרים הנ"ל. וכן
עמד שם הש"ך להקשות על דברי הרא"ש דלכאורה
סתרי אהדדי דבמס' נדרים כאמור חזינן דפסק
הרא"ש דבעיא לא איפשיטא ואזלינן ביה
לחומרא, וש"מ דס"ל דהוי ספיקא
דאיסורא, ואילו בפרק מי שמת (סי' כג) במי שהקדיש
כל נכסיו וכו' כתב שאין מבטלין ההקדש
מטעם אחר ולא משום תיקו דאיסורא לחומרא,
ומזה משמע דס"ל דספיקא דממון עניים
הוי ספיקא דממונא דאזלינן ביה לקולא. ואח"כ
המשיך הש"ך וכתב, כי הנה מתשובת
הר"ן (סימן א) והריב"ש (סימן קס) מבואר דס"ל
דהוי ספק ממונא ולקולא, וכן הביא את דבריהם
הגאון רבי בצלאל אשכנזי בתשובותיו
(סימן טו) בפשיטות, ומשמע מדבריו דהכי
קיי"ל. וכן פסקו נמי מרן והרמ"א בחו"מ
(סי' רנ ס"ג) גבי הך בעיא דמי שמת
והקדיש כל נכסיו וכו' דאם עמד חוזר, (ואפי'
תפסו העניים מוציאים מידם והיינו ע"פ
דברי הריב"ש דבתיקו שבש"ס לא מהני תפיסה,
וראה בים של שלמה פ - ק דבב"ק סי'
ה), וסיים שם הש"ך, דא"כ הדברים צריכים עיון
בדעת הרשב"א והרא"ש מאי ס"ל
כיון דחזינן דאיכא סתירה בדבריהם, וכתב שם ליישב מעט
את דברי הרא"ש. ע"ש.
אולם עי' בקרבן נתנאל בנדרים (פרק א אות
י') שכתב ליישב את הדברים וז"ל: וליבי
אומר לי לקיים דברי חכמים וודאי הרמב"ן
הרשב"א והרא"ש כולם סוברים דספק הקדש
עניים הוא ספק ממונא ולקולא, ומה שאמרו
כספק יש יד לצדקה התיקו דאיסורא לחומרא
היינו שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו כמש"כ
רבינו [הרא"ש] לעיל (בסו"ס ב') אם הוציא
נדר בלשון שבועה דלא הוי יד ובשנדר לעשות
מצוה דבפיך זו צדקה שעכ"פ צריך לקיים
מוצא שפתיו וזה שייך דוקא בנודר עצמו
כשבא לשאול לב"ד. משא"כ בתשובת הרשב"א
ובפרק מי שמת איירי כשמת רק העניים עומדים
לדין עם היורשים ובודאי אית לן למימר
שיש להם חזקת ממון ליורשים ועל העניים
להביא ראיה. עכ"ד. ע"ש. ומתורף דבריו אלו
של הפלפולא חריפתא מתבאר בפשטות דר"ל
כי ליכא פלוגתא בענין ספק ממון עניים בין
הר"ן לרמב"ן הרשב"א והרא"ש
ואף אינהו בעיקרא דמילתא ס"ל כהר"ן דהוי ספיקא דממונא
דאזלינן ביה לקולא לנתבע, אלא כל הענין
הוא כלפי מי דבעל הממון ראוי שיקיים
נידרו משום איסורא, אבל לעולם נשאר הדבר
בגדר ממונא ובכגון דא שאין הנתבע נמצא
לקיים הנדר דאין העניים יכולים להוציא
מהיורשים. אולם עי' במחנה אפרים (הל' צדקה
סי' ב, דף טו ע"ב) דהתם מבואר בדבריו
כי לעולם פליגי הר"ן והרשב"א בדבר זה, וכתב
המחנ"א לבאר יסוד מחלוקתם דבהא פליגי
דהרשב"א סובר שאין העניים קונים באמירה
לחוד ומספקא לן אם חל הנדר או לא וכל
ספק נדרים אזלינן לחומרא כבספיקא דאיסורא.
אבל הר"ן סובר דהאומר זה לעניים
באמירה בלחוד זכו בו כבר העניים וכי מספקא לן אי
קנו בו העניים או לא מוקמינן הנכסים אחזקתן
כבכל ספיקא דממונא. ועי' בס' ציון
יעקב על המחנ"א (שם) שעמד להעיר
ע"ז שהרי הרא"ש בנדרים כאמור ס"ל כהרשב"א דהכא
הוי ספיקא דאיסורא ואזלינן לחומרא, ועם
כל זה חזינן דס"ל להרא"ש שהעניים קונים
באמירה בעלמא וכמו שהביא המחנ"א
גופיה שם כן בשמו של הרא"ש בתשובה (כלל נח),
והרי לפי ביאור המחנ"א הרשב"א
וכל מאן דס"ל כוותיה אית ליה דינא דספק אם העני
קונה באמירה. ע"ש. ועכ"פ בעצם
ביאור כוונת דבריו של המחנ"א במש"כ דהרשב"א ס"ל
דאין העניים קונים באמירה בלחוד בפשטות
כוונתו למה שהבאנו כבר לעיל דכן מבואר
בדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א
סי' תקסג ועוד) דלא אמרינן בממון עניים אמירתו
לגבוה כמסירתו להדיוט, והיינו דקאמר הכא
המחנ"א ע"פ ביאור זה דס"ל להרשב"א דספק
ממון עניים הוי ספיקא דאיסורא דהא בהא
תליא כמבואר בדברי המחנ"א הנ"ל.
ובאמת לפי זה יש ליישב הדברים שכבר עמדנו
בהם לעיל (הערה ב) בדברי המחנ"א (בהל'
נדרים סי' ח) שכתב שם בפשיטות דהרמב"ן
ס"ל בענין זה כהרשב"א דלא אמרינן בממון
עניים אלכ"ל, ולא ציין את מקור דבריו
של הרמב"ן דאיפה כתב כן, וכן עמד בזה הרב
ציון יעקב הנ"ל בצ"ע על דברי
המחנ"א דמנין שאב מקור דבריו אלה דהרמב"ן ס"ל דלא
אמרינן אלכ"ל בהקדש לעניים. אולם
בס"ד לפי המבואר הכא בדברי המחנ"א י"ל שמכאן
יצא לו לבאר כן, שהרי כאמור הרשב"א
והרמב"ן תרוויהו ס"ל דספק ממון עניים הוי
ספיקא דאיסורא והמחנ"א ביאר בדעת
הרשב"א דהיינו משום דס"ל דאין העני זוכה באמירה
וכו' וממילא יוצא דגם הרמב"ן דס"ל
דהוי ספיקא דאיסורא היינו משום דאין העני
זוכה. ודו"ק. אלא שעדין תשאר קושייתו
של הרב ציון יעקב במה שהעיר דדבריו של
המחנ"א סותרים זא"ז שבהל' נדרים
כתב דהרמב"ן ס"ל כהרשב"א דלא אמרינן בממון עניים
אלכ"ל ובהל' צדקה (סי' ב) כתב דס"ל
לרמב"ן כהרי"ף דזכו העניים באמירה בעלמא.
אולם מ"מ האי אהני לן מנין תפס המחנ"א
בהל' נדרים לבאר כן בדעת הרמב"ן דס"ל
בענין זה כהרשב"א. וק"ל. אולם
עוד יש להעיר בדברי הגאון מחנה אפרים ע"פ הדברים
הנ"ל דאם כן הוא דס"ל דהא בהא
תליא דמ"ד דס"ל דספק דאין העניים קונים באמירה
בעלמא דלא אמרינן בממון עניים אלכ"ל.
הרי כאמור דהרא"ש בנדרים ס"ל כהרשב"א דהוי
ספיקא דאיסורא ואפ"ה כבר חזינן לעיל
דהרא"ש נמנה ועומד בין להקת הראשונים דס"ל
דאמרינן בממון עניים אלכ"ל וכדחזינן
שכן ביאר הראנ"ח בתשובה (סימן ל) ועוד
פוסקים דכן היא דעתו של הרא"ש דאמרינן
בממון עניים אלכ"ל, וכן תקשי מדעת הרי"ף
דהכא בנדרים חזינן דס"ל דספק כממון
עניים הוי ספיקא דאיסורא ואפ"ה חזינן לעיל
דאף הוא נמנה בין הראשונים דס"ל
דאף בהקדש עניים אמרינן אלכ"ל וכמבואר כדבריו
בב"ק (לו ע"ב), וא"כ איך
אפשר לומר דהא בהא תליא. וצ"ב.
ובדעת מרן ז"ל בענין זה דספק ממון
עניים, כאמור לעיל דחזינן מדברי הש"ך (שם)
שהביא מדברי מרן בחו"מ (סי' רנ ס"ג)
דמבואר מהתם דס"ל דהוי ספק ממונא ואזלינן
ביה לקולא לנתבע, והיינו דפסק התם במי
שהקדיש כל נכסיו לעניים ולא שייר כלום אם
עמד מחוליו נתבטל הכל, והוסיף הרמ"א
דאפילו תפסו עניים מפקינן מנייהו, והיינו
דענין זה הוא בעיא דלא אפשיטא (בגמ' דב"ב
פר' מי שמת) מאי הוי בכה"ג שהיה שכיב
מרע והקדיש את כל נכסיו לעניים, ואח"כ
נתרפא אם מה שנתן נתן או אמרינן כיון
שהקדיש את כל נכסיו הוברר שחשב שעומד
למות ועכשיו שלא מת יחזרו אליו הנכסים.
וחזינן דהוי ספיקא בממון עניים ואפ"ה
פסק מרן דאינם יכולים להוציא ממנו, וש"מ
דאע"ג דהוי בענין צדקה לא הוי ספיקא
דאיסורא דניזיל ביה לחומרא לתת לעניים, אלא
הוי ספיקא דממונא דאזלינן ביה לקולא לנתבע
ואינם יכולים להוציא ממנו. אלא
שלכאורה צריך להבין לפ"ז את דברי
מרן ביו"ד (סי' רנט ס"ה) שכתב שם, מי שיש בידו
מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן
אותם לעניים. ע"ש. ומדברים אלו משמע
דס"ל למרן ז"ל כדעת הרמב"ן
והרשב"א ודעימייהו דספק בממון עניים הוי ספיקא
דאיסורא דאזלינן ביה לחומרא, ולא הוי
ספיקא דממונא דא"כ הוה לן למיזל לקולא
לנתבע והיה פטור מלתת לעניים. איברא דלפי
דברי הפלפולא חריפתא (הנ"ל) אייתי
שפיר, שהרי עמד לבאר התם דלעולם לכו"ע
בין להר"ן בין לרמב"ן ולרשב"א הוי ספק
ממון עניים ספיקא דממונא ולכן א"א
להוציא בדין מן היורשים, אבל לעולם הנתבע עצמו
יש לו לקיים את מוצא שפתיו. וממילא הכ"נ
דהכא ביו"ד אתא מרן ז"ל ללמד לנו עיקר
דינא דהל' צדקה דכל ספק בממון עניים חייב
אותו אדם עצמו ליתן את אותה הצדקה כדי
לקיים את מוצא פיו, שאם יעמוד השואל וישאל
אם הוא צריך לתת מדין צדקה או לא
אמרינן ליה דהוא חייב, אבל אה"נ
לגבי דיני חו"מ הוי דבר זה ככל דיני ממונות
דעדין חשיב ליה שהוא הנתבע ואין העניים
יכולים לכופו בדין להוציא ממון זה מידיו
בעל כורחו דאזלינן ביה לקולא לנתבע והמוציא
מחברו עליו הראיה. וק"ל. [ושו"ר
בשו"ת מהרי"ש ענגיל (ח"ב
סי' ס) שנשאל שם בגזבר מעות מארה"ק שכל פעם שמביאים לו
הגובים מעות הוא משתמש בהם עד ששולחם,
וכותב בכל פעם בהפנקס כמה קיבל, ואירע
שנפל דיו באיזה מקום ויש ספק אם נכתב
שם עשרה זהובים או מאה זהובים, השיב דמצד
הדין אין חייב לשלם אלא מה שברור שנכתב,
דכיון דהספק נולד אחר שהגיע הממון ליד
הגיזבר הוי ספק ממון ולקולא. ומה שפסק
בשו"ע יו"ד (סי' רנח ס"ג) דהמסופק כמה נתן
לצדקה מרבה ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי,
שאני התם דאיכא ספיקא דאיסורא. ואף
דפסקינן בשו"ע שם (סי' רנט ס"ד)
דכשמסופק על מעות אם הם של צדקה חייב ליתן אותם
לצדקה, שאני התם דליכא חזקת מרא קמא על
מעות אלו. ע"ש. ולפי דברינו הנ"ל יש
ליישב ולבאר עוד, דבענין הגיזבר שנמחק
לו מהפנקס וכו' הרי כל ספיקו הוא מצד דיני
ממונות כיון שאינו המקדיש את הממון ולכן
אזלינן בתר ממונא, משא"כ במאי דאיתא
בשו"ע מיירי כלפי המקדיש את הממון
לצדקה וכלפיו הוי ענין דאיסורא ולכן אמרינן
דאזלינן לחומרא. וק"ל. וראה גם בשו"ת
התעוררות תשובה (חיו"ד סי קלו). ע"ש].
גם הלום ראיתי לגרי"מ עפשטיין בס'
ערוך השולחן חיו"ד (סי' רנח אות ב) שהביא שם
את מחלוקת הרשב"א והר"ן הנ"ל
בענין ספק ממון עניים, ושהר"ן עמד להקשות על שיטת
הרמב"ן והרשב"א דס"ל דהוי
ספיקא דאיסורא מכמה דוכתי דחזינן דהוי ליה דין ספיקא
דממונא, וכן הביא שם את הסתירה שיש בדברי
הרשב"א מחידושיו בנדרים לתשובתו (בחלק
א סי' תרנו), וכתב ע"ז: ויש מי שתירץ
דודאי כל ספיקא דממונא לקולא אף במילתא
דאיסורא ורק בצדקה כיון שנדר בפיו וצריך
לקיים "מוצא שפתיך תשמור" הולכין לחומרא
(ק"נ ריש נדרים), וכן נראה כמו דקיי"ל
ספק נדרים להחמיר כמו כן ספק צדקה שהוציא