למעלה
ז) אחר הודיענו ה' כל זאת, דהנודר לצדקה בפיו מתחייב בדיבורו זה ואינו יכול לחזור בו, אלא א"כ ישאל על נדרו. שוב נשוב לנידון הבעיה, בדין הנודר בליבו לצדקה אם מתחייב בכך ולא יוכל לחזור בו. והנה המרדכי בבבא בתרא פ"ק (סי' תצא) כתב, בפרק שלישי דשבועות אמרינן "מוצא שפתיך תשמור" אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בליבו מנין, ת"ל "כל נדיב לב". פרש"י גבי נודב להביא קרבן כתיב, דילפינן מכל נדיב לב, דהיכא דגמר בליבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להביא אע"פ שלא הוציא בפיו. ובריש פרק האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה, מה להנך שכן ישנן במחשבה. הלכך מכאן פסק בתשובת גאון, שהגומר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו. ואע"ג דבפ"ג דשבועות נאמר דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין, פרש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא [כלומר ובכלל קדשים הוי, הלכך גמר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו. עכ"ל. ע"ש. אולם הרא"ש בתשובותיו (כלל יג סי' א) כתב: ששאלת, אדם שקנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש, ואחר כך נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרינן ביה אלכ"ל. והשיב הרא"ש, ומזה תלמוד שאלתך אם קנאו על דעת שיעשה הקדש ולא הוציא בפיו כלום, הוי דברים שבלב, ואמר שמואל בפרק שלישי דשבועות (כו ע"ב) גמר בליבו צריך להוציא בשפתיו, אתיביה "מוצא שפתיך" וכו', גמר בלבו מנין ת"ל "כל נדיב לב", ופריך, ונגמר מיניה, ומשני, משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ופריך, הא ניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר, ומשני חולין מקדשים לא גמרינן. והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא, שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה, הלכך צריך להוציא בשפתיו. עכ"ד. ע"ש. א"כ לפ"ז מבואר דאיכא פלוגתא בדבר זה בין הרא"ש והמרדכי.

והנה הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' רנח סי"ג) כתב, אם חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה אלא דאם אמר היו כופין אותו לקיים, וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום, והעיקר כסברא הראשונה. ע"כ. ומדבריו אלו של הרמ"א מבואר, דמסכים עם דעת המרדכי דאפילו במחשבה בלב לתת צדקה, מתחייב לקיים נדרו. אולם הנה מרן בחו"מ (סי' ריב סעיף ח) כתב, קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א כיון שגמר בליבו לתת צדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב "כל נדיב לב עולות" חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה. הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. הגה, ויש להחמיר כסברא הראשונה. ע"כ. ולכאורה לפי מאי דנקטינן כללא גבירתא, דכל היכא שמביא מרן יש אומרים ויש אומרים הלכתא כיש בתרא וכמש"כ רבינו החיד"א במחזיק ברכה חאו"ח (סי' קנג סק"א) שכל היכא דנקיט מרן י"א וי"א הלכתא כי"א בתרא, וגם לקולא, ואינו חושש כלל לדעת הי"א קמא. והניף ידו בשנית במחזיק ברכה שם (סי' שכו סק"א). ע"ש. וכיו"ב כתב ג"כ הגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"א (דקפ"ו ע"ב). ע"ש. וראה גם בכנה"ג או"ח (רס"י שיח בהגה"ט), ובמטה יהודה למהר"י עיאש (שם סק"ג), ובאליה רבה (סי' תריב סק"א), וביד מלאכי (כללי השו"ע אות יג), ובשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג אות יד). ע"ש. וראה גם אשר העלה בזה מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' מב אות ב, ובהוספות ומילואים שבסוף הספר שם דף שמט ע"ב), ע"ש נפלאות מתורתו, גליא לדרעיה ונפל נהורא, והעלה שם נמי, דכל היכא דהביא מרן י"א וי"א הלכתא כי"א בתרא ואפילו לקולא, די"א קמא כמאן דליתא דמי. יעו"ש. וגם כבר כתבנו מזה בס"ד בכמה מקומות, ואין צורך לכפול הדברים.

וממילא לפ"ז דנקטינן כי"א בתרא ואפילו לקולא, היה אפשר לומר דהכא נמי בנידון דידן דאית לן למינקט בדעת מרן כדעת היש מי שאומר, דהוא דעת הרא"ש, שהביאו מרן כי"א בתרא. וא"כ יצא דלדעת מרן ז"ל אין מתחייב לצדקה ע"י מחשבה שנדר בליבו ולא הוציאו מפיו. וממילא יוצא דאיכא פלוגתא בדבר זה בין מרן והרמ"א, דלדעת הרמ"א מחוייב לתת את הצדקה שחשב בליבו וכאשר פסק נמי ביו"ד (סי' רנח סי"ג) ובחו"מ (סי' ריב ס"ח). ולדעת מרן אינו מחוייב בכה"ג וכמתבאר מדבריו בחו"מ (הנ"ל) שפסק כדעת הי"א בתרא. ושו"ר ג"כ לגאון בעל גזע ישי (במער' אות א סי' קצ) שנקט שם בפשיטות כדברים אלה, וז"ל שם, ומרן בשו"ע חו"מ (סי' ריב ס"ח) הביא בתחילה די"א דחייב לקיים מחשבתו ושוב כתב וי"א דאינו חייב, וכבר ידוע דבכה"ג דעתו דמרן כהי"א בתרא. אבל מור"ם ז"ל בהג"ה שם כתב דהעיקר כהי"א קמא, וכ"כ מור"ם ביו"ד סי' רנח סעיף יג דהעיקר כסברא ראשונה. ותו לא מידי. ע"כ. ומבואר יוצא דלדעת הרב גזע ישי, מרן פליג בענין זה על הרמ"א וס"ל כדעת הרא"ש דהחושב בליבו ליתן צדקה, אינו מתחייב במחשבתו זאת.

אולם לאחר ההתבוננות בדבריו של מרן ז"ל בשו"ע דחו"מ (שם), היה מקום לעורר בזה דלעולם אי הוה נקיט מרן בלשון יש אומרים ויש אומרים, הוה לן למינקט כאשר הבאנו מדברי הפוסקים הנ"ל שהעלו, דבכל מקום שהביא מרן י"א וי"א הלכתא כי"א בתרא. אולם הכא לכי תידוק בדברי מרן תשכח, שאת הדעה הראשונה שהיא דעת המרדכי הביא בשם "יש אומרים", ואת השניה שהיא דעת הרא"ש הביא מרן בלשון "יש מי שאומר", לשון יחיד. א"כ יש לומר דבכוונה תחילה נקט מרן הכי, לרמוז על האר"ש דדעתו נוטה לדעה קמייתא דהיא העיקר לדעתו דעת עליון, ולהכי הביאה לקמייתא בלשון רבים ואת השניה בלשון יחיד, למימר דאית לן למינקט כדעה קמייתא דאחרי רבים להטות. וכאשר כתב כיו"ב ג"כ השד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג, אות כ). ד ע"ש. ושו"ר בס"ד דכ"כ נמי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' נב עמוד רעד), דאין לדייק מדברי מרן בשו"ע חו"מ (הנ"ל) דדעתו היא כי"א בתרא דהוא דעת הרא"ש, דלעולם יש לדחות דשאני הכא שכתב את הסברא הראשונה בשם "יש אומרים", והשניה בשם "יש מי שאומר" לשון יחיד, ואחרי רבים להטות. ע"ש. [וראה גם במשנה ברורה הל' מגילה (סי' תרצד סק"ו) שג"כ מבואר בדבריו דדעתו נוטה להחמיר בזה שמתחייב לצדקה ע"י מחשבה בעלמא. ע"ש]. וא"כ לפי זה עולה ומתבאר דליכא פלוגתא בין מרן והרמ"א בענין זה, ואשתכח דתרוויהו רעים אהובים לפסוק כדעת המרדכי, דהנודר במחשבה ליתן צדקה חייב לקיים מחשבתו.

אולם עדין יש להתבונן בדברי מרן בבית יוסף יו"ד (סי' רנח), שלאחר שהביא שם את דברי הרא"ש הנ"ל בתשובה דאין אדם מתחייב לצדקה במחשבה בלבד, וצריך שיוציא בשפתיו. הוסיף וכתב בבדק הבית: וכן פירש הרב אלפס והתוס' והרא"ש בפרק שור שנגח, והרמב"ם בפרק שמיני ממתנות עניים. ע"כ. ובפשוטם של דברים נראה, דכוונת מרן בבדק הבית כאן לומר דאף הרי"ף והרמב"ם והתוס' ס"ל כדעת הרא"ש דאין מתחייב לצדקה במחשבה בעלמא אלא בעינן אמירה. איברא לכי דייקינן בדברי הרי"ף והתוס' והרא"ש בפרק שור שנגח (בב"ק לו ע"ב) לא מצינו מפורש בדבריהם שכתבו כן דאין מתחייב לצדקה במחשבה בעלמא, אולם אולי כוונת מרן היא להא דנקטו התוס' בדבריהם (שם בד"ה יד עניים), שכתבו, וא"ת בלא יד עניים נמי מתחייב לצדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה (ו ע"א) בפיך זו צדקה וכו'. וכן נקט נמי הרא"ש כיו"ב בפסקיו שם (פ"ד סי' ג) שכתב, ואע"ג דליכא עניים הכא, יד עניים אנן, ובאמירתו לא מחייב משום בפיך זו צדקה, משום דלא יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם וכו'. וגם הרי"ף (שם) כתב כעין זה, וז"ל: אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי, ולא מצי למהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה. וגם הרמב"ם (בפ"ח מהל' מתנות עניים) לא כתב שם להדיא דאין מתחייב ליתן צדקה על מחשבה שבליבו, אולם בהלכה א' שם כתב, הצדקה היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד וכו'. ע"ש. הצד השוה שבהם, דכל הני הראשונים לא נקטו בדבריהם להדיא דאין מתחייב במחשבה שבלב לצדקה, אבל כתבו להדיא דמתחייב באמירה. וכנראה דמרן ז"ל הבין בדעתו דעת עליון, דמהא דנקטו בדבריהם אמירה בצדקה, בדוקא קתני הכי, ולאפוקי מחשבה. ולכן כתב בבדק הבית דדעת הרי"ף הרמב"ם והתוס', מסכמת לדעת הרא"ש דבמחשבה בעלמא לא מתחייב לצדקה. וק"ל. [ועתה ראיתי בגינת ורדים חיו"ד (כלל ג סימן א, דף קכב ע"ג) שתפס שם בפשיטות בדעת הרמב"ם דס"ל דאין אדם מתחייב לצדקה במחשבה, והוסיף וכתב שם דאע"ג דהרמ"א בחו"מ (סוס"י ריב) כתב דיש להחמיר נראה דאין זה אלא חומרא יתירה כיון דחזינן דכמה רבוותא כתבו דאין נדר חל בגמר בלב ולא חילקו להחמיר בנדר מצוה, משמע שפיר דגם בנדר מצוה הכי הוי, דאי ס"ל הכי דמתחייב לצדקה במחשבה לא הוו שתקי לאשמועינן חידוש זה, וכלל זה מסורת בידינו מהרי"ף בהלכות דסובר דמדשתק תלמודא ולא אשמועינן הך חידושא משמע דלא ס"ל לחלק ודרכו זה אחזו כל הפוסקים האחרונים ומחמיר תע"ב והמיקל לא הפסיד. עכת"ד. ע"ש].

אלא דלפ"ז אם כנים דברינו אלה, דזוהי כוונת מרן בבדק הבית, חיובא רמי להבין את אשר הבאנו לעיל משמיה דמו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' נב), דמרן בחו"מ (סי' ריב ס"ח) דעתו לפסוק כדעת המרדכי ודעימיה ולהכי הביאו בלשון יש אומרים, לרמוז דכן יש לפסוק, דאחרי רבים להטות. דהרי מאחר ומרן הביא בבדק הבית דהרי"ף הרמב"ם והתוס', נקבצו יחדיו וס"ל כדעת הרא"ש דאינו מתחייב לצדקה במחשבה בעלמא, ממילא איך יתכן שדעת מרן לפסוק בשו"ע כהמרדכי דמתחייב לצדקה במחשבה, דהרי פליגי בפוסקים בענין בדק הבית והשו"ע, מה חיבר מרן קודם עי' להרב יד מלאכי (בכללי השו"ע אות טו) שהביא בשם הכנה"ג, והגינת ורדים, והשולחן גבוה דמרן חיבר קודם את בדק הבית ואח"כ את השו"ע. ע"ש. אולם איכא דאמרי דבדק הבית חברו מרן לאחר השו"ע עי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים (מער' ספרים מער' ש אות עה), ובשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג אות ל). ע"ש. וגם כתבנו מזה בס"ד במקום אחר עי' קובץ חזון עובדיה (ח"א עמוד קלג), וראה בזה גם בדברינו לעיל (סימן ד). יעו"ש.

וממילא ממאי נפשך אם נאמר דבדק הבית חיברו מרן קודם לשו"ע, הרי היה לנגד עיני קודשו של מרן ז"ל דעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שהביאם בבדק הבית, ומדוע זה שיטה בשו"ע קו מדרכו הקדושה לפסוק כג' עמודי ההוראה. ואף אם נימא כדעת הפוסקים דמרן חיבר את בדק הבית לאחר השו"ע, א"כ אפילו נימא דכן הוא דעתו לפסוק בשו"ע חו"מ כדעת המרדכי דמתחייב לצדקה במחשבה, מ"מ יש לומר דחזר בו בבדק הבית ביו"ד, ששם הביא דהרי"ף הרמב"ם ותוס' עומדים בדעה אחת עם הרא"ש דפליג על המרדכי. וזאת נחמתי בעוניי, דאף מו"ר שליט"א לא כתב דבריו הנ"ל דדעת מרן בשו"ע חו"מ לפסוק כדעת המרדכי בסכינא חריפא, אלא בדרך האפשר, וכמבואר מדבריו בתשובתו שם. ע"ש היטב. וממילא לפ"ז שוב אפשר לומר כאשר כתב הרב גזע ישי, דלעולם דעת מרן בחו"מ לפסוק כדעת הרא"ש דהוא י"א בתרא. איברא דבאמת עדין צריך להבין דאם דעתו כהרא"ש א"כ מדוע הביא מרן את דעת המרדכי בלשון רבים דיש אומרים, ואת דעת הרא"ש בלשון "ויש מי שאומר" לישנא דיחידאה. ואם באמת נאמר כדעת הפוסקים דמרן חיבר את בדק הבית לאחר השו"ע, אולי אפשר לבאר דבשו"ע הוה סבירא ליה למרן דהרא"ש הוי יחידאה בדעתו זו דלנגד עיני קודשו עמדו רק דברי הרא"ש בתשובה שכתב שם להדיא דאין מתחייב לצדקה במחשבה בעלמא, ועדין לא עמד לדייק בדברי הרי"ף הרמב"ם והתוס' דאינהו נמי ס"ל כוותיה דהרא"ש בזה, כי כאמור הראשונים הללו לא כתבו להדיא כדברי הרא"ש דאין מתחייב לצדקה במחשבה, אלא רק יש לדייק כן בדבריהם. ולעומת זה עם דעת המרדכי איכא טובא מהראשונים דס"ל כוותיה דמתחייב לצדקה במחשבה כמו שהביא המרדכי גופיה דכן הוא דעת גאון ורש"י בתשובה וגם שאר הראשונים שהזכירם מהרי"ק בתשובתו (הנ"ל בהערה ד'), ולכן הביא מרן את דעתם כבר מעיקרא בשו"ע חו"מ בלשון רבים. ובכ"ז ואעפ"כ קמה וגם ניצבה בדעתו דעת עליון דמרן ז"ל, לפסוק כדעת הרא"ש אע"פ שהוא יחיד בסברתו זו ולהכי הביאו כי"א בתרא לפסוק כוותיה, וא"כ מה שהזכירו בלשון יחידש משום שכן היה באמת דלא מצא סוברים כדעתו, אבל לעולם פסק כוותיה. ואח"כ כשחיבר מרן ז"ל את בדק הבית עלה בליבו כי לעולם אפ"ל דאף הרי"ף והרמב"ם והתוס' ס"ל כוותיה דהרא"ש, כאשר אפשר לדייק מדבריהם, והזכירם בבדק הבית ביו"ד לחזק את דב"ק ודעתו הנשגבה בשו"ע חו"מ אשר פסק שם כדעת הרא"ש. וק"ל. ועי' בדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' פג סוד"ה תשובה וכו') שג"כ מתבאר שם מתורף דבריו דדעתו נוטה לומר דאין מתחייב לצדקה במחשבה. ע"ש.

[וראה נמי בשו"ת דובב משרים ח"א (סי' פז ד"ה עכ"ז להלכה) שעמד לדייק שם מדברי הט"ז באבהע"ז (סי' צ סק"ד) דאף הוא ס"ל כדעת הפוסקים דאינו מתחייב לצדקה במחשבה. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתב) שכתב שם, וכבר ראיתי מי שהפריז על המידה, דאפילו במחשבה חל ההקדש (לצדקה) וכו'. ע"ש. ומתורף דבריו אלו ג"כ משמע, דאין דעתו מסכמת בהחלטיות לדעת המרדכי ודעימיה. ואיברא דאח"כ ראיתי להרדב"ז גופיה שכתב בח"ד (סי' אלף רד - קלד) בזה הלשון: ואפילו אם גמר בליבו ולא הוציא, אני רגיל לפסוק כמאן דס"ל דחייב ליתן, וקרא כתיב כל נדיב לב עולות", ומכל מקום מודה אני שאין כופין אותו על ככה. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלה מתבאר אמנם דלענין הלכה לא ס"ל כ"כ כדעת המרדכי, מ"מ לענין מעשה ס"ל להחמיר כוותיה. ולכן באמת אין כופין אותו, היות ואין זה אלא משום חומרא. ובפשטות זהו הביאור בדברי הרדב"ז ואין צ"ל דחזר בו הכא מדבריו הנ"ל שבחלק ב', והגם שכבר כתב ידידנו הגר"י סופר יצ"ו בחיבורו תפארת יצחק (סימן לו במערכת ס אות ד, עמוד פז) דהסתירות מצויות לרוב בדברי הרדב"ז לרוב התשובות שהשיב במשך שמונים שנה וקיי"ל דת"ח ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם וכו'. ע"ש. מ"מ הרי הוא גופיה אודויי אודי דעדיף לדחוק בדברי המחבר שדבריו סותרים זה את זה וליישב דבריו ואפילו בתרוץ דחוק ראה בזה בדבריו בס' ברית יעקב (סי' לא עמוד רמד) שהביא שם כיו"ב מדברי הפוסקים. ע"ש. והכ"נ בפשטות יש לבאר את דבריו אלו של הרדב"ז בחלק ד' דמאי דפסק התם דמתחייב אדם לצדקה במחשבה לפום חומרא נקט הכי על אף שלעיקר דינא ס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דאין אדם מתחייב לצדקה במחשבה. וכן מצאתי הלום בדברי השד"ח בכללים (מערכת א כלל שי) ד"ה ואי בצדקה וכו' שהביא שם את דברי הרדב"ז בח"ב סי' תתב הנ"ל שכתב ראיתי מי שהפריז על המידה דאפילו במחשבה חל ההקדש וכו', וכתב ע"ז השד"ח דמשמע קצת דלא ס"ל כהמפריז דאפילו במחשבה חל ההקדש, דממה שאמרו אמירתו לגבוה וכו' משמע דוקא אמירה ולא מחשבה. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר בפשטות דהכי נקיט לה השד"ח בדעתו של הרדב"ז ז"ל, ואמנם דלא הביא שם השד"ח את דברי הרדב"ז שבחלק ד' הנ"ל, מ"מ כאמור אפשר לפרש דלאו סתראי נינהו בדבריו כי לעולם בעיקר דינא ס"ל כדעת הרא"ש דאין מתחייב לצדקה במחשבה ורק לענין מעשה כתב בדבריו שבחלק ד' דרגיל הוא לפסוק כמ"ד שמחייב במחשבה. וק"ל. וראה גם ביד מלאכי בכללי הדינים (כללי אות א סי' צ) שהביא שם משם מהר"ם גאלנטי (סי' יג) שכתב דענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זהו דוקא בפה אבל בכתב בלי הזכרה בפה אינו כלום. ע"ש. וראה בשד"ח (הנ"ל) שהביא שם שכ"כ כיו"ב ג"כ הרב באר המים חיו"ד (סי' מב) דאין מתחייב להקדש וצדקה במחשבה בעלמא ורק באמירה מתחייב כדאמרינן אלכ"ל ורק באמירה בפה. ע"ש.

וראה גם בשו"ת שמע אברהם להגר"א פלאג'י (ח"ב סימן לב) שהביא שם בד"ה והנה סברא וכו' את דברי המרדכי הנ"ל דאף במחשבה בעלמא אמרינן ביה אלכ"ל ומתחייב לצדקה, והביא שם עוד את דברי המרדכי בקידושין (סי' תצה) שכתב נמי דלעולם גם במחשבה מתחייב כדכתיב "כל נדיב לב", והמשיך וכתב אלא משום דהכא מיירי שכופין אותו ב"ד לתת ואין אנו יודעים מחשבתו עד שיאמר, אבל ירא שמים חייב משחשב ודכוותיה גרסינן פרק בתרא דמכות "ודובר אמת בלבבו" כרב ספרא והיינו מעליותא דאף להדיוט מקיים מחשבתו, ולהקדש פשיטא. ע"כ. וכתב ע"ז השמע אברהם ומלשון המרדכי הזה שכתב "דאפי' להדיוט מקיים מחשבתו" יש להביא ראיה לדברי מר אביו הגר"ח פלאג'י בס' סמיכה לחיים (סי' ג) שהביא שם בשם מהר"ם מינץ ומהרש"ל דהחייב כסף לחברו וזה מחל לו בליבו הוי מחילה ושוב אם נפרע ממנו הוי גזל. ואמנם דמר זקנו הגאון חקרי לב (בחחו"מ סי' ו) תמה על דבריהם דהרי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים, אולם הגר"ח פלאג'י ישב זאת כי אה"נ דדברים שבלב אינם דברים זהו לענין שאין ב"ד כופין אותו, כי אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב אבל מי שהוא ירא שמים חייב לקיים מה שגמר בליבו ונסתייע שם מדברי המרדכי הללו. (וראה גם בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חחו"מ סי' ג) שדן התם ג"כ בעובדא כי הכי באחד שהלוה סכום כסף לחברו וראה כי ארכו הימים שאין הלוה פורע לו את הלואתו, ומחל לו על ההלואה זו בליבו, האם מחילתו מחילה, ואחר שעמד לדון בזה בתשובה ארוכה מאר"ש, העלה מול סו"ף דאע"ג שלעיקר דינא יכול הכא המלוה אשר הוא המוחזק לטעון קים לי כשיטת מ"ד דאין המחילה בלב מחילה מ"מ טוב לעשות לפנים משורת הדין ולחוש למש"כ הגאון מהר"ח פלאג'י הנ"ל דהמחילה הוי מחילה ולפייס את הלוה בדברים עד שיתפשר עימו, אך מדינא זכה הלה במה שבידו. עכת"ד. ע"ש). ועכ"פ סיים שם הרב שמע אברהם דהנה מכ"ז מבואר דלכו"ע במי שהוא ירא שמים דצריך לקיים מה שבליבו אפילו להדיוט כבעובדא דרב ספרא, וכ"ש לגבוה כמש"כ המרדכי והרדב"ז וכ"פ מור"ם ביו"ד בהגה סי' רנח סי"ג דבהרהור הלב מתחייב. עכת"ד. ע"ש. ומזה מבואר דג"כ דעתו של הגר"א פלאג'י נוטה דראוי לנהוג כן דמתחייב אדם לצדקה אף במחשבה ובפרט שזהו ענין של גבוה].

איברא דיש לעורר בזה, כי אם באמת הכי הוא דמרן ס"ל לפסוק כדעת הרא"ש דאין מתחייב לצדקה במחשבה בלב, א"כ מתבאר לכאורה דס"ל ג"כ כדעת ר"י שהביא המהר"י קולון (בשורש קסא אות ה), דס"ל דלא סגי קבלה בלב לגבי תענית, שהרי לפי המבואר שם בדבריו הא בהא תליא. יעו"ש בדברי מהרי"ק שכתב לבאר דהרא"ש בתשובה הנ"ל שפסק דאין מתחייב לצדקה במחשבה ס"ל כדעת ר"י שפסק גבי תענית דצריך להוציא בפה ולא סגי בקבלה בלב משום דס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן או משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד, ומינה להיפך דר"ת דנחלק על ר"י וס"ל דסגי בקבלה בלב וכמו שכתבו תוס' בפרק ב' דע"ז (לד ע"א), ס"ל דגבי צדקה ג"כ סגי בקבלה בלב. ע"ש. וכן הביא מרן גופיה את דברי אלו של מהרי"ק בב"י יו"ד (סי' רנח ד"ה ומ"ש אבל) דהרא"ש תופס כדעת ר"י ור"ת חולק וס"ל שאין צריך להוציא בשפתיו. ע"ש. וא"כ קשיא דהרי מצינו שמרן גופיה פסק בשו"ע או"ח (סי' תקסב סעיף ו) כשיטת ר"ת, שכתב שם, אימתי מקבלו וכו' ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בליבו שהוא מקבל תענית למחר, הוי קבלה. ע"כ.

אולם יש ליישב ע"פ מש"כ הט"ז באו"ח (שם סק"ח), דעמד להעיר התם על דברי הטור והרא"ש, כי לכאורה דבריהם סותרים זא"ז, דמצד אחד חזינן דהרא"ש הסכים עם ר"ת לגבי ענין קבלת תענית דאם גמר בליבו סגי בהכי, וגם הטור פסק כן באו"ח סי' תקפב, ולעומת זה בחו"מ סי' ריב הביא הטור את דברי הרא"ש בתשובה דס"ל שלא מתחייב במחשבה, ובעינן שיוציא בשפתיו דוקא. וכתב ליישב, דבאמת אע"ג דהטור והרא"ש הסכימו לפסקו של ר"ת לגבי תענית, מ"מ פליגי בענין הלימוד דילפינן בגמ' דשבועות (כו ע"ב), דר"ת ס"ל דהפסוק "כל נדיב לב" מיירי בכל עניני נדרים גם של קרבנות וגם נדר דעלמא, והגמ' באה ללמוד מפסוק זה גם שבועה, ובזה אמרה חולין מקדשים לא ילפינן, שאין ללמוד שבועה מנדרים. אבל עכ"פ הלימוד דלגבי נדר מתחייב בליבו נשאר במקומו, ולכן ס"ל דאף בנדר צדקה מתחייב בליבו, דסו"ס זהו נדר. אולם הרא"ש ס"ל דפסוק זה נאמר דוקא לגבי נדר דקדשים, והגמ' רצתה ללמוד מזה גם נדרים דעלמא, וע"ז השיבה חולין מקדשים לא ילפינן, דאין ללמוד נדר דעלמא מנדר דקדשים. ולכן נדר דצדקה דחשיב כחולין לגבי קדשים אינו נכלל בפסוק זה, ולא מתחייב בליבו, ועכ"פ לגבי נדר דתענית חשיב כנדר דקדשים, דהא תענית במקום קרבן הוא, שהוא מקריב גופו לשמים ועדיף מצדקה שהוא לצורך הבריות. וממילא יוצא דהרא"ש עומד בסברת ר"ת דוקא בנדר דתענית, אבל בנדר דצדקה פליג עליה. ע"ש. וראה גם בדרישה חו"מ (סי' ריב סקי"ב) שג"כ עמד בסתירה זו שבדברי הרא"ש, ועמד ליישב בדרך אחרת, דמש"כ בפסקיו דמתחייב לצדקה אם חשב בליבו, וכן מתחייב בקבלת תענית שקיבל בליבו, מיירי בצדקה הנזכר בקרא ד "מוצא שפתיך תשמור", דהוא צדקה דבדק הבית דהוי דומיא דקרבנות, ולזה הוא מדמה ג"כ את קבלת התענית דדמי לקרבן שבו מתמעט חלבו ודמו. אולם בתשובה שכתב, דלא מתחייב לצדקה במחשבה לבד, מיירי בצדקה בזמן הזה שהוא כחולין. ע"ש. וראה גם בהגהות "נתיב חיים" על שו"ע או"ח (סי' תקסב בט"ז סק"ח) שג"כ כתב כדברים אלו. ע"ש.

וראה בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין חחו"מ (סי' ריב סעיף י) שכתב שם, קנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בליבו ליתן לצדקה חייב ליתן שנאמר בתרומת המשכן "כל נדיב לב" ובקרבן ג"כ כתיב "וכל נדיב לב עולות" הרי דבצדקות והקדשות חיוב בלב הוי חיוב ויש מי שאומר דחולין מקדשים לא ילפינן, דגם המשכן הוי כקדשים והאידנא כל ההקדשות יש להם דין חולין כמ"ש בסי' צה הלכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. וכתב רבינו הרמ"א דיש להחמיר כסברא ראשונה וכ"כ ביו"ד סי' רנח, דאע"ג דשארי דברים לא ילפינן מקדשים מ"מ כל נדרי צדקות הוי בכלל נדיב לב, ואין זה אלא רק לענין נדרי צדקות, אבל בנדר שלא מענין צדקות וכן בשבועות ובשארי איסורים קבלה בלב אינו כלום כמ"ש ביו"ד סי' ר"י וסי' רלט ובאו"ח סי' תקנג וסי' תרח דלענין קבלת תענית מבעוד יום בט"ב ויוה"כ אינו כלום, וזה שנתבאר שם בסי' תקסב דלקבלת תענית מועיל קבלה בלב אינו לחיובא אלא דמועיל לענין שלא יהא כתענית שלא קבלו עליו מבעוד יום דאינו תענית כלל, כיון דמצינו בקרבנות דקבלה בלב הוי קבלה לחיובא לכן גם בתענית מועיל עכ"פ דליחשביה לתענית, כנלע"ד וא"ש קושית הט"ז על הטור והגר"א על הרמ"א שסותרים א"ת וכ"מ מתוס' ע"ז לד ע"א ודו"ק. עכ"ל. ע"ש. ובפשטות כוונתו ליישב הכא את קושית הנ"ל דאיכא סתירה בדברי הרא"ש והטור דבענין חיוב צדקה חזינן דס"ל דאינו מתחייב במחשבה ובענין תענית ס"ל דמתחייב, וע"ז מתרץ, כי לעולם ס"ל להרא"ש והטור דלא ילפינן מהגמ' דשבועות מקרא דכל נדיב לב כיון דהתם הוי קדשים, וצדקות דידן הוי כחולין וחולין מקדשים לא ילפינן, והא דמבואר בטור בענין תענית דקבלה בלב הוי קבלה ושכן הוא ג"כ דעת הרא"ש בפסקיו לאו היינו משום דחיוב במחשבה הוי חיוב שחייב לקיימו אלא היינו שלא נחשב שהתענה בלא קבלה דלענין קבלה הוי מה שקיבל בליבו קבלה אבל לא שמתחייב בזה וממילא מיושבים דברי הרא"ש והטור. וראה עוד בדבריו של ערוך השולחן ביו"ד (סי' רנח סעיף לט) שהביא שם ג"כ את דבריו של הרמ"א הנ"ל שכתב דהעיקר כסברא ראשונה שהיא דעת המרדכי דמתחייב לצדקה במחשבה וכתב ע"ז דגם לדעה ראשונה דמתחייב בצדקה במחשבה זהו דוקא כשגמר בליבו, ולא מקרי גמר בליבו במחשבה בעלמא אלא א"כ גמר בליבו ממש בהחלט כך וכך אתן לצדקה. וסיים שם ערוה"ש, ומ"מ כיון דהוי ספיקא דדינא לא מפקינן ממונא מספיקא אלא שהנודר יש לו לחוש לזה. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בשולחן גבוה למהר"י מולכו באו"ח (סי' תרצד סק"א) שאחר שהביא שם את דברי הרמ"א הנ"ל דאם חשב ליתן צדקה חייב לקיים מחשבתו. סיים וכתב ע"ז: על כן ישמע חכם ויוסיף לקח. עכ"ל. ע"ש. ובפשטות כוונת דבריו נראה דר"ל דיש לחוש לסברא זאת דמתחייב לצדקה במחשבה ואע"ג דעיקר דעת מרן היא דהוא פטור כיון שהביא מרן בשו"ע בחו"מ (שם) את דעת הרא"ש שפוטר בי"א בתרא, מ"מ ראוי לחוש לדעת הרמ"א. וק"ל.

וממילא לפ"ז י"ל גם הכא, דלעולם אע"ג דדעת מרן בשו"ע חו"מ היא לפסוק כדעת הרא"ש, דאין מתחייב במחשבה בנדר דצדקה. מ"מ לנבי נדר דתענית ס"ל דמתחייב במחשבה כאשר הוא דעת הרא"ש גופיה, משום דיש לחלק בין נדר דצדקה לנדר דתענית וכאשר חלקו האחרונים הנ"ל. וק"ל.

והן אמת כי הלום ראיתי בשו"ת לחם רב (סי' רכג) למהר"א די בוטון בעל הלחם משנה, שעמד לדון שם בין בתרי אמרותיו בענין זה, אם גמר בליבו ליתן צדקה, האם מתחייב בזה. וכתב כי לכאורה דברי הטור סתרי אהדדי, שבחו"מ (סי' ריב) כתב כדברי הרא"ש בתשובה, דלא מתחייב לצדקה במחשבה, ובאו"ח (סי' תקסג - צ"ל תקסב) כתב כדברי ר"ת שאם גמר בדעתו להתענות למחר שפיר הוי קבלה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו. וכתב לבאר, דאולי מפני זה באו"ח כתב הטור, ר"ת היה אומר וכו' דלשון "היה" משמע דלפי האמת לא קאי, מפני שחלקו עליו והוא סברת ר"י שכתב בחו"מ, ורמז במילת היה, שמש"כ בחו"מ הוא העיקר. אבל באמת אין כל זה מספיק, והדבר צ"ע. ומ"מ למדנו דליתא לההיא תשובה דהרא"ש אלא אפילו בצדקה כשגמר בליבו סגי. עכת"ד. ע"ש. וא"כ מדבריו אלו של מהר"א די בוטון משמע דמצדד לומר כדעת מהרי"ק, דהעיקר הוא כאשר כתב הרא"ש בפסקיו נגד מש"כ בתשובה, וכמבואר בדבריו בלחם רב שם. יעו"ש. אמנם לפי אנו דרכנו הנ"ל למדנו בס"ד דליכא סתירה בדברי הטור והרא"ש, והיה העקוב למישור, וכאשר כתבו האחרונים הנ"ל. ושו"ר בס"ד בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' פד) שכתב שם, דדבריו של הט"ז באו"ח (סי' תקסב סק"ח) שכתב ליישב את דברי הטור מוכרחים, ולפ"ז יהיה מיושב ג"כ הא דנדחק הלחם רב בדברי הטור. ע"ש. [וכבר הזכרנו בס"ד כמה פעמים דעדיף לדחוק בדברי המחבר שיש סתירה בדבריו, מאשר לומר שיש סתירה באמרותיו וחזר בו, וכעין שכתב כיו"ב החיי אדם בנשמת אדם (כלל לו סימן ו) ובשו"ת בנין עולם חיו"ד (סוס"י נא) והגרי"ח בספר רב ברכות (מער' ס כלל א דקי"ח ע"ב) והגרי"ח סופר בס' ברית יעקב (סימן לא עמוד רמד) דעדיף לסבול תרוץ דחוק מאשר לומר דאיכא סתירה בדבריו של הפוסק. יעו"ש. וממילא הכ"נ עדיף טפי לתרץ את דברי הרא"ש כתירוצים הנ"ל, מאשר לומר דאיכא סתירה בדבריו וחזר בו. ושו"ר עתה ג"כ בס' גינת ורדים חיו"ד (כלל ג סימן א דף קכב ע"ב) שהביא שם את דברי מהרי"ק הנ"ל שכתב כי הרא"ש חזר בו בפסקיו ממה שכתב בתשובותיו, וכתב ע"ז הגאון רבי אברהם הלוי בגינת ורדים שם וז"ל: והרבה יש לתמוה על מהרי"ק ז"ל דעביד להרא"ש הדרנא במיליה וכו'. יעו"ש. הרי דלא ניחא ליה למעבד סתירה בדברי הרא"ש ולומר שחזר בו, אלא דיש ליישב את הדברים, ובאמת עי' בגינת ורדים שם במה שעמד לבאר בדברי הרא"ש והראשונים וליישב עפ"ז את הדברים. ע"ש. ועכ"פ אף לדברינו יהיה מיושב בלא צורך לומר דהרא"ש חזר בו].

[ולקושטא דמילתא ראוי לציין כאן את המשך דבריו של מהרי"ק שם - וכמו שכתב הגר"י שמעלקיס בתשובותיו בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' פב) ד"ה ועיינתי, דרבינו הט"ז ז"ל שהביא את הסתירה בדברי הרא"ש מתשובותיו לפסקיו ותירץ הדברים לא ראה את דברי מהרי"ק בפנים שכבר עמד בסתירה זאת ורק ראה את דברי מהרי"ק ממה שכתב הב"י. יעו"ש. - והנה מהרי"ק שם המשיך וכתב כי לעולם לעיקר דינא י"ל דהלכה היא כדעת ר"ת דלא בעינן הוצאה בפה כי אם לענין שבועה דגלי ביה קרא "לבטא בשפתים" אבל לגבי צדקה לא בעינן להוציא בפה כיון דרובא פסקו כוותיה דר"ת, ואח"כ המשיך וכתב כי עוד י"ל דיש לחלק בין ענין צדקה סתם לצדקה לבית הכנסת דהיא דומה למלאכת המשכן, כלומר דאף אם נימא כפרש"י בשבועות דליכא למילף מענין תרומה וקדשים דהוי אף במחשבה משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הני מילי צדקה לעניים, אבל צדקה לביהכ"נ הוי נמי כתרומה [וקדשים] דבכל מקום דימו רבותינו ז"ל ביהכ"נ לבית המקדש כדאמרינן פרק בתרא דמגילה (כט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', וכן בעוד דוכתי דחזינן דביהכ"נ הוי כבנין המשכן וציין עליהם מהרי"ק שם, וממילא זהו בכלל תרומה שהרי תרומה דמיירי התם היינו תרומת המשכן דכתיב ביה "כל נדיב לב". וסיים שם מהרי"ק שמאחר וכן הוא אפשר לומר דלכו"ע מתחייב במחשבה לצדקה של ביהכ"נ ואפילו לדעת רבינו יצחק (ר"י) דס"ל דלא ילפינן מהתם לענין קבלת תענית מודה דילפינן לענין קדושת בית הכנסת כיון דדמו אהדדי לפי מה שפירש רש"י דתרומה וקדשים דקאמר התם היינו תרומת המשכן וגם התוספות הביאו אותו פירוש בפרק שלישי דשבועות ולא סתרו אותו. עכת"ד מהרי"ק. ע"ש. ולפי דברי מהרי"ק הללו עולה ומתבאר כי לעולם י"ל דאפילו נימא דאין אדם מתחייב לצדקה במחשבה הנ"מ צדקה לעניים אבל לביהכ"נ מתחייב. וראה בשו"ת בית יצחק שם (חיו"ד ח"ב סי' פב ד"ה ועיינתי) שהביא שם ג"כ את מסקנת דבריו אלו של מהרי"ק, וכתב ע"ז דלפי דברים אלו צדקו דברי הרדב"ז שכתב (ח"ג סי' תקכב) דאפילו למ"ד דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בממון עניים מ"מ בנדר ס"ת לבית הכנסת אמרינן, דהרי חזינן הכא מדברי מהרי"ק דהקדש לבית הכנסת דמי טפי להקדש המקדש. ועוד הביא שם את דברי החתם סופר בתשובותיו (חיו"ד סי' רלז) שמיישב את ב' תשובות הרשב"א הסותרות זא"ז [שכבר הבאנו מזה בס"ד לעיל (בריש דברינו) דפעם חזינן דס"ל לרשב"א דאמרינן בצדקה אלכ"ל ופעם לא אמרינן דדוקא בהקדש לעניים ס"ל דלא אמרינן אבל לביהכ"נ אמרינן, ולפי מאי דחזינן זוהי ג"כ דעת מהרי"ק והרדב"ז וסיים שם הבית יצחק דמאחר וכן הוא יש מקום גדול לפסוק כן. ומ"מ אח"כ כתב הבית יצחק שם דנראה דאף אם נימא דמתחייב לצדקה במחשבה לא מהני המחשבה שנאמר בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולעולם ההקדש עדין לא זכה בו, רק היינו שחייב לקיים מחשבתו והביא שם נפקא מינה בזה. יעו"ש].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi