שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן י הערה ד
ונראה דהא דהביא מרן את דעת המרדכי בשם
"יש אומרים", לשון רבים, הוא ע"פ מש"כ
מהר"י קולון (שורש קסא אות ה) ששם
הביא את דברי הרא"ש הנ"ל בתשובה, דבמחשבה
בעלמא לא מתחייב לצדקה, וכתב ע"ז
שהרא"ש תפס כשיטת ר"י, שפסק לגבי קבלת תענית
דצריך להוציא בשפתיו ולא סגי בקבלת הלב,
משום דס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן או
משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד. אבל
ר"ת נחלק עליו ופסק דסגי בקבלת הלב, וכמו
שכתבו התוס' בפרק שני דע"ז (לד ע"א)
וז"ל: ור"י כשהיה רוצה לידור תענית היה אומר
מבערב בתפילתו קודם אלקי נצור הריני לפניך
בתענית יחיד למחר וכו', ור"ת היה אומר
דא"צ לקבל עליו מבעוד יום וכו',
וגם א"צ להוציא בשפתיו קבלת התענית, אלא סגי
במחשבה בליבו שדעתו להתענות למחר. ואע"ג
דאמרינן בשבועות "לבטא בשפתיים" ולא
בלב, שאני שבועה דגלי קרא לבטא בשפתיים
אבל בתענית סגי במחשבת הלב. ע"כ. ושיטה
אחרת מצאתי שם בע"ז [ועי' בתוס'
רבינו אלחנן בע"ז שם] ודל: וקבלת התענית רב אומר
במנחה וכו' עד ואפילו לא הוציא בשפתיו
אלא שמחשב בליבו להתענות למחר חשיב תענית,
דהוי בכלל נדיב לב כמו צדקה דדרשינן בפרק
שלישי דשבועות (דף כו ע"ב) גמר בליבו
מנין ת"ל כל נדיב לב. עכ"ל.
וכן הגיה רבינו פרץ בסמ"ק (מצוה צו סקל"ט) וז"ל:
ומיהו שמעתי בשם ר"ת דסגי בקבלה
בלילה וסגי במחשבה, דלא בעינן הוצאה בפה כי אם
גבי שבועות דכתיב לבטא בשפתיים. עכ"ל
רבינו פרץ. משמע דהאי מילתא דהוצאה בפה,
תליא באשלי רברבי הלא הם רבינו תם ור"י,
וגם משמע שהשיטה השניה מתוס' דעבודה זרה
שהבאתי לעיל, וגם רבינו פרץ דבתראה הוה
וגם הוה דייק טובא תופס עיקר כדברי רבינו
תם. וגם רבינו אשר עצמו דלכאורה ס"ל
באותה תשובה דבמחשבה בלב לא חייב, מכל מקום
כתב בפ"ק דתענית (סימן יג) וז"ל:
בתוס' עבודה זרה כתב הר"ר יהודה בשם רבינו תם
וז"ל אם בדעתו להתענות מאתמול ולא
קבל עליו במנחה וכו' אלא שלא הוציא מפיו מקרי
שפיר תענית דהוי בכלל "נדיב לב",
כדאמרינן בפרק שלישי דשבועות דאם גמר בליבו
אע"פ שלא הוציאו בפיו מועיל. ואע"ג
דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני עד שיוציא
בשפתיו, דכתיב "לבטא בשפתים",
מסתברא דעניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה
דרשינן "מוצא שפתיך תשמור",
ומועיל גומר בליבו, והוא הדין גבי תענית וכו' עד ואם
הרהר בשעת תפילה תעניתו טובה ונוכחת,
וקרינן ביה שפיר קבלה עליו. עכ"ל האשר"י
בפ"ק דתענית. הרי דכתב, דכל עניני
נדר ילפינן מהדדי ודוקא לענין שבועה הוא
דבעינן הוצאה בפה. וגם אמר בהדיא דגבי
צדקה מועיל גמר בלב, הפך מה שכתב בתשובה.
והיינו כדברי ר"ת. ואל תתמה אם פסק
בספרו הפך מתשובתו שכן תמצא גם לענין מלוה על
המשכון דבספרו פסק דהוי שומר חינם ובתשובתו
השיב דהוי שומר שכר. [וכנראה כונתו
לכעין הסתירה שהביא מרן בבית יוסף חו"מ
(סי' קי סקי"א), וכתב ע"ז בשם הר"י בן
הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו
מפסקיו לתשובותיו, הפסקים עיקר. ע"ש. וראה גם מש"כ
בענין זה כשיש סתירה בדברי הרא"ש
מפסקיו לתשובותיו בשו"ת איש מצליח כרך ג'
(חאבה"ע סי' טו ד"ה והתשובה
הראשונה). ע"ש. ובס"ד כבר הארכנו בענין זה במקרא].
ולכן העלה שם מהר"י קולון, דהיות
ורבינו פרץ והרא"ש בפסקיו והתוס' בעבודה זרה
בשיטה השניה פסקו כר"ת, ראוי הוא
לפסוק כמותו ולומר דלא בעינן הוצאה בפה כי אם
לענין שבועה דוקא דגלי קרא "לבטא
בשפתיים", אבל לענין נדר כי הכא בענין צדקה לא
בעינן הוצאה בפה. עכת"ד. ע"ש.
ומתורף דבריו של מהרי"ק הביא ג"כ מרן בבית יוסף
(סי' רנח). ע"ש.
וא"כ לפ"ז אפ"ל דכוונתו
של מרן בשו"ע חו"מ שהביא את דעת המרדכי בלשון "יש
אומרים" לשון רבים, מפני שכן הוא
ג"כ דעת הראשונים הנ"ל שהסכימו עם ר"ת ונמצא
דאינהו נמי קאי בשיטת המרדכי. אולם האמת
היא דבלאו הכי הביא כבר המרדכי שכן הוא
דעת גאון, ורש"י בתשובה, ונמצא דעוד
ראשונים ס"ל כוותיה, ונמצא דרבים הם. וע"ע
בספר הריקאנטי [פסקי הלכות לרבינו מנחם
מריקאנטי שחי בזמן הרשב"א, עי' שם
הגדולים ח"א (מער' מ אות סד). יעו"ש],
בהל' צדקה (סי' נא) שכתב שם: פסק הר' מאיר
שאם גמר אדם בליבו ליתן צדקה ולא הוציא
דבר מפיו אינו חייב לפרוע, מדאמרינן
בשבועות פ"ג גמר בליבו צריך שיוציא
בשפתיו דדוקא בתרומה וקדשים אמרינן שא"צ
להוציא בשפתיו, אבל בדברים אחרים לא.
וריא"ז פסק דחייב אע"ג דאמר התם תרומה
וקדשים שני כתובין הבאים כאחד, פירשו
בתשובות צדקה כנדרים ונדבות דמי. ע"כ.
ולפ"ז מתבאר דאף הריא"ז מסכים
עם דעת המרדכי ורש"י בתשובה. וראה גם באור זרוע
הל' צדקה (סי' יב, דף ח ע"ב) שהביא
מתשובות הגאונים שאם גמר בליבו ליתן צדקה
אע"פ שלא הוציא מפיו חייב, ושכן
מבואר בדברי רש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות
דמי, הלכך גמר בליבו ליתן צדקה אע"פ
שלא הוציא בפיו חייב. ע"כ. ומתורף דבריו
משמע, דדעתו ג"כ מסכמת עימהם דמתחייב
לצדקה במחשבה. וכן מתבאר נמי מדבריו שם
(בסי' ו). ע"ש היטב. וראה גם באוצר
תשובות הגאונים עמ"ס נדרים (ז ע"א) שהובא שם
תשובת הגאונים דפסקו שאם גמר בליבו ליתן
צדקה, אע"פ שלא הוציא בפיו חייב, משום
דצדקה כנדרים ונדבות דמי. ע"ש. וא"כ
נמצא דאף הגאונים עומדים בשיטה זו. וראה גם
בדברי מרן בבית יוסף או"ח (סוס"י
תרצד) שכתב שם וז"ל: כתב בהגהות אשרי פ"ק
דמגילה מעות שחשב בליבו לחלקם ביום פורים
אינו רשאי לשנותם אלא אותם מעות עצמם
חייב לחלק ע"כ. ונראה שהטעם משום
דס"ל דצדקה מחייב בה במחשבה כמו שסוברים קצת
פוסקים כמו שאכתוב בטור יו"ד סי'
רנח. עכ"ל מרן בב"י. ע"ש. ומבואר בדבריו אלו של
מרן ז"ל דס"ל דאף הגהות אשרי
ס"ל הכי דמתחייב אדם במחשבה לצדקה. [והגהות אשרי
חיברם חד מקדמאי מהר"ר ישראל מקרמזיר
דהוא מר זקנו של מהר"י איסרלן בעל תרומת
הדשן, וכמבואר בדברי רבינו החיד"א
בשם הגדולים ח"ב (מערכת ה אות ה). ע"ש]. וראה
במאמר מרדכי שם (סי' תרצד סק"א)
שעמד על דברי מרן הללו בב"י, דאיכא למידק על
דבריו דנהי דנבאר דהג"א ס"ל
דאדם מתחייב לצדקה במחשבה ולא מצי למיהדר ביה מ"מ
מנ"ל דאותם מעות עצמם חייב לחלק
והא אכתי לא באו ליד הגבאי ושכן מצא לרב ראש
יוסף שתמה ע"ז מהאי דקיי"ל
האומר סלע זו לצדקה רשאי ללוותו וליתן אחרת תחתיה כל
זמן שלא באת ליד הגבאי כדאיתא כיו"ד
רס"י רנט. וכתב המאמ"ר דשמא י"ל דס"ל למרן
ז"ל דאותס מעות עצמם דקאמרי לאו
דוקא אלא ר"ל אותו סכום מעות והכוונה שאינו רשאי
לחזור בו, ומיהו אין זה במשמעות לשונו
וצ"ע. עכ"ד. ע"ש. ועכ"פ חזינן דמרן מבאר
בדעת הגהות אשרי דס"ל נמי כדעת המרדכי
ודעימיה דמתחייב לצדקה במחשבה, ואף איהו
עומד בלהקת הראשונים עליונים למעלה, ועליהם
נתכוון מרן ז"ל במה שהביא את דעת
המרדכי בשם "יש אומרים" לשון
רבים. [וראה גם בחכמת אדם (כלל קמז אות ז) שג"כ נקט
כיו"ב שכתב שם דלרוב הפוסקים אם
חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים
מחשבתו כמו בהקדש מזבח. ע"ש].
ואגב ריהטא עלה בליבי לומר, כי לכאורה
לפי דעת המרדכי ודעימיה, דס"ל שאדם מתחייב
לצדקה במחשבה בעלמא. יש ליישב השאלה הנודעת
שהביא הרשב"א ז"ל בתשובותיו (ח"א סי'
יח), מדוע אין מברכין על מצות הצדקה,
שהרי היא מצות עשה שנאמר בה "פתח תפתח",
"נתון תיתן". ותירץ שם הרשב"א
בשם ר"י אבן פלט שהשיב על שאלה זו לראב"ד, שהיות
ואין מצוה זו תלויה ביד העושה, שאפשר
שלא יתרצה העני לקבל, להכי אין מברכין
עליה. ע"כ. וכן הביא הרשב"א
שוב כיוצא בדברים אלו שם בתשובותיו חלק א (סי' רנד)
ובחלק ג (סי' רפג) ובתשובות המיוחסות
(סר קפט), וכן מובא נמי בשו"ת תמים דעים
לראב"ד (סי' קעט). ע"ש. וע"ע
בקצוה"ח (סי' צז סק"א), ובשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי
נד) מש"כ לבאר בתשובתו זו של הרשב"א.
יעו"ש. וראה גם בשו"ת הר צבי להגרצ"פ פראנק
חאו"ח ח"ב (בקונטרס מילי דברכות,
סי' ב) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' פ) מה
שעמדו לבאר עוד בדברי הרשב"א הללו.
ע"ש. [ובענין עצם תשובתו זו של הרשב"א -
(בחלק א סי' יח) - כתב עליה רבינו החיד"א
בס' מחזיק ברכה (חאו"ח סי' תלב סק"ו)
וז"ל: ודע דאע"פ דהרשב"א
ז"ל העתיק תשובת הר"י בן פלט בתוך תשובותיו (סי' חי),
והיא ג"כ במיוחסות (סי' קפט), מ"מ
זאת מצאנו שכתב בספר הפרדס כ"י ששמע מפי החכם
רבי יהודה בנו של הרשב"א, ששמע מפי
מר אביו הרשב"א, דהנהו כללי דכיילי על איזו
מצוה חייב לברך ועל איזו מצוה פטור כולם
הם אבני תהו על אבני בהו אלא באותה מצוה
שידענו שתקנו לנו רבותינו לברך מברכין,
ועל מצוה שלא תקנו ברכה לא מברכינן.
עכ"ל. ע"ש. ולפ"ז הוברר
דמה שהעתיק הרשב"א תשובת הר"י בן פלט, לאו משום דהכי סבר
הוא ז"ל דהא איכא אסהדתיה דמר בריה
דקאמר ליה הרשב"א לא תצייתו להני כללי. ומכאן
תשובה לאיזה אחרונים שהקשו איזו קושיות
על תשובת הרשב"א דסי' ח"י הנז', באיזה
פרט מדברי הרשב"א שכתב במקומות אחרים,
דלא קשה מידי כי הם דברי הר"י בן פלט,
וליה לא סבירא ליה, עכ"ל רבינו החיד"א.
ע"ש. והן אמת דאי משום הא שיש סתירה על
דברי הרשב"א הללו, מדבריו במקומות
אחרים, לא איריא. כי דבר זה נשנה בכמה מקומות
שבדברי הרשב"א ז"ל אורו של
עולם אית בהו סתראי, וכמו שכ' בשו"ת כנסת הגדולה או"ח
ח"ב (סי' כג), והגר"ש גאנצפריד
בס' קסת סופר (סוף חקירה ו, ד"ה גם) ועוד, דפעמים
רבות מצאנו סתירות בדברי הרשב"א
מדידיה אדידה והיינו לרוב התשובות שהשיב לאלפים
ולרבבות וכו', ועי' בס' תפארת יצחק (עמוד
פח) מש"כ בזה עוד. ע"ש. עכ"פ לפי עדותו
זו של רבינו יהודה בנו של הרשב"א,
מתבאר דאכן אין דעתו של הרשב"א נוטה לתשובה
הנ"ל. אמנם עי' בס' זרע חיים (סר
כ עמוד קיח), שהביא שם בשם תלמידו של הרשב"א
רבינו חיים בר שמואל (בספרו צרור החיים),
וכן הרא"ה מלוניל שהיה קצת אחרי הרשב"א
בספרו אורחות חיים (הל' ברכות אות עב)
שהם מיחסים תשובה זו להרשב"א גופיה. ע"ש.
וראה גם מש"כ בזה עוד בשד"ח
בכללי הפוסקים (סי' י אות יג, וסי' טז אות מד).
ע"ש].
והראב"ד בהגהתו לתשובת ר"י
אבן פלט הנ"ל, הוסיף לבאר עוד טעם, דכל דבר של
פורענות אין מברכין עליו מפני שנראה כמודה
על אותו קלקול, ולכן אין לברך ג"כ על
הצדקה מפני שיש בו קלקול לאחרים, דהיינו
לעניים. (ועי' אנצ"ת כרך ד עמ' תקכג
הערה 99). ע"ש. וע"ע בשו"ת
הלק"ט (ח"א סי' קלז), ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי'
קנג). ע"ש.
ולפי דברי המרדכי הנ"ל דס"ל
שמתחייב לצדקה במחשבה שבלב היה אפשר ליישב לכאורה
עוד מדוע אין מברכין על מצות נתינת צדקה,
וזאת בהקדים מה שכתב מרן בבית יוסף
חאו"ח (סי' תלב), שאין מברכים על
מצוה שבלב, ולכן אין מברכים על ביטול חמץ, מפני
שעיקר הביטול הוא בלב. ע"ש. וראה
בשו"ת רע"א ח"א (סי' כט) שכתב עפ"ז לבאר מדוע
אין זבה מברכת על ספירת שבעה נקיים, אע"פ
שהיא מצוה, מפני שעיקר ספירתה הוא בלב.
ע"ש. וכעין זה כתב הישועות יעקב
בחאו"ח (סי' סז סק"ד) דמהאי טעמא נמי אין המהרהר
בד"ת מברך, אע"פ שמקיים בזה
מצות "והגית בו יומם ולילה", מ"מ לא תקנו ברכה על
מחשבת הלב. ע"ש. וע"ע בשו"ת
יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' ח אות יד). ע"ש. וראה גם בשו"ת