למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן י
ב"ה פעיה"ק ירושלים
תובב"א, ער"ח שבט תשמ"ז לפ"ק.
עובדא הוה באדם שעלה לספר תורה
ביום ש"ק, ולאחר קריאתו בתורה עשה לו החזן מי שברך כנהוג. ובין היתר אמר החזן
"שהוא מתנדב צדקה כנדבת ליבו". ובשעה שאמר החזן משפט זה עלה בדעתו
ובליבו של העולה להתנדב סך גדול והגון עבור מוסד תורני מסויים, אולם לאחר שירד מן
התורה נמלך בדעתו להעדיף לחלק סכום כסף זה לכמה מוסדות של תורה וחסד, כדי שיהנו בו
רבים. ונפשו לשאול הגיעה האם אותה מחשבה ראשונה שעלתה בליבו בשעה שאמר החזן כנדבת
ליבו, מחייבת אותו שלא יוכל יותר לחזור בו, או דילמא שהיות וזה רק מחשבה בלב, שלא
הוציאה מפיו אין זה מעלה ומוריד, ויוכל לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, כמחשבתו
ורצונו עכשיו?
[וכעין דמות שאלה זו נשאלתי פעמים אחדות, אודות העולים
לס"ת ועולה במחשבתם לנדוב סך לצדקה, וכן לפעמים באקראי נדבה רוחם אותם להרים
תרומתם לצדקה מסויימת, ואח"כ נמלכים על זה, ורוצים לנדוב פחות או שלא לנדוב
כלל, האם יכולים לעשות כן, או דילמא שאותה מחשבה מחייבת אותם שאינם יכולים לחזור
בהם? ובהיות והוי באותו ענין דדינינן הכא, אמרתי לשקע מקומו כאן].
א) טרם כל שיח, עמדתי ואתבונן
בשולי המעשה באשר יש המתחסדים שבעליתם לתורה ביום ש"ק, לא לנקוב ולהוציא
מפיהם את סכומי הכסף שבכוונתם לנדוב לצדקה, אלא אומרים שמתנדבים "כנדבת
ליבם", האם יש שורש וענף לדבר זה מדינא, או שאינו אלא חסידות יתירה, ומעיקר
הדין אין שום חשש לזה, והרוצה לפסוק ולפרט את סכומי הכסף שנודב הרשות בידו. והנה
גרסינן בגמ' שבת (קנ ע"א) רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוויהו, חשבונות של מצוה
מותר לחשבן בשבת. ואמר רבי אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת וכו', אמר קרא
"ממצוא חפצך ודבר דבר", חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. ע"כ. וכן
הוא נמי בגמ' דכתובות (ה ע"א). ע"ש. וכתב המאירי בחי' לשבת (שם) ופוסקין
צדקה לעניים בשבת, ולא לחשב בלבד ר"ל כמה הם צריכים לפסוק, אלא אף לפסוק כך
וכך לפלוני, וכך וכך לפלוני, ואע"פ שהוא נראה כמקדיש, שלא אסרו אלא להקדיש
דבר ידוע, אבל לחייב עצמו בדיבורו לגבוה מותר. ע"כ. וכיו"ב כתב גם
הר"ן (שם) שתמה על הא דאמרינן שמותר לפסוק צדקה לעניים בשבת, מהא דתנן (בביצה
לו:) דאין מקדישין ביו"ט וקל וחומר בשבת, וכתב, ומצאתי בשם רבינו חננאל
שאע"פ שאין מקדישין בשבת מותר לפסוק צדקה לעניים, שלא אסרו אלא להקדיש כלי או
חפץ ידוע משום שנראה כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה. וסיים,
ועדיין לא נח לי דהא אין מעריכין דתנן נמי התם, לא כלי ידוע הוא, ואפ"ה אסור.
ע"ש. [ועי' בהגהות המאירי הנ"ל (שם אות ג) שכתב ליישב ע"ז, דיש
לומר דמעריכין נמי על ידוע הוא. ע"ש. וראה גם בדברי מרן בב"י או"ח
(סי' שו ד"ה וחפצי) מש"כ ליישב ג"כ את קושית הר"ן. ע"ש].
וכיוצא בדברים אלו מובא ג"כ בחי' הריטב"א לשבת (שם) בשם רבינו ניסים,
שכתב שם תמהני אמאי שרי לפסוק צדקה לעניים בשבת, דהא תנן אין מקדישין. ומצאתי בשם
רבינו ניסים ז"ל [ובפשטות היינו רבינו ניסים גאון ז"ל, וז"ב] דלא
אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דהוי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה
בדיבורו, ועדין לא נוח לי דהא אין מעריכין אין כלי ידוע הוא ואפילו הכי אסור
וצל"ע. עכ"ד. ע"ש. [וכבר ידוע שחי' הריטב"א לשבת שלפנינו, הם
חידושי הר"ן גופיה, וכמש"כ השד"ח בכללי הפוסקים (סי' י אות ח),
וראה גם בס' ברית יעקב (סי' ב אות יג) ועוד]. וכיו"ב מובא ג"כ בס' אוהל
מועד במשמרת הקודש (דרך יא נתיב ד) שכתב שם, ומחשבין חשבונות של מצוה ופוסקין צדקה
לעניים, אבל להקדיש כלי ולא דבר ידוע [אולי צ"ל: או דבר ידוע] אסור, מפני
שנראה כמקח וממכר וכו' ולא מקדשין הקדש פי' ולא מקדשין דבר ידוע, אבל הקדש לעניים
או לס"ת וכיוצא בהם מותר דעדין אינם מיחדין דבר שיצא מרשותם ולא דמו למקח
וממכר. ע"כ. [ועי' בדברי רבינו החיד"א בס' שם הגדולים (ח"א מער' מ
אות סה) דמתבאר מדבריו שהוא מיחס את ספר אהל מועד שמחברו הוא רבינו המאירי ז"ל.
יעו"ש. וראה גם בדבריו בח"ב שם (מער' א אות לו). ע"ש. הן עתה שנדפס
ס' אהל מועד (דפוס ירושלים תרס"ד) בשער הספר מצויין כי ספר זה הוא לאחד השרים
הראשונים תקיפי קמאי אשר גם רבינו הב"י מזכירו לס' זה בבית יוסף, ומחברו הוא
רבינו שמואל ב"ר משולם ירונדי ז"ל. ראה שם. ולפי דברים אלו מתבאר דאין
רבינו המאירי מחברו של ספר זה. ויש עוד לדון ולפלפל בזה בס"ד. איך שיהיה אם
נימא כדברי רבינו החיד"א דמחברו של ס' אהל מועד הוא רבינו המאירי ז"ל
יעלו הדברים בקנה אחד עם דברי המאירי בחי' למס' שבת הנ"ל דנקט נמי התם כדברים
המבוארים בס' אהל מועד כאן. וק"ל].
ואמנם עי' בחי' המאירי למס' ביצה
(לז ע"א) ד"ה גזירה שהביא שם ג"כ את דבריו של רבינו ניסים גאון
ז"ל, אולם מהדברים שם עולה ומתבאר טעם אחר בהיתר פסיקת הצדקה בשבת דז"ל
שם: וצדקה מותר לנדרה בשבת וכדאמרינן פוסקין צדקה לעניים בשבת ופי' רבינו ניסים
הטעם שהרי אינו מוציאה מרשותו דעד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה בין לעצמו בין
לאחר. ומכאן אני אומר דבזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת
וביו"ט ואין טענה מכאן לאסור וכן הדברים נראין. עכ"ד. ע"ש. וראה גם
בדברי המאירי בבית הבחירה במס' ביצה (שם) ד"ה אעפ"י שאסרו, שג"כ
הביא שם כיו"ב, שכתב שם: וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה
לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי
מותר לו לשנותה, ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה
בשבת וביו"ט ואין טענה מכאן לאוסר. ע"כ. וראה עוד בדברי המאירי בבית
הבחירה שם (בפרוש המשנה לו ע"ב) ד"ה ואלו דברים שהביא גם שם כיו"ב
בשם מקצת גאונים וז"ל שם: ואלו דברים שהם משום מצוה כלומר שיש מצוה בעשייתן
ואעפ"כ לא הקלנו באיסורן ביו"ט לא מקדישין לבדק הבית או לקרבן ולא
מעריכין והוא שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ודמיו קצובים בתורה כפי שניו או
שנות הנערך וכו', וכל אלו אסורין מגזירת מקח וממכר ואעפ"י שמקח וממכר עצמו
אינו אלא מדברי סופרים והויא לה גזירה לגזירה כולה חדא גזירה היא וכו', ומה שנהגו
עכשיו לידור בשבת של חופה וביום הכיפורים כתבו קצת גאונים שאין זה אלא כפוסקי צדקה
לעניים שסתם הנדרים לעניים ואעפ"י שנודרין שמן למאור אין זה הקנאה אלא תיקון
הנהגת הכנסת וכבוד שמים. ע"כ. ודברי קצת גאונים אלו שהביא כאן המאירי בבית
הבחירה הוא כדברי רבינו ניסים גאון שהביא המאירי בחידושיו למס' ביצה הנ"ל. וראה גם בס' המנהיג (סי' צו - צז) ד"ה
ותנן בסוף יום טוב וכו' שכתב שם, ותנן בסוף יו"ט אלו שהן משום מצוה אין
מקדישין ואין מעריכין וכו' ויש לשאול דא"ר אליעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת
ויש לומר דהתם שאני כדאמרינן התם היינו טעמא דאין מקדישין וכו' אע"ג דהוו
מצוה גזירה משום מקח וממכר כשכבר יצא ההקדש מרשותו ונכנס לרשות גבוה ואינו יכול
ליכנס לחילופו ואתי למישרי מקח וממכר וכו', אבל הפוסק צדקה לעניים אפילו אמר סלע
זה לעניים לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, ובין אמר זו ובין אמר עלי, וכן
אמר רבא דלא שנא ותניא כוותיה דרבא וכו', אלא לאו הכי קאמר צדקה הרי היא כנדר לבל
תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה והני מילי עד שלא באת לידי גבאי
אבל משבאת לידי גבאי אסור לשנותה. ע"כ. ועי' בדברי הרב המגיה בס' המנהיג (שם,
הוצאת מוסד הר"ק ירושלים תשל"ח, הערה 77) שכתב דכל פיסקה זו לקוחה
ממגילה סתרים לרב ניסים גאון, וראה עוד בדבריו שם (בהערה 94) שחזר וציין על
מהדורות שונות של מגילה סתרים לרב ניסים גאון שקטע זה מובא שם. וכן ציין שם על
דברי המאירי הנ"ל בחידושיו לביצה (הנ"ל) שהביא כדברים אלו בשם רב ניסים
גאון, ובבית הבחירה הביא דבר זה בשם מקצת גאונים. והוסיף וכתב שכן הוא ג"כ
בחידושי הר"ן עמ"ס שבת (קנ ע"א) המיוחסים לריטב"א ושכן הוא
נמי בפירוש הר"ן על הרי"ף במס' שבת (שם) אלא ששם בטעות כתוב
"ומצאתי בשם רבינו חננאל" וצ"ל "רבינו ניסים". ע"ש.
וחזינן הכא דהרב המגיה הנז' בס' המנהיג בחדא מחתא מחתינהו את דברי הר"ן
בחידושיו לשבת במש"כ בשם רב ניסים גאון וכן מש"כ בפירושו על הרי"ף
שם בשם רב חננאל גאון עם דברי המאירי במס' ביצה וספר המנהיג במה שהביאו בשם רב
ניסים גאון, וכאמור לעיל שמתורף הדברים נראה שיש כאן ב' טעמים שונים וחלוקים בדבר
ואין הם דברים אחדי"ם. ודו"ק היטב. ושו"ר ג"כ
בהערות הרב המגיה במאירי בחידושים למס' שבת שם (דף קנ ע"א) ששם הביא המאירי
את טעם היתר פסיקת הצדקה בשבת כטעם המבואר בדברי הר"ן הנ"ל (בחידושיו
ובפסקיו לשבת), שלא אסרו אלא להקדיש דבר ידוע אבל לחייב עצמו בדיבורו לגבוה מותר,
וכתב ע"ז הרב המגיה (שם הערה 54) שכטעם זה מובא ג"כ בדברי הר"ן
שברי"ף בשם רבינו חננאל ובחידושיו בשם רבינו ניסים, אבל בדברי המאירי
בחידושיו לביצה בשם רבינו ניסים ובבית הבחירה שם בשם קצת גאונים מובא טעם אחר.
עכ"ד. יעו"ש. ובס"ד הוא כאשר אמרנו דב' טעמים איכא הכא. ואולי
בדוחק אפשר לאחד את ב' הטעמים הנ"ל ולומר שאחד הם, ועי' היטב היטב בדברי
המחנה אפרים (הל' צדקה סוף סימן ב). ע"ש. וצ"ע.
וראה גם באורחות חיים (בהל'
יו"ט אות טז) וזה לשונו: וכתב גאון על איסור הקדש בשבת ויו"ט, שדוקא
הקדש מזבח או הקדש בדק הבית אסור שיוצאים מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר, אבל
עכשיו שנודרים להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהם מותר, לפי שעדין
אינם מיחדים שום דבר שיוצא מרשותם, ואינו דומה למקח וממכר. ע"כ. וכן הביא
הב"י באו"ח (סי' שו) בשם הכלבו (סי' כח), שהביא את דברי גאון הנ"ל.
א
ע"ש. [ויש לציין כי ט"ס הוא מש"כ סי' כח, וצ"ל נח, ששם מובא
בסוף הסימן כל הענין המוזכר במשנה דמס' ביצה. וכן יש לציין כי בדפוסים שלפנינו לא
מוזכרים דברי גאון רק באורחות חיים. וראה בס' המכתם בחי' לביצה (לז ע"א, עמוד
255) שהביא ג"כ כיו"ב בשם גאון. ע"ש].
וראה גם באור זרוע הל' שבת (סי'
נ) שכתב שם, מה שנוהג ש"צ כשקורא בשבת בס"ת ופעמים מברך את הקורא בתורה
ואומר, מי שבירך אברהם יצחק יעקב הוא יברך את פלוני שיתן נדר לכבוד התורה, היה
מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג, דתנן בפר' משילין (לו ע"ב) ואלו הן משום
מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכו', ואמרי' בגמרא מאי טעמא גזירה משום
מקח וממכר ומ"ש נודר נדר לחזן מהמקדיש, השתא לידור לגבוה אסור כ"ש
להדיוט. ובשלמא היכא שש"ץ עני, היה נראה קצת להתיר דדמי לההוא דכתובות (ה
ע"א) ודפרק השואל (שבת קנ ע"א) פוסקין צדקה לעניים בשבת, מיהו אפי'
לש"ץ עני לא מסתבר דשרי לידור לו, די"ל דההוא דר"א מיירי בצדקה
שצריכין לה היום דהוי צורך היום, ודמי לחובות שקבוע להם זמן, כדאמרינן פר' שואל
(שבת קמח ע"ב) דא"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט,
ופריך ומי אמר ר' יוחנן הכי, והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן לא מקדישין ולא מעריכין וכו' לא קשיא
כאן בחובות שקבוע להם זמן כאן בחובות שאין קבוע להם זמן, דאין להם זמן אסור, הואיל
ואפשר להמתין עד למחר לא הוי צורך היום. וכה"ג כתב בתוספת ריב"א פרק
משילין דכל חפצי שמים המוטלים עליו בו ביום לעשות, לא גזרו בהם, כגון לפסוק צדקה
לעניים ובו ביום צריכין עניים לצדקה. וכן ללמדו לתינוק ספר ואומנות הוא חייב בכל
שעה ללמדו, ועל התינוקות לארס, ההוא ודאי לא דמי למקח וממכר וליכא למגזר, אע"ג
דהוה מצי לשדך למחרת השבת. אבל הני מקדישין ומעריכין ומחרימין אינם מוטלים עליו בו
ביום דמצי להקדיש ולהעריך ולהחרים למחר, ודמי למקח וממכר להכי גזרו בהו.
עכ"ל. וכמו כן יכול למחר ליתן נדר לש"ץ, ומסתבר דאסור. ובענין אחר חילק
בתוס' ריב"א זצ"ל דאי נמי הני רשות נינהו ואי בעי מקדיש מעריך ומחרים,
ואי לא בעי ליתנהו חובה עלויה, גזרו בהו משום מקח וממכר. אבל לפסוק צדקה לעניים
ולשדך על התינוקות ולארס וללמדו ספר לתינוק, חובה נינהו ולא גזרי בהו משום מקח
וממכר. וכפי [אולי צ"ל: ולפי] זה תקשי ש"צ עשיר ושנוייא דר' יוחנן אד"ר
יוחנן. מ"מ נראה בעיני אני המחבר, דמנהג של היתר הוא, דודאי אם היה אותו שקרא
אומר בזה הלשון אני נודר ליתן לך אז היה אסור, כי זה דומה למקדיש ומעריך, אבל הכא
ש"צ הוא שמברכו והוא שותק ואינו נודר, אפילו כשאומר אותו שקרא לש"ץ
תברכני, מ"מ הואיל שאינו מוציא בזה הלשון, אני נודר לך אין כאן איסור ודמי
להא דא"ר יהושוע בן קרחה (שבת קנ ע"א) אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי
לערב, ורבב"ח אמר ר"י הלכה כר"י בן קרחה. וארבב"ח אר"י
מ"ט דריב"ק דאמר קרא "ממצוא חפצך ודבר דבר", דבור אסור הרהור
מותר. כמו כן בכאן, הואיל שלא אמר לו ואני נודר אין כאן כ"א הרהור בעלמא
ומותר. ואינו דומה למקח וממכר ולא למקדיש ומחרים, שכשהקדיש והחרים הרי כבר יצא
מרשותו מיד, ודמי כאלו מכר, שהרי גם ליתן מתנה בשבת אסור, אבל הכא שלא נדר הרי לא
יצא מרשותו כלום, ולא מחזי כמקח וממכר. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלו של האור
זרוע מבואר, דאביו [הר"ר משה] לא היה מסכים עם מנהג זה שנוהגים דהעולה לתורה
בשבת נודר ונודב לכבוד התורה. אולם הוא גופיה רבינו יצחק בעל האור זרוע, עמד ליישב
המנהג, והעלה להתיר.
והנה הרמ"א בדרכי משה
או"ח (סי' שו אות ג) כתב, וכתב באור זרוע במקום שנוהגין שנותנין לקורא מי
שברך, ונודר דבר מה לצדקה או לחזן, ראבי"ה אוסר דהו"ל כאילו מקדיש בשבת,
אבל לי נראה דשרי דהואיל ואינו אומר בפירוש מה שנודר, רק אומר תברכני לא מיקרי
כנודר, אע"ג דמהרהר מה שירצה ליתן, והמנהג להקל בכל ענין, דהא מותר לפסוק
צדקה. ע"כ. ולכאורה דבריו אלו של הדרכי משה ז"ל, תמוהים וחתומים. חדא,
דהרי האור זרוע הנ"ל לא הזכיר כלל מדברי הראבי"ה, לא מדבריו ולא מדעתו.
ועוד יותר קשה דהרי בראבי"ה גופיה (הל' יו"ט סי' תשצט) מבואר להיפך ממה
שכתב הדרכי משה כאן בשמו, דז"ל שם: אלו הם משום מצוה לא מקדישין, בחובות שאין
קבוע להם זמן, אבל בחובות שקבוע להם זמן מקדישין, כדאיתא בפרק שואל (שבת קמח
ע"ב) ובפסחים (סו ע"ב). ואמר רבי אליעזר (שבת קנ ע"א) פוסקין צדקה
לעניים בשבת דהוי כחובות שקבוע להם זמן, דהא קיימי עניים כדאמרינן גבי בל תאחר
בצדקה בפרק קמא דראש השנה (ו ע"א), ודכוותיה פוסקין נדרים בשבת לכבוד התורה,
ומברכין ופוסקין צדקה על החולים בשבת, ואמרינן במסכת שבת (קנ ע"א) חפציך
אסורין חפצי שמים מותרין כגון לשדך תינוק ותנוקת וגם פוסקין על התינוק ללמדו ספר
ואומנות. וטעמא דכולהו, שמיד צריכין לדבר זה ואין דיחוי. אבל מעריכין ומחרימין יכול
להמתין עד למחר ולתנן, ואינו חיוב עליו כצדקה. ופוסק נדרים לחזן בשבת, החזן צריך
לכך, ואולי ילכו להם הנודרים וידחו הנדר, ועוד לא דמי למקדיש כלל אלא כשיוצא החפץ
שמייחד אותו להקדש, מרשות הדיוט לרשות הקדש. מה שאין כן בנדרים ובפיסוק צדקה שאומר
סלע זו לצדקה מותר לשנותה, דאיתא בפרק קמא דערכין (ו ע"א). עכ"ל.
ע"ש. והרי מבואר ומפורש דדעת הראבי"ה היא דשרי לעולה לתורה בשבת לנדור
לחזן, ולא דמי למקדיש כלל דהתם יוצא החפץ מרשות הדיוט לרשות הקדש, מה שאין כן
בנדרים ופיסוק צדקה. וא"כ דבריו של הדרכי משה שכתב, דלדעת הראבי"ה אסור
לפסוק צדקה לחזן תמוהים, דזה מנא ליה, דהרי האור זרוע לא כתב בכלל כן בשמו, וגם
בדברי הראבי"ה גופיה מבואר היפך מזה.
ושו"ר בדברי הרב המגיה בדברי
הראבי"ה (שם, הוצאת מקיצי נרדמים, הערה 1), שעמד לרמוז על הערה זו בדברי
הרמ"א, דכיצד כתב בשם הראבי"ה שאסור לנדור בשבת לכבוד התורה, הרי מדברי
הראבי"ה גופיה מבואר דשרי. וגם מה שהביא דהאור זרוע כתב זאת בשם ראבי"ה,
אין זה נמצא כלל באור זרוע. וכתב ליישב, כי כנראה לפני הרמ"א היתה הגירסא
באור זרוע במקום היה מורי אבי זצ"ל תמה על המנהג וכו', היה מורי "אבי
העזרי" זצ"ל, והוא הראבי"ה (רבינו אליעזר בר יואל הלוי, שנקרא
ג"כ "אבי העזרי" ע"ש ספרו שחיבר והנקרא בשם זה, עי' שה"ג
ח"א מער' א אות קצו יעו"ש). ולכן לפ"ז יוצא, דהאור זרוע שמע דבר זה
מפיו של הראבי"ה גופיה, וחזר בו הראבי"ה ממה שכתב כאן בספרו. או יותר
נכון שחזר בספרו ממה שאמר בע"פ, ודעתו הסופית היא להתיר. והביא שם דוגמא
שמצינו כיו"ב בדברי הראבי"ה. ע"ש. והן אמת, כי דבריו אלו של הרב
המגיה הנזכר יכונו היטב, כי ידוע שרבינו האור זרוע היה תלמידו של הראבי"ה,
וכמש"כ רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' י אות דש), ולכן אפשר
ששמע שמועה זו מפי קודשו של הראבי"ה גופיה. וגם מה שכתב דאפשר ששמע הכי
מהראבי"ה, והראבי"ה בפסקיו חזר בו. יש לחזק דברים אלה, שהרי
הראבי"ה בפסקיו, עמד לפרוך את כל אותם טענות שהביא האור זרוע. וק"ל. ברם
כל זה בהנחה כדעתו של הרב המגיה, דכך היתה הגירסא באור זרוע לפני הדרכי משה מורי
אבי העזרי וכו'.
אולם לולי דמסתפנא הייתי אומר
דבאמת הגירסא באור זרוע שהיתה לפני הדרכי משה, היתה כגירסא שלפנינו מורי אבי
זצ"ל וכו', ולא היה מוזכר בו כלל מדברי הראבי"ה. אלא דהענין הוא, שהרי
האו"ז הביא את דברי הריב"א בתוספותיו, שמדבריו ג"כ עולה ומתבאר
כדברי אביו שאסור לנדור לחזן בשבת, משום דלא דמיא להא דפוסקין צדקה לעניים, דהתם
צריכים לזה העניים בו ביום משא"כ הכא דיכול ליתן הנדר לש"ץ למחרת.
וא"כ בדברי הדרכי משה היתה הגירסא: במקום שנוהגים וכו', כתב האור זרוע
שהריב"א אוסר וכו', והוא באמת כמבואר בדברי האור זרוע שלפנינו, שכתב לבאר דעת
הריב"א שגם הוא אוסר כדעת אביו. אלא טעות נפלה בדברי המדפיסים אח"כ
בדרכי משה, וכתבו ראבי"ה במקום ריב"א. וממילא לפ"ז אייתי שפיר,
דליכא שום סתירה מדבריו של הראבי"ה. וק"ל דו"ק ותשכח. ולפני זמן
היה בידי ספר דרכי משה מוגה ע"פ דפוסים ישנים, וכעת אינו תחת ידי. [ועתה כשהגיע לידי לפי שעה ס' דרכי משה (דפוס
פיורדא תכ"ק) עיינתי בסימן הנ"ל (או"ח סי' שו) וראיתי שם כי הגירסא
היא: וכתב אור זרוע וכו' וראב"י אוסר וכו'. ע"ש. והיינו שהגירסא שם היא
ראב"י ולא ראבי"ה כגירסאות בדרכי משה בטורים שלפנינו, ולדברינו הנ"ל
שאמרנו דאולי צריך לגרוס ריב"א במקום ראבי"ה הדברים נפלאים, כי קרוב
להאמר כי יש כאן חילוף אותיות ריב"א באותיות ראב"י, ובאמת במקורם של
דברי הרמ"א בדר"מ היה כתוב ריב"א, וקרוב להאמר דנתחלפו האותיות
בשגגת המדפיסים דקרבו רחוקים בזרוע את אות אל"ף לאמצע המילה. וק"ל].
ואכן אם המצא תמצא בדפוסים קדמונים בדברי הדרכי משה, כדברינו הנ"ל, הכל יבוא
על מקומו בשלום. (ולחזק הדברים בדרך זו עי' בדברי מרן בבית יוסף חושן משפט (רסי'
יג) ד"ה לא נתרצו בפשרה וכו' שעמד שם בהערה על דברי הרמב"ם ע"פ
נוסחא שהיתה כתובה בדבריו, ואחר דשקיל וטרי מרן ז"ל בדבריו כתב וז"ל:
ויותר נראה לי דטעות סופר הוא וצריך למחוק וא"ו דוהם, וכן מצאתי בספר ישן שלא
היה כתוב בו תיבות והם וכן גורס סמ"ג. עכ"ל יעו"ש. והרי דמרן
ז"ל נקיט להשמיט אות אחד כי היכי דלא תקשי בדברי הרמב"ם ואע"ג
שאפשר ליישב דבריו גם ע"פ הנוסחא הראשונה אבל בכ"ז יש בו מעט דוחק.
[וראה גם בדבריו בב"י (חאו"ח רסי' שכג) שאחר שהוקשא לו בענין דהתם כתב,
ושמא הרמב"ם נתחלף להם בהרמב"ן. ע"ש]. והכ"נ י"ל בנידון
דידן דאפשר דט"ס נפלה בדברי הדרכי משה ובמקום ריב"א כתבו המדפיסים
ראבי"ה. ולכאורה עדיף טפי לומר בדרך זו מאשר לומר שהרמ"א היה גורס בדברי
האור זרוע במקום אבי זצ"ל אבי העזרי זצ"ל ולומר דהראבי"ה אמר דבר
בע"פ ושוב חזר בו בכתב, ולנענע את אמות הסיפים כולי האי. וק"ל).
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi