* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן י הערה א
והנה בביאור דברי הכלבו שהביא הב"י,
נחלקו הב"י והמג"א. דהב"י הבין בדברי הכלבו
דמש"כ אבל עכשיו שנודרין להקדשות
ס"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהם מותר, לפי
שעדין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן,
ואינו דומה למקח וממכר. דכוונתו למש"כ
רבינו חננאל, דלא אסרו לחייב עצמו בדיבורו
לגבוה. והיינו דגם לדעת הכלבו הא דשרי
להקדיש ס"ת או עטרה וכו', הוא משום
שהוא מקדיש אותם רק בפיו ומחייב עצמו בכך,
אבל אינו מוסר אותם עתה להקדש כלל. וזהו
שסיים לאחר דברי הכלבו וכתב, "וזה כדברי
רבינו חננאל שכתבתי בסמוך". אולם
לעומת זה המג"א (שם בסקי"א) ביאר אחרת, דלעולם
הכלבו פליג על רבינו חננאל, וס"ל
דשרי לא רק להקדיש בפה, אלא גם יכול להביאו
לבית הכנסת בשבת, והיינו משום דאמרינן
(בחו"מ סי' צה) דהקדשות דידן חולין נינהו
ויש לכל ישראל חלק בהן, א"כ אפילו
שיתנם לביהכ"נ לא יצא מרשותו משום שיש גם
למקדיש חלק בו. וזהו כוונת הכלבו שכתב
לפי שעדין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותו
וכו', כלומר שאפילו נותנם לביהכ"נ
לא יוצא מרשותו. ע"ש. אולם הנה מהר"א אלפנדרי
בס' יד אהרון חאו"ח (רס"י שו
בהגהות ב"י) עמד להעיר על דברי המג"א, דאי כדבריו
מדוע כתב הכלבו "לפי שעדין אין מיחדין
שם דבר", הרי לפי דעתו אע"פ שייחד שם דבר
אפי"ה הוא מותר, משום דיש לו למקדיש
ג"כ חלק בו. ולכן העיקר הוא כדברי מרן. ע"ש.
ובאמת גם שאר האחרונים ראו וגם תמהו עוד
על המג"א, עי' בפתח הדביר (שם סק"י)
שהביא את דברי הרב חמד משה שהקשה על המג"א,
דהרי כמו שבמשא ומתן אסור למכור בשבת
חצי דבר לחבירו ויהיה הוא וחבירו שותפין
בו, הכא נמי אף שלא יוצא החפץ לגמרי
מרשותו מ"מ מה שיצא יצא, ודומה למשא
ומתן ואסור. וגם הרב פתח הדביר (שם), העיר
עליו עוד מדנפשיה מפ"ז דבב"ק
(עח ע"ב), והביא עוד אחרונים שעמדו להעיר על המג"א.
ע"ש. והסכימו האחרונים עם ביאור
מרן ועם דעתו, דלעולם לא שרי אלא להקדיש בפה
בלבד. וראה גם למהרש"ם בדעת תורה
(סי' שו ס"ו ד"ה ולפסוק צדקה) שהביא שם את
מחלוקת הב"י והמג"א, וציין
על פסקי התוס' בערכין (פ"א סימן כ) שכתבו בזה"ל:
המוכר דבר לציבור הוי כמתנה ואין בו חלק
עוד. ע"ש. ופשט כוונתו נראה דרצונו ג"כ
להעיר על המג"א שכתב דשרי להקדיש
החפץ ואף ליתנו לביהכ"נ בשבת כיון שבהקדשות
דידן אין יוצא החפץ לגמרי מרשותו, דהנה
מדברי פסקי התוס' דערכין מתבאר דהחפץ
יוצא מרשותו. וק"ל. וראה גם למהר"י
עייאש בספר מטה יהודה (סי' שו סק"ג) שג"כ
הביא את פלוגתא דמרן הב"י והמג"א
ושהרב עולת שבת ס"ל כהמג"א, וכתב ע"ז: ולאחר
המחילה אין לשון הכלבו משמע כדבריהם
[של המג"א ועולת שבת] כאשר עיני צדיקים
תחזנה משרים, ועוד דאין חילוק זה של המג"א
מוכרח כיון דסוף סוף יצא אותו דבר
מרשותו ולא נשאר לו בו שום שליטה, א"כ
אמאי אינו דומה לשאר הקדשות, ולכך נראה
עיקר כהבנת מרן ב"י ז"ל וכ"ש
דהוי לחומרא דלדבריו אם היתה עטרה מיוחדת מונחת
בבית ומקדישה עכשיו אסור, ולכן אסר הרב
בעל מג"ד ז"ל מי שמקדיש עכשיו ס"ת שהיה
לו בביתו כבר אם לא שכבר הקדישו מקודם
ועכשיו מפרסם הדבר. עכ"ד. ע"ש. וגם עי'
היטב בדברי המחנה אפרים (הל' צדקה סוס"י
ב) שהביא שם ג"כ את דברי הב"י הנ"ל בשם
הכלבו והקשה על הדברים ותירץ, ומתורף
התירוץ שם מתבאר דס"ל נמי כדברי הב"י
בביאור דברי הכלבו. יעו"ש דו"ק
ותבין. וראה בזה עוד בא"ר (שם סקי"ט) ובכף החיים
סופר (שם סקמ"א). יעו"ש.
וראה גם בט"ז (שם סק"ב) שכתב
דעפ"י דברי מרן הללו עולה ומתבאר דאותם המקדישים
בשבת ס"ת לביהכ"נ ומביאים אותו
ביום שבת עצמו לביהכ"נ, צריך שיקדישו אותו כבר
ביום חול קודם לכן בינו לבין עצמו וא"כ
כבר יצא דבר זה מרשותו לרשות גבוה אלא רק
שמפרסם זאת בשבת ושרי. אבל להקדישו ביום
שבת עצמו אסור וכעולה ומתבאר מדברי מרן
בב"י. ע"ש. [וראה גם בשו"ת
אבקת רוכל למרן ז"ל (ריש סימן יא) דאיתא התם שאלה
בענין חולה ששלח בשבת לביהכ"נ לומר
לש"צ שהיה רוצה להתנדב דבר מה אם כשיברך אותו
הש"צ כמנהג יאמר ה' ירפאהו רפואה
שלימה וכו'. יעו"ש. וחתים על תשובה זו "אהבתכם
יעקב בירב" והיינו רבו דמרן ז"ל.
ואפילו נאמר דמאי דקאמר "שהיה רוצה להתנדב דבר
מה" היינו שרוצה להתנדב חפץ אפילו
הכי אין זה חולק על דברי מרן הנזכרים כי י"ל
דהתם מיירי שהתנדב אותו דבר בפיו, אבל
לא הביאו לביהכ"נ, והוי כפוסק צדקה סתם
דכתב מרן בב"י דלעולם שרי בכה"ג
ואע"ג שמקדיש את גוף החפץ הזה כל שלא מביאו
לביהכ"נ שרי, והכ"נ בעובדא
דשו"ת אבקת רוכל מיירי שלא הביאו החפץ הזה לביהכ"נ.
ומה גם די"ל דפשט הדברים דאיתא התם
"להתנדב דבר מה" היינו דבר מה לסכום צדקה כל
שהוא, ולא מיירי כלל מהקדשת איזה חפץ,
וא"כ לא קשיא כלל. וק"ל].
ומזה אנו אומרים ג"כ לנוהגים להביא
בשבת קודש לביהכ"נ מטפחות ורימונים לס"ת וכל
כיו"ב, ע"מ להקדישו לביהכ"נ
שיקדישו אותו קודם לכן ביום חול בינם לבין עצמם
ובשבת יביאוהו לביהכ"נ לפרסם עושי
מצוה. דהא כאמור חזינן דטובא מהאחרונים הסכימו
עם ביאורו של מרן ז"ל בדברי הכלבו,
ולכן אסור להקדיש ביום שבת עצמו את החפץ
ולהביאו לביהכ"נ אם לא חשב עליו
קודם לכן ביום חול והקדישו כבר אז בינו לבין
עצמו. וק"ל. וכ"כ כיו"ב
רבינו החיד"א בס' לדוד אמת (סי' ד אות ט) דאם חשב בלבו
להקדיש ס"ת אשר לו או חפציו בשבת
ויו"ט לא יקדישם בשבת ויו"ט, וכן לא יביאם בשבת
ויו"ט לביהכ"נ להקדישם אם לא
שהקדיש בחול בינו לבין עצמו. ע"ש. וראה גם בכף
החיים (שם סקנ"ו) ובערוך השלחן להגרי"מ
עפשטיין (שם אות יג) ובשו"ע הגאון רבינו
זלמן (שם סעיף יד) ובמשנה ברורה (שם סקכ"ז).
ע"ש. וראה בזה ג"כ מש"כ הרב יד אהרן
(בהגהות ב"י רס"י שו) דעד כאן
לא כתב הט"ז דכל שהקדישו לחפץ זה שמביאו בשבת
לביהכ"נ קודם לכן ביום חול סגי היינו
דוקא שהקדישו בפיו, אבל אם הקדישו בליבו
בחול לא סגי בהכי ואסור להקדישו כשבת
דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות
גבוה. ע"ש. וראה בפתח הדביר שם
(סי' שו סקי"א) שהביא ג"כ את דברי היד האהרן הללו
דבמה שהקדיש חפץ זה ביום חול בליבו עדין
לא סגי, וכתב ע"ז עיין מ"ש ע"ד נהירו
דעיינין מע' הרב יש"א ברכה נר"ו
בספרו הבהיר חנא וחסדא ח"א הנ"מ דף סה ע"ב וג'.
עכ"ד. יעו"ש. והס' הנזכר אמ"א
לעת עתה לראות בדב"ק מאי כוונת דברי הרב פתה"ד.
(וצ"ל דאע"ג דמצינו בפוסקים
בענין הרוצה ליתן מתנה לחבירו בשבת דצריך להקנות לו
מתנה זו עוד קודם לכן ביום חול ע"י
אחר שיגביה את המתנה ויאמר דזוכה לו לפלוני
במתנה זו, עי' בזה בדברי מו"ר מרן
מלכא שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' כא). יעו"ש,
והכא גבי הקדשת חפץ לביהכ"נ לא אמרינן
דצריך לעשות כן להקנותו קודם לכן ע"י אחר,
אלא באמירה בלבד סגי שמקדיש חפץ זה וכדמשמע
מסתימת דברי הפוסקים הנ"ל, וי"ל
דהיינו טעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט
ומיד באמירתו זכה בזה ההקדש. וזה
ברור). ובענין המקדיש ס"ת עי' בפתח
הדביר (שם סוס"ק י) שכתב, דבהיות וכבר כתבו
רבותינו האחרונים ומכללם מהר"י עייאש
ורבינו החיד"א והגר"ח פלאג'י בס' חקקי לב
חיו"ד (סי' מח) דכל המביא ס"ת
לביהכ"נ שלא יקדיש אותו לציבור אלא יהיה ברשותו
ועל שמו שיקיים בזה מ"ע "ועתה
כתבו לכם את השירה הזאת", ומאחר שכן הוא שרי להביא
הס"ת לביהכ"נ גם בשבת שהרי
אינו מוציאו מרשותו דגם לאחר שהביאו לביהכ"נ והניחו
בהיכל ברשותא דמאריה איתיה כל הספר תורה
ואין לזרים איתו, ולכן אין בזה שום סרך
של איסור. עכ"ד. ע"ש.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi