למעלה
ועיין עוד לגאון מהר"ם בן חביב בס' תוספת יום הכיפורים (יומא פא ע"א ד"ה ודע) שג"כ עמד בענין זה של הורד, ואף הוא אחר שהביא את דברי מהרשד"ם דס"ל דערלה נוהג בורד, עמד לדחות את דבריו, דהרי בענין הפלפלין מצינו דדעת הרי"ף והרמב"ם היא דמברף עליהם בורא פרי האדמה, וכן נמי ס"ל דאין נוהג בהם ערלה שהרי לא הזכירו ברייתא זו דהגמרא דיומא שם דפלפלין חייב בערלה, וש"מ דס"ל שאין בפלפלין ערלה, וטעמם דפטורין מערלה משום דלא נטעי להו אלא אדעתא לייבשן ולאוכלן כתבלין, וכל מידי דלטעמא או ריחא עביד לא חשיב אוכל גבי ניקח בכסף מעשר שני וטומאת אוכלין כמ"ש הרמב"ם (בפ"ו דמעשר שני הלכה ט, ופ"א מטומאת אוכלין הלכה ו), ואם כן הורדים נמי רובא נטעי להו אדעתא להריח אם אוכלם יברך בורא פרי האדמה, ואין נוהג בהם ערלה, והרי זה דומה לאילן שנטעו לסייג או לקורות ולא לאכול פירותיו דפטור מערלה. ועוד עמד מהרמב"ח שם להקשות על מהרשד"ם שכתב לבאר דלדעת הרמב"ם יש דין ערלה בורדים, דאיך אפשר לומר כן והרי אשכחן להרמב"ם בפ"ט דברכות שכתב דעל הורד ומי ורד מברך בורא עצי בשמים ודלא כסברת גאון שאומר דמברך הנותן ריח טוב בפירות, וכתב הטור בסימן רטז דהרא"ש הכריע כהרמב"ם משום דודאי לאו פרי הן דאין עיקרן לאכילה, ואם איתא דלהרמב"ם נוהג ערלה בורדים והוא פרי עץ הו"ל לברך הנותן ריח טוב בפירות, אלא ודאי דלהרמב"ם אין נוהג דין ערלה בורד דאין עיקרן אלא להריח, ומיעוטא דמיעוטא הוא שנוטעים אדעתא לאוכלם. וסיים שם: ומסקנא דמילתא לע"ד דאין לנהוג ערלה בורד דרובא נטעי ליה להריח ולא לאכול, וה"ט דנהגו העולם לברך עליו בורא עצי בשמים משום דעיקרן להריח, ולכן נמי אין נוהגים להפריש ממרקחת של ורדים תרומות מעשרות כמו שמפרישין מן היין שנגמרה מלאכתו ביד ישראל, משום דס"ל דהורדין אינם חייבים במעשר דאין זורעין אותם אלא להריח, ובכה"ג פטורים מתרו"מ וכעין המבואר ברמב"ם (פ"ב דתרומות ה"ב). עכת"ד. ע"ש.

וחזינן מדברי מהר"ם בן חביב הללו כעין הסברא שהבאנו לעיל, דלדעת הסוברים שמברכים על ריח הורד בורא עצי בשמים ועל אכילתו בורא פרי האדמה, שפיר יש לומר דס"ל נמי דאין דין הורד כעץ גבי ערלה וכמו שכתב לדייק כן גבי דעת הרמב"ם, וממילא אף אנו נדייק כן לדעת מרן ז"ל דלפי מאי דס"ל שמברך על הורד בורא עצי בשמים ובורא פרי האדמה ש"מ דס"ל נמי דאין דין ערלה נוהג בו. ודו"ק. (ברם דכבר הערנו מדברי הש"ך ודעימיה שאין ראיה מענין הברכות לענין ערלה, מ"מ חזינן דמהר"ם בן חביב לא ס"ל הכי, אולם לפי דעת הש"ך אין ראיה בדעת הרמב"ם דס"ל שאין ערלה בורד, ואדרבה יש לומר דס"ל כהמאירי דמתבאר מדבריו שיש ערלה בורד, דהרי כללל גדול הוא דהמאירי אזיל תמיד בשיטת הרמב"ם, וכמו שכתבתי בזה באורך בחיבורי שו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח, ובס' מזהב ומפז, בדוכתין סגיאין. וק"ל).

וממילא עתה מתבאר לפנינו ג' חלוקות בענין זה של ערלה, א) בשמים שאין אוכלים אותם כלל כהדס והדומה לו פשיטא שאין נוהג בו ערלה כלל. ב) דבר שהוא גופו פרי ורוצה להריח בו כדוגמת פרי הלימון ופרי התפוז בודאי דנוהג בו ערלה דהא "עץ מאכל" הוא. ג) פרחי ורדים והדומה להם שיש שאוכלים ממנו נקטינן כדעת טובא דהראשונים הריטב"א ותלמידו הרא"ה והראב"ד והרשב"א שהסכים עימו למעשה דאין נוהג בהם דין ערלה, וכאשר הוא נמי הכרעת רבותינו האחרונים הרדב"ז מהרימ"ט ומהר"ם בן חביב, ושיש לדייק כן נמי שהוא דעת עליון דמרן ז"ל דאין נוהג ערלה בפרחי הורדים מפני שאין עיקרם לאכילה אלא להריח.

ומכלל דברים אלה י"ל נמי גבי עץ הלואיז"ה, אשר יש נוהגים לקחת ממנו עלים ולשים במשקה התה לטעם, דאין נוהג בו ערלה לפי המבואר בדברי מהר"ם בן חביב הנ"ל שיש לומר דדינן כדין הפלפלין דלדעת הרמב"ם והרי"ף אין נוהג בו ערלה, משום דאינו מידי דמאכל אלא תבלין לתת טעם, וכל מידי דלטעמא עביד לא חשיב אוכל גבי ניקח בכסף מעשר שני וטומאת אוכלין כמבואר בהרמב"ם פ"ז דמעשר שני ופ"א דטומאת אוכלין, ונמצא נמי שאינו בכלל "עץ מאכל" גבי ערלה, וכן נמי איכא הכא סברת הרדב"ז הנ"ל דמידי דאינו נאכל למזון אלא למרקחת וכיו"ב אינו חשוב "עץ מאכל" לענין ערלה, ומהאי טעמא פטר נמי את הורדים מערלה כיון שאע"פ שהם נאכלים אינם לאכלם למזון אלא לחזק, והכ"נ עלים אלו של עץ הלואיז"ה אינם אלא לתת טעם במשקה התה, ומה גם דעיקרן הוא להריח ולא לאכילה דאינו עץ פרי כלל וממילא שפיר אמרינן ביה דאין נוהג בו ערלה ומותר לטעום מהעלין שלו בתוך ג' שנים לנטיעתו, וכ"ש להריח בו, ודינו כדין עץ הורד הנזכר. ובפרט שבענין עץ הלואיז"ה אין הוא לוקח אלא רק עלים בעלמא והרי אפילו בעץ מאכל ממש בעלים שלו אין בהם דין ערלה כלל וכדתנן נמי במתניתין דערלה (פ"א דערלה משנה ז) העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי. ע"ש. וכ"פ נמי מרן בשו"ע יו"ד (סי' רצד ס"ב). ע"ש. וק"ל. (וכן לפי כל נימוקים אלו י"ל אף בעץ השיב"א אשר יש נוהגים לשים מהעלים שלו בתה, כיון שהוא לטעם בעלמא הוי כעץ הפלפלין, דלא חשיב עץ גבי ערלה, וכדדייק מהר"ם בן חביב דלהכי הרי"ף והרמב"ם השמיטו ברייתא זו דהגמ' ביומא (פא:) וסוכה (לה א) דאיתא התם דפלפלין חייב בערלה [וכן השמיטה נמי מרן מהשו"ע], דהיינו משום דס"ל דלית ביה דין ערלה מפני שהוא לתבלין וטעם, וכל כה"ג לא חשיב מאכל, והכא בערלה "עץ מאכל" כתיב. וגם שהם עלים בעלמא. וק"ל).

הן אמת דבעיקרא דמילתא דקאמר מהר"ם בן חביב דכל דעביד לטעמא וריחא דלא חשיב מאכל, כן הוא מפורש בדברי הרמב"ם בהל' מעשר שני (פ"ז ה"ט), שכתב שם: הכרכום אינו נלקח בכסף מעשר שאינו אלא למראה, וכן כל כיוצא בו מנותני ריח מראה וטעם הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין, אין נלקחין בכסף מעשר, לפיכך ראשי בשמים והפלפלין והקושט והחלתית וכו' אין נלקחין בכסף מעשר. ע"כ. וכן הוא נמי בדבריו בהל' טומאת אוכלין (פ"א ה"ו) שכל שהוא לטעם או מראה או ריח לא חשיב מאכל גבי טומאת אוכלים כגון הפלפלין וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מהכא להדיא דהרמב"ם מזכיר דפלפלין לא חשיב אוכל, וממילא י"ל דהיינו נמי טעמא שלא תפס דברי הברייתא דיומא וסוכה דערלה נוהג בפלפלין, דהא ס"ל דפלפלין לא חשיב אוכל, ובערלה "עץ מאכל" כתיב. אולם יש להתבונן בזה מדברי הרמב"ם בהל' שביתת עשור (פ"ב ה"ו) שכתב גבי איסור אכילה ביום הכיפורים הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן פטור, אבל זנגביל רטוב חייב. ופירש רבינו מנוח (שם) דה"ה נמי אם אוכל פלפלין רטוב חייב. וראה גם ברב המגיד (שם) שכ' דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא אם אוכל "זנגביל רטוב" חייב אבל בפלפלין רטוב פטור, ונמצא דבפלפלין בין רטוב בין יבש פטור, ואינו כן דהרי בגמרא יומא (שם) מבואר דבאוכל פלפלין רטובין חייב, וכ"כ נמי הרמב"ם (בפ"ח מהל' ברכות ה"ז) שהפלפלין ראויין לאכילה. ולפיכך נראה דהגירסא הנכונה בהרמב"ם היא "אבל רטובין חייב" וקאי בין אפלפלין ובין אזנגביל דבשניהם כשהן רטובין חייב. ע"ש. וראה גם בהרמב"ם פרנקל "בילקוט שנויי נוסחאות" (הל' שביתת עשור שם) שהובא שם דבכתב יד אחד נמצא כתוב בהרמב"ם שם "אבל פלפלין וזנגביל רטוב חייב". והיינו דבפלפלין רטוב חייב כמו בזנגביל רטוב. ע"ש. וממילא עתה שמתבאר דהרמב"ם ס"ל גבי אכילת יוה"כ דהאוכל פלפלין רטובין חייב, קשיא מאי טעמא דיהיה חייב הא אמרינן דס"ל דפלפלין לא הוי אוכל.

ועכ"פ לעצם ישוב דברי מהר"ם בן חביב יש ליישב בס"ד דלא קשיא מדברי הרמב"ם בהל' שביתת עשור במש"כ דהאוכל פלפלין רטובין חייב, דלעולם י"ל דפלפלין לא הוי אוכל וכמתבאר בהל' מעשר שני ובהל' טומאת אוכלין, וגבי ערלה נמי בתר מאכל אזלינן כדכתיב ביה "עץ מאכל" והאי לאו מאכל הוא. משא"כ גבי אכילת יוה"כ לאו בתר אכילה אזלינן אלא בתר יתובי דעתא כאכילה אזלינן דהא לא כתיב ביה ביוה"כ "אכילה" אלא עינוי "ועיניתם את נפשותיכם", ולכן בפלפלין רטובין חייב דאע"ג דאכילה לית ביה יתובי דעתא אית ביה מפני רטיבותו ומפקא ליה מעינוי ולהכי חייב, (ולכן י"ל נמי שחייב בפילפלין רטוב דוקא דהחיוב הוא מחמת רטיבותו דהיא מיתבא לדעתיה ומוציאתו מכלל עינוי), אבל לעולם לא חשיב מידי דאכילה ואינו בכלל עץ מאכל. ושו"ר עתה בס"ד בשו"ת מחנה חיים (ח"ג סי' מה) שכתב להדיא כיו"ב, דאיסור האכילה ביוה"כ אינו תלוי אם הוא מזין או לא, אלא אם מיתב דעתיה, ולכן השותה מים ביוה"כ חייב כרת אף דמים אינו מזין. ע"ש. וראה גם בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' רפב), ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' נה). ע"ש. וע"ע בשו"ת דובר משרים לגאון מטשיבין (ח"א סימן צב ד"ה וקצת) מה שעמד על דברי הרמב"ם הללו מדוע בהל' מעשר שני וטומאת אוכלין הנ"ל לא כתב לחלק בין רטובין ליבשים, ואילו בהל' שביתת עשור כתב לחלק בזה דאינו חייב אלא בפלפלין רטובים. ע"ש. ואולם כאמור לפי דברינו מיושב גם זה היטב דהרי ברור הוא דפלפלין אינו אוכל כלל ולכן התם במעשר שני וטומאת אוכלין דב "אוכל" תליא מילתא אין מה לחלק דבין רטובים בין יבשים אינו אוכל, אבל הכא בענין יוה"כ דביתובי דעתא תליא מילתא וכאמור זה ברטובין דוקא דלא מחמת הפלפלין חייב אלא מחמת רטיבותן. וק"ל.

ומכל מקום עצם עיקר דבריו של מהר"ם בן חביב ז"ל דהכא בערלה בעינן "עץ מאכל" ורק מידי דאכילה חשיב אוכל, אבל מידי דהוי לטעם או לריח לא הוי "מאכל" ואין ערלה נוהג בו, ברור ונכון הוא וכמו שהביא ראיה מדברי הרמב"ם בהל' מעשר שני ובהל' טומאת אוכלין. וממילא לפ"ז י"ל נמי גם גבי עץ הלואיז"ה ועץ השיב"א דאע"ג שיש שנוטעים אותם בעיקר כדי לתת מהעלין שלהם בתה לטעם, מ"מ עדין לא חשיב "עץ מאכל" משום דהוי רק לטעם בעלמא ואין ערלה נוהגת בו, ובפרט כשהוא נוטעו בעיקר כדי לריח. ומעל הכל דאין זה אלא רק עלים בעלמא ואין ערלה נוהגת בעלים וכדתנן במתניתין דערלה הנ"ל. וק"ל.

והנה יש להסתפק נמי גבי שיח הנענ"ע שיש רבים אשר לוקחים מהעלים שלו ונותנים אותם בתוך משקה התה, אם נוהג בו ערלה, והנה לגבי הברכה עליו מצינו למהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קטו) שכתב, דהנענ"ע הוא מין ירק שאוכלין אותו כשהוא חי לעורר תאות המאכל ויש לו ריח טוב ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכשמריחים אותו היה נראה שיש לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות, ולא ראיתי שמברכין עליו אלא בורא עשבי בשמים, ולמה. עכ"ד. ע"ש. ובאמת בעיקר הדבר דמברכים על ריח הנענ"ע בורא עשבי בשמים הוא מפורש בשיבולי הלקט (סימן קסד) שכתב שם, דעלי המינטא [הוא הנענ"ע] וכן שאר סוגי העשב שריחם נודף מברך עליהם בורא עשבי בשמים. ע"ש. וראה לרבינו החיד"א במחזיק ברכה או"ח (סימן רטז סק"י) שכתב דבשיבולי הלקט כ"י לא מוזכר קטע זה הרוטא והמינטא וכו' דמברך עליו בורא עשבי בשמים, ורק בשיבולי הלקט הנדפס כתוב קטע זה, ובספר התניא שהולך תמיד בעקבות שבולי הלקט נמי לא כתוב זה. ע"ש. ובאמת בדפוסים שלפנינו (לבוב שנת תרמ"ב) קטע זה של הרוט"א והמינטא וכו' נמצא בסוגרים של חצאי לבינה. וע"ע בענין ברכת הריח על הנענ"ע בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א מש"כ בזה בתשובה כ"י והובא בס' ילקוט יוסף הנדפ"מ (ח"ג עמ' תקנג בהערה ד) וג"כ הובא שם דס"ל דמברך עליו בורא עשבי בשמים, ולכאורה משמע לפ"ז דדין עשב יש לו ולא דין עץ, ועי' בשו"ע או"ח (סי' רטז סעיף א), וממילא נמי י"ל דאין ערלה נוהגת בו. אולם הנה יש מיני נענ"ע שדרך גדילתם הוא כעץ שהם מאריכים ימים ושנים על האדמה ואין צריך לזרוע אותם בכל שנה, ויש להסתפק אם חשיבי "עץ מאכל", דשמא אע"ג שיש אוכלים אותם מ"מ כיון דאין זה אכילה של מזון אלא אכילה כעין תבלין לגרור תאות המאכל ובכה"ג לא חשיב "עץ מאכל" וכמ"ש הרדב"ז ומהר"ם בן חביב הנ"ל בענין הורד דכיון שהוא למרקחת וטעם ולכן אין בו ערלה. וק"ל. וצ"ע.

וכן נמי גבי הפרחים שבעצי הפרי, שמפרחים אלו יוצאים אח"כ פירות י"ל דשרי להריח בהם, ואע"פ שהם פרחים של "עץ מאכל", כדוגמת עצי הלימון ועצי התפוזים ודומיהם שיש בפרחים שלהם ריח, אין נוהג בהם ערלה בפרחים אלו ומותר להריח בהם וכעין שכתב הרדב"ז הנ"ל (ח"א סימן מד) דאפילו מתי שכבר גדל מקצת הפרי בפרח מותר להריח בהם, דהוי כי הא דאיתא במשנה דערלה (פ"ז מ"ב) דהעלין הלולבין והסמדר מותרין בערלה, וכיון שמותר לאכול כ"ש דמותר להריח בו. ע"ש. ועוד י"ל בענין זה של הפרחים הללו דהוי כי הא דכתבו הראשונים הנ"ל הריטב"א והרא"ה ודעימיהו דלהכי לא נוהג ערלה בורד כיון שהעיקר הוא הזרעים הנמצאים בעיגול וכו' והעלים של הורד אינם אפילו שומר לפרי שהרי אע"ג שיפלו בכ"ז יגדלו הזרעים הללו שבתוך העיגול שבורד. וממילא הכ"נ בפרחים הללו שבעצי הפרי שמהם יוצאים הפירות, הרי אפילו שיפלו העלים הללו שבפרח שמהם יוצא הריח הטוב, וישאר רק עיקרו של הפרח הנקרא בלשון חוקרי הצמחים (בוטניקה) "עלי" שממנו גודל הפרי די בזה, מפני שהעלים שבפרח שמהם יש את הריח הטוב אינם לצורך גידול הפרי עצמו, אלא הוא מנפלאות הבורא יתברך לצורך צמיחתו הראשונה של הפרי אשר כידוע הניצנים שבפירות יש מהם זכר ומהם נקבה, ולצורך גדילתם ישא הרוח אבק זרע הזכר לנקבה ולהיפך, ועי"ז יתרבו לצורך גדילת הפרי, ואף הדבורה שבאה לינק הצוף מהפרחים תשא ברגליה האבק מן הזכר לנקבה שלא בדעתה ועי"ז יגדל הפרי, [ועי' בספר הברית לג"ר פנחס מוילנא (מאמר יג פרק ג). ע"ש], וכדי שהדבורים והפרפרים יבואו אל הפרחים שבעץ וישאו את האבק, מנפלאות הבורא יתברך יש את העלים הריחניים הללו שבפרח כדי שימשוך אותם אליו. אבל עלים ריחניים אלו (הנקראים "עלי כותרת" בלשון חכמי הצמחים) אינם נצרכים לעצם גדילת הפרי, דלצורכו כאמור די "בעלי" (הלמ"ד בחריק, מלשון עלי ומכתש וצורתו בפרח כדוגמת העלי) שבפרח שהוא נמצא בליבו של הפרח. ולכן שרי להריח בפרחים הללו של הפרי שיש בהם ריח. וק"ל.

והנה יש לומר דאע"ג דחזינן בדברי רבינו החיד"א הנ"ל בברכי יוסף שאחר שהביא את דברי הרדב"ז שהסתפק בדין הורד סיים וכתב עליו, דאשתמיטיתיה תשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סימן קח, ובאותה תשובה מתבאר דהרשב"א ס"ל דערלה נוהג בורד, וכמ"ש בתשובות הנ"ל שאסור להריח בורד של ערלה. אין לדייק מהכי דרבינו החיד"א ס"ל שערלה נוהג בורד, חדא דהרי חזינן דהרשב"א גופיה על אף תשובתו הזאת שהיא בחלק ג' (סי' רלד) שאסר שם ערלה בורד, בתשובתו שבחלק ז' (סי' שנז) העלה להסכים עם הראב"ד שאין ערלה נוהג בורד, ועוד דהרי כלל ידוע הוא דמש"כ רבינו החיד"א בברכי יוסף אינו הלכה למעשה אלא הרי הוא עורך שולחן לפנינו לדעת את דעות הפוסקים שדברו באותו ענין ואסף איש טהור את שיטותיהם בשמותם לחצרותיהם ולטירותם, וכמו שכתב הוא גופיה כן בתשובותיו בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן ח) וז"ל שם: העידותי בכם היום שכל דין מהראשונים ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף אין כוונתי להיות כמסכים הולך לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח וחפוש. ומזקנים אתבונן שכך דרך הכנה"ג ויד אהרון, להורות משפט גבר איה מקום כבודו, ולא שבא הדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עימו וזה נודע לכל. וגם אני זה דרכי זולת כשאומר "וכן עיקר" וכיוצא בזה שאז איני מגלה דעתי, אבל בלאו הכי רק כשאני כותב בסתם הדין ההוא בשם אומרו עדין טעון לינה בעומקה של הלכה. עכ"ל הטהור. ע"ש. והרי שאין דבריו שכתב בברכ"י לעיקר דינא להלכה ולמעשה, וממילא י"ל דמש"כ רבינו החיד"א להעיר על הרדב"ז דאישתמיטיתיה תשובת הרשב"א המובא בב"י סו"ס קח, אינו מתכוין להעיר דכן הוא הלכה כדברי הרשב"א שם שאוסר ערלה בורד, אלא כוונתו לעורר ולהעיר מדוע הרדב"ז לא הזכיר את תשובת הרשב"א דס"ל התם דערלה נוהג בורד, והיה מפלפל בדבריו, אבל באמת לעיקר דינא י"ל דשפיר ס"ל לרבינו חיד"א דאין ערלה נוהג בורד לפי כל הנימוקים והטעמים הנ"ל שהסכימו עליהם נמי להקת האחרונים להתיר ערלה בורד, ובפרט ועיקר לפי מאי דחזינן דהרשב"א גופיה הד"ר הוא לכל חסידיו לענין דינא והסכים בזה עם הראב"ד דאין ערלה נוהג בורד, ובודאי שתשובה זו של הרשב"א שהוא מודה לראב"ד היתה לנגד עיני קודשו עין הבדולח דרבינו החיד"א ז"ל שהרי הביאה מרן ז"ל בבדק הבית ביו"ד (סימן רצד) תחילה וסוף וכנ"ל.

ויתרה על כך הנה מצאנו לרבינו החיד"א גופיה ז"ל שבספר מחזיק ברכה או"ח (סימן רטז סק"ח) כתב שם, מותר להריח בפרחי אילנות של ערלה אע"פ שיש בהם עיקר הפרי, אבל אסור להריח בפרי אם גדול קצת כיון שהוא ערלה, הרדב"ז בחדשות סימן מד, והרב הכולל עמיתנו בתורה מהר"י בן נאיים נר"ו בשו"ת זרע יעקב סי' ז' העלה דפירות הקדש או קונם מותר להריח בהם ולא יברך עליהם. וכתב דהרדב"ז בתשובה הנזכרת סבר כהתוס' אך י"ל דגם התוספות לא אמרוה אלא בעכו"ם כמ"ש הרב הש"ך והרב פר"ח ביו"ד סי' קח ע"ש באורך. עכ"ל. ע"ש. והרי חזינן הכא דרבינו החיד"א מביא בסתם את דברי הרב זרע יעקב דפליג על הרדב"ז וס"ל דמותר להריח אף פרי של ערלה ממש, כלומר לא מבעיא ואין צריך לומר דשרי להריח בשמים של ערלה כיון דאינם מאכל כלל, וכן נמי ורדים של ערלה שהן נאכלים במקצת נמי שרי, אלא אפילו הפרי עצמו של הערלה נמי שרי להריח בו. ולא כתב ע"ז רבינו החיד"א כלום לעורר בזה. ולפי דברינו אייתי שפיר נפלא כי הוא אשר אמרנו, שמפני שרבינו החיד"א בספרו ברכ"י וכן נמי במחזיק ברכה הוא מאסף לכל המחנות דעת רבותינו ז"ל וכמ"ש הוא גופיה כן בהקדמתו לס' מחזיק ברכה ולא נחית בהו לעומקא דדינא, ולכן אין סתירה מדבריו במחב"ר דמבואר דשרי להריח אפילו פרי של ערלה לדבריו בברכ"י שמבואר דורד כיון שהוא נאכל במקצת אסור להריח בו. וק"ל. וספר זרע יעקב הנז' אמ"א לע"ע לעיין התם בכל דב"ק ולהתבונן בדבריו מדוע ס"ל דשרי להריח אף פרי של ערלה ממש. אולם הנה לפי מה שהבאנו בס"ד את דברי הריטב"א הנ"ל בחידושיו לעבודה זרה (יב:) הא חזינן דהריטב"א כתב להדיא דפרי של ערלה אסור להריח בו, והוא תנא דמסייע לרדב"ז דס"ל נמי הכי דפרי של ערלה ממש אסור להריח בו. וצ"ע. ולהכי לע"ע אין לנו בו אלא חידושו דבפרחים של עץ מאכל שרי להריח ולית בהו ערלה, וה"ה נמי בעצי בשמים של ערלה ואפילו הנאכלים כורד וכיו"ב, אבל בפרי גופיה של ערלה לא וכדכתב הרדב"ז ז"ל ותנא דמסייע ליה הוא דברי הריטב"א הנ"ל בע"ז. וק"ל.

והלום ראיתי אחרי רואי לחזו"א ז"ל (בדיני ערלה אות יד) שכתב: הנוטע עץ מאכל להריח חייב בערלה שאין כאן שינוי מורה עליו שאינו למאכל, ועוד שאין דרך לבטל עץ מאכל, ואף שמריח בשעה שמריח, מ"מ סתמו עומד לאוכלו בסופו, והגרע"א ז"ל [בשו"ע יו"ד סי' רצד סעיף כ"ג] בשם הרדב"ז הקיל בזה, וקשה להקל בזה. עכ"ל. ע"ש. וחזינן דהחזו"א ס"ל דאסור להריח בפרחים של עץ מאכל ודלא כאשר התיר בזה הרדב"ז. ומ"מ אנן בדידן נקטינן לעיקר דינא ע"פ סברת הראשונים הנ"ל דשפיר שרי להריח בפרחים של עץ מאכל וליכא בהו דין ערלה, וכדעת הרדב"ז ז"ל וכאשר עולה נמי מדברי מהר"י בן נאיים שהביא רבינו החיד"א במחב"ר הנ"ל דס"ל דשרי להריח אפילו בפרי של ערלה וכ"ש בפרחים דשרי, ורק בפירות ממש של עץ מאכל נקטינן דאין להריח בהו, כיון דאית ביה דין ערלה. והמחמיר בזה שלא להריח בפרחים של עץ מאכל דערלה תע"ב, אולם להריח בעצי בשמים של ערלה כהדס וכיו"ב שאינו למאכל כלל לית דין צריך בושש דשרי אף לכתחילה להריח בהם. וגם עתה ראיתי בס' זכרון משה להר"ר משה אזולאי נכד הגחיד"א שקיבץ שם כעמיר גורנה את כל פיסקי מו"ז רבינו החיד"א ז"ל, וכשהגיע לדבריו בברכ"י הנ"ל (סי' רצד סקי"ג), כתב, אילנות דעיקרן להריח כגון יאסמי"ן דאין להם פרי אלא ריח אין ספק דאין בו ערלה, דאילן מאכל כתיב, ולהריח בערלה אינו אסור אלא באילן הנטוע לפירות מאכל. עכ"ד. ע"ש. והרי שהביא מוכן מן האומ"ר דעת מר זקנו הגרחיד"א דבבשמים של ערלה והדס בכללם, אין בהם דין ערלה כלל.

ואמנם עי' בס' הנכבד ילקוט יוסף הנדפ"מ להגרי"י שליט"א ח"ג (עמוד תקסא סעיף י) שכתב והעלה שם דאין להריח הדס וורד של ערלה, ומתבאר דס"ל דדין ערלה נוהגת בהם. ע"ש. וראה גם בהערות (שם אות י) שתפס לבאר דמהא דכתב רבינו החיד"א על הרדב"ז דאשתמיטיתיה תשובת הרשב"א וכו' משמע דס"ל דנוהג ערלה בורד והדס. ע"ש. ואנכי איש צעי"ר לא כן עימדי, וכאשר עמדנו לבאר לעיל בס"ד באר היטב ובטוטו"ד את דברי רבינו חיד"א ז"ל, וכן את דעת הראשונים שרפים העומדין ממעל זיע"א,. ואסקינן דדעתיהו דעת עליון היא דפשיטא ופשיטא שהדס אין נוהג בו ערלה ומותר להריח בו, וכאשר כתב כן להדיא הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה (יב:), וכמו כן אף בורד העלנו בס"ד דאין נוהג בו ערלה וכאשר כן הוא דעת טובא דהראשונים וכהסכמת רבותינו גדולי האחרונים ז"ל, ולכן מותר להריח בהם ללא פקפוק, (ובפרט כהיום הזה שאין נוהגים בורד כ"כ דרך אכילה אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה נער יספר, ורובן ככולן של המגדלים אותו הוא לריח, ולפ"ז אפשר דכו"ע מודו דאין ערלה נוהגת בו וכבהדסים, ובודאי זה שנטעו רק לשם ריח), ואפילו בפרחי עץ מאכל של ערלה העלנו בס"ד להתיר בהם וכדעת הרדב"ז ודעימיה ודלא כהחזו"א, מלבד בפרי ממש של ערלה שאסור להריח בו.

ושו"ר אחר ימים להגאון סבא דמשפטים מוהר"ם מאזוז בשו"ת איש מצליח (כרך א חיו"ד סי' מה) שעמד שם בדין ערלה אם נוהג בורדים, ואחר שהביא את דברי הרשב"א הנ"ל שהביא מרן בב"י יו"ד (סו"ס קח) - והיא תשובת הרשב"א בח"ג סי' רלד - שכתב, ובשמים של עבודה זרה ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהם כורד והדס וכו', צריך לומר שתשובה זו היתה דעתו של הרשב"א בראשונה דהיה אוסר הורדים בערלה, אבל אח"כ חזר בו הרשב"א וכמתבאר מתשובתו שבח"ז (סימן שנז) הנ"ל ששם העלה כדברי הראב"ד דאין ערלה נוהג בורד, והדברים ק"ו דאם באכילה הוא מתיר כ"ש להריח דשרי, והמשיך: והדס על כרחך משום עבודה זרה נקטיה דהא פשיטא דלא שייך ביה ערלה דלאו "עץ מאכל" הוא כלל, ואע"ג דאית ביה ענבים ואיתא בסוכה (לג ע"ב) כגון שליקטן לאכילה מ"מ לאו פירא נינהו כלל כדמוכח באו"ח (סי' רג ס"ה) ע"ש בב"י. ואפי' הוו פירא מ"מ מותר להריח בעלין שהם מותרים משום ערלה כמ"ש ביו"ד (סי' רצד). עכ"ל. ואח"כ ציין שם כי גם הגאון מהר"י טייב בשו"ת גנזי שלום (חאו"ח סימן ו) ביאר כן בדברי הרשב"א ז"ל והעלה להתיר להריח בהדס של ערלה. יעו"ש. ותעלוזנה כיליותי כמוצא שלל רב בראותי דב"ק טוב אלה כי הנה מצאנו מפורש גברא רבה דקאמר כוותין לפרש כן בדברי הרשב"א בתשובה זו שהביא מרן בב"י יו"ד (סי' קח) דהדס דנקט התם הרשב"א אגב גררא דעבודה זרה נקטיה ולעולם גבי ערלה לא שייך כלל ענין הדס דאין ערלה נוהג בהדס כלל, ובפרט שציין דכן העלה וביאר נמי מהר"י טייב בשו"ת גנזי שלום (ושו"ת גנזי שלום אמ"א לע"ע) והרי לן תרתי צנתרי דדהבא דקאמרן כוותין. וברוך שזיכנו לכוון לדבריהם של גדולים. וראה עוד בשו"ת איש מצליח (שם) שאחר שהעלה שם דהרשב"א בח"ז (סימן שנז) חזר בו וס"ל דאין ערלה נוהג בורד, והכי הוא העיקר לדינא, כתב דמזה יש להעיר על רבינו החיד"א בברכ"י הנ"ל (סי' רצד ס"ק יג) שהקשה על הרדב"ז שהתיר ערלה בורד דאישתמיטתיה תשובת הרשב"א שבב"י סי' קח שאוסר ורד של ערלה. דהא עתה לפי המתבאר חזינן דהרשב"א חזר בו וכמבואר מתשובתו זו שבחלק ז' ואשר הביאה נמי מרן בבדק הבית סי' רצד דמבואר התם דס"ל בעיקר הדין כדברי הרדב"ז דאין ערלה נוהג בורד. עכ"ד. ע"ש. ולדברינו הנ"ל יש להמתיק מעט את מידת הדין עם יוסף צדיקא אור עינינו רבינו החיד"א זיע"א שבודאי זכר שר את תשובת הרשב"א שבח"ז דמתיר ורד בערלה ובפרט שמרן הביאה בבדק הבית בסוגיא שם (יו"ד סי' רצד), אלא רבינו החיד"א עיקר כוונתו היתה להקשות על הרדב"ז מדוע לא הזכיר כלום מדברי הרשב"א, ומ"מ עדיין לא איפרק מחולשא דהוה ליה לרבינו החיד"א לציין גם את תשובת הרשב"א שבח"ז דמהתם מתבאר כדברי הרדב"ז. ועכ"פ מבואר מהכי דשפיר נקטינן דאין ערלה נוהג בורד והדס ומותר להריח בהם אף תוך ג' שנות ערלה. וראה גם בס' נהר מצרים (הל' ערלה סעיף טו) שהעלה שם נמי דהמנהג הפשוט בארץ ישראל ובמצרים שלא נוהגים בורדים דין ערלה כלל ושרי לאוכלם אף בתוך ג' שנות זריעתם. ע"ש. וממילא לפ"ז כ"ש דשרי להריח בהם, וכ"ש נמי דבהדס דעדיף מיניה שאינו פרי כלל ואינו נאכל דאין נוהג בו ערלה ושרי להריח בו. וכן עיקר. והנלע"ד כתבתי בס"ד. וצויימ"א.

המורם מכל האמור: מותר להריח הדס של ערלה שהוא בתוך ג' שנים מיום נטיעתו, ואף לברך עליו ברכת הריח בורא עצי בשמים. וכן מותר להריח את עלי עץ הלואיז"ה של ערלה ואף ליתנם במשקה התה שיתנו בו טעם, והוא הדין לעלי עץ השיב"א שמותר להריח בהם ואף ליתנם במשקה התה, מפני שאינם עצי מאכל אלא לטעם ותבלין. וכן מותר להריח בפרחי ורדים של ערלה ואף לאכול אותם במרקחת, כיון שאינם עץ מאכל ממש. וכן נמי מותר מעיקר דינא ללא שום פקפוק להריח בפרחי עצי מאכל של ערלה שיש בהם ריח כגון פרחי עץ לימון ועץ תפוזים וכדו' כל זמן שלא יצא הפרי, והמחמיר בזה שלא להריח בפרחי עץ מאכל תע"ב. אבל כשיצא כבר הפרי מהפרח והוא ניכר אסור להריח בו כיון שהוא פרי ערלה ואסור בהנאה, וכל שכן שאסור להריח פירות של ערלה מילואים.

ואחתום בזה בכל ברכות התורה באהבה רבה ובאהבת עולם, ידידו עוז הדו"ש. פנחס זביחי ס"ט.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi