למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן ט
להלכות תלמוד תורה
ב"ה יום ד' כ"ד תשרי
"על חסדך על אמתך" (תשנ"ג). לפ"ק. פסק דין
עובדא הוה ואתא קודמנא, במנין של
יראים ושלמים אשר היו מתפללים בבית דירה של אחד מיחידי הקהל הנמצאת בבנין מגורים, במשך
שנתיים ימים (תפילות שבת וחג ולפעמים גם תפילות ימי החול). ומתחת לאותו בית דירה
שהיו מתפללים בו היתה דירה ריקה שלא היו גרים בה עד עתה, ועכשיו בא לשם דייר חדש
אשר רכש דירה זו, ועומד וטוען כי יש רעש מהמתפללים וכו', ולכן רוצה שיפסיקו את
קיומו של מנין זה. ובנוסף לזה גם טוען התובע שאפשר לקהל ללכת ולהתפלל במקום סמוך.
ראוי לציין:
א) עד עתה לא היה לאף אחד מהשכנים
שום טענה ומענה בענין מנין זה מצד הרעש או איזה הפרעה שהיא מהמתפללים.
ב) במנין הנ"ל מלבד תפילות
השבת והחג והימים שהיו מתפללים בהם היו נערכים באותם הימים ג"כ שיעורי תורה.
ג) יש ישיבה במקום הסמוך אשר
ג"כ מתפללים שם.
והציבור הנ"ל נפשו
לשאו"ל הגיעה [יחד עם התובע הנ"ל] האם עליהם להפסיק את קיומו של מנין זה
עקב הטענה הנ"ל, ושורת הדין עם מי.
תשובה: כתב הרמב"ם בהל'
שכנים (פ"ו הי"ב) יש ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו, ואין
השותפין יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית
רבן. ע"כ. וכן הוא נמי כיו"ב בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ס"ת
ה"ז) שכתב שם, אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד אפילו אחד מבני החצר אין
יכולים שכניו למחות בידו. ע"ש. ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא בבא בתרא
(כ ע"ב) דאוקמי רבא סיפא דמתניתין התם "ולא מקול התינוקות" דמיירי
במלמד תינוקות של בית רבן דאין בני החצר יכולים למחות בידו שקול התינוקות מפריע
להם (ועיין שם ברש"י), והוא מתקנת ר' יהושע בן גמלא שתיקן שיהיו מושיבין
מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו', וכמבואר בגמ' שם.
ולכאורה מדברי הרמב"ם והגמ'
כאן עולה דעד כאן אין אחד מבני החצר והמבוי יכול לעכב ולטעון שקול התינוקות
והלומדים מפריע לו אלא דוקא בתשב"ר ולימוד תורה, והוא מתוקף תקנת ר' יהושע בן
גמלא שיהיו מלמדי תינוקות בכל מקום ולא תשכח תורה מישראל ח"ו. אבל גבי תפילה
ודבר שבקדושה וכיו"ב לא קמ"ל מאי הוי דינא אם יכולים לעכב או לא.
אולם עי' בטור חו"מ (סימן
קנו) שכתב: וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן ואפילו הן רבים,
וה"ה נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה. עכ"ל.
ע"ש. ומדברי הטור עולה ומתבאר דלאו דוקא בתשב"ר אין יכולים לעכב בעדו,
אלא אף לענין תפילה בעשרה, והיינו אדם הרוצה להנהיג תפילה במנין בביתו דאין בני
אותה חצר יכולים לעכב בידו מלעשות זאת מפני רעש המתפללים וכדו'. ומתבאר דהטור
ס"ל דתשב"ר דקאמר בגמ' ב"ב (שם) לאו דוקא, אלא אולי אורחא דמילתא
הוא טפי שתינוקות של בית רבן מרעישים בכניסתן ויציאתן וכיו"ב, ואפ"ה אין
בני החצר יכולים לעכב. ועיין לקמן מש"כ בזה עוד ביאור.
ואיברא דדבר זה הוא מחלוקת
ראשונים שמובא בבית יוסף חו"מ (ריש הסימן הנ"ל) שהביא שם את דברי רבינו
ירוחם (משרים נתיב לא חלק ו) שכתב לבאר בדברי הגמ' דב"ב (כא ע"א) מי שיש
לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו לסופר מתא, ו "סופר מתא" היינו
שכותב שטרי מקח וממכר ושטרי טענתא וכיוצא בהן, אבל סופר שכותב ספרים דינו כמלמד
תינוקות, ומתבאר דדעתו היא כדעת הטור דבכל מילי דמצוה ולא רק בתשב"ר קאמר
שאין יכולים למחות בידו. אבל הרמב"ן פירש "סופר מתא" כותב שטרות
העיר או ספרי תורה, וטעמו הוא משום דס"ל דאפילו לדבר מצוה יכול למחות בידו אם
לא ללמד התינוקות ומשום תקנת יהושע בן גמלא שלא תשכח תורה מישראל, כלומר כיון
דתקנה היא מבטלת דינו של זה כדי שלא יחזור הדבר לקילקולו [שתשכח תורה מישראל
ח"ו], אבל במצוה אחריתא לא יתבטל דינו של זה מפני קיום מצוה, דהא אפשר
להתקיים בבתים אחרים. עכת"ד. ע"ש.
ועי' בערך השלחן למהר"י טייב
חחו"מ (סימן קנו סק"ג) שכתב דמדברי הרמ"ה בפרק לא יחפור (סימן נה -
נו) ומהר"י מיגאש במס' בבא בתרא (שם) שביארו נמי דאף בכותב ס"ת אין בני
החצר יכולים לעכב, מבואר דס"ל נמי כהטור דלכל מילי דמצוה אין בני החצר יכולים
לעכב. ע"ש. ונמצא לפ"ז דטובא מהראשונים עומדים בשיטת הטור, והם: רבינו
ירוחם ר"י מיגאש והרמ"ה. א [ולולי
דמסתפינא קרוב אצלי הדבר לומר דאף דעת הרא"ש כן היא דלכל מילי דמצוה אין
יכולים לעכב עליו, וזאת דמכך דחזינן שהטור ורבינו ירוחם ס"ל הכי, והנה כללא
נקטינן דכל דברי רבינו ירוחם הם בנויים ע"פ דברי הרא"ש דתלמידו הוה עי'
במג"א או"ח (סי' תקנט סק"ח) וביד מלאכי כללי שאר המחברים (אות יז)
ובמש"כ בזה בספרי מזהב ומפז (עמוד תו). יעו"ש. ובפרט דאף הטור עומד
בשיטה זו וי"ל דאזיל בשיטת אביו. ויתנו עדיהם ויצדקו דכן הוא דעתו. אלא
דק"ק דא"כ מדוע אין דבר זה מפורש להדיא בדברי הרא"ש לא בפסקיו ולא
בתשובותיו, ושמא שמעו ממנו בע"פ, אלא דא"כ הו"ל לטור לאשמועינן זאת
כאשר הוא דרכו בקודש לגלות לנו דעת אביו הרא"ש ז"ל במה שאמר בע"פ
עי' יד מלאכי (כללי הריב"ה אות כ). ע"ש. ועוד צ"ע].
ומתורף דברי מרן הנ"ל בב"י
שמעמיד את שיטת רבינו ירוחם בשיטת הטור שלאו דוקא בתשב"ר אין יכולים בני החצר
לעכב, אלא לכל צורך מצוה איכא להאי דינא, עולה ומתבאר עוד דלעולם לדעת הטור ורבינו
ירוחם דבכל צורך מצוה א"א לעכב, היינו אפילו כשיכול לקיימם ולעשותם במקום
אחר, דכן עולה מדבריו שביאר שם בדעת הרמב"ן דס"ל דדין זה הוא
בתשב"ר דוקא כיון דבמצוה אחריתי אפשר להתקיים בבתים אחרים, שמע מינא דלדעת
הטור ורבינו ירוחם האי לאו טענתה היא, ואע"ג שיכול להתקיים במקום אחר
בכ"ז יכול לעשותו בבית זה ואין מעכבין עליו. וק"ל. ועוד עולה מפשט דברי
הטור כאן דלאו דוקא בקיום מצוה של עראי א"א לעכב בעדו, אלא אף שיהיה זה קיום
מצוה בקבע ג"כ א"א לעכב עליו, דאי לאו הכי הו"ל לאשמועינן. ומרן
בשו"ע חו"מ (סי' קנו ס"ג) פסק כדעת הטור דלכל מילי דמצוה אין
השכנים יכולים לעכב, שכתב שם: וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל בתוך ביתו ואין השכנים
יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא
הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו. ע"ש. והרי שמרן ז"ל סתם
דבריו כדעת הטור ודעימיה דבכל מילי דמצוה אין בני החצר יכולים לעכב בידו ולא רק
ללימוד תשב"ר. וראה גם למהר"י טייב בערך השלחן (שם) שג"כ כתב
דלדינא נקטינן דכל דבר מצוה אין יכולים לעכב וכאשר הוא נמי דעת הטור רבינו ירוחם
ר"י מיגאש והרמ"ה.
ואיברא דיש להתבונן מעט בדברים,
דבשלמא לדעת הרמב"ן ודעימיה דבלימוד תורה דתשב"ר [וגדולים] בדוקא אמרינן
דאין יכולים לעכב אייתי שפיר דכן הוא נמי משמעות פשט הסוגיא דב"ב (שם)
שהזכירו לתקנת ר"י בן גמלא שיש להושיב מלמדי תינוקות וכו' שלא תשכח תורה
מישראל, ומשמע דבתלמוד תורה דוקא מיירי דאין יכולים לעכב. אלא לדעת הטור ודעימיה
וכדפסק נמי מרן ז"ל דלכל מילי דמצוה אין יכולים לעכב, הא מנין לן, ואדרבה הרי
בסוגיא התם הוזכר רק ענין מלמדי תינוקות, וא"כ י"ל דבדוקא הוא. אולם הנה
ראיתי לחת"ס בחידושיו ב"ב (שם ד"ה אלא) שכתב וז"ל: ונראה לי
עוד דגוף הדין [דהשכנים אינם יכולים לעכב] לאו מיהושע בן גמלא ואילך נתחדש אלא כך
הוא מעיקר הדין בכל מצוה המוטלת על הציבור לסייע זה את זה. כגון: מוהל [למי שאין
לו אבן וה"ה למי שיש לו אב להניח למוהל לדור בשכונתם, או רופא נפשות, או
תפילה בציבור, אך תלמוד תורה לא היה מוטל על הציבור, אלא על האב ללמד את בנו, ולכן
לא התחייבו השכנים לסבול ריבוי הדרך או קול התינוקות ועל האב לדאוג למקום שבו אין
נזק לאחרים, ותיקן יהושע בן גמלא חיוב החזקת התלמוד תורה גם על הציבור, ולכן לא
יכולים השכנים למחו ואדרבה הם מחוייבים לסייע כמו בכל מצוה. עכ"ד. ע"ש.
ומדבריו אלו של החת"ס עולה ומתבאר דברים נפלאים, דאדרבה מעיקרא דמילתא היתה
תקנה עוד מקדם דאין השכנים יכולים למחות על דבר מצוה כגון תפילה בעשרה, אולם על
ת"ת דתשב"ר לא היתה תקנה והיו יכולים למחות, וע"כ הוצרכו לתקנה
דר"י בן גמלא.
ולפ"ז אייתי שפיר הדק היטב
דברי הטור והראשונים העומדים ממעל דס"ל כוותיה וכן דעת מרן ז"ל דפסק נמי
כוותיהו דבכל מילי דמצוה אין יכולים השכנים לעכב, כי אמת נכון הדבר דכן הוא,
ואע"ג דבגמ' דב"ב הוזכר רק ת"ת דתשב"ר מתקנת ר"י בן
גמלא, היינו טעמא דהתם הוצרך לתקן בדבר זה פני שלא היתה בו תקנה, אבל שאר מילי
דמצוה כבר היתה בו תקנה עומדת וקיימת מקדם כך שלא הוצרכו בה כלל תקנה. ובדעת
הרמב"ם ודעימיה צ"ל דס"ל דאין לך בו אלא חידושו, שבגמ' התם מבואר
תקנה דר"י בן גמלא ותקנה זו בלבד נתוסדה שאין השכנים יכולים לעכב בעד
ת"ת דתשב"ר, אבל מלבד תקנה זו לא היתה שום תקנה אחרת גבי שאר מילי
דמצות, ולכן יכולים לעכב בזה. וק"ל. וראה עוד בב"ח בחו"מ שם (ריש
סימן קנו) שעמד נמי בהערה כיו"ב דלדעת הטור ודעימיה דבכל מילי דמצוה א"א
לעכב עליו א"כ אמאי הוצרכו לתקנה דר"י בן גמלא תיפוק ליה דמילי דמצוה
היא. וע"ש מה
שתירץ. [ובענין מילי דמצוה דאין יכולים לעכב עליו עי' בט"ז חו"מ (שם
סק"א) שכתב דלאו היינו כל מילי דמצוה אלא דוקא בדבר התלוי בצירוף אנשים, כגון
תפילה וכיו"ב, ולכן כתב הטור מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל,
משא"כ בדבר שהוא יכול לילך לבתי האנשים הצריכים לכך מעכבים עליו שלא לעשותו,
כגון מוהל מעכבין עליו שיבואו הרבה אנשים לביתו, שהרי הוא יכול לילך אליהם.
ע"ש. אולם עי' בערך השלחן למהר"י טייב (שם סוס"ק ג) שכתב דאין נראה
כן וגם מדברי מרן שסתם דבריו וכתב, "וה"ה לכל מילי דמצוה" ולא
חילק, נראה דלכל מילי דמצוה קאמר דאין מעכבין עליו ואפילו בכה"ג. ולכן העלה
שם נמי מהר"י טייב דאין השותפין יכולים לעכב על הדיין שדן בביתו. ע"ש].
ומעתה מבואר עולה מכל הנ"ל
דברירא מילתא דאין השכנים יכולים לעכב ביד אחד מהדיירים המארגן מנין תפילה בביתו
מפני שיש עי"ז רעש וכו' דהא כאמור לדינא נקטינן כדעת הטור ודעימיה דבכל מילי
דמצוה אין אחד מבני החצר יכול לעכב. ויתרה על כן אפילו אם יעמדו השכנים ויטענו
שעי"ז יורד ערך הדירות שבבנין וכו', אין זו טענה, וכמ"ש כיו"ב
מהר"י טייב בערך השלחן חו"מ (שם סק"ג) דאין המשכיר יכול לעכב לשוכר
מללמד תינוקות אפילו שמתוך כך אין בני אדם רוצים לשכור הבתים האחרים ויש הפסד בדבר,
וכן משמע קצת נמי מדפריך בגמ' (ב"ב שם) אחד מבני החצר שביקש וכו' ומלמד
תינוקות בני החצר מעכבין עליו, ומוקי לה בתינוקות נכרים, ולא בתינוקות ישראל ואיכא
פסידא, ומשמע דבכל גוונא שרי גם ביש פסידא. עכ"ד. ע"ש. ודפח"ח.
וע"כ הכ"נ י"ל אף אם טוענים הדיירים טענה כיו"ב שע"י
פתיחת מנין זה באחד הדירות יורד הערך בשאר הדירות אין זו טענה, וכעין דמבואר טעמא בב"י
הנ"ל דכיון דאיכא תקנתה דשרי ליה למעבד הכי בטלה להם טענת השכנים דאיכא רעש
וכו', וה"נ י"ל דבטלה טענתם שיורד ערך הדירה. וק"ל. וראיתי בס'
מנחת צבי (שכנים סי' א אות כד) שכתב נמי מדנפשיה כיו"ב שאין זו טענה במה
שהשכנים אומרים שע"י שיש ביהכ"נ בבנין באחד הדירות יורד ערך הדירות,
ואין זה חשוב כגרמא בנזיקין, דאיסור גרמא הוי רק כאשר עושה מעשה מזיק בחפץ חבירו
כגון המכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה וכיו"ב, אבל כל שהוא עושה מעשה ברכוש
שלו להשביח אותו ובגלל מעשה זה נגרם נזק לחבירו לא חשיב בכה"ג גרמא, והביא
ראיה מהגמ' כתובות (פה ע"ב) בקריבתיה דרב נחמן דזבינתה לכתובתה בטובת הנאה
(פרש"י: בדבר מועט כיון שהוא ספק ללוקח שמא היא תמות בחיי בעלה ולא יקבל את
הכתובה) איגרשה ושכיבה אתי קא תבעי לברתא (כלומר: התגרשה ואח"כ מתה ובאו
הלקוחות ותבעו את הבת שבאה לתבוע כתובת אמא מאביה, והלקוחות באו ליטול ממנה מפני
שאמא מכרה להם את הכתובה). אמר לה רב נחמן לקרובתו שיש עיצה שתמחול את הכתובה
לאביה ואחר מותו תירש את הכתובה מאביה וע"י כך היא לא תפסיד. והקשה תוס'
רי"ד (שם) ע"ז, דלכאורה כיצד רב נחמן יעץ לה עצה כזו הא הוי גרמא
בנזיקין שמפסיד את הלוקחים, ותירץ די"ל שר"נ נתכוין להרויח אותה והנזק
ממילא קא אתי ללקוחות, ומשום נזקא דאחריתי לא שביק רווחא דקריבתא. ע"ש.
ומתבאר מהכי כיסוד הנ"ל דכל דבר שאדם עושה בשלו כדי להרויח אע"ג
שעי"ז יגרם נזק לאחר לא חשיב בכה"ג גרמא בנזיקין ושרי, והביא שם עוד
ראיה לזה, וע"כ הסיק במנחת צבי דה"נ אע"ג שעי"ז שזה פתח את
הביהכ"נ בדירתו וזה כאמור מותר לו כנ"ל ככל מילי דמצוה דשרי, אע"ג
שעכשיו נגרם עי"ז נזק לאחרים שירד ערך הדירה אצלם שרי. יעו"ש בדבריו.
ודברי מהר"י טייב הנ"ל תנא דמסייע ליה וחזינן נמי דמוכיח זאת מהסוגיא
דב"ב הנ"ל דטענה זו שיורד ערך הדירה לא חשיב טענה, וא"צ להביא
ממרחק לחמו מהגמ' דכתובות, ועכ"פ דינא כדקאי קאי שאין זו טענה.
ובענין הטענה דהשכן הזה שטוען
דיכולים להתפלל במקום אחר, הנה ראיתי בס' מנחת צבי (שכנים סי' א אות טז) שכתב
דטענה זו שפיר קיימת גבי תפילה, דכל שיש להם לציבור מקום אחר להתפלל בו ליכא שום
תקנתא שהשכנים אינם יכולים לעכב, דכל מאי דקאמר הטור ומרן בשו"ע דגבי מצוה
א"א לעכב וה"ה בענין תפילה בעשרה, היינו דוקא כשאי אפשר לעשותו במקום
אחר, אבל כשיכולים לעשותם במקום אחר יכולים השכנים לעכב. ע"ש. הן אמת דהנה
כבר הבאנו לעיל לדייק מדברי הבית יוסף שנראה דדעת הטור ורבינו ירוחם ודעימיהו
דס"ל דבכל מילי דמצוה אין בני החצר יכולים לעכב עליו, מיירי אפילו שאפשר
לקיימם במקום אחר, שהרי מרן בב"י כתב שם (חו"מ ריש סי' קנו) וז"ל:
וטעמו של הרמב"ן [דס"ל דרק בענין תשב"ר אין יכולים לעכב עליו]
נ"ל משום דס"ל דאפי' לדבר מצוה יכול למחות בידו אם לא ללמד התינוקות
ומשום תקנת יהושע בן גמלא כלומר כיון דתקנה היא מבטלת את דינו של זה כדי שלא יחזור
הדבר לקלקולו [שתשכח תורה מישראל ח"ו], אבל במצוה אחריתא לא יתבטל דינו של זה
מפני קיום מצוה דהא אפשר להתקיים בבתים אחרים. עכ"ל. ע"ש. והיינו דמרן
מבאר את דעת הרמב"ן דלהכי ס"ל דרק בתשב"ר אין לעכב עליו, משום
דבתשב"ר אינו יכול לומר לו שיעשה זאת במקום אחר דזוהי התקנה שלא תשכח תורה להושיב
מלמד בכל מקום ומקום וכו' ולכן יכולים להושיב מלמדי תורה בכל מקום אפילו אם אפשר
שילכו ללמוד במקום אחר, (וראה גם מה שהבאנו לקמן שכ"כ כיו"ב
הנמוק"י במס' ב"ב שם), אבל במילי דמצוה יכולים בני החצר לעכב ולומר
שאפשר לקיים מצוה זו במקום אחר ולכן אין לו לעשות זאת בחצר כאן. והיינו כאמור דעת
הרמב"ן. ודוק מינה דדעת הטור ורבינו ירוחם ודעימיהו דפליגי עליה דהרמב"ן
וס"ל דבכל מילי דמצוה אין מעכבין עליו, אין זו טענה שאפשר לקיימה במקום אחר,
דאפ"ה אין יכולים לעכב עליו. ודו"ק היטב. וק"ל. וממילא הכ"נ
בנידון דידן מה שטוען השכן שאפשר שילכו למקום אחר וכו' לפי דעת מרן ז"ל דפסק
כהטור ושאר הראשונים העומדים בשיטתו אין זו טענה וכמבואר מהבית יוסף. וצ"ע
בדברי המנחת צבי.
זאת ועוד הנה אפ"ל דגם לדעת
המנחת צבי דס"ל דבמילי דמצוה יכול לעכב בטענה שאפשר לעשותם במקום אחר, הנה
הכא כיון שבמנין זה מתקיימים שיעורי תורה תמידין כסדרן שאי אפשר לקיימם במקום אחר,
ובודאי דללימוד תורה א"א לעכב בידם, וזה אפילו כשישנם עוד מקומות אחרים
ללימוד תורה וכמ"ש הנמוק"י ב"ב (שם) וז"ל: ואע"פ שהיה
יכול ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיועדים לכך, אפילו הכי לא מטרחינן ליה אלא
צריכים לסייע בהעמדת התקנה כדי שיהיו המלמדים מצויים שם. ע"ש. והרי מבואר
להדיא מדברי הנמוק"י דגבי לימוד תורה אין זו טענה שאפשר לקיים לימוד זה במקום
אחר ואפילו שאפשר לקיימו בבתי כנסיות דאדרבה זוהי התקנה להגדיל תורה בכל מקום,
וכמבואר נמי מדברי הב"י הנ"ל שביאר את דעת הרמב"ן דגבי תלמוד תורה
אין זו טענה שאפשר לקיימו במקום אחר כיון דזוהי התקנה להגדיל תורה ולהאדירה. [וראה
נמי בדברי מרן בשו"ע יו"ד (סי' רמה סעיף כב) שכתב שם, אחד מבני החצר או מבני מבוי
שביקש ליעשות מלמד תינוקות אין שכניו יכולים למחות בידו, וכן מלמד תינוקות שבא
חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו
התינוקות שאצל זה לזה אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה
ויאדיר. ע"ש. ואפ"ל דמאי דכתב מרן ז"ל בענין מלמד תינוקות שבא ופתח
בצד מלמד תינוקות אחר "אין יכולים למחות בידו" (לשון רבים) היינו השכנים
כלומר דמלבד דהמלמד הראשון דאינו יכול למחות מפני שזה מקפח פרנסתו, אף השכנים אינם
יכולים למחות במה שבא זה ופותח ת"ת דיטענו הרי יש כאן כבר ת"ת אחד
וא"צ שיבוא זה ויפתח כאן אלא ילך למקום אחר, דזו אינה טענה גבי תלמוד תורה,
דאמרינן יגדיל תורה ויאדיר, ויש לפתוח מקומות תורה בכל אתר ואתר. וק"ל].
ואפ"ל דהיינו טעמא דבתורה אין זו טענה כיון שאין אדם לומר תורה
אלא במקום שליבו חפץ וכמ"ש
חז"ל בע"ז (יט ע"א), א"כ זה שחפץ ללמוד תורה כאן מקום אחר
לגביו כמאן דליתיה דמי, וא"כ הוי כאין מקום אחר ללמוד בו. וק"ל.
ומעתה כיון דלגבי תלמוד תורה אין
לעכב מטענה זו דאפשר שילמדו במקום אחר, לכן י"ל דשרי להם ג"כ להתפלל
במקום זה כיון שהוא מצורכי הלומדים שלא יהיו טרודים בלימודם היכן ישיגו מקום תפילה
וכו', וגם התפילה שמתקיימת במקום זה מסייעת שיתווספו אנשים ללימוד התורה, ונמצא דעיקרא
דמילתא הוא לימוד התורה דאין יכולים לעכב בעדה, ובעטיה נגררת גם זכות התפילה דלא
יוכלו לעכב גם ע"ז. ושו"ר בדברי המנחת צבי גופיה (שם סוף אות טז) שכתב
מעט כיו"ב. יעו"ש היטב. ונמצא דגם לפי דעתו דבעד תפילה בלבד אפשר לעכב,
מ"מ הכא כיון דמתקיימים במקום זה שיעורי תורה והתפילה היא חלק מהלימוד שהיא
מצורך הלומדים לכן א"א לעכב בטענה זו שיש מקום אחר, ובפרט דאת שיעורי התורה
המתקיימים כאן לא יוכלו לקיימם במקום אחר.
ומה גם דאפ"ל כיון שמנין זה
היה קיים עוד קודם שבא הדייר החדש הזה ורכש את הדירה הזאת, ועד עכשיו לא היה לאף
אחד מהדיירים שום טענה ומענה, א"כ י"ל דלא יוכל זה לעמוד ולטעון עכשיו
שיש לו הפרעות, כיון שדבר זה היה קיים ונמצא עד עכשיו ואיהו נתן אצבע בין שיניו
שרכש דירה זו אשר מתחת לבית שמתפללים בו, דהוא בא עכשיו לרשותם. אולם אולי
י"ל דהוא יכול לטעון שלא ידע כלל שיש כאן מנין של מתפללים בבית הזה ממעל, וגם
לא היה עליו לברר ולבדוק ענין זה כיון שבדרך כלל אין זה נהוג שמתפללים באחד הבתים,
ועוד צ"ב ובירור בדברים אלו.
עכ"פ עיקרא דדינא הוא
כדברינו הנ"ל שאין דייר זה הגר מתחת לדירת המתפללים יכול לעכב בעדם מקיום
מנין זה, ומהטעמים המבוארים לעיל.
וע"ז באתי עה"ח היום
פעיה"ק ירושלים תובב"א פנחס זביחי ס"ט.
נ. ב. כל האמור כאן הוא לפי דין
תורה ממש, בלא לצרף ענין דינא דמלכותא ודיני מדינה (חוקי עזר ערוניים וכדו'), וזאת
ע"פ בקשת שני הצדדים.
עוד בענין הנ"ל (מכתב שקבלתי
בנידון פסק הדין הנ"ל)
בס"ד י"ז מנחם - אב
תשנ"ד, לכבוד ידידי וריעי איזי וחביבי מעלת הרב הגאון מעוז ומגדול חו"ב
משנתו זך ונקי מוהר"ר פנחס זביחי שליט"א ויחשל"א.
אחדשה"ט, בדיק לן מר בדין
נזקי שכנים במילי דמצוה במקום שאפשר שתתקיים המצוה במקום אחר, ואין כת"ר צריך
לי שכבר צלל בים התלמוד הראשונים והפוסקים מתון ומסיק דבר דבור על אופניו. ואולם
לא מלאני לבי לדחות רצונו של אדם גדול וע"כ אמרתי אעלה בס"ד מעט דברים
הנוגעים למה שדן כת"ר שליט"א ועימו המחילה כי אין הספרים תחת ידי בהיותי
בחופשה חוץ לביתי. בהוקרה רבה ובידידות שלמה בהר"י זעפרני.
א) העלה כת"ר שליט"א
לדעת החולקים על הרמב"ן וס"ל דבכל מילי דמצוה לא חיישינן לנזקי שכנים לא
משום רעש ולא משום ריבוי הדרך ולא משום שאר טענות, ושכן פסק מרן השו"ע
חו"מ סי' קנו, שכן הוא הדין אפי' כשיכול לקיימם ולעשותם במקום אחר. ועיקר
חיליה מדברי מרן הב"י סי' קנו דכתב וז"ל אבל הרמב"ן פירש
"סופר מתא" כותב שטרות העיר או ספרי תורה, וטעמו הוא משום דס"ל
דאפי' לדבר מצוה יכול למחות בידו אם לא ללמד התנוקות ומשום תקנת יהושע בן גמלא שלא
תשתכח תורה מישראל, כלומר כיון דתקנה היא מבטלת דינו של זה כדי שלא יחזור הדבר
לקילקולו, אבל במצוה אחרינא לא יתבטל דינו של זה מפני קיום המצוה, דהא אפשר
להתקיים בבתים אחרים. ע"כ. ודייק נכון עפ"ז דלדעת החולקים על
הרמב"ן אין השכנים יכולים לעכב על הפותח שאר מילי דמצוה אפי' כשאפשר להתקיים
בבתים אחרים. ועפ"ז כתב לתמוה על המנחת צבי אשר הצדיק את טענת השכנים במקום
שמתקיים מנין במקום אחר.
ב) אף אני אענה חלקי ואומר את
שהנלע"ד בס"ד בזה. דהנה בטעם הסוברים דבכל מילי דמצוה יכול לפתוח ואין
לחוש משום נזקי שכנים תמוה הדבר, וכאשר הזכיר כת"ר שליט"א בדבריו, ולפי
דלא אשכחן תקנתא אלא בלימוד תורה ובכדי שלא תשתכח תורה מישראל, ומנ"ל לבדות
מלבינו תקנה בשאר מילי דמצוה, והביא כת"ר שליט"א את דברי החת"ס
שכתב וז"ל - ונראה לי עוד דגוף הדין לאו מיהושע בן גמלא ואילך נתחדש אלא כן
הוא מעיקר הדין בכל מצוה המוטלת על הציבור לסייע את זה וכו', אך תלמוד תורה לא היה
מוטל על הציבור אלא על האב ללמד את בנו ולכן לא התחייבו השכנים לסבול ריבוי הדרך
או קול התינוקות, ועל האב לדאוג למקום שבו אין נזק לאחרים. ותיקן יהושע בן גמלא
חיוב החזקת התלמוד תורה גם על הציבור, ולכן אין יכולים השכנים למחות ואדרבה הם
מחוייבים לסייע כמו בכל מצוה. עכ"ל. הרי שכל דין היתר פתיחת מקום למילי דמצוה
הוא דוקא במצוה
המוטלת על הצבור אבל במצוה דיחיד אינו בדין שיזיק לשכניו ברעש ובריבוי הדרך ועוד,
מפני שרוצה לפתוח מילי דמצוה. ולפ"ז גם במצוה המוטלת על הציבור אם היא כבר
מתקיימת במקום אחר ויש שירות פעיל לציבור בדבר זה שוב אין כאן דבר המוטל על הציבור
וחשיב כמצוה דיחיד, וא"כ בזה לא יוכל לפתוח מילי דמצוה על חשבון היזק שכניו.
ואמנם בלימוד תורה עצמו גם זו אינה טענה כאשר מדוייק בלשון מרן השו"ע
יו"ד סי' רמה סכ"ב דליכא טענה של פתיחת בימ"ד בצד בימ"ד משום
יגדיל תורה ויאדיר. וא"כ ה"ה בתקנת יהושע בן גמלא אחר שאיננו מתחשבים
בנזקי שכנים ומשום שלא תשתכח תורה מישראל הרי שכל הגדלת תורה והאדרתה הוי בכלל
החשבון המאפשר לפתוח בימ"ד לת"ת, אבל בשאר מילי דמצוה אף שיכול לפתוח
במקום זה דלא יוכל שכנו לדחותו לפתוח במקום אחר וכאשר דקדק כת"ר שליט"א
ממרן הב"י בביאורו לרמב"ן, מ"מ אם כבר קיים מקום המתפקד לרבים ואין
נפק"מ בפתיחת המקום הנוסף לתועלת הציבור שוב לא חשיב מצוה המוטלת על הרבים
ולא יוכל היחיד בגלל חשבונות ותועליות פרטיים לפתוח מקום נוסף והזיק עי"כ את
שכניו.
ג) בר מן דין גם במקום שלא קיים
דבר מצוה זה שרוצה לפותחו, והוי ממילי דמצוה דרבים, ואשר הוכיח כת"ר
שליט"א ממרן הב"י דשרי ליה לפתוח במקום זה ואין שכניו יכולים לדחותו
למקום אחר, נלע"ד פשוט דזהו דוקא במקום שיש טרחא ושאר קשיים לפתוח במקום אחר,
ואע"פ שהוא בגבול האפשר והיכולת מ"מ לא אטרחוהו לעשות זאת כיון דהוי
מילי דמצוה. אבל במקום שבקל יכול לפתוח במקום אחר אין לו להפיל על שכניו נזקי
שכנים בלא שיהיה לזה תועלת ברורה לגוף קיום המצוה. ויש לי לדייק כדברינו מדברי
הנמוק"י שהזכיר כת"ר שליט"א וז"ל - ואע"פ שהיה יכול
ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיועדים לכך, אפ"ה לא מטרחינן ליה, אלא
צריכים לסייע בהעמדת התקנה כדי שיהיו המלמדים מצויים שם. עכ"ל. הרי שאפי'
בלימוד תורה דאיכא תקנה דלא תשתכח וטעם של יגדיל תורה ויאדיר שיהיו המלמדים מצויים
בכל מקום, מכל מקום לא איפשרו לפתוח בבתים ובחצרות אלא משום חשבון של טרחא וכדו',
הא בלא"ה בודאי שאין לו להזיק את שכניו כשיכול בקל לקיים את הדבר בלא היזק
והכל כפי ראות עיני הדיין. ועכ"פ נחזור לריש דברינו דבשאר מילי דמצוה אם רוצה
לפתוח בחצרו ויש ענין וחשבון לפתוח במקום זה אה"נ דלא יוכלו שכניו לדחותו למקום
אחר, אבל היכא שכבר קיים מקום אחר לקיום מצוה זו ואין תועלת לרבים בפתיחת המקום
הנוסף או שלא קיים כלל מקום שכזה אלא שליכא נפקותא כלל אם יפתח בחצר שכניו או
שיפתח במקום אחר, שוב לא חשיב מצוה דרבים אלא חשבון פרטי של היחיד ולכך יוכלו לעכב
בעדו. ולגוף השאלה שדן בה כת"ר שליט"א שבה יש תועלת לרבים בפתיחת המקום
הנוסף בלימוד תורה וכדו', בודאי קושטא קאי כמסקנת כת"ר שליט"א לאפשר להם
לפתוח את המקום. ביקרא דאורייתא ובידידות נאמנה. שלמה בהר"י זעפרני
[דומו"צ פעיה"ק ירושלים תובב"א]
אמר המחבר נר"ו הנה בענין
פסק דין זה נשאתי ונתתי אגב אורחיה עם רבים ושלמים מחכמי ירושלים תובב"א
היושבים על מדין, כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא (סנהדרין ז ע"ב), ובחסדי
השי"ת הסכימו רובם ככולם עם דברינו אלה וכפסק הדין שהעלנו בס"ד. ואולם
אחר הכל אנכי איש צעי"ר כעיצה טובה קמ"ל אמרתי לצד דהקהל דאמנם דשורת
הדין הוא כדבריהם שיכולים להמשיך בקיום ביהכ"נ ומנין זה, מ"מ מכיון
שנראה דענין זה מסיב עגמת נפש ומרירות רבה לצד שכנגד וחלילה יכול הדבר לגרור
באחריתו למחלוקת ומדון וכו' ח"ו, הרי כבר אמרו רבותינו (בבא מציעא ל
ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים
משורת הדין, ושמע מינא דלפעמים לפנים משורת הדין בעי למעבד כי הוא דרך הישר והטוב
וחפץ שמים. ובאמת כן עשו לפנות מקום זה מרצונם. ולא אחרו הימים לבוא ובחסדי
השי"ת באו על שכרם באורח פלא, כי זכו להגיע אל משכן קבע, ומה' יצא הטוב להקים בית גדול
ונכון לשמו יתברך לגדל בו תורה ותפילה, ונכון יהיה כבוד הבית הזה לעולם עד בוא
ינון ואליה. מילואים
רבינו הטור למדין לדעת הרא"ש
מהי דעתו. יעו"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi