למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן ח

כיבוד אב ואם אחר פטירתן הוי דאורייתא או דרבנן.

ב"ה ב' אייר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". תש"ן לפ"ק. פעיה"ק ירושלים.

נשאלתי מת"ח יקר אחד שליט"א פעיה"ק ירושלים ת"ו בבואי היום לנחמו על פטירת אימו ע"ה, אודות מצות כיבוד אב ואם, האם גם לאחר פטירתם המצוה עדיין עומדת וקיימת כמקדם, שכשמכבדם במותם חשוב הדבר כמכבדם בחייהם ממש. ונפקא מינא בסגולות שהם פירותיהם של מצוה זו, כגון הא דקיי"ל דע"י קיום מצות כיבוד או"א מאריך ימים כדכתיב (דברים ה טז) "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך" ועי' בפי' רבינו בחיי (שם) ובתורה תמימה (שם אות ח), וראה נמי פ"ק דפאה (משנה א). וכן שזוכה ע"י קיום מצוה זו לעושר, עי' קידושין (לא ע"א) ועבודה זרה (כג ע"ב), ועפ"ז פירשו נמי הא דחזינן דרבי טרפון עשיר היה כדאיתא בגמ' נדרים (סב ע"א) וכן בסוף מסכת כלה, משום שהיה זהיר במצוה זו של כיבוד או"א כדאיתא בגמ' קידושין (לא ע"ב), ובירושלמי (פ"א דפאה הלכה א). וא"כ האם כשמכבדם במותם ג"כ יזכה לדבר זה? ואמרתי אעבורה פרשתא דא ואתנייה כמסת הפנאי אשר איתי.

הנה בהשקפה ראשונה עלה בליבי מדברי הירושלמי (פ"ג דמועד קטן ה"ח) דאיתא התם, על כל המתים אינו מגלה את ליבו [בקריעה] אלא על אביו ועל אימו דברי רבי מאיר, רבי שמואל בשם רבי אבודמי בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כבוד. ע"כ. ולכאורה מפשט דברי הירושלמי הללו מתבאר דאחר פטירתן של או"א בטלה ממנו מצוה זו של כיבוד או"א, ועכ"פ מדאורייתא, ואע"ג דחייב עדין בכבודם וכהא דאיתא בגמ' קידושין (לא ע"ב) מכבדו בחייו מכבדו במותו וכו'. יעו"ש. י"ל דהיינו מדרבנן, אבל מדאורייתא כבר בטלה ממנו מצוה זו. [ובפשטות כך יש לבאר את הדברים ולא נאמר דאיכא הכא פלוגתא דהבבלי והירושלמי, דהירושלמי ס"ל דליכא חיוב כיבוד או"א כלל אחר פטירתן ואפילו מדרבנן, והבבלי ס"ל דחייב בכבודם אף מדאורייתא, דכלל גדול הוא בידינו דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשווי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן ואפילו כשהפירוש דחוק, וכמ"ש מרן בב"י יו"ד (סימן רא וסימן ריז), ובכסף משנה (פ"ט מהל' נדרים ה"ח), והרש"ל בים של שלמה (יבמות פ"ב סימן כ), וביד מלאכי (כללי שני התלמודים אות י) ועוד. וראה גם מש"כ בזה בס' מזהב ומפז (עמוד רט). יעו"ש. ולכן הכא שפיר איכא למימר דליכא פלוגתא כלל, דהירושלמי מיירי מדאורייתא שבפטירתם בטלה ממנו מצוה זו מן התורה, והבבלי מיירי דחייב עדין בכבודם מדרבנן, ובזה אף הירושלמי מודה דמדרבנן חייב. וק"ל. ולפי דרכינו זו יש ליישב נמי הערת גליוני הש"ס על הירושלמי (מועד כרך ד' אות צג) שהקשה על דברי הירושלמי הנ"ל דאמאי קאמר דבטלה ממנו מצוה זו, הא גם לאחר מיתה יש מצות כיבוד או"א כדאיתא בגמ' קידושין הנ"ל. יעו"ש. אולם לפי דברינו י"ל דאה"נ גם הירושלמי מודה בהכי דאיכא חיוב דכיבוד או"א גם אחר פטירתן וכמבואר בגמ' קידושין הנ"ל, אלא דהירושלמי מיירי דחיוב המצוה מדאורייתא בטלה והגמ' בקידושין מיירי דחייב מדרבנן. ושו"ר גם בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות ב) שג"כ יישב כיו"ב את דברי הבבלי והירושלמי לנכון. ע"ש. וגם עתה ראיתי בס' פרדס יוסף ח"ב (דף קעג ע"ב) שהביא דכיו"ב הקשה מהבבלי על הירושלמי בקונטרס "יגדיל תורה" (שנת תרצ"ה חוברת א' סימן ב). ע"ש. אולם כאמור דיש ישוב נכון לקושיה זו וכנ"ל.

ומעתה מאחר ומבואר דכל חיוב זה של כיבוד או"א אחר פטירתם אינו אלא רק מדרבנן, הנה י"ל דליכא בהכי את הסגולות הנ"ל של אריכות ימים וכו', דהוי כעין מש"כ הסמ"ע בחושן משפט (סימן סז סק"ב) שהביא שם את דברי התוס' בגיטין (לו ע"ב ד"ה ותקון) שכתבו דאע"ג שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בזמה"ז כיון שאין היובל נוהג, מ"מ תקנו חכמים שמיטת כספים בשביעית כדי שלא תשכח תורת שביעית מישראל, אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל מהטעם הנ"ל שלא תשכח, מפני שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים רצופות שביעית ויובל. והקשה הסמ"ע ע"ז הרי הובטחה ברכה מהשי"ת לגדל בשנה השישית לשלש השנים, ולמה לא יוכלו הציבור לעמוד בה, וכתב לתרץ: דזהו דוקא כשהשמיטה והיובל נוהגים מן התורה אז היתה הברכה מתקיימת בהם, משא"כ כשאין נוהגים אלא מדרבנן. ע"ש. וראה גם להגר"י ענגיל בס' אוצרות יוסף (עמוד נא) שג"כ כתב לבאר כיו"ב, שבהיות ובתורה נברא העולם כמבואר בבראשית רבה (פרשה א) דקוב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא, לכן מה שמפורש בתורה הוא ממילא חוק בטבע הבריאה כולה, ולא הבטיח הכתוב אלא רק על זמן שהשביעית נוהגת מן התורה, אבל בזמן שהשביעית מדרבנן אין עוד הבטחה מפורשת מן התורה על זה. יעו"ש. וראה גם בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בקובץ "מנחת אהרן" (בענין היתר מכירת קרקעות בשביעית אות יב, ירושלים תש"מ), מש"כ עוד בענין זה של ברכת התורה שהבטיחה ברכה בשביעית, מדוע אין אנו סומכים על ע"ז. יעו"ש. ועכ"פ העיקר הוא כהביאור הנ"ל, דכל ברכת והבטחת התוה"ק הוא רק כשקיום המצוה מדאורייתא דע"ז הבטיחה התורה. ומעתה הכ"נ י"ל הכא, כיון דחזינן שכל חיוב קיום מצות כיבוד או"א אחר מיתה אינו אלא מדרבנן, ממילא אע"ג דהבטיחה התורה על קיום מצוה זו "למען יאריכון ימיך" זה אינו אלא כשמכבדם מחיים שאז המצוה מדאורייתא, משא"כ לאחר מיתה שאינו אלא מדרבנן דע"ז לא הבטיחה התורה.

ברם בקושטא הנה מדברי הזוה"ק סוף פר' בחוקותי (דף קטו ע"ב) דאיתא התם, פתח ואמר "בן יכבד אם ועבד אדוניו", בן יכבד אב כמה דאת אמר "כבד את אביך ואת אמך" ואוקמוה במיכלא ומשתייה ובכלא, האי בחיוי דאתחייב ביה, בתר דמית אי תימא הא פטור מיניה הוא, לאו הכי, דאף על גב דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב "כבד את אביך". דאי ההוא ברא אזיל באורח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישר ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי, אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קודשא בריך הוא, וקוב"ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה ודאי בן יכבד אב. עכ"ל הזוה"ק. ומבואר עולה מדברי הזוה"ק הללו דחיוב כיבוד או"א הוא אף לאחר מותם, [ואפשר דדריש ליה מ "את" לרבות אחר מותם, והיינו דקאמר בזוה"ק הנ"ל: דאף על גב דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב "כבד את אביך", ואין משמעות מהיכן לומד אולם כאמור אפשר דדריש מ "את" לרבות אחר מותם. וק"ל]. ועכ"פ מבואר דהזוה"ק ס"ל דכיבוד או"א הוי אף אחר מותם, ואדרבה אז חיוב מצוה זו היא יותר מבחייהם, ומשמע בפשטות דדעת הזוה"ק הוא דהוי דאורייתא אף לאחר מותם. [ונראה הביאור בזה: דבעוה"ז הרי אינו יכול לכבד או"א אלא במאכל ומשתה וכיו"ב, וזה אפשר גם ע"י אחרים איך שיהיה באיזה שהוא דרך, אבל בעלמא דקשוט שכל ההנאה והנחת רוח הוא לשוכנים שם הוא רק ע"י עשיית המצוות וקבלת השכר עליהם, וזאת כבר אין יכולים לעשות שם, וכעין שאמרו חז"ל (אבות פ"ד משנה יז) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא, והיינו כיון ששם כבר א"א לקיים את המצוות, ורק הבן יכול להשלימם להוריו בדבר זה ע"י מעשיו הטובים, וכעין שאמרו (סנהדרין קד ע"א) ברא מזכה אבא, ואין בילתו אשר יוכל לסייעם ורק הוא לבדו יעשה להם ע"י מעשיו הטובים שגורם להם נח"ר וכבוד. והיינו דקאמר הזוה"ק שעיקר הכבוד הוא אחר מותם. ודו"ק. וראה גם בס' פלא יועץ (ערך כיבוד אב ואם). יעו"ש]. וממילא כאמור מתבאר דהזוה"ק ס"ל דחיוב כיבוד או"א אחר פטירתם עדיין הוא דאורייתא, ולפ"ז י"ל דלעולם סגולת מצוה זו של אריכות ימים וכו' נמשכת וקיימת בכיבוד או"א גם לאחר מותם, כיון שעדין מצוה זו הוי דאורייתא, וכשהתורה אמרה "כבד את אביך ואת אמך - למען יאריכון ימיך" גם על אחרי מותם מיירי. וק"ל.

והנה אם נימא דכיבוד או"א הוי מדאורייתא אף לאחר מותם, יש לבאר לפ"ז הא דאיתא בגמרא קידושין (לא ע"ב) אמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן [אשרי מי שלא רואה את אביו ואת אימו שמתו קודם שיגדל], דר' יוחנן כי עברתו אימו מת אביו ילדתו מתה אימו, וכן אביי. ופרש"י: אשרי מי שלא חמאן, שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם. ע"כ. ולכאורה תימא הוא דמשום חשש זה היכי קאמר ר' יוחנן "אשרי" וכו', והא סוף סוף מפסיד מצות עשה דאורייתא דכיבוד או"א, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה ע"ב) ובודאי דאם התורה ציותה למ"ע זו אפשר לקיימה ואע"פ שהוא בטורח, דלפום צערא אגרא (אבות סוף פ"ה), ועוד מאי לשון "אשרי" דנקט הכא על ביטול מצוה, והוה סגי למימר "טוב למי שלא חמאן" וכיו"ב. אולם להנ"ל אם נימא דלעולם אף אחר פטירתן מקיים אדם מ"ע דכיבוד או"א דאורייתא אייתי שפיר, דלהכי קאמר "אשרי" וכו', דמחד גיסא הוא יכול לקיים את מצוה זו בשלימותה אחר פטירתן ואינו מפסידה כלל, ואדרבה עכשיו היא עיקר קיומא כדאיתא בזוה"ק הנ"ל, וגם מאידך גיסא ליכא החשש שיענש עליהם כשלא יכבדם כראוי כיון שהם אינם במחיצתו. אולם אם נימא דאחר פטירתן ליכא מצות עשה דאורייתא כלל קצת קשה מדוע קאמר "אשרי" וכו', הרי אמנם דלא יענש אבל ג"כ הפסיד מצוה חשובה זו וליכא "אשרי".

אלא דאם נימא הכי נמצא דשיטת הבבלי היא דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דאורייתא, ופליג על הירושלמי דס"ל דהוי דרבנן וכנ"ל, וראה משנ"כ בזה לקמן בעה"י. ובאמת אם נימא דשיטת הבבלי היא דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דאורייתא, אייתי שפיר נמי לישנא דהגמרא בקידושין הנ"ל "ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו" וכו' דהלשון מורה דכיבודם שוה בחייהם ובמותם לא נפרדו ושניהם שווין לטובה, והיינו כשם שבחייו הוי מדאורייתא אף במותו הוי הכי, ולכן בחדא מחתא מחתינהו ובו"ו החיבור בלא לחלק ביניהם. וק"ל.

ואולם עי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חאבה"ע סימן מה ד"ה ומה) שכתב שם, אם אביו ציוה לו לעשות איזה דבר אחר מותו, ואימו האלמנה מצוה לו להיפך, יניח כבוד אב ויקיים כבוד האם, דלעולם כבוד החי עדיף מכבוד המת, ואף שאמרינן בקידושין (לא ע"ב) מכבדו בחייו ומכבדו במותו, עיקר הכבוד הוא בחיים, וכן מוכח בעובדא דרב אסי (בקידושין שם) דנפיק מארץ ישראל לקראת אימו [שבאה מבבל לא"י], ולבסוף שמע לארונא דקא אתי [שמתה בדרך], ואמר אי ידעי לא נפקי. הרי שאם היתה בחיים היה הולך לכבודה מארץ ישראל לחו"ל, אבל אחר מיתה לא הוה נפיק, והיינו משום שמצות הכיבוד לאחר מיתה לא אלים כמצות הכיבוד שמחיים. וא"כ מניח כבוד אביו המת ועוסק בכיבוד אם שהיא בחיים. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מדברי הנוד"ב דס"ל דכיבוד או"א אחר פטירתן לא הוי ככבודם מחיים ונחית דרגא, וממילא י"ל דס"ל דלאחר מיתה ליכא למצוה זו מדאורייתא אלא רק מדרבנן. וכן מצאתי לגאון תפארת ישראל פ"ק דקידושין (אות נד) שכתב נמי כיו"ב דכל חיוב כיבוד או"א לאחר מיתה הוי רק מדרבנן, וז"ל שם: וצ"ל דמורא דלאחר מיתה מדרבנן הוא, ונ"ל ראיה מקידושין (לא ע"ב) ששמע שאימו באה אחריו לאר"י ויצא לחו"ל לקראתה, ונ"ל דהיינו טעמא דעשה דכיבוד או"א דוחה ללא תעשה דיציאה מא"י לחו"ל, וכשמצא אח"כ שמתה אמר "אילו ידענא לא נפקי", שמע מינא משום דאז כבוד ומורא אינו אלא מדרבנן ואינו נדחה הלא תעשה. עכ"ד. ע"ש. [ואיברא דהרב תפארת ישראל כבר הניף ידו וחשף זרוע קודשו בדעתו זו דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי רק מדרבנן, בפי' למסכת פסחים (פרק ד בבועז אות א) שכתב שם לבאר בהא דתנן דחזקיהו מלך יהודה גירר עצמות אביו במיטה של חבלים והודו לו חכמים במה שעשה, די"ל שאף להרמב"ם דס"ל דחייב אדם בכבוד אביו אפילו שהוא רשע, היינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה אפילו באינו רשע נראה שהוא רק מדרבנן, והראיה דאפילו מקלל אביו ואימו לאחרי מיתה לא היה חייב אי לאו דרביה קרא כמבואר בסנהדרין (פה ע"ב). עכ"ד. ע"ש. ועי' מש"כ ע"ז לקמן].

ברם בקושטא הנה נראה לומר דאי משום הא לא אריא, וליכא ראיה מוכחת מהגמ' דקידושין הנ"ל בעובדא דרב אסי, דלעולם י"ל דכיבוד או"א אף לאחר מיתה הוי מדאורייתא, ובעובדא דרב אסי היינו טעמא דקאמר אחר ששמע מפטירת אימו אי ידעי לא נפקי, כי בודאי שיש הבדל בין הכבוד שעושה לאו"א מחיים ובין לאחר מיתה, וכמתבאר נמי מדברי הזוה"ק הנ"ל, דמחיים כבודם הוא שיאכיל וישקה ויכבד וכיו"ב בענין גשמי, ולאחר מיתה הכבוד הוא ע"י קיום התורה והמצות, ולכן נמי כל זמן שאימו היתה בחיים הו"ל לרב אסי לצאת לקראתה לחו"ל כיון שזהו כבודה ואע"ג דמבטל עי"ז מצות עשה דישוב אר"י, ועי' בשו"ת עטרת פז ח"א (חאו"ח סימן י' עמוד רלא) מש"כ דמצות כיבוד או"א דוחה למצות ישוב אר"י. יעו"ש. אבל אחר שנודע לו שמתה, מאי מהני מה שיצא לקראתה לחו"ל, איזה כבוד יש לאימו מזה, דבכבוד כל כי האי המתים לאו בני הרגשה נינהו ולא איכפת להו בהכי כלל, וי"ל דעל כבוד כיו"ב אמרו בגמ' ברכות (יט ע"א) כל המספר אחר המת כמספר אחר האבן, איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דלא איכפת להו. (ורק גבי ת"ח אמרינן דהמספר אחריו נענש, דשאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקרייהו אף אחר מיתה, ועי' במאירי (שם ד"ה כל) דמשמע שהוא משום כבוד השכינה. יעו"ש. אבל המת גופיה לא חלי ולא מרגיש. ע"ש). [וכבר כתב מהר"ם בן חביב בס' גט פשוט (סי' קיט סק"ב) בענין ב' תרוצים שמביאה הגמ' דבכולי תלמודא מסכימים רוב הפוסקים דתירוצא בתרא עיקר לדינא. ע"ש. וכתב בשו"ת חוות יאיר (סי' צד) דאין הבדל בזה אם הוא בלשון ואי בעית אימא או בלשון איכא דאמרי. ע"ש. וראה בזה עוד בשד"ח בכללים (מער' א כלל ריט), ובדברי מו"ר שליט"א בס' טהרת הבית ח"א (עמוד תפ). יעו"ש. ולכן הכ"נ דנקטה הגמרא לישנא בתרא בלשון "ואיכא דאמרי דלא איכפת להו" נראה בפשטות דכן הוא העיקר. וק"ל]. והיינו דבענין הכבוד דלית להו בזה שום תועלת והוא כבוד מדומה, בעלמא דקשוט לא איכפת להו מדברים כיו"ב שהחיים מתיקרים בו, וכגון יציאה זו שיצא רב אסי לקראת אימו, דהחיים הם מתייקרים ומתכבדים בזה שבאים לקבל פניהם, אבל לא המתים. א ואדרבה עדיפא ליה שישאר באר"י ויקיים מצוותיה ומצות ישוב אר"י, ובהכי עדיף נמי לאימו דעביד לה נחת רוח שבנה מקיים מצוה, וברא מזכה אבא.

ושו"ר כיו"ב במהרש"א בחידושי אגדות (קידושין שם ד"ה אמר) שכתב וז"ל: אמר אי ידעי לא נפקי וכו', אע"ג דאמרינן בסמוך מכבדו בחייו ובמותו, לקראת המת כי הכא אפשר שאין זה מקרי כבוד למת. וק"ל. עכ"ל. ע"ש. והרי דאף מדברי מהרש"א מתבאר כדברינו הנ"ל, דהכא לא חשיב כבוד למת מה שיצא לקראתו ולקבל פניו, וממילא לפ"ז מתבאר שפיר דמהרש"א רוצה להעמיד את שיטת הגמרא דלעולם אף לאחר מיתה הוי כבודם דאו"א מדאורייתא, ושאני התם בעובדא דרב אסי שענין זה כל היה חשוב כלל כבוד עבור המת אם יצא לקראתו, ולהכי אמר רב אסי אי ידעי לא נפקי. ועתה ראיתי גם בחידושי הג"ר דוד לוריא עמ"ס קידושין (שם) שכתב על האי עובדא דרב אסי וז"ל: מכבדו במותו, ואפ"ה א"ר אסי אי ידעי לא נפקי מא"י לחו"ל דכיון שהיא אינה מרגשת בכבוד זה אין להתיר לצאת לחו"ל בשביל כך כיון שמתה, משא"כ בחייה. עכ"ד. ע"ש. וכנראה דהוקשה לו כנ"ל דהרי קיי"ל דחייב לכבדו במותו וא"כ מדוע רב אסי אמר אי ידעי [שמתה] לא נפקי וכו', וע"ז משיב דכיון שהיא אינה מרגשת בכבוד זה ואין לה ממנו שום תועלת לא חשיב כבוד אצלה ואינו חייב בו, אבל לעולם אה"נ כבוד שיש לנפטר מזה תועלת חייב בכבודו, ועל הא אמרו מכבדו במותו. והוא כפשט דברי המהרש"א הנ"ל. וכן ראיתי גם בס' שיטה לא נודע למי עמ"ס קידושין שם (לא ע"ב) שכתב על הא דקאמר ר' אסי אי ידעי לא נפקי, וז"ל: ואע"ג דאמרינן מכבדו בחייו מכבדו במותו שאני הכא דאיכא איסורא דנפיק מא"י לחו"ל. עכ"ד. ע"ש. ולכאורה דבריו חתומים ואין פורש אותם, דא"כ דאיכא איסורא מדוע רק עתה התעורר באיסור זה ומעיקרא דהוה בחיים לא התעורר. אולם לפי הנ"ל נראה דזוהי כוונת דבריו, דבחיים חיותה דאימו דאיכא הכא מצות כיבוד או"א הרי היא דוחה לאיסור זה של היציאה מא"י, (וכמ"ש המאירי בחי' לקידושין (שם) על הא דרב אסי נפק לחו"ל לקראת אימו, וז"ל: אע"פ שהמצוות לא ניתנו להדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר (לקמן לב ע"א) מכל מקום מותר לצאת מא"י לחוצה לארץ לקראת אביו או לקראת אימו, וכן לשאר מיני כבוד. עכ"ד. ע"ש), אבל עתה אחרי שכבר מתה אין בזה שום מצות כיבוד דהמת אינו מרגיש ולא איכפת ליה בהכי דנפיק לקראתו, וא"כ הדרא איסורא לדוכתא דאסור לצאת מא"י, דהרי ביציאה זו אינו מקיים שום מצוה, ולהכי קאמר אי ידעי לא נפקי. וק"ל.

ומה גם דעוד יש ליישב קושיא זו מעובדא דרב אסי בגמ' דקידושין הנ"ל דקאמר כששמע מפטירת אימו "אי ידעי לא נפקי", ע"פ מה שכתב הרש"ש (שם ד"ה אמר) לבאר הא דקאמר רב אסי "אי ידעי לא נפקי" דר"ל אי ידעי שהיא תבוא אחרי לארץ ישראל לא נפקי מבבל, דחשש פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו לה המות. ע"ש. וממילא לפ"ז אין שום ראיה מהתם, דהרי בכלל לא התכוין לומר שלא היה יוצא לקראתה אחר מותה. וק"ל. וראה גם בביאור "תועפות ראם" על ס' היראים (סי' רכא אות ה) שג"כ כתב ליישב כיו"ב. ע"ש.

ואיברא דלפי דברינו אלה יש ליישב נמי את דברי התפארת ישראל במסכת פסחים (הנ"ל) שכתב שם להוכיח מהגמ' דסנהדרין (פ"ה ע"ב) דהוצרך לרבות מקרא המקלל אביו ואימו לאחר מיתה, וש"מ מהכי דחיוב כבודם לאחר מיתה לא הוי אלא מדרבנן, ועל כן הוצרך כאן קרא לרבות. יעו"ש. די"ל דאי משום הא לא אריא, דלעולם חיוב כבודם לאחר מיתה הוי מדאורייתא, אבל כאמור הוא דוקא כבודם אשר הם מתייקרים בו בעוה"ב של קיום מעשים טובים וכיו"ב וכדאיתא בזוה"ק הנז', אבל כל כי האי דמבזים אותם או לא נוהגים בהם כבוד דהעוה"ז הא כבר אמרו בגמ' דברכות הנ"ל (יט ע"א) המספר אחר המת כמספר אחר האבן והיינו משום דלא אכפת להו גם מבזיונות, וכמבואר בגמ' שם, וממילא לא אכפת להו למתים כלל מבזיונם ודיבורם של החיים עליהם, ועל כן הוצרך הכא קרא במיוחד לרבויי איסור הקללה לאו"א לאחר מיתה דאע"ג דהמת אינו מרגיש בכך לאו"א אסור, משא"כ גבי שאר עלמא ליכא בהכי מידי, אבל לעולם עצם הכבוד הראוי להם הוי מדאורייתא אף לאחר מיתה. וק"ל. (ואיברא דעי' בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות ט) שהביא בשם שו"ת דודאי השדה (סימן פד) שכתב, דאפילו אם נימא דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי מדרבנן מ"מ פשיטא דלבזות או"א אפילו אחר מיתה הוי דאורייתא. ע"ש. וס' זה אמ"א לעיין בו. ואפשר שמכאן הוא מקור לדבריו דהתורה ריבתה בפרוש את איסור בזיונם דאו"א אחר מותם ע"י קללה וכיו"ב, אבל לעולם י"ל דגם כבודם הוי מדאורייתא בדברים החשובים למת, והא דהוצרך לרבות כאן בזיונם בקללה היינו משום דגבי כבוד אין חיוב בענינים אלו וכיו"ב שהם גשמיים ואין למת בהם תועלת וכנז' לעיל).

וגבי עצם קושית התפאר"י (שם) מהא דחזקיהו מלך יהודה גרר עצמות אביו, והרי לדעת הרמב"ם חייב אף בכבוד אביו רשע, ורצה להוכיח מהכי דכבודו אחר מיתה אינו מדאורייתא. עי' בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סימן טו אות ט) שכתב ליישב קושיא זו, די"ל דאדרבה חיוב כיבוד או"א הוי דאורייתא אף לאחר מיתתם, וחיוב כיבוד אביו רשע לא הוי אלא רק מדרבנן ובהא חכמים גזרו דחייב בכבודו דאביו רשע דוקא בחיים שמא יחזור בתשובה ונמצא כשיזכור למפרע שלא כיבדו הבן ויצטער ע"ז ולכן אמרו שחייב לכבדו, אבל לאחר שמת לא גזרו כיון שכבר אינו יכול לתקן, וע"כ יכל לגרור את עצמות אביו הרשע לאחר מותו, אבל לעולם באדם כשר חיוב כבודו משום מצות כיבוד או"א הוי דאורייתא אף לאחר מיתה. יעו"ש. (וראה מה שהביא לתרץ שם עוד על קושיא זו. ע"ש).

וגם הלום ראיתי בשו"ת צור יעקב (קונטרס בשם מרדכי סימן ל) שהביא את דברי התפאר"י הנ"ל והראיה שהביא מהגמ' קידושין בעובדא דרב אסי דקאמר אי ידעי וכו' ודייק מהכי דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי דרבנן וכו', ואף הוא דחה את דבריו דאין ראיה מהתם כלל, כיון שאין דבר זה מקרי כבוד גבי המת וכדכתב המהרש"א, וגם הפני יהושע בחידושיו לקידושין (שם) כתב כיו"ב דדוקא דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו איכא בהכי משום כבודו, משא"כ לצאת לקראת המיטה לא הוי כיבוד, בפרט שאפשר לקיים כשתבוא מיטתה לארץ ישראל, ולכן קפיד רב אסי כששמע על מותה ואמר אי ידעי שכבר מתה לא נפקי. ע"ש. וראה גם בביאור תועפות ראם על ס' היראים (סי' רכב אות ה) שג"כ כתב ליישב הראיה מקידושין כיו"ב. ע"ש.

ובס"ד הלום ראיתי אחרי רואי כדברי המהרש"א והפנ"י הנז' שביארו דלהכי קאמר רב אסי שלא היה יוצא לקראת אימו אם ידע שמתה כיון שאין בזה כבוד למת וכו', בתוס' ר"י הזקן במסכת קידושין (שם) המובא בגיליון הגמרא דפוס וילנא, שכתב בזה"ל: לא נפקי, שאין זה מכבוד שאחר מיתה. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מדבריו כביאור האחרונים הנ"ל דלהכי קאמר רב אסי דלא הוה נפיק כיון שאין זה כבוד לנפטר, שאע"ג דבחיים הוה חשיב כבוד, עתה לאחר מיתה לא הוי כבוד. וק"ל. וא"כ נמצאנו למדים דיש ראיה מחד דקמאי ראשונים כמלאכים לפירושם זה של מהרש"א והפנ"י במה שפירשו כאן בגמרא, ועי' בדברינו לעיל שהבאנו דהרש"ש מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא הללו "אי ידעי לא נפקי" ומדברי ר"י הזקן מבואר כפירוש מהרש"א והפנ"י, ועכ"פ הדברים מיושבים.

וראה עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר (פסקים ריש סימן סח) שג"כ עמד להעיר על דברי הנודע ביהודה הנ"ל דס"ל שלאחר מיתה ליכא מצות כיבוד או"א, מדברי הבית יוסף חיו"ד (סימן שעו) שכתב, ומצוה לומר קדיש על אימו בחיי אביו, ואם אביו מקפיד אע"ג דאימו עשתה לו צוואה לומר בשבילה קדיש, כבוד אב עדיף מכבוד אם. ע"כ. ומדלא כתב הב"י דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד דלאחר מיתה, אלא כתב דכיבוד אב עדיף משל אם, שמע מינא דכבודם בין מחיים ובין לאחר מיתה שוה. ע"ש. ומבואר בפשטות מדברי רע"א הללו דס"ל דכיבוד או"א אף לאחר מיתה הוי מדאורייתא ככבודם מחיים ממש. וכן מצאתי גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' טו אות ט) שבריש דבריו רצה לומר דכיבוד או"א לאחר מיתה הוי מדרבנן, ואף הזוה"ק הנ"ל שכתב דחייב בכבודם לאחר מיתה הוי רק מדרבנן, אולם אח"כ הביא את דברי רע"א הללו בתשובה במה שדייק מדברי מרן בב"י וכו', וסיים, דמדבריו אלו של רע"א מבואר דאף לאחר מיתה הוי כבודם מדאורייתא. וע"ש שכך היא ג"כ מסקנת דבריו דלא העיר ע"ז כלום.

[ועוד ראיתי בדברי רע"א בתשובותיו (שם ד"ה והנה) וכ"ה נמי בחידושיו על הש"ס (דרוש וחידוש עמ"ס קידושין לא ע"ב) שעמד על דברי הגמ' דקידושין התם דאיתא מכבדו בחייו מכבדו במותו וכו', דמצינו לכאורה להיפך בגמ' כתובות (קג ע"א) דאינו מחוייב בכבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו, ואף דכיבוד אשת אביו ואחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב, וכמ"ש הרמב"ן (שם) שגנאי להם שיבזו לתולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם, ומזה משמע לכאורה דאינו חייב בכיבוד אב לאחר מותו. וכתב דצריך לחלק ולומר דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי דבזה מגביה כבוד אביו זה שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צער אביו, ומכלל זה לכבד אשת אביו ואחיו הגדול שהוא ענין נח"ר לאביו למנוע צערו ממנו בזה י"ל דלא שייך לאחר מיתה דלא אכפת להו בזה. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מהכי כדברינו הנ"ל דכבוד המדומה אשר חשוב הוא בעיני החיים אינו כלום בעיני המתים, ובאמת עובדא דרב אסי בגמ' קידושין הנ"ל, תנא דמסייע הוא לדברי רע"א הללו. וכאמור לעיל דכן מתבאר נמי מדברי הזוה"ק דכיבוד או"א הוי נמי לאחר מיתה, אולם אינו כהכבוד דמחיים שהוא מאכיל ומשקה וכיו"ב, אלא צריך לכבדם בדבר שיש להם בזה תועלת והיינו בדבר רוחני ע"י שמקיים מצוות ומע"ט דעביד להו בהכי נייח רוח שאומרים עליו שהשאיר זרע קודש נטיעות טובות בעוה"ז. ועכ"פ אין ראיה מעובדא דרב אסי לדברי הנוב"י והתפאר"י הנ"ל שהוכיחו מהכי דאין מצות כיבוד או"א נוהגת לאחר מיתתם. ובעצם קושית הגאון רע"א במאי דהקשה מהגמ' דכתובות דמשמע שאינו חייב בכבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו וכו', ע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב (סימן נט, בשולי התשובה אות ב) שהקשה ע"ז דהא בגמרא התם לא מיירי כלל על אחיו הגדול אלא רק על אשת אביו וכו'. יעו"ש. עכ"פ לדידן נפקא מינא לן בעצם תירוץ דברי רע"א וכנ"ל. וק"ל].

וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן קלז) שג"כ הביא את דברי רע"א בתשובה הנ"ל, והעלה עפ"ז נמי דאין חילוק בכיבוד או"א בין מחיים לאחר מיתה ובשניהם הוי דאורייתא, וכאשר כן הוא משמע נמי לשון הש"ס והפוסקים שאין חילוק בזה. ע"ש. אולם הנה ראיתי בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כב אות ו) שהביא את דברי הנודע ביהודה הנ"ל דרבי עקיבא איגר פליג עליה, וכתב לבאר דלעולם אף הנוב"י ס"ל דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי מדאורייתא, ורק התם הנוב"י מיירי בנזדמנו יחד כיבוד אב ואם ואי אפשר לו לקיים שניהם, דאז כבוד החיים עדיף, ולהכי כדמקשה הנוב"י שם ואף שאמרינן ת"ר מכבדו מחיים ומכבדו במותו וכו', אינו מתרץ דמכבדו במותו אינו אלא מדרבנן, רק כתב דעיקר הכבוד הוא בחיים, והיינו דר"ל דאף דכבודם שוה מהתורה, מכל מקום כל שא"א לקיים שניהם כבוד החיים עיקר, וכעין הא דת"ר (כתובות יז ע"א) מעבירין את המת מלפני הכלה, וטעמא דכבוד החיים קודם וכמ"ש השטמ"ק (שם ד"ה וכתב הרמב"ן), דאע"ג דהכנסת כלה והלויית המת תרוויהו מצות גמ"ח שוין הם שאוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, אפ"ה כשא"א לו לקיים שניהם כבוד החיים דהיינו כבוד הכלה קודם לכבוד המת, וה"נ בנידון דידן. ע"ש. ונמצא לפ"ז דבעיקרא דמילתא ליכא פלוגתא בין הנוב"י והגרע"א בעיקר מצות כיבוד או"א דלאחר מיתה ולכו"ע הוי למצוה זו מדאורייתא אף לאחר מיתה. וכן ראיתי גם בס' פרדס יוסף ח"ב (דף שסב ע"ב) שהוא תופס בקצרה דהנו"ב עומד בשיטת רע"א דכיבוד או"א אחר פטירתן הוי דאורייתא, ולא פירש כ"כ. יעו"ש. וי"ל דכנראה הוא מהטעם הנז', דהוא מבאר נמי את דברי הנוב"י כדרך זו, ונמצא שאין הוא חולק על רע"א בעצם הענין דכיבוד או"א לאחר מיתתן הוי נמי מצוה דאורייתא. וק"ל.

ושבתי וראיתי היטב בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ב חיו"ד (סי' טו אות ט) שהביא את דברי הנוב"י וכתב, דלעולם אע"ג שהנוב"י כתב דכבוד החי עדיף מכבוד המת, מ"מ נראה שאף הוא מודה דכיבוד או"א לאחר מיתה ג"כ הוי מן התורה, רק דכבוד החי עדיף. יעו"ש. והוא כדברים הנ"ל, וצ"ל שמבאר נמי בדברי הנוב"י כדברי הפרדס יוסף ובצל החכמה, ולא ראו זא"ז. ועכ"פ מתבאר מהכי דאיכא לאוקמי שיטת כו"ע דמצות כיבוד או"א אף אחר פטירתן הוי דאורייתא. וראה גם בס' מנחת חינוך (מצוה לג) שמעיקר תורף דבריו שם מתבאר נמי דס"ל דמצות כיבוד או"א הוי מדאורייתא אף לאחר מותם. יעו"ש היטב.

וגם עוד יש לעיין בדבר זה דכיבוד או"א אחר מיתתם לפי מש"כ מהרש"ם בתשובותיו ח"א (סי' קא ד"ה אבל) בענין אב שציוה לבנו הגדול שלאחר מותו יהיה אפוטרופוס לבנו הקטן אם מחוייב לשמוע לו, וכתב, דאינו מחוייב דהוי דומיא דדברי מהר"ם מלובלין בתשובותיו (סי' קלו) שכתב בענין אב שביקש מבנו שיתן שטר חליצה לאחיו בחינם, דאין בזה משום כיבוד אב, כיון שאינו נוגע לגופו של אביו ממש, אלא שרוצה בתקנת בנו הקטן וזה אינו בכלל מצוה. ע"ש. ולכאורה אם איתא דס"ל למהרש"ם דליכא מצות כיבוד או"א אחר מיתה תיפוק ליה נמי משום האי טעמא, דהכא ציווי זה דהאב הוי במידי דלאחר מיתה שיהיה אפוטרופוס לבנו הקטן ואין חייב בזה הבן בכבודו ועכ"פ נחית דרגא, אולם מדשתק ולא העלה על דל שפתיו ענין זה, שמע מינא דפשיטא ליה דאף לאחר מיתה הוי כבודו מדאורייתא. וק"ל. וע"ע היטב בדברי מהרש"ם בתשובותיו ח"ב (סי' רכד אות יג) ובח"ז (סי' קעה ד"ה אבל). יעו"ש. וראה גם בח"ג (סי' ערה ד"ה ומ"ש עמ"ש) בענין כיבוד אביו טריפה. ע"ש.

ואנוכי הרואה לגאון עוזינו הגר"ח פלאג'י בס' רוח חיים חיו"ד (סימן רמ סק"ה) שכתב שם בזה"ל: כתוב בספר חסידים סימן שמא [צ"ל סימן שמה] דמי שאין לו אב ואם יקיים מצות כיבוד אב ואם עם זקנים ות"ח או אחיו הגדול ועוד דיכבד שבת בכתונת נקיה ותיקון ספרים יפים ועי' מדרש תלפיות ד"א ע"ד. [ובמדרש תלפיות שם הביא את המשך דברי ס"ח שכתב דיכבד את רבותיו וירא מהם ומעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצות כבוד אב ואם ומוראם ולכך היו קוראין לאלישע אבי אבי כי היו מקיימים בו מה שהוא מחוייב לאביו אבי בכיבוד אבי במורא]. - והמשיך הגרח"פ - ואני אומר שישתדל להוכיח לבני אדם שיש להם או"א ואינם מכבדים אותם כראוי, כי מלבד חיוב הוכח תוכיח דאיתיה לחיוב זה בכל מצות שבתורה, עוד בה שיהיה הוא הגורם שיקיים חבירו מ"ע של כיבוד או"א על ידו ובסיבתו, וקיי"ל בכל התורה כולה גדול המעשה יותר מן העושה, ונמצא עי"ז הרי הוא כאילו מקיים מצות כיבוד או"א ממילא, וזה פשוט. עכת"ד. וע"ש בדבריו שהאריך בעוד עיצה שיקח או"א שבניהם שילחום מביתם והוא יכבדם וכו'. ע"ש. ולכאורה תימא הוא מדוע גאון עוזינו הגר"ח פלאג'י ז"ל דאיהו שר בית הזוה"ר ובקי בחדריו הביא את דברי הרב ספר חסידים הללו בשתיקה כהודאה אשר מתורף לשונו ודבריו עולה דאחר פטירת או"א אזדא לה מצוה זו דכיבוד או"א ואי אפשר עוד לכבדם, וע"כ הביא עיצה שיכבד תלמידי חכמים ואחיו הגדול וכו', הא הו"ל להביא תיכף ומיד את דברי הזוה"ק הנ"ל דמבואר מהתם דאף אחר פטירתן אפשר לקיים מצות זו דכיבוד או"א במלואה ע"י קיום תורה ומצוות והליכה בדרך הישר. ובשלמא לגבי עצם דעת הרב ספר חסידים אפ"ל דאיהו ס"ל דליכא מצות כיבוד או"א לאחר מיתה, ולא נפלאת היא, כי מצינו לחד מקדמאי דס"ל נמי הכי עי' לרשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סימן נג ד"ה אבל) שמתבאר מדבריו דס"ל דליכא מצות כיבוד או"א אחר מיתתן וכמ"ש שם בתורף תשובתו בענין אחר שהשיב שם וז"ל: "ועוד שיש להתיישב בדבר זה אם מצוה לקיים דברי אביו ואם לא וכ"ש אחר מיתתו. ע"ש. ומדכתב "וכ"ש אחר מיתתו" ש"מ דדעתו נוטה דאחר מיתתו פקעה לה המצוה ואזדא לה, וא"כ אפשר דספר חסידים נמי ס"ל כוותיה. אלא על הגר"ח פלאג'י ק"ק מדוע לא הזכיר כלל מהזוה"ק, ואפילו לציון בעלמא. וכן נמי תקשה כיו"ב על הכהן הגדול מוהר"ר אליהו הכהן בעל ס' מדרש תלפיות הנ"ל שאף איהו כשהזכיר והביא את דברי ספר חסידים הנ"ל הביאו בשתיקה כהודאה בלא להזכיר מדברי הזוה"ק כלל דמבואר התם דאף אחר פטירת או"א איכא עלים לתרופה בקיום מצוה יקרה זו של כיבוד או"א ויכול לקיים מצוה זו מדאורייתא ממש. וצ"ב.

ואפ"ל בדוחק דהני רבנן קדישי ס"ל דאין משמעות מדברי הזוה"ק דכיבוד דלאחר מיתה הוי מדאורייתא, וכמ"ש עתה למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' טו אות ט) שביאר את דברי הזוה"ק דס"ל דהכיבוד לאחר מיתה הוי מדרבנן. יעויין שם. ברם הנה מהמשך דבריו של מו"ר שליט"א שם משמע דס"ל דהוי מדאורייתא, וא"כ אפ"ל שזוהי גם דעתו במסקנא לגבי משמעות דברי הזוה"ק. ע"ש בדברים היטב. עכ"פ עדיין לא איפרק מחולשא מדוע הני רבנן קדישי שרפים העומדים ממעל ר"א הכהן והגר"ח פלאג'י העלם העלימו מדבריהם את דברי הזוה"ק הנ"ל ולא הזכירו מדבריו כלל שיש עוד אופן בקיום מצוה זו דכאו"א אף לאחר מיתה. ומ"מ על ספר חסידים לא קשה מדוע לא הזכיר את דברי הזוה"ק, דכידוע רבותינו הראשונים לא ראו לזוה"ק מלבד הרמב"ן וכמ"ש השד"ח בכללי הפוסקים (סימן ה אות כב), וראה גם מש"כ בענין זה בספרי שו"ת עטרת פז ח"א (חאו"ח במילואים עמ' שסז), ובס' מזהב ומפז (עמוד עט). יעו"ש. וראה גם בהגהות עין חנוך ע"ס שם הגדולים ח"ב (מער' ז אות א) שכתב דס' הזוהר נגנז בזמן הגאונים לערך וחזר ונגלה רק מתקופת הרשב"ץ שהיה בשנת קנ"א לאלף השישי שהיה ספר זה לפניו וכמתבאר מתשובותיו חלק ב' (סי' רלו וסי' רלז) שהוא מבאר שם מאמרים מהזוה"ק, וכן נמי מדברי רבינו טודרוס הלוי וס' לבנת הספיר שהם קדמאי מבואר שראו את הזוה"ק מפני שהם היו בתחילת האלף השישי. ע"ש. ועכ"פ הרב ספר חסידים שהיה מקמאי דקמאי בודאי שלא ראה הזוה"ק ולכן לא תהוי עליו קושיא, אולם הני רבנן קדישי שרי בית הזוה"ר מדוע לא הזכירו לזוה"ק.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi