למעלה
י) ורק עוד רגע אדבר מאשר עדין
צריך למודעי הכא, דהנה המרדכי בעבודה זרה ריש פרק רבי ישמעאל (סי' תתמג) הביא בשם
הראבי"ה שקיבל מאביו רבינו יואל, דנרות ושעוה של עבודת כוכבים (אע"פ
שביטל אותם ושרי להדיוט), אסורים לנר מצוה בשבת וחנוכה או בבית הכנסת, כדאמרינן
בפרק כל הצלמים גבי המשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו לולביהן [אע"ג דשרו
להדיוט] מהו למצוה, וכן באשרה שבטלה איבעיא להו, וסלקא בתיקו. ע"כ. והיינו
דרבינו יואל ס"ל דהיות וסוגיה זו דהמשתחוה לדקל וכו' (שם בדף מז ע"א)
סלקא בתיקו אזלינן בספיקא לחומרא ואסור להשתמש בהם למצוה. וכ"כ ג"כ כעין
זה רבינו ירוחם (בנתיב יז חלק ד) דהיות וסוגיה זו דהמשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו
וכו' סלקא בתיקו אזלינן לחומרא, והביא גם בשם רבותיו כדברי הראבי"ה דנרות של
ע"ז שבטלום אע"ג דשרי להדיוט, מ"מ אסור להשתמש בהם לבית הכנסת.
ע"ש. וכ"פ ג"כ מרן בשו"ע יו"ד (סי' קלט סי"ג) כדעת
הראבי"ה, שכתב שם, נרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה דשבת ודחנוכה ודבית
הכנסת, וכן תכשיטי הכהנים (כגון המעילים שלובשים כהניהם), לא יתקן מהם טליתות ולא
שום דבר מצוה משום דמאיסי. ע"כ. וכיו"ב מבואר ג"כ בדבריו
בשו"ע או"ח (סי' קנד סי"א). ד ע"ש.
וממילא יש להסתפק לפי אותו צד
דחיישינן שמא מקום זה שימש לבית ע"ז שהיו מטבילים במקום זה לשם נצרות
וע"ז רח"ל, האם מותר להשתמש במקום זה למקוה טהרה. דלכאורה הוי כי הא
דמבואר לעיל דדבר שהשתמשו בו לשם ע"ז, אע"ג דמותר להדיוט כגון באופן
שביטלוהו, אסור להשתמש בו לצורך דבר של מצוה. אמנם לכאורה נראה דמכיון שמקום טבילה
זה מיועד עבור אנשים בלבד ולא לנשים. (ובכלל אי שרי להו לנשים לכתחילה לטבול במקום
כזה, אשר המים בו קרים מאוד, לצורך טבילת מצוה. יש לפלפל בזה מהא דמבואר בגמ' נדה
(סו ע"ב) אשה לא תטבול בנמל וכו' ע"פ ביאורם דהתוס' בשם ר"ת ורבינו
חננאל, והיינו משום שמתיראת שיראוה בני אדם ומתוך כך ממהרת לטבול, ואינם מדקדקת
בטבילה. וכן הביא מרן להלכה בשו"ע יו"ד (סי' קצח סעיף לד). ע"ש.
והכא נמי יש חשש כיו"ב שמא מתוך הצינה הגדולה שבמי המעין, תמהר לטבול ולא
תדקדק בטבילה. וק"ל. ובמקום אחר הארכנו בס"ד בפרטי דין זה והמסתעף ממנו.
ואכ"מ). וממילא מכיון שהמקום מיועד לטבילת אנשים בלבד, לא חשיב הדבר כצורך
מצוה כי הא דמבואר בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תנינא, ח"ב סי' לט) שנשאל
שם אי שרי להשתמש בעצים שהוכנו עבור בנית בנין בית הכנסת לצורך בנית בית הטבילה,
וכתב שם בין היתר, דיש צד להתיר בזה דאע"ג שע"י שהוקדשו לצורך בית הכנסת
אין להורידו מקדושתו, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. עכ"פ הכא שרוצים את
זה עבור בית הטבילה, הוא ג"כ צורך גבוה, ואדרבה הוא נצרך יותר לקדושת ישראל,
שהרי קיי"ל דמוכרין ס"ת עבור פו"ר. וכתב שם, דאע"ג דמצינו
פלוגתא דהראשונים, אי שרי לז' טובי העיר למכור ביהכ"נ עבור בית הטבילה,
י"ל דאף לדעת האוסרים היינו בית הטבילה שאינו לצורך טבילת נשים לצורך מצות פו"ר.
אלא כגון מקוה עבור טבילת אנשים מטומאתם, או לנשים שלא לצורך מצות פו"ר.
ע"ש היטב. והרי מבואר מדבריו להדיא דמקוה טבילה של אנשים לא חשיב צורך
גבוה. (וראה גם בשו"ת עין יצחק להגאון רבי יצחק אלחנן (ח"א סי' ג) שכתב
שם כיו"ב, בענין מכירת בית מדרש קטן לצורך בניית בית הטבילה לנשים שיהיה כשר
כדת וכדין, והעלה להתיר בזה ע"פ כמה נימוקים. ובפרט משום דאיסור מכירת
ביהכ"נ הוי איסור דרבנן, וכאן ע"י הבניה יש בזה הצלת רבים מאיסור
דאוריתא של כרת רח"ל. יעו"ש. וכן העלה כיו"ב ג"כ בשו"ת
ישכיל עבדי (ח"ה חאו"ח סי' טז). ע"ש. וראה גם בשו"ת
יבי"א ח"ז הנדפ"מ (חאו"ח סי' כה) מש"כ בענין כיו"ב
ומבואר מדבריו שמעלת מקוה נשים חשיב אפילו יותר מביהכ"נ. יעו"ש.
וע"ע בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סי' קכו) במה שעמד להעיר על דברי
השואל ומשיב הנ"ל, שהביא ראיה דשרי למכור ביהכ"נ לצורך ביה"ט
לנשים, כי הא דשרי למכור ס"ת לצורך מצות פו"ר. דהרי אסור לשמש בבית שיש
בו ס"ת אף דזה מצות פו"ר ממש, דלעולם בזיון הקודש חמור ממצות פו"ר
ורק מכח שאר צדדים יש להתיר. ע"ש. ויש צד ליישב מעט את דברי השואל ומשיב
מקושיה זו. ואכ"מ). ועכ"פ מדברים אלו מתבאר דלעולם ביה"ט דאנשים לא
חשיב כצורך מצוה.
אולם עדין אולי יש לומר, דאמנם
דביה"ט דאנשים לא חשיב כצורך גבוה למכור ביהכ"נ עבורו. אבל סו"ס יש
בו זיקת מצוה משום חיוב טבילת בעל קרי שהוא מתקנת עזרא, כמבואר בברייתא דבב"ק
(פב ע"א) ובירושלמי דיומא (פרק א הלכה א), וכן מבואר נמי בדברי הרמב"ם
(פ"ד מהל' ק"ש ה"ח). ע"ש. ואע"ג דבטלוה לתקנה זו כמבואר
בגמ' דברכות (כב ע"א), וכמו שביאר הרמב"ם (שם הלכה ה ובסופ"ג
דק"ש), דתקנה זו לא פשטה בכל ישראל משום שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה,
ולכך בטלוה. ונהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין דסומכים
על דעת רבי יהודה בן בתירא (בברכות שם) שאמר דאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר
הלא כל דברי כאש נאום ה', מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה.
ע"כ. אולם עי' בשלטי גבורים בברכות שם (דף יג ע"ב - בדפי הרי"ף)
שהביא בשם הריא"ז שכתב וז"ל: אבל נהגו העם כדברי האומר
אין ד"ת מקבלים טומאה, ואין
אדם צריך לטבול לקריו לא בריא ולא חולה. ואפילו בתשעה קבין אינו צריך, ומותר בין
בד"ת בין בתפילה בין בברכות, ולא מיחו חכמים ביד מנהג זה, אלא הניחו העם
כמנהגם אע"פ שלא נהגו כהלכה, כמבואר בקונטרס הראיות. עכ"ל. ומדברים אלו
נראה דדעת הריא"ז היא, דלעולם לעיקר דינא ולעיקר ההלכה נשארה תקנה זו דבעל
קרי צריך לטבול לתורה ולתפילה, אלא רק דהעם לא נהגו בזה וחכמים לא מוחים בידם.
ועוד איכא בזה שיטות שונות בראשונים, בענין תוקף ביטול תקנת עזרא. ועי' ברי"ף
בברכות (שם) שהביא בשם איכא מ"ד לבאר, דכל מה שבטלו תקנת עזרא היינו דוקא
לדברי תורה. אבל לתפילה אף עכשיו צריך טבילה. ע"ש. וכ"כ ג"כ בעל
העיטור כשיטה זו (בסוף שער המילה) בשם רב האי גאון, וכ"כ בתוס' רבינו יונה
בברכות (שם) בשמו, וכ"כ המנהיג (בהל' יום הכיפורים בסו"ס עח) בשם רבינו
חננאל, וכן הביא האשכול (בח"א סי' א) כשיטה זו בשם איכא מ"ד. ע"ש. וראה
גם בתוס' פסחים (ז ע"ב) שהביאו בשם ר"ח שמברכים על הטבילה אף לאחר ביטול
תקנת עזרא, וכ"כ כיו"ב גם בתוס' דחולין (קלו ע"ב) בשם ר"ה
גאון. ע"ש. ועי' בשו"ת תפארת צבי יו"ד ח"ב (סי' כז) שכתב
דמשמע שהוא אף בזמן הזה. ועוד עמד לבאר שם דהא דהביא הרא"ש בפסקיו ליומא
(פ"ח סי' כד) בשם הרס"ג לברך על טבילת ערב יוה"כ, זהו לאו דוקא
בטבילת עיוה"כ אלא אף בטבילת בעל קרי כל השנה. ע"ש. ועוד שיטות אחרות
בענין זה עי' באנצ"ת (כרך ד עמ' קמז, וראה גם בכרך יח עמוד תכג הערה 278).
יעו"ש. וראה בזה גם בשו"ת דובר שלום (ח"ג סי' יד). ע"ש.
וע"ע בשו"ת עין יצחק להגאון רבי יצחק אלחנן (ח"א סי' ב), שנשאל שם
בענין קהילה אשר עשו בה תקנה דאין אנשים רשאים לטבול במקוה המיועד לנשים, משום
דישנם נשים שאננות שאינם רוצים לטבול במקוה כזה אשר טובלים בו אנשים שטוענים
שעי"ז שטובלים
שם גם אנשים נעשה אינו נקי. והביא שם את דברי הרב השואל הטוען דמן הדין אינם
יכולים לטעון כן, דאף דמדינא בטלוה לטבילת קרי אף לתפילה, עכ"ז הרי המחמיר
בזה הרי זה משובח וכמש"כ הרמב"ם בתשובה (סימן קמ) דמימיו לא ביטל לטבילה
זו, וכ"כ הטור באו"ח (סי' רמא) דהמחמיר תבוא עליו ברכה וכו',
והרהמ"ח השיב לרב השואל דיפה כיון בדבריו, והביא שם לחזק את דבריו מטעמים
שונים, ובפרט מדברי הראשונים הנ"ל דס"ל דלצורך תפילה לא בטלוה לתקנת
עזרא, ועוד שיש בזה ענין של קדושת ישראל וכו', ולכן א"א לעשות תקנה כזאת.
ועכ"פ כתב להם הרב דמן הראוי שיעשו מקוה לאנשים לבד ולנשים לבד, שהכל יבוא על
מקומו בשלום. ע"ש. והרי מבואר דסו"ס איכא בענין זה דטבילת עזרא סרך מצוה
עכ"פ, וממילא שוב יש להסתפק אי שרי להפוך מקום זה דע"ז לצורך מקום טבילה
אפילו לאנשים דסו"ס יש בזה אחיזה למקום מצוה.
אולם האמת היא דבנידון דידן יש להקל,
משום דיש לצרף כאן ס"ס לקולא. שהרי עד כאן לא אסר הראבי"ה להשתמש בדבר
של ע"ז לצורך מצוה, אלא דוקא כגון התם בנרות של ע"ז דמיירי שהשתמשו בהם
בודאי לצורך ע"ז, לכן יש להחמיר בזה. אבל לעולם בנידון דידן שזה רק ספק
בעלמא, שמא היה כאן בית ע"ז, דהרי מאידך גיסא יש צד לומר דצורת הצלם הזה של
השו"ע שעומדת כאן, היתה לנוי בעלמא כעין הא דאיתא במתני' דע"ז (מד
ע"ב) דהיו עושים דמות ע"ז בבית המרחץ לנוי בעלמא וכמו שביארנו לעיל,
א"כ שפיר הוי בהכי ס"ס לקולא, שהרי כל חומרא זו שהביא הראבי"ה הוא
משום דסוגיא זו דדקל שנטעו ולבסוף עבדו לולבו מהו למצוה, סלקא בתיקו ולא איפשטא,
ואזלינן בספיקו לחומרא. וא"כ זה י"ל דוקא במקום בשהשתמשו הדבר בודאי
לצורך ע"ז, דומיה דהתם במשתחוה לדקל וכו', אבל בגוונא שהדבר ספק אם השתמשו בו
לצורך ע"ז כהא דנידון דידן יש להקל בו משום ס"ס, דדילמא אע"ג
דהסוגיה דדקל שנטעו וכו' סלקא בתיקו עכ"פ לקושטא דדינא לולבו שרי למצוה.
ואפילו את"ל דאסור, שמא לא השתמשו כאן במקום זה לצורך ע"ז כלל.
וק"ל.
והן אמת שדבר זה הוא פלוגתא
בפוסקים אם אפשר לצרף מילתא דהגמ' נשארה בו בתיקו או בספק לענין ס"ס. דהבית
יוסף ביו"ד (סי' נט) כתב, בענין גלודה דהיא בעיא דלא איפשטא בגמ', דמצטרפת
לספק אחר להקל בזה מטעם ס"ס. ע"ש. אולם הפרי חדש ביו"ד (סי' ל
סק"ב, ובסי' קי בכללי הס"ס סק"ה) עמד לחלוק על הב"י, דלעולם
מאי דאיבעיא בגמ' ולא נפשטה, אינו נכנס בגדר ספק, וספיקו כוודאו להחמיר. והביא שם
הפר"ח ראיות לדבריו, וגם הביא שם ראיה להוכיח כדבריו מדברי הרמב"ם בפרק
ג' מהל' שחיטה. ע"ש. ואמנם הגאון רבי חיים בן עטר בספרו פרי תואר (סי' ל
סק"א) כתב לדחות את דברי הפר"ח, והעלה שם שהעיקר הוא כדברי מרן, ושכן
הוא ג"כ דעת המהריק"ש, ושפיר חשיב הדבר לספק לצרפו לס"ס. והניף ידו
בשנית בספרו ראשון לציון (דף קטז ע"ג) דהעיקר הוא כדעת מרן הב"י
והמהריק"ש. ע"ש בדב"ק. וראה גם למו"ר מרן מלכא שליט"א
בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' י הערה ג) שעמד שם ג"כ בענין זה, והביא
דמלבד דענין זה הוא פלוגתא באחרונים, הוא כבר פלוגתא דהראשונים דדעת הרי"ף
בתשובה (סי' רצא) והאשכול (ח"ב סי' קנד) היא, כמתבאר מדברי הב"י דדבר
שנשארה בו הגמ' בספק או בתיקו חשיב שפיר כספק כדי לצרפו לס"ס, אולם דעת
היראים (סי' ריז) הוא כמתבאר מדברי הפר"ח דאין לצרף דבר שנשארה בו הגמ' בתיקו
לס"ס. ועמד שם מו"ר שליט"א לפלפל בזה גליא לדרעיה ונפל נהורא, וסוף
דבר שם העלה, דהיות ומדעת הרמב"ם והרא"ש מתבאר נמי כדברי הרי"ף
דבעיה דלא איפשיטא או בעיה דסלקא בתיקו הוי בגדר ספק גמור, הכי נקטינן ומצרפינן
ליה לס"ס. ע"ש. וממילא עתה ה"ה בנידון דידן י"ל הכי, דהיות
ובעיה דהמשתחוה לדקל וכו' סלקא בתיקו ולא איפשיטא, במקום שיש לצרף עוד ספק כי הכא.
בנידון דידן דהוי ספק נעבד, חשיב כספק ספיקא לקולא, ומותר להשתמש במקוה זה אף
לצורך מצוה. וק"ל. [ועי' היטב בשו"ת אבני מילואים (בסו"ס כז)
דמתבאר לכאורה מדבריו נמי דבמקום דהוי ספק נעבד אזלינן ביה לקולא להתירו לצורך מצוה.
יעו"ש היטב. וראה ג"כ מה שכתבנו בזה לקמן].
[ולכאורה עוד צד קולא יש לומר כאן בנידון דידן ע"פ
המתבאר מדברי המג"א שם (סי' קנד סקי"ז) שכתב על דברי מרן הנ"ל
דנרות של שעוה שנתנם עכו"ם לעובדי אלילים וכיבן שמשן ונתנן או מכרן לישראל
אסור להדליקם בביהכ"נ, וז"ל: וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי
דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לעבודת אלילים עי' סי' יא סעיף ח וסי' תקפו ס"ג.
ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' עט דאפי' נעבד בבית ע"ז בקבע
מותר להתפלל בתוכו, ואפשר דס"ל דמחובר שאני, [ר"ל דמבעי' בש"ס דע"ז
דף מו ע"ב המשתחוה להר שהוא מחובר אי נאסרו אבניו לגבוה ואע"ג
דקיי"ל דאסור לגבוה מ"מ היכי דמצד הדין מותר אלא דאית ביה משום מיאוס
שרינן במחובר - מחצית השקל]. ואע"ג דבית דינו כתלוש [כדאיתא שם בע"ז מז
ע"ב] מ"מ דמי למחובר וצ"ע בע"ז דף מו מז [דבעינן לאסור בית לגבוה]
והכא שאני דלא עבד הבית עצמו. ואין להביא ראיה מדאיתא בע"ז דף מג שהעמידו
דמות בבית הכנסת ואעפ"כ התפללו בתוכו, דהתם היא באה בגבולה [ר"ל שהיתה
בתחילה ביהכ"נ ואח"כ העמידו בו ע"ז]. עכ"ד ע"ש. ומבואר
מדברי המג"א הללו דס"ל בפשיטות כדברי הרא"ם דאפילו בבית שעבדו בו
ע"ז בקבע לא נאסר הבית כיון שגוף הבית עצמו לא נעבד, וכל שסילקו ממנו את
הע"ז הותר הבית ואפשר לעשות ממנו בית הכנסת, ולא אמרינן דמאוס הוא משום שעמד
בו פעם ע"ז. והכ"נ י"ל בנידון דין דבאופן שנתבטלה הע"ז
ע"י שנתצו אותה [והיינו בדרך שגורם לביטול שגוי ניתץ אותה וכנ"ל], דהותר
המקום אף לצורך גבוה כיון שגוף המערה לא נעבדה אלא רק עבדו ועשו בתוכה ובגבולה
פעולות לשם הע"ז. וק"ל.
הן אמת דיש מקום לעורר בדברי
המג"א הללו מדברי התוס' דמגילה (ו ע"א) בד"ה טראטריות שכתבו שם על
האי דאמרינן התם בגמ' "והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי" אלו תראטריות
וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים, וכתבו ע"ז תוס'
י"מ דהיינו בתי עבודת כוכבים ומכנה אותן בלשון חרפה וכו' וקשה לומר שאותן
מקומות מטונפות יכול ללמד שם תורה אלא ודאי לשממה יהיה במהרה בימינו, ורוצה לומר
בתים שמתאספים שם לועד של עובדי כוכבים. ע"ש. ומבואר עולה מדברי התוס' הללו
דלעולם עד כאן לא אמרינן דבתי ע"ז יהפכו למקום תורה וקדושה אלא דוקא אותם
מקומות שעובדי ע"ז מתכנסים שם לשיחות הועד של ע"ז שלהם וכיו"ב, אבל
מקומות ע"ז ממש שעבדו ופלחו שם לע"ז שלהם שהוא מתועב ומטונף מאוד קשה
לומר שיהיה אפשר לעשותו מקום קדושה. ובפשטות נראה שזוהי כוונת הדגול מרבבה
(באו"ח סי' קנד) במש"כ להעיר על המג"א (הנ"ל) בהאי לישנא: ובמס' מגילה דף ו ע"א
בתוס' ד"ה טארטריות משמע דאסור. ע"כ. דהיינו שמתכוין להעיר דכיצד הביא
המג"א בפשיטות את דברי הרא"ם שכתב דאפילו בית שנעבד בו הע"ז מותר
לעשותו ביהכ"נ, דהרי מדברי התוס' דמגילה הנ"ל משמע דכל כה"ג אסור.
(וכן מצאתי עתה לחת"ס בתשובותיו האו"ח (סוס"י מב) שהביא שם את דברי
המג"א הנ"ל, וכתב ע"ז: כתבתי על הגליון מתוס' מגילה ו ע"א
ד"ה טרטיסיאות וכו', ע"כ לשוני על הגליון. יעו"ש. (ובאמת כן הוא
בהגהות חת"ס על השו"ע (שם) לפנינו). ובפשטות נראה דגם הוא נתכוין להערה
זאת דלכאורה קשיא מדברי התוס' במגילה דהתם מבואר דכל שהיה באותו מקום ע"ז ממש
מאיס לעשותו למקום קדושה). וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ג
סי' עב) מש"כ על דברי התוס' הללו שלא כתבו כן לפסק הלכה אלא שאין ראוי להיות
כן שאין זה כבוד התורה וכו'. ע"ש. וראה גם בשד"ח באספ"ד בפאת השדה
(מער' בית הכנסת סי' ו) מש"כ על דברי השו"מ הללו. ע"ש. וראה גם
בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מט) שמבואר בדבריו התם דאין מסכים לסמוך על
ענין זה לקולא להתיר לעשות ביהכ"נ מבית ע"ז שהעמידו שם אלילים. ע"ש.
וראה גם בביאור הלכה שם (סי' קנד ד"ה נרות של שעוה וכו') שג"כ מבואר
בדבריו הכי דכל שהעמידו בה אלילים אסור לעשותו ביהכ"נ דהוא מאוס. ע"ש.
וראה גם בא"ר (שם סקט"ו) שכתב דאפילו לפי דברי המג"א דשרי לעשות
בית שעבדו בו ע"ז ביהכ"נ מ"מ זהו דוקא בעראי אבל ביהכ"נ קבוע
נראה דמודה הרא"ם דאסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת נצח יוסף (ח"א
סי' י) מש"כ בזה ג"כ. ע"ש. (וראה עוד במה שהבאנו בזה כאן בהערה ד'.
יעו"ש). ובנידון דידן היה אפ"ל עוד דגרע נמי מבית שהיה בו ע"ז
דהתיר הרא"ם לעשותו ביהכ"נ, משום דעד כאן לא כתב הרא"ם טעם להתיר
אלא משום דלא עבד הבית עצמו והיינו שהמקום הזה שימש רק לעבוד שם ע"ז, אולם
הכא בנידון דידן הרי לפום קושטא אין הנידון אם מותר להשתמש במערה הזאת אשר המעיין
נמצא בה, אלא הנידון הוא אם אפשר להשתמש במקוה המים הזה שחקקו בה להטביל לצורך
ע"ז, וא"כ בפשטות הרי ע"י שהשתמשו באותו מקום להטביל בו לצורך
הע"ז הוי לכאורה שכאילו מקום זה גופו נעבד, כיון שהיו צריכים אותו ממש לצורך
הע"ז, וגרע טפי מענין בית שהיו מונחים בו צלמי ע"ז ועבדו להם כי כאמור
התם גוף הבית לא נעבד. וק"ל.
אולם האמת היא דאפילו הכי
י"ל דנידון דידן קיל טפי ושרי לכו"ע גם לפוסקים דפליגי על המג"א
בענין בית שעבדו בו ע"ז, דהנה בפשטות מדברי המג"א מתבאר דרק בדבר שהוא
גופו משמש לתשמיש מצוה ממש אמרינן דהוא מאוס ואסור, וכעין ענין זה דנר
בביהכ"נ או נר דשבת וחנוכה, או הא דציין המג"א על דברי מרן בסי' יא ס"ח
דאיתא התם המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, וכן הא דסי' תקפו ס"ג דאין לתקוע
בר"ה בשופר של עבודת כוכבים שכל אלו הצד השוה שבהם הוא דגופם ממש הוי תשמיש
מצוה, ולכן אמרינן כיון שהיה לע"ז אחיזה בהם הם מאוסים ומשוקצים להשתמש בגופם
לצורך המצוה. משא"כ הכא בטבילה במקוה דאפילו נימא שיש מצוה בענין זה של
הטבילה במקוה, מ"מ הרי גופו של המקוה אינו תשמיש מצוה ולא דמי לנר של מצוה
וכל כיו"ב דאינהו גופייהו הוי תשמישי מצוה, ולכן י"ל דאע"ג שנשתמשו
בו לצורך ע"ז שרי עכשיו לעשותו בית הטבילה, (וגם חלוק הוא מענין ביהכ"נ
אע"ג דביהכ"נ ג"כ אינו דומה לנר של מצוה שהרי אין בגופו ממש תשמיש
מצוה מ"מ עדין י"ל כיון דקדושה חלה עליו - ועיין לקמן בדברינו סימן יא
מש"כ אם קדושתו הוי דאורייתא או דרבנן - א"כ בזוי הוא הדבר שדבר שהיה
משמש לע"ז יגרמו שעכשיו תחול עליו קדושה ואיך יבואו בלבוש שק לפני המלך, משא"כ
בענין בית הטבילה ששום קדושה לא חלה עליו ודו"ק). ולכאורה ענין זה דבית
הטבילה דמי להא דמבואר באליה רבה שם (סי' קנד סקט"ו) שהביא את דברי הט"ז
(שם סק"ח) שכתב דלא רק הנרות שהדליקו בהם בבית ע"ז מאוסים ואין להדליק
בהם בביהכ"נ אלא ה"ה גם המנורות והפמוטים שהדליקו בהם בבית ע"ז
נאסרים, וכתב ע"ז הא"ר שם דהוא מסתפק בזה כי י"ל דשאני נר שהוא
גופו דבר מצוה כלדעיל בסי' קנא שנעשה לכבוד, אבל המנורות לא גרעו מלבוש שלובש
העובד את הע"ז בשעת התיפלה. ע"ש. הרי דעומד הא"ר לחלק בין דבר שהוא
גופו ממש מצוה לבין ענין שהוא רק מסייע למצוה כהא דמנורות הנז'. איברא דהנה
הפמ"ג (שם במשב"ז סק"ח) עמד להעיר על דברי הא"ר הללו, דהרי
בשו"ע יו"ד הביא הש"ך (סי' רנט סקי"א) את דברי המרדכי ומשמע
דגם גוף המנורה מצוה הוי. ע"ש. ובפשטות כוונתו להעיר על דברי הא"ר הללו
שמבואר בדבריו דהתיר מנורות שהדליקו בהם בבית ע"ז משום דלא דמו לענין הנרות
שמדליקין בביהכ"נ שהם נעשים לכבוד ואית בהו מצוה, משא"כ במנורות שאין
בהם ענין זה שידליקו בביהכ"נ בהם דוקא, דלא היא דהא חזינן דאף במנורות איכא
בהו מצוה להדליק בהם בביהכ"נ. וראה גם בהגהות רע"א (שם) שציין על דברי
שו"ת כנסת יחזקאל (סי' לז) ושם מבואר דאף הוא הביא את דברי הא"ר
הנ"ל שצידד להתיר מנורות שהדליקו בהם בבית ע"ז וכו', וכתב ע"ז דלא
שבקינן פשיטותו של הט"ז לאסור בזה מפני ספיקתו של הא"ר. ע"ש.
ועכ"פ י"ל דעד כאן לא פליגי האוסרים אלא משום דס"ל
דבמנורות גופייהו ג"כ אית
בהו מצוה, אבל באמת כל כה"ג כנידון דידן דגוף המקוה הזה אין בו שום מצוה ולא
שום קדושה כלל אלא לכל היותר הוא הכשר בעלמא של מצוה ליכא למיחש ביה כלל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi