למעלה
ד) אמנם עתה שהדמות הזאת נמצאה מנותצת ושבורה במקום זה, הנה בודאי אם היה ברור לנו דעכו"ם הוא ששברה לא היה חשש בזה, והיה המקום מותר בהנאה. כמבואר בתוספתא דע"ז (פרק ו הלכה ב) דתנינן התם, וכל עבודת כוכבים שבטלוה עכו"ם, יכול תהא אסורה, ת"ל "פסילי אלהיהם תשרפון באש", את שנוהג בו משום אלוה אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר. ע"ש. וכן מבואר נמי בגמ' דע"ז (נב ע"א) דעכו"ם יכול לבטל לע"ז ע"י שמנתץ אותה וכדו'. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ח דעכו"ם ה"ח), ומרן בשו"ע יו"ד (סי' קמו ס"א). ע"ש. וכל נכרי אשר הוא עובד ע"ז, יכול לבטלה לע"ז זו, אפילו שהוא עצמו אינו עובד לאותה ע"ז ואפילו אינה שלו, וכמבואר בגמ' דע"ז (שם) ובהרמב"ם (שם הלכה ט), ובשו"ע (שם סעיף ה). ע"ש. (וקיי"ל נמי במתני' דע"ז (נב ע"ב) ביטל עבודה זרה נתבטלו משמשיה וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט) ובטוש"ע (שם סי"ג) ולכן י"ל דכל שניתצו העכו"ם את השו"ע הזה בנידון דידן דהוא גוף הע"ז ממש, ממילא הותר ג"כ המעיין הזה שהוא בגדר משמשיה, דהשו"ע הוא גוף הע"ז והמעיין שהיו מטבילים בו לצורך הנכנסים בעול המסואב הזה חשיב משמשיה. וק"ל). אולם אם ישראל הוא שביטל את הע"ז אינה בטלה כמבואר בתוספתא ברמב"ם ובשו"ע (שם), וממילא ה"ה הכא אם ישראלים הם אשר נתצו את הע"ז הזאת לא מועיל ביטולם, ונשארת עדין באיסורה. ויתרה מזו מבואר בב"י יו"ד (סי' קמו) דאפילו הישמעלים שאינם עובדים ע"ז לא יכולים לבטלה. וכן הביא את דבריו הרמ"א בשו"ע (שם ס"ה). ע"ש. (ובס"ד מצאתי כן מפורש להדיא גם בחידושי הריטב"א לע"ז (סד ע"ב) שכתב שם דכיון דהישמעאלים לא פלחי לע"ז אינן יכולים לבטלה. יעו"ש בדבריו. וראה נמי בחידושיו שם (נז ע"א סוד"ה ולענין) ובחי' לפסחים (כה ע"ב) שמבואר התם ג"כ כיו"ב. ע"ש]. וראה גם בפתחי תשובה (שם סק"א) מש"כ בזה. יעו"ש. וא"כ נמצא דהדבר מוטל בספק, והו"ל ספיקא דאוריתא לחומרא.

איברא דלכאורה היה אפשר לומר דיש כאן צד להקל משום דהוי ס"ס, ספק אם השו"ע הזה נעשה לשם ע"ז דשמא נעשה לנוי, ואפילו את"ל דנעשה לשם ע"ז שמא עכו"ם הוא דבטלוה והותרה. וכל דהוי ספק ספיקא שרי נמי בעבודה זרה כמו בשאר האיסורים וכלשון הטור ביו"ד (סי' קמ). ע"ש. וכן מבואר כיו"ב ג"כ בדברי הרמב"ם (פ"ז דעכו"ם הלכה י) שכתב שם ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקא מותר. ע"ש. אולם הנה מצינו למרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סי' סח), שנשאל שם אודות יהודי אחד שקנה מגוי ישמעאלי מטבע אשר טבוע בו צורת אשה הרה העומדת ללדת, ובבטנה מצוייר עובר אשר ידו הימנית על ליבו, ובשמאלו מחזיק צורת שתי וערב. האם יש במטבע זה חשש עבודה זרה שיהיה אסור בהנאה. והרב השואל שם כתב דנראה לו להקל בזה משום דאיכא הכא ספק ספיקא ספק אם באה הצורה הזאת לידיו של גוי עובד ע"ז מעולם, דדילמא הישמעאלי הזה שמכר מטבע זו לישראל הוא אשר הדפיס את הצורה הזאת בעיגול הזהב הזה לנוי, ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו דהיות ונמצאת עתה ביד הישמעאלי שאינו עובד ע"ז כך היה מעיקרו אצלו. ואפילו את"ל שעיקרה הוי מעובד ע"ז, איכא ספק שמא קודם שמכרה לישמעאלי ביטלה והוי ס"ס, וס"ס דע"ז מותר כמש"כ הרמב"ם בפרק ז' מהל' עבודת כוכבים. אמנם מרן ז"ל, עמד שם לדחות דברים אלו בשתי ידים, דאיך ר"ל דאיכא עוד צד לס"ס שמא קודם שמכרה הגוי לישמעאלי בטלה, דאשתמיטיה מתניתין דפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב:) המוצא צורת חמה וכו' יוליכם לים המלח, ולא אמרינן שמא ביטלה הגוי קודם שמצאה. עכת"ד. ע"ש. הרי מבואר בדברי מרן ז"ל דאין לצרף לס"ס לומר צד ספק כזה דשמא העכו"ם ביטלה לע"ז זו, והכא נמי לכאורה בעובדא דידן דא"א לצרף לס"ס ולומר דשמא עכו"ם בטלוה לע"ז זו, דהאי ספיקא לא חשיבה כספק לצרפו לס"ס בענין זה וכמבואר.

אמנם אחרי שובי נחמתי, דלכאורה עדין איכא הכא ס"ס לקולא, ואין נידון דידן דומה לנידון דמרן באבק"ר. דהנה בעיקרא דמילתא שהביא מרן ראיה מהגמ' דע"ז (מב ע"ב), בענין המוצא צורת חמה וכו' וילפינן מיניה דהיכא דמצא ע"ז לא אמרינן ספיקא לקולא דשמא ביטלו. יש לומר טעמא דמילתא הוי, משום דמאחר שאנו בטוחים שע"ז זו נעבדה אין לומר שמא ביטלה דאוקמיה אחזקתיה שנעבדה. אולם היכא דאיכא הוכחה דבטלוה יש צד לקולא וכדהא דאמרינן שם (מא ע"ב) בביאור דברי המשנה דהמוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים, וביארה הגמ', דהוא משום דאמרינן ס"ס. ספק לא עבדום, ואת"ל עבדום אימור ביטלום ולהכי שברוה, הרי דבמקום דאיכא הוכחה דמפקא לחזקתיה דקמייתא דעבדום, כי הא דשברי צלמים חשיב שפיר האי ספיקא דשמא ביטלוה. ודו"ק היטב. ושו"ר כעין זה מבואר ג"כ להגאון רמ"מ בשו"ת איש מצליח (חיו"ד סי' יד) סוד"ה ותו איכא. א ע"ש היטב.

וממילא ה"ה הכא יש לומר דעד כאן לא אמר מרן ז"ל דאין לצרף האי ספיקא דשמא בטלוה, דוקא כעובדא דהתם, דמטבע זו שהגיע ליד הישראל היתה עדין שלימה וטובה, דאמרינן אוקמיה אחזקתיה דמעיקרא שהיתה ע"ז ולא בטלוה. אולם בעובדא דידן שכשבאו מצאו לצורת השו"ע הזה כשהוא מנותץ ושבור, י"ל דאיתרע חזקתיה דמעיקרא וחשיב שפיר ספק דשמא בטלוה כבמוצא שברי צלמים, וממילא הדרינן למימר דאיכא הכא ס"ס לקולא. (ועי' בתוס' דע"ז (מב ע"ב) ד"ה ספק, שכתבו דלא אמרינן ס"ס בענין ע"ז ספק שמא לא נעבדה ספק שמא בטלוה, אלא דוקא בספק הרגיל כהא דמצא שברי צלמים, אבל היכא דלא הוי ספק הרגיל לא אמרינן ס"ס. ע"ש. והכא דמצאו לצורה זו דהשו"ע כשהיא שבורה ומנותצת חשיב שפיר לספק הרגיל. עי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' יב), ובשו"ת צור יעקב (ח"א סי' ו). ע"ש היטב ודו"ק. ובפרט לפי מה שכתבו שם התוס' דבמצא שברי צלמים יש לתלות יותר ששבירתם נעשתה ע"י עכו"ם מבישראל, משום שאם ישראל היה שוברה היה מבערה מן העולם. ע"ש. והכא נמי בנידון דידן שמצאו את צורת השו"ע הזה ששברו לה כנף אחד, יש צד גדול לומר דעכו"ם הוא דעבדו הכי כדי לבטלה, דאם ישראל היו מבטלים אותה היו שוברים ומנתצים ומקעקעים אותה לגמרי. וק"ל).

ואיברא דנראה דבלאו הכי אפשר לצרף כאן ס"ס לקולא, דהנה אמרינן במשנה דע"ז (נג ע"ב) עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה. ובגמ' אמרינן, אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב בית נמרוד (מגדל שבנו דור הפלגה לעבודת כוכבים, ונמרוד היה מלך עליהם - רש"י), הרי היא כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר. אע"ג דכי בדרינהו רחמנא (שנאמר ויפץ ה' אותם - רש"י) כשעת מלחמה דמי, אי בעו למיהדר הדור, ומדלא הדור בטולי בטלה. ע"כ. הרי מבואר דכל ע"ז אשר עובדיה עזבוה והשליכוה לאנחות בשעת שלום, חשיב כביטול. ואפילו עזבוה בשעת מלחמה היכא דאי בעו למיהדר ולא הדור, ג"כ הוי ביטול. וכן מבואר נמי בדברי מרן בב"י יו"ד (סי' קמו) דמהא דבית נמרוד שמעינן דאפילו בשעת מלחמה, היכא דאם היו רוצים לחזור היו יכולים, ולא חזרו חשיב כבטלוה. ופסק כן נמי בשולחנו הטהור (שם סעיף י). ע"ש. (ובאמת כן הוא מבואר גם במאירי בחי' לע"ז (נג ע"ב) ד"ה מה שבארנו שעבודה זרה וכו' שכתב שם, יראה מסוגיא זו שאם שקטה המלחמה ולא חזרו עליה לזמן, שהיא בטלה אחר שהיו יכולים לחזור לה ולא חזרו. ע"ש. וכן מתבאר כיו"ב גם מדברי הריטב"א בחי' לע"ז (שם) ד"ה גמרא בית נמרוד. יעו"ש). ומעתה הכי נמי בעובדא דהכא, שהרי המערה הזאת אשר המקוה נמצא בתוכה נמצאה מוזנחת ועזובה ואין דורש לה ולא לנפשה, וזה אורך ימים שאין שום אדם זר שפוקד את המקום הזה, ולכן י"ל דאפילו אם היו כאן איזה עכו"ם שעזבו את המקום מחמת איזה פחד או בהלה דחשיב כשעת מלחמה, הרי עברו ימים רבים שהמקום שם היה רגוע ובכ"ז לא שבו אליו. (ומה גם שהרשות בידם בעוה"ר לבקש מהשלטונות שישיבו אותם על כנם, ובקשתם תבוצע. ומדלא עשו הכי זהו ג"כ אות וסימן שעזבו ונטשו את המקום). וממילא הוי כאי בעו למיהדר ולא הדור וחשיב כבטלוה. וא"כ שוב איכא הכא ס"ס שמא המקום הזה לא הוה פולחנא דע"ז דצורת השו"ע נעשה שם לנוי ולזכרון, ואפילו את"ל דנעשתה לשם ע"ז, עתה שעובדיה הניחוה והלכו להם הוי כבטלוה ושריא.

[ואגב אורחיה יש לציין כי הנה מדברי הגמ' (הנ"ל) דאמרינן ע"ז שהניחוה העכו"ם בשעת שלום מותרת דהוי כבטלוה, יש להעיר עמש"כ בחי' לב אריה במס' חולין (יח ע"א) דלא מקרי ביטול גבי ע"ז אלא דוקא היכא שמבטלה ע"י שעושה מעשה בידים ממש ועפ"ז עמד ליישב הא דהקשו התוס' בחולין (שם ד"ה וכמה) גבי הא דאמרינן בגמ' (ע"ז נב ע"ב) דבית חשמונאי גנזו את אבני המזבח ששקצום אנשי יין לע"ז דאמרו היכי נעביד נתברינהו ע"י עכו"ם לבטלן אבנים שלימות אמר רחמנא שאסור שיהיה בהם פגימות, ננסרינהו לאחר שבירתן להשוות פגימתן לא תניף עליהם ברזל כתיב, ועמדום וגנזום, והקשו התוס' בחולין (שם) דכיון דהיה שמיר בבית שני א"כ הרי אפשר לשבור את האבנים ע"י השמיר וגם לא יהיה בהם פגימות, והלב אריה ישב ע"פ הדרך הנ"ל דאם יעשה העכו"ם ע"י השמיר לא מקרי ביטול כלל כיון דאינו עושה את מעשה השבירה בעצמו אלא רק ע"י גרמא שמניח עליה את השמיר והאבן נשבר מעצמו והוי כע"ז שנתשברה מאליה ולא הוי ביטול. עכ"ד. ע"ש. ולכאורה תקשי על דבריו אלו מדברי הגמ' דע"ז (הנ"ל) דחזינן דאפילו אם רק הגוי נטש את הע"ז בשעת שלום חשיב כבטלה, ואע"ג שלא עשה בה שום מעשה בידים ואפילו כל שהוא, ובפשטות היינו טעמא דענין הביטול לע"ז הוא לא ענין שצריך שיעמוד ויבטלנה בידים, אלא כל דאית לן אומדנא והוכחה כל שהיא שמסיח את דעתו ומחשבתו ממנה ונפרד מעימה ונוטש אותה לאנחות סגי בהכי, וממילא ה"ה נמי אם מניח עליה את השמיר לבקוע את האבן הזאת דזוהי נמי אומדנא דמפקיע מחשבת הע"ז ממנה שהרי גורם לאבן זו שתינתץ וסגי בהכי. וק"ל. ושו"ר לגאון רצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי חיו"ד (סי' קכ) שעמד להקשות כיו"ב על דברי הלב אריה הנ"ל מדברי הגמ' דע"ז (הנ"ל) דע"ז שהניחוה בשעת שלום הוי כבטלוה דחזינן גמ' ערוכה דלביטול לא בעינן מעשה ביטול, אלא אומדנא על מחשבתו שהוא מבטל אותה, וכל שיש אומדנא כזו סגי בה שמזה מוכח שהוא מבטלה ואין בה כבר איסור ע"ז והותרה בהנאה. ע"ש].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi