למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח סימן יג
ב"ה פעיה"ק ר"ח
אייר תדש"מ
נשאלתי אודות אדם הנמצא מחוץ
לעיר, ורוצה לנסוע במוצש"ק באוטובוס להגיע למחוז חפצו, אולם האוטובוס יוצא
מהתחנה המרכזית מבעוד יום לפני יציאת השבת, ומגיע לתחנה אשר אדם זה עומד בה לאחר
יציאת השבת. האם מותר לו לנסוע באוטובוס זה?
א
תשובה: גרסינן בגמ' דחולין (טו,
ע"ב) המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר
בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל
במוצאי שבת לאחרים ולא לו. במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ופרש"י שם
בד"ה יאכל וכו' והלאה, דהא דאמרינן לר"מ בשוגג יאכל היינו אפילו למבשל
בעצמו ואפילו בו ביום, ובמזיד לא יאכל בין לו בין לאחרים עד מוצא"ש וצריך
להמתין בכדי שיעשו דלא נמטייה הנאה מאיסורא, ולרבי יהודה דאמרינן בשוגג יאכל
במוצאי שבת, היינו בין לו בין לאחרים ובעינן בכדי שיעשו, ובמזיד לא יאכל עולמית
דוקא למבשל אבל לאחרים שרי למוצא"ש, ורי"ו הסנדלר ס"ל דבשוגג יאכל
לאחרים למוצאי שבת בכדי שיעשו, אבל למבשל לא יאכל עולמית. ובמזיד אסור בין לו בין
לאחרים לעולם דיליף מקראי דהווי כקודש שאסור באכילה, עכת"ד, יעו"ש. (ומה
שיש להעיר ולהאיר
בדברי רש"י הללו עי' בחכמת שלמה למהרש"ל בחולין (שם), ובמש"כ
ע"ז המהרש"א (שם), ובהגהות מהרש"א להג"ר שלמה איגר שם בחולין,
וביד אהרון על הטוב"י למהר"א אלפנדרי בחאור"ח (רס"י שיח,
בהגהות הטור), ובדברות משה להגר"מ פנשטיין עמ"ס חולין (סי' יב, ענף ב),
ע"ש. וראה גם בחידושי החת"ס על הש"ס בחולין (שם) בד"ה המבשל,
ובראש יוסף עמ"ס חולין להגאון בעל הפרי מגדים (שם), וע"ע בפני יהושוע
עמ"ס בבא קמא (עא, ע"א) בד"ה בפרש"י וכו', ובמרומי שדה חי'
הנצי"ב על הש"ס במסכת גיטין (נג, ע"ב), ובהעמק שאלה על השאילתות
(שאילתא קכח, אות א) ע"ש. וע"ע היטב בתוס' הר"ש שאנץ למס' כתובות
(לד, ע"א), ובשו"ת מהרלב"ח (סי' מה). ע"ש. ואכמ"ל).
וכתבו התוס' בחולין (שם)
בד"ה מורי להו וכו', דמהא דאמרינן התם בגמ' א כי מורי
להו רב לתלמידיה (בדין המבשל בשבת), מורי להו (ביחיד) כר"מ, וכי דריש בפירקא
(ברבים) דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ. משמע שכן הלכה כר"מ. וכן חזינן בגמ'
דשבת (לח, ע"א) דרבא (צ"ל: דרבי חייא בר אבא, וכן הגיה בדברי התוס' במלא
הרועים שם, וכן העיר בהגהות "נחל אשכול" ע"ס האשכול הל' שחיטת
חולין (סי' ז, אות יב) דבגמ' דילן ליכא הגירסא כמש"כ התוס', אלא ר"ח בר
אבא. וכן הוא להדיא בדברי הרא"ש בחולין שם שהביא את דברי התוס'). דריש בפירקא
דהלכה כר"מ. ע"כ. אולם כנגד זה מצינו להרי"ף בשבת בריש פרק כירה
(דף יז, ע"א - בדפי הרי"ף) דפסק התם דהלכה כרבי יהודה, וכ"פ
הרמב"ם (בפ"ו, מהל' שבת, הלכה כג) דהלכה כר"י, וכן דעת בה"ג
(בהל' שבת, פרק ג), ורב אחאי גאון בשאילתות (פר' שלח לך, שאילתא קכח) דהלכה
כר"י, וראה גם בתשובות הגאונים עמ"ס כתובות (סי' רפב) דמובא שם שכן הוא
ג"כ דעת רב עמרם גאון לפסוק כר"י. ע"ש. וראה גם ברב המגיד
(בפ"ו, מהל' שבת, הכ"ג) שהביא כיוצ"ב בדעת הגאונים דס"ל לפסוק
כר"י. ע"ש. והנה הרא"ש במס' בבא קמא (בפרק מרובה, סי' ו) עמד להעיר
על דברי הרי"ף הנ"ל בפרק כירה, דהרי עיקר טעמו דפסק כר"י הוא משום
דאמרינן התם בגמ' מ"ט דרי"ו הסנדלר דבמזיד אסור לו ולאחרים, כדדריש רבי
חייא אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מה קודש אסור באכילה אף
מעשה שבת אסור באכילה וכו', ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת אסור
מדאוריתא וחד אמר דרבנן. והא קיי"ל בכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי
המיקל, וש"מ דליתא לדרי"ו הסנדלר, הלכך הלכה כרבי יהודה. והקשה ע"ז
הרא"ש, וז"ל: וקצרה דעתי מהבין דבריו מה שכתב דקיי"ל כדברי המיקל
ש"מ דליתא לדרי"ו הסנדלר, והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן, אלא
בפירוש דברי רי"ו הסנדלר חד אמר דאסר מעשה שבת מדאוריתא, וחד אמר דאסר מדרבנן
וכו', וא"כ מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי רבי יוחנן הסנדלר היה מסתבר
דהלכה כוותיה. וגם תמהתי על מה שפסק הלכה כרבי יהודה, דהא אמרינן בפ"ק דחולין
(טו א) דרב מורי כר"מ ובפירקא דריש כרבי יהודה משום ע"ה, וגם רבא סבר
כר"מ בפרק כירה. עכת"ד. וכיוצ"ב הקשה על הרי"ף גם בעל המאור
בפרק כירה (שם) דאין ראיה מפלוגתא דרב אחא ורבינא דהם איפלגו בדעת רי"ו
הסנדלר. וגם הא חזינן בחולין דרב מורי כר"מ. יעו"ש. וגם בעל העיטור
(בהל' שחיטה, שער שני, דף כב, ע"א - הוצאת רמ"י) העיר כדברים אלו על
הרי"ף. ע"ש.
אולם הרמב"ן במלחמות בפרק
כירה (שם) עמד למליץ יושר לרבינו הרי"ף ז"ל, וכתב שם לתרץ את קושיות בעל
המאור, דמאחר וקיי"ל בפלוגתא דרב אחא ורבינא דהלכה כדברי המיקל ממילא יוצא
דמעשה שבת הווי דרבנן, ומינה שמעינן דליתא לרי"ו הסנדלר כיון דהלכה כדברי
המיקל והוא מחמיר, ועל כורחין דהלכה כר"י, דר"מ ור"י הלכה כרבי
יהודה, ואע"ג דאמרינן בחולין דרב מורי כר"מ, רב לטעמיה אזיל דבגמ'
דערובין (מז, ע"ב) אמרינן דר"מ ורבי יהודה הלכה כר"י, ורב ס"ל
מטין איתמר. [והן אמת כי בגמ' דערובין שלפנינו ליתא האי לישנא, אלא גרסינן
"ורב לית ליה להני כללא". וכבר העיר מזה "בהגהות מא"י"
על דברי הר"ן בפר' כירה (שם) שהביא שם נמי כיוצ"ב, וכעין זה העיר לנכון
ג"כ הגר"א בהגהותיו לשו"ע אור"ח (סי' שיח, סק"א).
ע"ש], ואנן קיי"ל דהלכה איתמר ולכן אנו פוסקים כר"י, וכר"י
דרשינן וכר"י מורינן. ועוד דרב דריש בפירקא כר"י משום ע"ה והאידנא נפישי ע"ה ולא
שכיחי תלמידי דצניעי הלכך איכא למיחש למילתא וכר"י מורינן. ע"כ. וכעין
דברים אלו לתרץ וליישב את דברי הרי"ף כתב ג"כ הר"ן שם. ע"ש.
ועי' עוד שם בדברי הרמב"ן במלחמות שעמד לבאר את לשונו של הרי"ף
במש"כ דמדקיי"ל ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל ש"מ דליתא
לדרי"ו הסנדלר, דר"ל שמכך שרי"ו הסנדלר מחמיר כולי האי בענין מעשה
שבת בודאי דס"ל דאסור מדאוריתא, וממילא רב אחא ורבינא דפליגי במעשה שבת פליגי
נמי כמאן הלכתא, דמאן דס"ל דמעשה שבת דאוריתא ס"ל נמי דהלכה כרי"ו
הסנדלר, ומ"ד דס"ל דרבנן ס"ל דלית הלכתא כרי"ו הסנדלר והלכה
כדברי המיקל. יעו"ש.
והן אמת דאע"ג שהרא"ש
עמד להעיר על דברי הרי"ף, לענין הלכה למעשה נראה דאף הרא"ש ס"ל
דהלכה כרבי יהודה, דהכי מתבאר מפסקיו בפ"ק דחולין (סי' יח) שהביא שם ג"כ
את דברי הרי"ף והתוס' הנ"ל, ובסוף סיים הרא"ש וכתב, והגאונים כתבו
דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כר"י, דנפישי עמי הארצות ומזלזלי
באיסורי, ע"כ. ומדבריו אלו נראה דאף איהו אודויי אודי דלמעשה פסקינן
כר"י, ובאמת כ"כ גם הגאון בעל תוס' יו"ט בביאורו "דברי חמודות"
על הרא"ש בחולין (שם, אות סד) דמדברי הרא"ש הללו נראה שכן דעתו להלכה
כהגאונים דפסקו כר"י, וכן סתם את דבריו בקיצור פסקי הרא"ש. ע"ש.
ובביאורו פלפולא חריפתא על הרא"ש בפרק מרובה (סי' ו, אות ג) כתב ג"כ
כעין דברים אלו בתוספת ביאור, דלעולם הרא"ש ס"ל דלמעשה נקטינן
כר"י, אלא דשונה טעמו מהרי"ף. דהרי"ף פוסק הכי משום דהכי הלכתא
כר"י, אבל הרא"ש פוסק הכי, משום דהאידנא מחמירים דנפישי ע"ה גבן.
אבל הר"ן והרמב"ן במלחמות כתבו דטעמא דהרי"ף ג"כ משום חומרא
זו. ע"ש.
[ועי' בערך השולחן למהר"י טייב בחאור"ח (סי'
שיח, סק"א) דמנה התם את דעת הרא"ש בפרק מרובה בכלל הפוסקים כר"מ,
יעו"ש. ואפשר לומר דאין זה סותר למאי דחזינן לעיל מדברי הרא"ש בחולין,
ומה שדייק התיו"ט מדבריו דס"ל דהלכה כר"י. דהרי אף לתיו"ט דעת
הרא"ש דבעיקר הלכה כר"מ וכמתבאר מדבריו בפל"ח במרובה, ורק למעשה פוסק
כר"י משום דנפישי ע"ה גבן וכמש"כ הגאונים. וכצ"ל דהמעיין
בדברי ערך השולחן שם ראה יראה דהביא את דעת הרא"ש והסמ"ג ביחד ובחדא
מחתא מחתינהו, ומשמע כנ"ל דהרי הסמ"ג פסק כר"י רק משום חומרא וכמו
שיתבאר בעה"י, ומשמע דכן הוא דעת הרא"ש. וק"ל. אלא דאם יש מקום
להעירן הוא במאי דחזינן למרן ז"ל בבית יוסף (ברס"י שיח) שכתב שם
וז"ל: וכתב הרב המגיד בפ"ו שכ"כ הגאונים (דהלכה כר"י), ושכן
הכריע הרמב"ן ז"ל, ולזה נוטין דברי הרא"ש בפ"ק דחולין, אבל
התוס' כתבו בפ"ק דחולין מורי להו כר"מ משמע שכן הלכה, וכן דרש רבא בפרק
כירה כר"מ, וכ"פ סמ"ג וספר התרומה, אלא שהסמ"ג כתב דכיון דכי
דריש בפירקיה דריש כר"י משום ע"ה הלכך כר"י נדרוש אנן. ע"כ.
ועינא דשפיר חזי בדב"ק של מרן הבית יוסף ז"ל ראה יראה כי לכאורה דבריו
קשים במקצת, דכיצד כתב בדעת הרא"ש דדבריו בפ"ק דחולין נוטים לפסוק
כר"י, אדרבה הא חזינן שדעת הרא"ש נוטה לפסוק כר"מ, ואין לומר
דכוונת הב"י במש"כ "ולזה נוטין דברי הרא"ש" דר"ל
שאע"ג דדעת הרא"ש דהלכה כר"מ, אולם למעשה ס"ל דיש לעשות
כר"י. דהרי הב"י בסוף דבריו שם הביא את דברי הסמ"ג שכתב (בל"ת
סה - מלאכת אופה) כדברים אלו, דאע"ג שעיקר הלכה כר"מ, למעשה פסקינן
כר"י משום דנפישי ע"ה גבן. ואם איתא דס"ל לב"י דהכי היא
ג"כ דעת הרא"ש היה צריך לומר דדעת הרא"ש והסמ"ג אחת היא, ואין
הסמ"ג יחידאה בסברתו זו. אלא ודאי דמה שהפריד הב"י את דעת הרא"ש
מהסמ"ג, וכתב, ולזה נוטין דברי הרא"ש וכו', אלא שהסמ"ג כתב וכו', היינו
דהרא"ש להלכה ולמעשה ס"ל כרבי יהודה, וזה אינו כנ"ל. ושו"ר לר"א
אלפנדארי בספרו יד אהרון על הטוב"י בחאור"ח (בהגהות ב"י רס"י
שיח) שכתב להעיר כעין זה על הב"י, דמדברי הרא"ש בפ"ק דחולין אין
הכרע כמאן ס"ל דהתם הביא את ב' הסברות של הרי"ף ושל התוס', ולא הכריע
בניהם, וגם הטור כתב את שתי הסברות, ולא הביא מה דעת אביו הרא"ש להכריע בזה
וכמאן ס"ל, ואדרבה הא חזינן דהרא"ש בפ"ק דמרובה דחה את דברי
הרי"ף דס"ל שהלכה כרבי יהודה. ע"ש. (וראה בדרישה (שם, אות א)
שג"כ עמד להעיר על הב"י כנ"ל, דהרי להלכה ס"ל להרא"ש
כר"מ וכדעת ר"י בתוס', ורק למעשה פסק כר' יהודה משום דנפישי ע"ה
גבן, ע"ש. וראה בב"ח (שם) שג"כ נקט הכי לבאר את דעת הרא"ש,
ע"ש). וכן מצאתי להרב המגיה "בפסקי הרי"ד" במסכת בבא קמא (עא,
ע"א, הערה 60 - הוצאת מכון התלה"י) שנשאר בצ"ע על דברי הב"י
במש"כ דדברי
הרא"ש נוטין כר"י. ע"ש. וראה עוד בים של שלמה למהרש"ל
בפ"ז דבבא קמא (סי' כ) שג"כ כתב דדעת הרא"ש כדעת ר"י בתוס'
דפסק כר"מ. ע"ש].
ומדברי הרמב"ן הנ"ל
משמע דס"ל כדעת הרי"ף דפסק כר"י, כדחזינן שעמד לו למליץ יושר נגד
קושיות הרא"ש. וכן מבואר להדיא בחי' למס' חולין (טו, ע"א) דפסק התם
דהלכה כר"י. וכן הביא בשמו הרב המגיד (בפ"ו, מהל' שבת, הכ"ג).
ע"ש. [ומצויין לדבריו בחידושיו לחולין בדברי ה"ה בהרמב"ם דפוס הר'
פרנקל, אולם בחי' הרמב"ן שלפנינו אין בחי' לחולין דבר זה, ואולי הוא בחי'
הרמב"ן החדשים הנדפסים מכת"י, ולע"ע אינו תח"י] וכן היא
ג"כ דעת הר"ן לפסוק כר"י וכמו שהביא הב"י (שם), וכן הוא דעת
רבינו משולם מבדריש בספר ההשלמה במס' בבא קמא (פרק ז, אות ג) דהלכה כר"י.
וראה בדבריו שם שג"כ עמד לתרץ את דברי הרי"ף כמו שתירץ הרמב"ן
במלחמות. וראה גם מש"כ הרב המגיה בתורת ההשלמה שם (אות ה). ע"ש. וכן דעת
הרשב"ץ בתשובותיו ח"א (סי' כב) דהלכה כר"י, שכתב שם, וז"ל:
ומשום האי טעמא פסקינן כר"י בענין המבשל בשבת משום דאמרינן
בפ"ק דחולין (טו, ע"א)
דרב כי דריש בפירקא דריש כר"י, אע"ג דס"ל כר"מ דמיקל טפי
מיניה, משום ע"ה דשכיחי בפירקא. וכיון דמשום ע"ה הוה דריש הכי אנן כיון
דשכיחי ע"ה גבן פסקינן כר"י, וכן פסק הרמב"ם וכו'. ע"ש. ונראה
שזוהי ג"כ דעת הריב"ש בתשובה (סי' שצד) שכתב שם, דאם רב בזמנו הוה דריש
בציבורא כר"י משום ע"ה, כ"ש וכ"ש שיש לומר כן בזמנינו זה.
ע"ש. וכן מתבאר מדבריו עוד (בסי' קעא) דכר"י נקטינן. ע"ש. וכן דעת
המאירי בחי' לשבת (לח, ע"א) שכתב שם לפסוק כר"י. ואע"ג דאמרינן
בחולין דרב מורי כר"מ, מ"מ הרבה סוגיות נאמרו בש"ס כר"י ומשמע
דהכי נקטינן. ושוב הניף ידו בחי' לחולין (יד, ע"ב) דאנן פסקינן כר"י.
ע"ש. וכן נראה שהוא דעת הסמ"ק (במצוה רפא, דף מט, ע"ב -
בדפו"י) דס"ל לפסוק כר"י. ע"ש, [ואולם בס' בני ציון (בסי'
שיח, סק"א) כתב דדעת הסמ"ק לפסוק כר"מ. ע"ש. וצ"ע]. וכן
פסק בספר האשכול (ח"ג, הל' שחיטת חולין, סי' ז) דהלכה כר"י, וכן מתבאר
מדברי רש"י בס' האורה (הל' איסורי שבת, סי' נט) דפוסק הלכה כר"י, שכתב
שם, וקיי"ל כר"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצא"ש, בין לו בין
לאחרים, במזיד יאכל למוצא"ש לאחרים ולא לו, והוא לא יאכל עולמית. ע"כ.
וכן מתבאר מדבריו בספר הפרדס (הל' שבת, עמ' מב - דפוס בודפסט) דהלכה כר"י.
ע"ש. וראה עוד באור זרוע הגדול (בהל' שחיטה, סי' שסט) שכתב בשם אבי העזרי
דפסק כר"י. יעו"ש.
וכנגד מערכה זו איכא ראשונים
דהסכימו עם דעת ר"י בתוס' שפסק כר"מ, כן מצינו שפסק בספר התרומה בהל'
שבת (פרק כירה, סי' רלא) והניף ידו שוב (בסי' רמח). וכן נראה שזוהי דעת הרז"ה
בעל המאור הנ"ל שהשיג על הרי"ף בפרק כירה (לח, ע"ב) במאי דפסק
כר"י. וכ"כ באורחות חיים לרבינו אהרון מלוניל (בהל' שבת סי' עו) דדעת
בעל המאור היא כדעת ספר התרומה דפסק כר"מ. ע"ש. (ודלא כמש"כ הרב
המגיה בפסקי הרי"ד במס' בבא קמא (עא, ע"א, הערה 60 - הוצאת מכון
התלה"י) דדעת בעל המאור לפסוק כר"י. ע"ש). וכן דעת הריטב"א
בחי' לכתובות (לד, ע"ב) דהלכה כר"מ, כמתבאר מדבריו שם. יעו"ש היטב.
והרשב"א בחי' לשבת (קנא, ע"א) הביא בשם הראב"ד דאיהו נמי פוסק
כר"מ. ע"ש. ובאמת כן מבואר בפירושו של הראב"ד למס' בבא קמא (עא,
ע"א) דפוסק כר"מ. ע"ש. [אולם דעת הרשב"א גופיה נראה דהוא
ס"ל דהלכה כרבי יהודה, וכמתבאר מחי' במסכת חולין (טו, ע"ב) שהביא שם את דברי בה"ג והשאילתות
והרמב"ם דפסקו כר"י וביאר את דבריהם, והביא להם ג"כ ראיות. ומזה
נראה דדעתו היא ג"כ לפסוק כר"י. ושו"ר שכ"כ הרשב"א להדיא
בתשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' קנב), וז"ל שם: אם למעשה אתה שואלני, אני
דעתי נוטה כמו שפסק ר"י, וכן פסק רב אחאי ז"ל, והרב בעל הלכות גדולות
ז"ל, וכן הרמב"ן ז"ל. ואפילו רב דדריש בפירקא כר"י הוה דריש
מפני ע"ה, וכ"ש עכשיו דנפישי ע"ה טובא. ועוד יש לי ראיות אחרות
לפסוק כמותו, ודלא כר"מ. ע"ש. וכן מתבאר מדבריו בשו"ת הרשב"א
ח"ג (סי' רסח). ע"ש. וראה גם במש"כ בח"א (סי' קעה).
ע"ש]. ובדעת הטור כתב הב"ח (ברס"י שיח) שנראה דדעתו היא ג"כ
לפסוק כר"מ, מכך שהביא את דברי ר"י בתוס' דפסק כר"מ בסוף דבריו,
אלמא דכך היא מסקנתו. ע"ש.
וכנגד שני מערכות אלו של השרפים
העומדים ממעל, מצינו מערכה שלישית של ראשונים הפוסקים כרי"ו הסנדלר, דכן היא
דעת רב האי גאון, כמו שכתב הריטב"א בשמו בחי' למסכת כתובות (לד, ע"א),
שכתב שם, דדעת רב האי גאון לפסוק כרי"ו הסנדלר, וכן היא דעת גדולי הפוסקים.
ע"ש. (וראה בדברי הרב המגיה על הריטב"א שם (הערות 13, 14) - הוצאת
"מכון ראשונים ואחרונים" מש"כ לעורר בדברי הריטב"א הנ"ל,
ע"ש). וכן מצינו לרבינו ישעיה דטראני בפסקי הרי"ד במסכת בבא קמא (עא,
ע"א) שפסק כרי"ו הסנדלר, דכיון דרב אחא ורבינא פליגי בגמ' התם אליבא
דרי"ו הסנדלר משמע דהכי ס"ל, ולכן יש לפסוק הכי להלכה דבתראי נינהו.
ע"ש. וכעין זה הביא בעל העיטור (בהל' שחיטה, שער שני, דף כב, ע"ג -
הוצאת רמ"י) בשם רב שרירא גאון שפוסק כרי"ו הסנדלר, משום דעד כאן לא
פליגי רב אחא ורבינא, אלא דמר סבר דמעשה שבת דאוריתא ומר סבר דרבנן, אבל תרוויהו
ס"ל כרי"ו הסנדלר דמעשה שבת אסור, הלכך הכי פסקינן כדברי רי"ו
הסנדלר, ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi