למעלה
ז) איך שיהיה העצה היעוצה, שיקשור
שקיות אלו בשבת בקשר עניבה (הנקרא "חצי קשר"), דבכה"ג יש להתיר
בשופי אע"פ שבדעתו להשאיר לקשר זה לעולם. וכמש"כ מו"ר בס' קול סיני
(הל' קושר ומתיר, סעיף ה) דאע"פ שיש מתירים לקשור קשר ועניבה ע"ג, אפילו
ע"מ להתקיים, טוב להחמיר שלא לקשור באופן זה אלא כשעומד להתירו בתוך שבעה
ימים, אבל עניבה בלא שום קשר או קשר אחד בלי עניבה מותר אפילו ע"ד להתקיים
לעולם, וטעמו ונימוקו עימו, דהרי מרן (בסי' שיז, ס"ה) כתב, דמותר לעשות עניבה
דלאו קשר הוא, והרמ"א הוסיף ע"ז בשם האגור, דאפילו אם עשה קשר אחד למטה
נוהגים בו היתר. ובפשטות משמע דאפילו אם עשה כן ע"מ להתקיים, נמי שרי לעשות
קשר ועניבה ע"ג. אולם המג"א (שם, סקט"ו) הביא, דבמרדכי מבואר לאסור
כשעושה קשר למטה מתחת לעניבה, ודוקא רק אם עשוי להתירו בו ביום שרי לעשות קשר
למטה, שאינו מעשה אומן, אבל לקיימא אסור אלא עניבה בלבד, וכ"כ הט"ז (שם,
סק"ז) והא"ר (שם, סקי"א). ורבינו החיד"א בברכ"י (סי'
שיז, סק"ג) כתב, דמדברי הרמ"א בדרכי משה מבואר דבמה שאסר המרדכי נהגו
בזה להיתר כמש"כ האגור, ושכ"כ להתיר ג"כ בס' מאורי אור (דף קע,
רע"א) והסתייע ממתני' דשבת (קיג, ע"א) דחבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא
עונבו, והחוש מעיד שא"א לדלות בעניבה בלא קשר למטה וגם זאת בדוחק ובמיתון שלא
יותר הקשר ויפול, אך בקשר יחידי או בכמה עניבות זע"ז הוא מן הנמנע. ולכן
מכיון דאיכא פלוגתא בין המרדכי לאגור אם עושה קשר ועניבה ע"ג לקיום, אם שרי,
טוב להחמיר, אך אם עושה כן ע"ד להתירו בתוך שבעה ימים יש להקל מכיון דאיכא
פוסקים רבים דס"ל דכל שאינו לשבעה ימים לא חשיב קש"ק. אולם אם עושה
עניבה בלי שום קשר או קשר אחד בלי עניבה, שרי אפילו ע"ד לעשותו לעולם, דבהא
כו"ע לא פליגי דשרי, עכת"ד, ע"ש. וראה גם במש"כ בשו"ת
ציץ אליעזר (ח"ז, סי' כט) בענין קשר ועניבה ע"ג בגלילת ס"ת בשבת,
וגם מדבריו עולה ומתבאר כיוצ"ב, דאמנם יש להחמיר שלא לעשות קשר ועניבה
ע"ג וכמו שחושש המג"א, מ"מ כשעשוי להתירו בתוך ז' ימים יש להתיר,
דהרי מבואר ברמ"א [סי' שיז, ס"א] בשם י"א, דכל שאינו עשוי לז' ימים
לא חשיב קש"ק. ע"ש. וממילא הכ"נ בנידון דידן, יש להתיר שיקשור את
רצועות השקית בעניבה בלבד, דבכה"ג ליכא למיחש למידי, שהרי אפילו ישאר כך
לעולם נמי שרי, וכמבואר.
ועוד רגע אדבר, מענין השימוש בשקיות
הללו, שהרי אחר שנקפאו המים בתוכם חותכים מהשקית פסקי פסקי תבניות של קרח,
ועי"כ נקרע חלק מהשקית. האם ליכא למיחש בהכי לאיסור קורע. והנה בפשיטות,
איסור קורע הוי נמי בקריעת נילון, כי הן אמת דבשו"ע הגר"ז (סי' שמ,
סי"ז) כתב, דאיסור קורע לא הוי אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון
הקורע בגד הארוג מחוטים הרבה, דומיה דהקורע במקדש דהוה ביריעה של בגד, אבל הנייר
שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שע"פ
חבית של יין כמש"כ בסי' שיד מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה
אלא איסור חיתוך אם מקפיד לחתכו במידה. ע"כ. ולפי דבריו של הגר"ז מתבאר
דהאי דנקט הרמב"ם (פ"י, דשבת, הי"א), המפרק ניירות דבוקין או עורות
דבוקין וכו', הרי זה תולדת קורע וחייב. דבדוקא נקט לה הרמב"ם
"דבוקין", כי לעולם הקורע סתם את הנייר או את העור אינו חייב עליו משום
קורע, מכיון דהם גוף אחד. ועי' בס' תהילה לדוד (סי' שמ, סקי"א) שג"כ כתב
כיוצ"ב דלא שייך איסור קורע אלא כשמפריד גופים רבים שנתחברו, אבל כשהוא גוף
אחד לא. והביא להוכיח כן ממש"כ מרן בשו"ע (סי' שמ, סי"ג), דאין
קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, ומוכח שאין בזה משום קורע. וכ"כ
כיוצ"ב הנשמת אדם (בכלל כט, ס"ב) שהעיר שם מלשון מרן זה, דלכאורה מדוע
לא כתב שחייב משום קורע. ולכן צ"ל שלא נקרא קורע אלא בדבר שנתחבר ע"י
תפירה או אריגה בבגד או ע"י דבק, משא"כ בקריעת נייר, ואפשר שבנייר
שבזמנם שהיה מעשבים לא שייך דין קריעה. וגם עמד ליישב עפ"ז עוד את דברי
הרמב"ם (פי"א, דשבת, ה"ו) שכתב, דהמפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה
תולדת מפשיט. ע"כ, ולכאורה מדוע לא מחייב נמי משום קורע, אולם להנ"ל
מיושב דמכיון שהוא גוף אחד, לא שייך בו משום קורע. ע"ש. וכן מבואר
כיוצ"ב בהגהות בני בנימין על
הרמב"ם שם (פי"א, ה"ו) שהעיר, אמאי לא מחייב נמי משום קורע כשמפרק
דוכסוסטוס מעל הקלף, וכמש"כ הרמב"ם (בפ"י, דשבת, הלכה יא) דהמפרק
עורות דבוקין חייב משום קורע. וכתב ליישב, דאולי מה שהוא מתולדתו מחובר, לא שייך
בו משום קורע. וצ"ע. ע"ש. [ועי' בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב
(סי' פח, בקונטרס אחרון ס"ק כב), שהביא שם את דברי הפרמ"ג (סי' תרנא,
סק"ג) שכתב להתיר לתלוש עלה מהלולב לצורך האגד. וביאר שם, דלפי דברי
הגר"ז אייתי שפיר דכיון שאינו עשוי מגופים מחולקים להכי ליכא ביה משום קורע.
ע"ש. ולפי דברי הבני בנימין הנ"ל שהבאנו יובנו הדברים ביתר שאת,
דאע"ג דעלי הלולב הם נפרדים זה מזה, אבל מכיון שמתולדתם הם מחוברים בגזעם
חשיבי גוף אחד. וק"ל].
אולם הנה החכם צבי בתשובותיו
(סס"י לט) הביא בקצרה את דברי הפר"ח, וכתב ע"ז, ומה שאסר לקרוע
הנייר החתום בשבת אפילו ע"י עכו"ם הכל הוא טעות גמור, ושרא ליה מריה
שאסר את המותר והתיר את האסור, כאשר הוכחתי בראיות ברורות במקום אחר הלא בספרתי,
וכבר הוכחתיו על פניו בהיותו פה עימנו, ושתק לי. ע"ש. וראיתי למו"ר מרן
מלכא שליט"א בס' לוית חן (סי' קכב) שעמד לבאר שם בטוטו"ד, מאי כוונת דבריו
של החכם צבי, שלא הסכים עם הפרי חדש שאסר את קריעת הנייר מע"ג התנור. דהנה
התוס' בשבת (צד, ע"א) כתבו, שגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, כשעושה מלאכה
ואינו צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן, אלא לענין אחר. ולכן הקורע על
מתו או שובר כלים למרמי אימתא אאינשי ביתיה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, משום
שבמשכן הקריעה היתה לצורך תיקון דבר הנקרע ומיתקן בכך, וכדלעיל (עה, ע"א)
שקריעה שהיתה במשכן היא ביריעה שנפל בה דרנא (תולעת שנקבה בו נקב קטן ועגול)
קורעים בה ותופרים אותה, ע"כ. ובחידושי הרמב"ן (שבת קו, ע"א)
בד"ה כל המקלקלים פטורים, כתב, שכל שאין התיקון בגופו ממש, נחשב כתיקון שאינו
מגופה של מלאכה ופטור. וכן כתב המאירי שבת (קו, ע"א) בד"ה ויש בה צד
שלישי, שהמקלקל שתיקונו אינו באותו דבר עצמו אלא בדבר אחר, כגון הקורע על מתו או
להטיל אימה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור, ע"כ. וכ"כ בשלטי גיבורים
(שם) בשם רש"י, שהמקלקל ויש בו תיקון לגבי אחרים ולא לצורך עצמו לעולם קלקול
מקרי, ופטור, לדידן דקיימא לן מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ע"ש. ואם כן
הקורע את הנייר של החותם מעל כפות המנעול, מקלקל נחשב. ואע"פ שעושה כן לצורך
פתיחת התנור והוצאת החמין מתוכו כיון שאין התיקון בגוף קריעת הנייר עצמו, חשיב
מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור. ועל ידי גוי הוה ליה שבות דשבות במקום מצוה
ומותר. ובמה שהביא הפר"ח
ראיה ממה שכתב הרמב"ם דהמפרק ניירות או עורות דבוקים שחייב משום קורע אם לא
נתכוון לקלקל בלבד, לפי המתבאר אין זו ראיה, שהרמב"ם לשיטתו שמחייב במלאכה
שאינה צריכה לגופה, מה שאין כן לדידן דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור
עליה, דהא בשבת (קה, ע"ב), דפריך אמתניתין הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים
פטורים, ורמינהו הקורע בחמתו חייב, ומשני, הא רבי יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה
חייב. הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. והא מקלקל הוא, האי נמי
מתקן הוא דעביד נחת רוח ליצרו. ופסק הרמב"ם (פ"י, דשבת, ה"י) הקורע
בחמתו או על המת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שהוא מיישב דעתו בדבר זה וינוח
יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב. וכתב האור שמח שם,
דהרמב"ם לשיטתו שפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ומזה מתבאר דלדידן
דקיי"ל כר"ש
דמשאצל"ג פטור עליה, הקורע בחמתו אין איסורו אלא מדרבנן, כיון שתיקונו הוא
בדבר אחר ולא בקריעה עצמה. וה"ה לגבי קריעת הנייר שעל המנעול שנחשב מלאכה
שאינה צריכה לגופה ופטור עליה, ושכן מתבאר כיוצ"ב בדברי הגאון ר"ד פארדו
בס' חסדי דוד (פרק ג דביצה, דף פט, רע"ג), שהקשה ממה שאמרו בתוספתא דביצה
(שם) קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס, ובלבד שלא יתכוון לעשות
זינוק (מרזב, כמתבאר מדברי מרן בב"י רס"י שיד). על מה שכתב הרמב"ם
שהמפרק ניירות או "עורות" דבוקים ולא נתכוון לקלקל בלבד דחייב משום
קורע. ותירץ דהך תוספתא אתיא כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. הלכך כיון
שאין התיקון בקריעת העור עצמו, הוה ליה מקלקל ודמי לקורע בחמתו או להטיל אימה,
אע"פ שהוא מתקן אצל יצרו, חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. והכא נמי אע"פ
שמתקן אצל צורך שתיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ושרי לצורך שבת. אבל
הרמב"ם שהשמיט תוספתא זו לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה
חייב. ולכן חייב ג"כ במפרק עורות דבוקים כשלא נתכוון לקלקל בלבד,
והרשב"א בעבודת הקודש (שער ב, דין ד) הביא להלכה תוספתא זו, ואזיל לשיטתיה
דס"ל כרוב הפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ולכן מה שכתב הפרי חדש
ביו"ד, שאסור מן התורה קריעת נייר שע"ג המנעול של התנור בשבת, מכח דברי
הרמב"ם שהמפרק ניירות או עורות דבוקים ולא נתכוון לקלקל בלבד חייב, תימא עליו
שלא השגיח דהאי מילתא תליא באשלי רברבי, שאף שלדעת הרמב"ם מלאכה גמורה היא
מכל מקום לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור תורה, הואיל ואין התיקון בגוף הקריעה,
ולפי התוספתא יש מקום להקל גם על ידי ישראל לצורך אכילה, וכל שכן לדידן יש להתיר
על כל פנים על ידי גוי. עכת"ד הגר"ד פארדו. וא"כ אפשר שאף החכם צבי
נתכוין לדחיה זו על הפר"ח, דהכא הוי מלאכה שאצל"ג ולדידן דקיי"ל כר"ש
פטור עליה.
וא"כ לכאורה לפ"ז היה
מקום לומר, דג"כ הקורע נילון בשבת דאינו חייב עליו משום קורע. שהרי הנילון
הזה חשוב כגוף אחד, והוי כקורע את הנייר והעור שכתב הגר"ז דאין בהם משום
קורע, (וראה היטב בשו"ת הר צבי (ח"א, סי' ט), דבגד נילון העשוי כולו
מחתיכה אחת חשיב כבגד של עור, ופטור מציצית ורק אם הוא ארוג מחוטי נילון חייב,
ע"ש. וראה בשו"ת אור לציון ח"א (סי' ג, אות ו) מש"כ להעיר בזה
על ההר צבי, דלעולם י"ל שאף כשעשוי מחתיכה אחת, דחייב, דהא לא גרע מבגד של
לבד שאינו ארוג וחשיב בגד, ולא דמי לעור שאינו עשוי בידי אדם. ע"ש. מ"מ
אינו ענין כ"כ לנידון דידן דהא הנילון הזה לא גרע מנייר, דאף בו כתב
הגר"ז דליכא משום קורע, וק"ל, וראה גם במה שכ' לקמן בס"ד).
וכ"כ כיוצ"ב בפשיטות בס' שש"כ (פרק ט, סקי"א) דלדעת רבינו
זלמן, ליכא בנילון משום קורע, ע"ש.
אמנם הנה יש להתבונן בדברי
הגר"ז, מהא דאיתא בירושלמי שבת (פרק ז, סוה"ב) דאמרינן התם, קריעה
בבגדים וחיתוך בעורות. קריעה בבגדים באמצע, וחיתוך בעורות מן הצד. ואית דמחלפין,
קריעה בעורות וחיתוך בבגדים, קריעה בעורות באילין רכיכיא וחיתוך בבגדים באילין
ליבדיא. ופירש הפני משה: קריעה בבגדים, משום דבמתני' חשיב לתרוויהו המחתכו והקורע
והיינו הך, הלכך מפרש דקריעה שייכא בבגדים וחיתוך בעורות, וקריעה בבגדים בסתם היא
באמצע, וחיתוך בעורות הוא מן הצד שמחתכו לתקנו. ואית דמחלפין קריעה בעורות וכו',
ומפרש דלא פליגי דהא דמתניתין בקריעה בעורות באילין רכיכיא, ברכין שדרכן לקרוע,
ומתני' דקתני המחתכו, בעור הצבי שהוא עב וקשה ולא שייך בו קריעה. וחיתוך בבגדים
באילין ליבדיא בבגדי הלבדים שעושין מהם הכובעות, ועבים הן ושייכא בהו חיתוך,
ע"כ. א"כ לפי דברי הירושלמי הללו מפורש ומבואר, דמלאכת קורע הוי נמי
בעורות. ועי' במשנ"ב בביאור הלכה (סי' שמ, סי"ג) ד"ה אין שוברין
וכו', שכתב שם, ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר
הנתפר ונארג, שנתדבק ע"י גופים רבים וכעין שהיה ביריעות. אבל לא בדבר שהוא
גוף אחד כמו עור ונייר, זה אינו, דמבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ
קריעה. עכ"ל. ולפי המבואר כנראה כוונתו לדברי הגאון רבינו זלמן הנ"ל,
שכתב לחלק כיוצ"ב. והרי שהמשנ"ב עמד לדחות את דבריו ע"פ דברי
הירושלמי הללו, דמבואר מיניהו שאף בעורות שהם גוף אחד שייך קורע. ועי' בספר קצות
השולחן להגר"ח נאה חלק ז (סי' קמה, בבדי השולחן, אות ד) אשר יצא שם לישע
הגר"ז, וכתב ליישב, כי לעולם הני תרי לישני דהירושלמי פליגי אהדדי, דלישנא
קמא ס"ל דבעורות ליכא כלל משום קורע, אלא רק משום מחתך. והיינו טעמא כביאור
הגר"ז, דליכא משום קורע בדבר שהוא גוף אחד, ולישנא בתרא דאית דמחלפין וכו'
פליגי וס"ל, דקריעה הוי נמי בעורות, ע"ש. אולם לפום קושטא מדברי הפני
משה הנ"ל, שביאר את דברי הירושלמי הללו מבואר, דלעולם לא פליגי הני תרי
לישני, דמר אמר חדא ומר חדא. דלש"ק מיירי במחתך עורות קשים מן הצד דזהו מחתך.
ולישנא בתרא מיירי בקורע עורות רכים דהווי משום קורע. ולעולם כו"ע מודו
דבעורות אית בהו נמי משום קורע, וק"ל. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת תפלה
למשה ח"א (סי' נו, אות ו) בביאור דברי הירושלמי, יעו"ש.
ובמה שכתב החיי אדם הנ"ל
להעיר מדברי הרמב"ם (פי"א, ה"ו), דהמפרק דוכסוסטוס מעל הקלף דחייב
משום מפשיט, ולא כתב דחייב משום קורע. וכן מהא דמבואר בדברי מרן (סי' שמ,
סי"ג) שכתב, דאין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי והוא ג"כ לשון
הרמב"ם (בפרק כג, הלכה ו). עי' במנחת חינוך במוסך השבת (אות כד, דף מט.
ע"ג) שהביא את הערותיו אלו של הח"א. וכתב ליישב, דהרי מצינו כזאת כמה
פעמים בדברי הרמב"ם, דאה"נ שחייב על אותה מלאכה שניים והרמב"ם אינו
מביא אלא אחת. וה"נ לעולם חייב ג"כ משום קורע והרמב"ם נקט לחדא מיניהו.
ע"ש. [והלום ראיתי ג"כ בשו"ת אור לציון ח"א (חאור"ח -
סי' כו), אשר הביא שם את דברי הביאור הלכה שעמד לדחות את דברי הגר"ז, וכתב
עליו, אכן עצם דברי הביה"ל צלע"ג דמפשט לשון הרמב"ם שכתב (פ"י
דשבת, הי"א), המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצ"ב ה"ז תולדת
תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי
זה תולדת קורע וחייב, עכ"ל. משמע שאין קריעה אלא בשני דברים מודבקים דוקא,
אבל קריעה באמצע העור וכיוצ"ב, אין בה משום איסור קורע כיון שאינו מפריד
במקום ההדבקה, והירושלמי שהביא הבאה"ל שם, שבעור שייך נמי קריעה, היינו
בעורות מדובקים וכפשט לשון הרמב"ם הנ"ל. עכת"ד. ע"ש. ברם
בקושטא, יש להתבונן בזה במאי דקאמר מר, דיש לבאר דהא דאמרינן בירושלמי דבעור שייך
נמי קריעה, היינו בעורות המדובקים. כי לכאורה מפשט הירושלמי הנ"ל משמע שקורע
את העור עצמו, שהרי אמרינן "קריעה בעורות באילין רכיכיא", ואם איתא
דמיירי בהפרדת עורות המדובקים מדוע צריך לאוקמי באילין רכיכיא, הרי אפילו בעורות
קשים נמי שייך לומר האי, שהרי אם לא מיירי שקורע את גוף העור, מה לי רך מה לי קשה.
וכן מורה פשט לשונו של הפנ"מ שכתב, באילין רכיכיא - ברכין "שדרכן
לקרוע", ובפשטות היינו שדרכן לקרוע את גופו של העור משום רכיכותו, וק"ל.
ואולי בכ"ז איכא למימר שיש הבדל בין עורות רכין שהם דבוקין יחד, לעורות קשים
הדבוקים, שבעורות רכים יותר קל להפרידם. וצ"ב, ובענין הערתו של הרב
שליט"א מפשט לשונו של הרמב"ם שנקט המדבק ניירות וכו' דמשמע שקורע הוי
דוקא בשני דברים מדובקים יחד. אפ"ל דס"ל להמשנ"ב דהאי דנקט
הרמב"ם הכי, לרבותא נקט, דלא מבעיא כל דבר שהוא גוף אחד דבודאי איכא ביה משום
קורע, שהרי הדבר ברור שהוא בוצע דבר שלם לשנים, אלא אפילו במקום שיש ב' חתיכות
מדובקים והוא מפרידם, מהו דתימא דלא חשיב ליה קורע שסו"ס אינם גוף אחד ממש
אלא רק מדובקים, קמ"ל דגם בכה"ג חשיב קורע, דהדיבוק מחשיב ליה לחדא
גופה. ועי' במרכבת המשנה על הרמב"ם שם (פ"י, הלכה יא) שעמד להראות את
מקור דבריו של הרמב"ם בהלכה זו, והביא שם בין השאר דהוא נלמד נמי, מהא דאיתא
בפרק הקומץ, דר' יהודא ס"ל דתפילין של יד שכתבו על ד' עורות צריך לדבקן וחשיב
הדיבוק כמו תפירה. ע"ש. הרי דמתורף הדברים משמע דבאים אנו להוכיח כאן שגופים
המחולקים הדבוקים יחד חשיבי כגוף אחד, ולהכי אית בהו משום קורע, וכ"ש אם הוא
גוף אחד ממש. וממילא אפ"ל דהרמב"ם בדרך זו ואצ"ל זו נקט לה, דלא
מבעיא דאיכא קורע בדבר שהוא גוף אחד, אלא אפילו בגופים המחולקים הדבוקים יחד חשיב
להו כגוף אחד, וחייב משום קורע. וק"ל, וצ"ע].
ומאחר וכן הוא, דחזינן
שהמשנ"ב דוחה את דבריו של הגר"ז בשתי ידים מהירושלמי הנ"ל,
א"כ שפיר איכא משום קורע גם בנייר או נילון, אע"ג דהם גוף אחד, דלא
נקטינן כחילוקו של הגר"ז. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סי' כז,
אות ב) דנקט לה בפשיטות דבנילון איכא משום קורע. [ולא הזכיר שם כלל מדברי
הגר"ז והאחרונים דפליגי עליה]. ע"ש. וראה גם בדבריו בחלק א (סי' עז),
יעו"ש. וגם פשט לשונו של מו"ר מרן מלכא שליט"א מורה, דלעולם איכא
בנייר ובנילון משום קורע. עי' היטב בדבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"ו, סי'
כד), ובס' לוית חן סי' קכב), ע"ש.
ואיברא דלכאורה עוד יש להוסיף
ולומר, דאף רבינו זלמן שכתב דבנייר ליכא משום קורע היות והוא גוף אחד. היינו בנייר
של זמניהם וכמו שכתב בנשמת אדם הנ"ל, שזהו בנייר של זמניהם שהיה מעשבים.
[כלומר, שהיו לוקחים עלה גדול ועליו היו כותבים, וא"כ הוא גוף אחד. וכעין הא
דאמרינן בגיטין (יט, ע"א) כתב על עלה של זית וכו'. ע"ש. וראה גם במש"נ
בזה בס"ד לקמן] אבל אה"נ בנייר שבזמנינו שעושים אותו מגופים נפרדים,
ע"י שטוחנים את העשבים או בלאי בגדים ומהם נעשה נייר, איכא ביה משום קורע אף
להגר"ז, עי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד, סי' קה),
ובשו"ת חתם סופר (ח"ו, סי' פא), ובשו"ת שיבת ציון (סי' לט) אשר
דברו שם מענין הנייר שנעשה מבלויי בגדים או מטחינת עצים ועשבים, אי חשיב כדבר
המקבל טומאה, ונ"מ לענין אשה המוצאת כתם ע"ג, דאם חשיב כדבר שאינו
מק"ט אינה נטמאת, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קצ, סעיף י). והחת"ס ס"ל להתיר בשני סוגי הנייר
הללו דמכיון שנכתשים הדק היטב, ונמסים למים, ופנים חדשות באו לכאן, ליכא עליו דין
טומאה, ע"ש, וראה גם בשו"ת תורה לשמה (סי' קסח) מש"כ בענין סיכוך
הסוכה בניירות, ע"ש, וא"כ נמצא לפ"ז דהנייר של עכשיו נעשה מגופים
נפרדים, וה"ה בענין הנילון דהוא נעשה מן הנפט שבמעמקי האדמה כמבואר בשו"ת
אגרות משה חיו"ד - ח"ג (סי' נג), או שנעשה מן השרף היוצא מן העץ עי'
בחזו"א הל' מקוואות (סי' קכו, סק"ז), יעו"ש. ומ"מ הוא נעשה
מגופים מקובצים ביחד, עי' היטב בשו"ת אור לציון ח"א (סי' ג, סוף אות ו),
ע"ש. וממילא לפ"ז שפיר יש לומר, דעד כאן לא מיירי הגר"ז, אלא דוקא
בנייר דומיא דעור שהוא כולו מקשה אחד. אבל אה"נ בנייר שלנו וכן בנילון שהם
נעשים ע"י צירוף גופים רבים, אודויי אודיי אף רבינו הגר"ז דאית ביה משום
קורע. [ועי' בשו"ת שיבת ציון (סי' לט) שהביא שם, שגדול אחד הקשה על הנודע
ביהודה הנ"ל שכתב דנייר לא מקבל כתמים, דלא גרע מלבדים דמקבלים טומאה. דלא
היא, דהרי הרמב"ם כתב בהדיא בפרק ב' דהל' כלים דנייר אינו מקבל טומאה, והיינו
טעמא דלא דמי ללבדים, דבנייר פנים חדשות באו לכאן. והשבו לו, דנייר שלנו שנעשה
מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה. אבל נייר
שהיה להם בדורות הקודמים ועדין עושין כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או קליפת
עצים שהחליקו והתקינו אותם, זה אינו מקבל טומאה. ומזה מיירי הרמב"ם,
ע"ש, הרי מתפרש בדבריו של השיבת ציון כדברינו הנ"ל בס"ד דיש חילוק
בין הנייר שהיה בזמן הקדמון שהיה כולו עשוי מגוף אחד של עלה או קליפת עצים, לבין
הנייר של זמנינו שהוא עשוי מכתישת עשבים ובלויי סחבות והוא צירוף של חלקים נפרדים.
וק"ל]. ושו"ר כיוצ"ב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א, סי' ל, אות
יא), שכתב שם בקצירת האומר, שהנשמת אדם התכוון לרמוז לחילוק זה. והוא אשר הדגיש
לכתוב דזה שייך רק על הנייר שבזמניהם, שהיה מעשבים. ורצונו לומר דאבל לא שייך לומר
בכזאת כלל על הנייר שבזמנינו שעושים אותן ג"כ מגופים נפרדים. עכ"ל.
ע"ש. הרי דגם מדבריו מבואר, שיש לחלק כן בדברי הגר"ז בין נייר שבזמניהם
לנייר של זמנינו. [ובאמת שפיר יש לבאר כן בדברי החיי אדם שבא לחלק בין נייר דזמן
מרן לנייר שבזמנו, שהוא היה מצירוף של בלויי סחבות וכדו'. דהרי חזינן דהנוב"י
דיבר מענין הנייר הנעשה ע"י טחינת בלויי בגדים ועשבים, והרי הגאון רבי אברהם
דאנציג בעל "החיי אדם" היה תלמידו של הנודע ביהודא, וכאשר כתב בס' שם
הגדולים החדש מער' גדולים (מערכה א, אות כא) ע"ש. וא"כ בודאי דגם בזמנו
החלו לייצר לנייר העשוי משחיקת בגדים ועשבים, וק"ל]. מילואים
וראה עוד בס' יסודי ישורון
ח"א (מער' ל"ט מלאכות, עמוד 204), שג"כ עמד שם לבאר כיוצ"ב,
דלפי דברי הגר"ז דס"ל שהמפריד גופים רבים שנתחברו הרי זה תולדת קורע,
דאסור לחתוך חתיכת צמר גפן מחתיכה גדולה דאית ביה משום קורע, שהרי הצמר גפן עשוי
מחוטים נפרדים שמחברים אותם יחד, ע"ש. והכ"נ נייר דידן דהוא ג"כ
מחובר כיוצ"ב, שטוחנים את העצים או הבגדים ומדבקים ומקבצים בחוזק את הפרורים
הללו. ועי' בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק לה, סקמ"ח) שהביא שם את דברי
הגרש"ז אויערבך שליט"א אשר מצדד להקל בקריעת צמר גפן בשבת, דליכא ביה
משום קורע. דאף שיש סיבים דקים שנקרעים, הרי לדעת הגר"ז לא שייך קורע בדבר
שהוא גוף אחד מעיקרו. ע"ש. והעיר ע"ז לנכון בשו"ת תפילה למשה
ח"א (סי' נו, סוף אות ה) דזה תמוה, שהרי הסיבים הדקים הללו של הצמ"ג חוברו
יחדיו ע"י מכונות מיוחדות, והו"ל נמי כגופים שנתחברו יחד דשייך בו איסור
קורע אף להגר"ז, ע"ש. והוא כדברי היסודי ישורון הנ"ל. ודילמא
י"ל דס"ל להגרש"ז אויערבך כעין שכתב החת"ס הנ"ל
(ח"ו, סי' פא) והשיבת ציון (סי' לט) בענין הנייר הנעשה מבלויי בגדים,
דע"י שנכתש הדק היטב פנים חדשות באו לכאן, והכ"נ מכיון שבתחילה סורקים
היטב את כל סיבי הכותנה ועובר כמה תהליכים ואח"כ בוללים ומערבבים אותם יחד
חשיב עי"ז ממש כפנים חדשות שבאו לכאן לא רק מבחינת הדין שבטלה טומאתו וכו',
אלא גם מבחינת המציאות, והוי כבריה חדשה אשר מתחילת ברייתה היא גוף אחד, דהתוכן
הראשון שלה שהיו כאן סיבים סיבים בטל, וצ"ב. ואם נכון ביאור זה א"א לומר
כדברינו הנ"ל, דבנייר דידן גם הגר"ז יודה דאית ביה קורע מפני שנעשה
מגופים נפרדים שחוברו יחד, דאם מחשיבים אנו כל דבר שנטחן כפנים חדשות ממש, ובטלו
להו כל אותם גופים חלוקים שהיו קודם, ואמרינן דנוצר כאן בריה חדשה אשר היא כמעיקרא
גוף אחד, הכ"נ יש לומר
גם לענין נייר ונילון, וק"ל, וגם הלום ראיתי בשו"ת אור לציון ח"א
(חאור"ח, סי' כו) בד"ה ולפ"ז וכו' שכתב שם ללמוד ע"פ דברי
הגר"ז שבגוף אחד ליכא משום קורע, דהקורע את הפח שבראש הקופסא אינו חייב משום
קורע דהא דמי לה לעור שהוא גוף אחד. ורק אם מפריד במקום ההדבקה או ההלחמה של
המכסה, חייב משום קורע דהווי כמפריד ניירות הדבוקים. ע"ש. הרי דנקיט לה מר
בענין הפח דחשיב לה כגוף אחד, אע"ג דהפח הזה נעשה ע"י ריתוך והמסת מתכות
שהוא קיבוץ של גופות מחולקים, וכנראה הוא מטעמא הנ"ל, דמכיון שסו"ס עתה
הכל מודבק ונעשה גוש אחד, פנים חדשות באו לכאן ולא מסתכלים על תחילתו, וא"כ
לפ"ז ה"ה נמי בענין הנייר, שאין לחלק בין נייר דזמן מרן ז"ל לנייר
דזמנינו שהוא מקיבוץ בלויי סחבות וכדו', אולם כאמור שמדברי החיי אדם לא מבואר הכי.
ועוד צ"ב מילואים.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi