למעלה
ג) וממילא לפ"ז דחזינן
בפשטות, שאין לנפח כרית ובלון חדש משום דעביד ליה מנא, א"כ היה מקום לומר
דה"ה שאין למלאות מים בשקיות אלו בשבת, דהרי הם חדשים שלא השתמשו בהם מעולם,
ועתה עביד להו מנא שמביאם לידי תכליתם בכך שממלא בהם מים ומקפיא אותם. א אולם זה
אינו, דהא בעיקרא דמילתא לא דמי הכא לבי סדיא, דהתם מעיקרא קודם המילוי לא הוה
עליה שם כלי, דכר בלי מוכין אינו ראוי כלל לשכב עליו, א"כ נמצא שע"י
שמלאו בו את המוכין פנים חדשות באו לכאן (וכן בענין המזרונים והכריות של אויר
שקודם הניפוח אין שם כלי עליהם). משא"כ הכא בענין זה דהשקיות, הרי מעיקרא הוה
שקית ועתה נשאר שקית ומילוי זה שמלאו בו מים, לא שינה כלום במהות גופו של השקית,
והרי זה דומה לממלא מים בכוס שלא שינה כלום במהותו של הכוס, ואפילו בכוס חדש לית
דין צריך בושש לאסור בו את מילוי המים בשבת משום מכה בפטיש, בכך שמביאו לידי תכליתו.
והיינו טעמא דכל שיצא מתחת יד האומן כלי שלם וגמור ע"מ להשתמש בו באופן
מסויים, לא שייך לומר שהשימוש בו אסור משום שהוא מכה בפטיש, וכעין אשר כתב הגאון
רבי ישראל ליפשיץ בפרוש המשניות תפארת ישראל (כלכלת השבת, מלאכת מכה בפטיש, אות
לח) דאין במילוי השעון בשבת משום מתקן מנא, משום שיצא מתחת יד האומן במטרה שיצטרכו
למלאותו מידי פעם וכל הדיוט יכול לעשות פעולה זאת. ע"ש. וא"כ הכ"נ
השקיות הללו יצאו שלימות וגמורות מתחת יד האומן, ומילוי המים בהם הוא רק דרך
השתמשות, דמילוי המים אינו לגמור את הכלי, שהוא כבר גמור. משא"כ התם בבי
סדיא, הרי אין הכר שלם עד שימלאו את המוכין בתוכו, וא"כ ע"י המילוי נוצר
ונגמר כאן הכלי, (ועי' במאירי בשבת שם שכתב, אין נותנים מוכין ונוצה לתוך הכר או
הכסת וכו' שהרי עכשיו עושהו כלי, אבל אם נשרו משם בשבת מחזירין אותו בשבת ואין
צריך לומר ביו"ט, שאין זה עשית כלי, אחר שההדיוט יכול להחזירם ואין צריך אומן.
ע"כ. וביאור דבריו שכל שנותן את המוכין בכר בפעם הראשונה שבדרך כלל זהו מעשהו
של אומן, איכא ביה משום מתקן מנא כי בכך הוא גומר את הכלי. משא"כ כשנופלים
מעט מן המוכין שעבור כזה דבר אין הולכים לאומן לתקנו וכל הדיוט יכול לעשות זאת
הווי דרך שימושו וליכא ביה איסורא). עכ"פ הכא בנידון דידן שפיר לא חשיב למתקן
מנא כי כאמור אין בעצם מילוי המים גמר לגופו של הכלי, שהשקית כבר גמורה ובנויה,
אלא רק ענין של השתמשות בו. כללו של דבר התם בבי סדיא ובמזרון של אויר, מילוי המוכין
והאויר הוא לצורך גמר הכלי. משא"כ הכא בנידון דידן מילוי המים אינו לצורך גמר
הכלי כי הוא גמור, אלא הוא ענין של שימוש. וק"ל.
ועי' בשו"ת אגרות משה
פנשטיין חחו"מ - ח"ב (סי' מז, אות ג) אשר דיבר שם, מענין ניפוח בלונים
שיש בהם צורות של חיות, בשבת. וכתב, דאפשר לומר שאין בניפוח הזה כלום, שהרי צורת
החיה כבר נמצאת שם בלא ניפוח, וגם התינוק יודע מזה, ובזה נגמר כבר כל מעשה הבלון,
שמטרתו שישחק בו התינוק. וא"כ נמצא שניפוח הבלון והוצאת האויר ממנו אח"כ
הוא תשמיש של הבלון, ולא שהוא עשית איזה דבר. שהרי הבלון מטרתו למשחק ובלאו הכי
הוא ראוי לזה, ויש בו עוד שימוש של ניפוח. אבל אה"נ באופן כזה שהתינוק רוצה
בו דוקא שיהיה מנופח, ובלעדי זה אין תשמיש לבלון הזה, וא"כ בכה"ג עדיף
לו שהבלון הזה יהיה מנופח ועומד, ורק משום שלא מצא בלון כזה, קנה בלון שחסר בו
מעשה הנפיחה והוא בעצמו יגמור את מעשה הנפיחה, יש לאסור משום דהוא עושה כאן את גמר
המלאכה. עכת"ד, ע"ש. א"כ לכאורה היה אפשר לומר לפי זה גם הכא
בנידון דידן, דהיות ועיקרם של שקיות אלו שיקפיאו בהם מים, א"כ היו
צריכים לצאת מבית האומן מוכנים עם מילוי המים, ורק משום נוחיות המוכר והקונה שלא
יכבידו המים וכדו', הם נמכרים ריקים, והקונה ממלא אותם בביתו. א"כ נמצא
לכאורה דהמילוי הזה של המים הוא גמר מלאכתו של האומן. אולם גם זה אינו, דהתם הענין
הזה של הניפוח הוא גמר מלאכתו של הכלי עצמו, כלומר שאת הניפוח היה צריך לעשות
האומן לצורך גופו של הכלי, שבלעדי כן הבלון הזה אינו ראוי לשימושו ותכליתו, דאינו
כלי שלם בגופו רק עד שינופח, א"כ נמצא דהניפוח משלים את גופו של הבלון והווי
מכה בפטיש בגוף הכלי. משא"כ הזה בענין הזה של מילוי המים, דאינו ענין לגוף
הכלי שהרי השקית מצד עצמה היא גמורה ושלימה, ומילוי המים אינו בא להשלים את השקית,
אלא רק משתמש בה ובכה"ג לא הוי מתקן מנא. ודו"ק.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi