The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יב הערה א

והנה אע"ג דהשקיות הללו הם חד פעמיים, ואינם נשארים לקיום, שלאחר הקפאת המים בהם חותכים מהם פסקי פסקי וזורקים אותם, והווי כלי לזמן, ועי' בשו"ת אור לציון להגאון החסיד מוהר"ר ב"צ אבא שאול שליט"א (סי' כה, סוף ענף א) שכתב, דאע"ג דבנין לשעה לא הוי בנין, מ"מ באיסור מכה בפטיש יש לאסור אף דהוי תיקון לשעה. והראיה, מהא דחזינן בשו"ע אור"ח (סי' תרמו, ס"ב) שכתב שם מרן, דהדס שהיו ענביו מרובות מעליו אם הם אדומים או שחורים הוא פסול, ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין אותם ביו"ט לפי שהוא מתקן. והרי התם תיקון ההדס הוא לשעה מועטת כשיעור זמן נטילת לולב, שהרי לדעת הרמ"א שם פסולו אינו אלא ליום הראשון בלבד ולשאר הימים כשר, א"כ כשמתקנו ביו"ט אינו אלא למצות היום בלבד, ואפ"ה אסור משום מתקן מנא. וכן מהא דקיי"ל (בסי' שכב, ס"ד) דאסור לקטום בשבת קיסם לחצות בו שיניו אע"פ שהדרך לזורקו לאחר מכן, ע"ש. ובאמת מזה עמד הגאון הנ"ל שליט"א בשיעוריו בע"פ, לאסור את ההשתמשות בטיטולים בשבת משום דאיכא הכא משום מתקן מנא, שהרי ע"י הדבקת המדבקות - אפילו אם נאמר דליכא ביה משום תופר - מ"מ הרי ע"י ההדבקה נוצר כאן כלי חדש, שהוא כעין מכנסים שלא היה קודם לכן, ואע"ג שהוא רק לשעה דלאחר השימוש בו עומד להזרק, מ"מ אסור דהא איכא מכה בפטיש אפילו לשעה. ולכן הרוצה להשתמש בטיטולים אלו בשבת, יכין אותם כבר מערש"ק ע"י שידביק את המדבקות ויפרידם, באופן שהמדבקה התחתונה נשארת דבוקה במקומה והעליונה יפרידנה (בטיטולים רב פעמיים). הן אמת דמדברי מו"ר בדבריו שבשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' כד), שעמד לדון התם בענין זה של ההשתמשות בטיטולים בש"ק, לא זכר שר כלל להאי חששא של מתקן מנא, ולא חש ליה למר אלא רק משום הא דאיתא בהרמב"ם (פ"י, דשבת, הי"א), דהמדבק נירות או עורות בשבת בקולן של סופרים הרי זה תולדת מלאכת תופר וחייב. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שמ, סי"ד) ולכן יש לחוש גם כאן שמא בדיבוק סרטי ההדבקה איכא משום תופר. ע"ש. וראה גם בדבריו בס' לוית חן (סס"י קכב) מש"כ בזה. יעו"ש. ותו לא מידי, וגם יתר האחרונים אשר דברו מענין זה, לא הזכירו כלל לענין מתקן מנא בזה עי' בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח, סי' לא), ושו"ת תפילה למשה ח"א (סי' נז), ובס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (בקונטרס אחרון, סי' פ, סקמ"ה) ועוד.

ושמא יש לומר דס"ל, דלא דמי הכא למסיר ענבי הדס ביו"ט או למתקן קיסם לחצות בו את שיניו, ועדיפא מיניה. דהתם אמנם עשיית הכלי היא לצורך שימוש לשעה, אולם עצם הכלי הוא לעולם, כלומר אע"ג שהוא מתקן את ההדס כדי שיוכל להשתמש בו לנטילת הלולב שהוא לשעה, מ"מ הרי אחרי תיקונו של ההדס אע"ג שכבר לא יצטרך אותו שהרי יצא יד"ח המצוה, מ"מ גופו של עצם התיקון ישאר לעולם, שלאחר שהוסרו הענבים מההדס, אף שיזרקנו ישאר בו תיקון זה, ואף הוא ראוי להשתמש בו שימוש חוזר למישהו אחר וכדו', וה"ה לגבי קיסם, אע"ג שתיקונו הוא לשימוש מועט לחצות בו את שיניו, מ"מ גופו של התיקון שנעשה בו ישאר קיים לעולם. א"כ נמצא שזריקתם אינה משום שהופקע מהם תורת כלי, אלא הוא משום שגמר בו את שימושו שלו שנצרך לו בהם. משא"כ בטיטולים הרי מלבד השימוש בו שהוא לשעה הרי גם גוף יצירת הכלי הוא לשעה בלבד, שהרי בסוף השימוש בו מתקלקל הטיטול ולא יצלח יותר כלל. אולם אף אם נאמר שיש להשיב בענין הטיטולים, מ"מ הכא בנידון דידן, שכל עיקר דרך תשמישם של השקיות הללו הוא ע"י קריעה, שלאחר הקפאת המים מתקשה השקית, וא"א להוציא את הקרח ממנה רק ע"י שקורעים ממנה פסקי פסקי את התבניות הקטנות, א"כ נמצא דגם עצם יצירת הכלי עצמו הוא רק לשעה בלבד, ולא רק השימוש בו. ובכה"ג קיל טפי כאמור משום שגם עצם יצירת הכלי מעיקרא היתה לשעה, וזריקתו אינו רק משום שגמרו להשתמש בו, אלא גם משום שנגמר בו גוף הכלי. וק"ל.

ועי' בשו"ת מנחת שלמה להגאון רש"ז אויערבך (סי' צא, אות יב) שג"כ עמד בראיה זו דמהא דחזינן בשו"ע (סי' שכב, ס"ד) שאסור לקטום קיסם לחצות בו שיניו משום דהוי תיקון כלי, חזינן שאע"ג שיזרקנו אח"כ לכלי איכא ביה משום מתקן מנא, ולכן כתב לאסור עפ"ז את פתיחת הפקקים שבראש הבקבוק, אשר בפתיחה הראשונה נפרד החלק התחתון ממנה ונשאר כטבעת על צואר הבקבוק. כיון שנוצר כאן כלי של הפקק שיכול לסגור ולפתוח בו את הבקבוק, ואע"פ שעומד לזריקה אפ"ה איכא ביה משום כלי, כמבואר מענין קטימת הקיסם. ע"ש. ובאמת הדברים אטו שפיר כדלעיל, שהרי שם אע"פ שזורק את הפקק היינו משום שנגמר בו השימוש, אבל גוף הכלי נשאר לעולם. ואה"נ במקום שגם גוף הכלי כלה ואבד ולא רק השימוש בו נגמר ליכא ביה משום מתקן מנא. [וראה בדבריו שם עוד. בד"ה כנים דבריו וכו', שכתב, דאין ענין טומאה לענין כלים שאע"פ שיש כלים שלענין טומאה לא חשיבי כלי, מ"מ העושה אותם בשבת חייב דאטו העושה פשוטי כלי בשבת דאינם מקבלים טומאה, לא חייב משום עושה כלי, ורק באוכלין הוא דאמרינן שאין בהם משום תיקון כלי. ע"ש. אמנם מ"מ אה"נ דיש לומר דבעושה כלי שגופו עומד לכליה, ולא ישאר גם גוף הכלי. דבכה"ג לא חשיב כלי לגבי טומאה וגם בשבת אינו חייב, דסו"ס לא הווי כלי כלל וק"ל, וראה עוד בדברינו בזה לקמן בס"ד].

ועי' בשו"ת תפילה למשה (סי' כה) בהערת הגאון הנאמ"ן שליט"א, שעמד להעיר שם על הרב המחבר יצ"ו במה שרצה להתיר פתיחת קופסאות שימורים בשבת, וליכא למיחש בכך שנוצר כאן כלי, דמכיון שדעתו לזורקן אחרי הוצאת האוכל לא נחשב לכלי, וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם (פ"ה דכלים, ה"ז), חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיוצ"ב אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו מתטמא, ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו "או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזורקו טהור". וכתב שם מרן בכ"מ שמקור דברי הרמב"ם הוא במשנה דכלים (פט"ז. מ"ה). הרי מבואר שכל כלי שדעתו לזורקו אחר שיוציא האוכל מתוכו, אינו חשוב כלי והכ"נ בענין קופסאות השימורים שדעתו לזורקן אחר שיוציא האוכל מתוכן, דאינם חשובים כלי. [ובאמת גם הגאון רב"צ בשו"ת אור לציון הנ"ל (סי' כה, סוף ענף א), עמד לבאר כיוצ"ב את דברי מרן (סי' שיד, ס"ח) שכתב, חותלות של תמרים וגורגרות אם הכיסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם. וכתב המג"א (שם, סקי"ג) דהיינו טעמא, דכיון דאינם כלים גמורים שאינם עשויים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם מותר. ע"כ. וכתב ע"ז הגאון הנ"ל, דנראה שיסוד דין חותלות נלמד מדין טומאה וטהרה ממתניתין דכלים (פט"ז, מ"ה) בחותל של הוצין וכו' שפסקה הרמב"ם (בפ"ה, דכלים, ה"ז) דמבואר מיניה, דכל שחשב לאכול מה שבתוכו ולזורקו אין לו דין כלי, ולהכי הוא טהור. ומיניה משמע אף לאיסור שבת דאף אם משתמש בקופסא עד שיגמור את התוכן שבתוכה, כבקופסת דגים וכיוצ"ב, כיון שבדעתו לזורקן אין עליהם דין כלי ולכן אף כשפותחן אינם חשובים כלי. ע"ש]. וא"כ הגאון הנאמ"ן העיר שם, דלכאורה יש לדחות דלא דמיא ענין הקופסאות לחותלות, דשאני חותלות שאינם כלי גמור דאינם עשויים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם כמש"כ המג"א (שם), ולהכי כשדעתו לזורקן לא חשיבי כלי כלל. אבל כלי דעלמא אפי' עומד לזורקו אח"כ לא בטיל תורת כלי מיניה, ותדע שלא נאמר דין זה אלא רק בחותלות, ולא בסתם כלים שכל שדעתו לזורקן טהור. אלא ודאי דדוקא חותלות שאינם כלים גמורים וגם דעתו לזורקן בכה"ג לא חשיבי כלי. שאין לומר דמשמע ליה להמג"א שאינו זורק החותלות [ולהכי הוצרך לטעמא דחותלות אינם עשויים אלא שיתבשלו בהם התמרים, אבל לעולם כשדעתו לזורקן אפילו כלי גמור יש להתיר, דבחדא מינהו שרי]. שהרי משנה ערוכה בכלים (פט"ז, משנה ה) שאם אינו יכול להוציא מן החותל עד שיקרענו או עד שיתירנו טהור, ופירש הר"ש (שם) דכיון שקורעו ומתירו משליכו לאשפה. וא"כ גם מש"כ מרן בסי' שיד שמותר לחתוך אפי' גופן של חותלות בשבת היינו שאח"כ משליכן לאשפה, ואפ"ה מחלק המג"א בין חותלות שעושויים לבישול התמרים ובין כלים גמורים אלמא דכלים גמורים אפילו בכה"ג שזורקן לאחר מכן אסור. ע"ש. ודפח"ח.

ומדברים אלה איכא לסיועי נמי לדידן, דחזינן מיניה שכל שהוא כלי גמור אע"פ שדעתו לזורקן אח"כ משום שגמר את תשמישו איכא עליה שם כלי, דזריקתו היא אינה משום דנגמר הכלי, אלא משום דנגמר תשמישו. אבל לעולם כל דבר דזריקתו משום שנגמר שימושו ונגמר גם גופו של הכלי, דומיה דענין החותלות שאינם עשויים אלא שיתבשלו התמרים בהם בלבד, לא חשיבי כלי כלל לא בענין טומאה וטהרה ולא בענין שבת, והכ"נ בנידון דידן בשקיות הללו של הקרח, דהרי כל עיקרן אינו אלא להקפאת המים בהם ואינם ראוים לשום שימוש אחר, ועדיפא טפי, דהרי כשרוצים להשתמש בהם להוציא את הקרח חייבים לקרוע אותם, והרי זה כאינו יכול להוציא מן החותל עד שיקרענו דלא חשיב כלי כלל כמבואר במשנה דכלים הנ"ל, וזריקתן אינה רק משום שגמרו להשתמש בהם, אלא משום שנגמר ג"כ גופו של הכלי. וממילא לא חשיב כלי כבר מעיקרא. ולהכי לא דמיא לענין הדס וקיסם דהתם תורת כלי לא נפקע מהם לעולם, וזריקתן אינה אלא משום שנגמר רק תשמישן, ולכן איכא בהו משום מכה בפטיש. וק"ל.

הן אמת דעדין היד נטויה לדחות ולהשיב על דברים אלה, כי הנה בענין זה דאמרינן בגמ' דסוכה (לג, ע"ב) דאין למעט ענבי הדס ביו"ט משום דהוי מתקן מנא. מצינו פלוגתא בדברי הראשונים אם האי מתקן מנא הוא מדאוריתא, או מדרבנן. כי הנה מדברי המרדכי ברפ"ג דסוכה (סי' תשמ"ז) מבואר דהוי איסור דאוריתא. שכתב שם, כשחל הושענא רבה להיות באחד בשבת, וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאו, כשרה. ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא, דהא תנן אם מיעטן כשר ומיירי אפילו במזיד, מדקתני עבר וליקטן ופירש ריב"א דמתקן גמור הוא מה שנתקנו למצוה "ואיסורא דאוריתא הוי", ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה. ע"כ. וכן מתבאר ג"כ מדברי הרא"ש בפסקיו לשבת (פרק הבונה, סי' א) שעמד שם להשיב על דברי הערוך, שכתב להביא ראיה מדברי הגמ' דסוכה הנ"ל דפסיק רישא דלא ניח"ל לית ביה שום איסורא, אפילו מדרבנן. דהא אמרינן התם משום ר"א ברבי שמעון אמרו ממעטין את ענבי ההדס ביו"ט, ומקשינן והא קמתקן מנא, ומשני, הכא במאי עסקינן שלקטן לאכילה ודבר שאינו מתכוין מותר, ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, הרי שמאחר ואינו נהנה במה שמתקן את ההדס אע"ג דהוי פסיק רישא שרי, משום דהו"ל פסיק רישא דלא ניח"ל, וכתב ע"ז הרא"ש וי"ל דמצוה שאני, אי נמי כיון דר"ש סבר דבר שאין מתכוין מותר מן התורה, הכא אע"ג דפסיק רישא הוא הואיל ואית ליה אחריני שרי לר"ש, דשמא לא יהיה צריך לזה שתיקן ואגלאי מילתא דלא תיקן כלי. אבל לרבי יהודא דבר שאין מתכוין אסור "ואי צריך ליה איכא איסור דאוריתא", לא שרינן אע"ג דאית ליה הושענא אחריתי, ע"כ. הרי דהרא"ש ס"ל דבתיקון ההדס איכא איסורא דאוריתא. וכן מבואר ג"כ מדברי הרא"ה שהובא בחי' הר"ן שבת (קג, ע"א) ד"ה לא צריכא, ומדברי הרא"ש מלוניל שהובא באהל מועד בהל' שבת (דרך ד, נתיב ד), ע"ש. וכן מבואר ג"כ בדברי המאירי בחי' לשבת (כט, ע"ב) ד"ה וכן שאמרו, שכתב שם, שענין מיעוט ענבי ההדס להכשירו הוי איסור דאוריתא שאע"פ שאין הענף מחובר לאילן מ"מ התיקון אסור. ע"ש. וראה גם בדברי ההשלמה בשבת (מא, ע"ב) שג"כ הביא שם בשם דודו דתיקון ההדס הוי איסורא דאוריתא, ע"ש. והובאו דבריו בדברי הרב המגיה במאירי (שם, הערה 398) ע"ש. הרי דס"ל נמי דבמיעוט ענבי ההדס איכא איסורא דאוריתא.

אולם לעומת זה מדברי הרמב"ם (פ"ח דלולב, ה"ה) שכתב שם, אין ממעטין ביו"ט לפי שהוא כמתקן נראה דס"ל שאיסור מיעוט הענבים הוי איסור דרבנן. וכההיא שכתב הרמב"ם (פכ"ג, דשבת, ה"ט) שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. והרי התם הוי רק שבות דרבנן כמבואר בביצה (לו, ע"ב), ויש בדברי הרמב"ם עוד הרבה כיוצ"ב. וכ"כ מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ד חאור"ח (סי' לד, אות ט) לדייק מדברי הרמב"ם הללו דס"ל דהוי איסור דרבנן. והביא שם שכ"כ ג"כ להדיא רבינו מנוח בס' המנוחה לבאר בדעת הרמב"ם דס"ל דהוי איסור דרבנן. ע"ש. וכ"כ בפשיטות ג"כ הגאון רע"א בהגהותיו לאור"ח (סי' שיד, במג"א סק"ה), לבאר בדברי הגמ' דסוכה שם דהאי איסור מיעוט ענבי ההדס לתקנו, הוי איסורא דרבנן. וכן מבואר ג"כ בס' שער המלך (פכ"ה, דשבת, הכ"ד) דהוי איסור דרבנן. וכתב שם שכן מתבאר ג"כ מלשון רש"י בגמ' דסוכה שם (לג, ע"ב) דהווי רק איסור דרבנן. ומזה עמד לתמוה על מהר"ם בן חביב בכפות תמרים (שם) שכתב, דאיסור זה של מתקן ההדס הוי מדאוריתא, דאשתמיטיה לשון רש"י במקומו. ע"ש. וראה עוד בשו"ת כתב סופר (חאור"ח, סי' סד) מש"כ על דברי השער המלך הנ"ל שאין ראיה מוכרחת מדברי רש"י דס"ל דהוי איסור דרבנן. די"ל שכתב זאת לפי המסקנה דמיירי בדאית ליה הושענה אחריתי ואפ"ה אסר ליה תנא דמתני' וכת"ק דר"א בר"ש והיינו מדרבנן, כיון דאית ליה הושענא אחרת, אבל להס"ד דלית ליה אחריתי אה"נ דס"ל דהוי דאוריתא, ועפ"ז ישב את דברי המהר"ם בן חביב בכפות תמרים שכתב דהוי דאוריתא ולא הביא כלל מפרש"י בסוגיה, ע"ש. וע"ע בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א (שם) מש"כ עוד בענין זה, ובביאור דברי הרמב"ם שנראה דס"ל דתיקון ההדס לא הוי אלא איסורא דרבנן. יעו"ש בדב"ק.

ומעתה יש לומר, הא תינח אם נימא כדעת הרמב"ם ודעימיה דבתיקון ההדס איכא איסורא דרבנן, שפיר איכא למיפרך ולמימר כדאמרן לעיל, דדוקא התם בהדס שתיקון הכלי נשאר לעולם, ורק השימוש נגמר בו להכי איכא ביה משום מתקן מנא אף שהוא לשעה. אבל בדוכתא שגם גוף הכלי נגמר וכלה ונמצא שעצם יצורו וגופו של הכלי היה רק לשעה, אה"נ דליכא שום איסור בתיקונו ואפילו מדרבנן, דנחתינן חד דרגא. אולם לדעת הראשונים דס"ל דבתיקון ההדס איכא משום מתקן מנא מדאוריתא, א"כ עדין יש לומר דבמקום שזורק הכלי משום שנגמר שימושו כבענין ההדס איכא איסורא דאוריתא, אבל לעולם גם במקום שגוף הכלי עצמו כלה, יהיה בזה איסורא מיהא מדרבנן, דחות ביה חד דרגא ונימא דבמקום שהתשמיש כלה, וגוף הכלי לא כלה הוי איסורא דאוריתא, ובמקום שגם גוף הכלי כלה אית ביה איסורא דרבנן. איברא דאף לזאת, עדין אולי אפשר לומר דאה"נ שבמקום שגוף הכלי אינו כלה הוי איסורא דאוריתא, אבל לעולם כל מקום שגוף הכלי כלה לית ביה שום איסורא אפי' מדרבנן, דסו"ס הרי אינו כלי כלל. וק"ל.

איברא דלפום קושטא, יש להתבונן בעיקר דברינו הראשונים שעמדנו להביא ראיה מחותלות של תמרים דלא חשיבי כלי וכו', דיש לומר דהתם היינו לגבי דין סותר, אבל לעולם לגבי מכה בפטיש אה"נ יש לומר דחשיבי כלי, דוכי יהיה מותר לעשות בשבת חותלות המיוחדים לתמרים להשתמש בהם ולזורקן, משום דלא חשיבי כלי לענין טומאה.

ועתה שבתי וראיתי למו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סס"י נו), שכתב שם להתיר הרכבת זריקה על המזרק בשבת, וביאר שם דלא דמיא לענין בי סדיא דאמרינן בגמ' שבת הנ"ל (מח, ע"ב) דבחדתי אסור לאהדורי ביה אודרא, משום דהתם המוכין אינם עומדים להוציאם ולהחזירם תדיר לתוך הכר או הכסת, אבל כאן שהמחט מוכנסת למזרק מתחילה ע"ד להוציאה ולהשליכה לאחר מעשה הזריקה אין בזה משום תיקון כלי. ע"ש. [ולא עמד להעיר שם כלום מענין הקוטם קיסם לחצות בו את שיניו, דאסור משום מתקן מנא אע"פ שהוא לשעה ועומד לזריקה]. ועכ"פ הא התם לא שייך לחלק כדברינו הנ"ל בין נגמר התשמיש לנגמר הכלי, שהרי מה שמשליך שם את הזריקה אינו משום שנגמר הכלי אלא משום שנגמר התשמיש. ואולי י"ל ודו"ק, וצ"ע.

וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת תפילה למשה ח"א (סי' נו, אות ח), שעמד להקשות דהנה בגמ' דביצה (לב, ע"ב) תנן, אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות מליח, ובהרמב"ם (פכ"ג, דשבת, ה"ו) מבואר דהוא משום מתקן מנא, וכן בגמ' דביצה (לד, ע"א) אמרינן, ת"ר אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, ופרש"י, אין מפצעין את הקנה לתת קרומיותיו תחת המליח על האסכלה שעושה כלי, דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי. וכ"כ המאירי (שם) שכל שמחדש דבר להשתמש בו, תיקון כלי הוא ואסור. ע"כ. ולעומת זה במתני' דביצה (לא, ע"א) תנן, אין מבקעין מערב יו"ט, ובגמרא שם (עמוד ב) מפרשינן, אמר רב יהודה אמר שמואל חסורי מחסרא והכי קתני, אין מבקעין עצים מן הסוואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יו"ט וכו', תניא נמי הכי אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן, ע"כ. ומבואר מזה דלא חיישינן כלל לאיסור מתקן מנא, ורק משום איסור מוקצה אין מבקעין מן הקורה שנשברה ביו"ט, ולכן מבקעין עצים מן הקורה שנשברה מערב יו"ט שאינה מוקצה ועומדת להסקה. וכן פסקו כל הראשונים (שם), ומאי שנא הכא מהתם דאסרינן להו משום מתקן מנא. וכתב, דלכאורה יש ליישב דדוקא כשהכלי שעושה נשאר בקיומו גם לאחר תשמישו חשיב מתקן מנא. משא"כ כשכלה הכלי עם תשמישו ולא נשאר ממנו מאומה, אין זה חשוב עושה כלי כלל. ולפיכך דוקא חיתוך נייר ושבירת חרסים ופציעת קנה לצלות עליהם, דאף לאחר הצליה נשארים קיימים וצולין עליהם פעם נוספת הו"ל עושה כלי להשתמש בו, ואסור. משא"כ בביקוע עצים להסקה, אע"פ שעתה משתמש בהם להסיק ולבשל, מ"מ הרי הם כלים ונאבדים עם תשמישן ולכן לא דמי כלל לכלי דעלמא שנשאר בקיומו אף לאחר השימוש בו. [והוא כעין החילוק שכתבנו ברישא דמילתין לחלק בין נגמר תשמישו של הכלי דאית ביה משום מתקן מנא, לבין נגמר גם גופו של הכלי דלית ביה משום מתקן מנא].

אולם עמד לדחות חילוק זה מהא דתנן בביצה (לב, ע"א) ואין חותכין את הפתילה, ופרש"י, ופתילה כלי הוא להדלקה. ע"כ. וכיוצ"ב אמרינן בגמ' שם (עמוד ב) ששה דברים נאמרו בפתילה, שלשה להחמיר ושלשה להקל. להחמיר, אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט, ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים וכו', ומבואר בפרש"י ובמאירי (שם) דאיסור עשית הפתילה הוא משום דהוי כמתקן כלי, ועושה כלי. הא קמן דגם בדבר שכלה לאחר תשמישו כגון פתילה, ואינו עומד לעולם, שייך איסור מתקן מנא. ולכן כתב ליישב שם הקושיא הנ"ל בדרך אחרת, דיש לומר שלא שייך איסור מתקן מנא אלא כשמחתך ועושה כלי לפי מדה מסויימת ובכלי אומנות, אכן כשמבקע עצים ואינו צריך לבקעם למדה מסויימת, וכל כוונתו לעשותם קטנים ודקים כדי שיוכלו לבעור היטב, אע"פ שמשתמש במה שמבקע אין זה חשוב עשיית כלי, ושאני חתיכת פתילה להדלקה וכן גדילתה שאע"פ שעתה אינו חותכה בכלי אלא בידו, וכן גודלה בידו, מ"מ הואיל והדרך לגדול ולתקן הפתילה בגודל מסויים, אסרו גם באופן שאינו גודלה ומתקנה ממש, דעכ"פ שייך בעשיית פתילה איסור כלי. ושזה מדוייק היטב בפרש"י דביצה (לב, ע"א) שכתב, ופתילה כלי הוא להדלקה, שהרי צריכה עשיה ותיקון. ע"כ. ומדוייק דאילו לא היתה צריכה עשייה ותיקון לא היתה חשובה ככלי, וכן יש לבאר עפ"ז הא דאין שוברין את החרס וחותכין את הנייר לצלות בו מליח, וכן הא דאין פוצעין את הקנה לצלות בו, דאע"פ שאינו עושה ממש כלי בעשיית הנייר, מ"מ כיון שהאסכלה שצולין עליה כלי גמור היא, כשעושה איזה תיקון כדי לצלות בו על האסכלה דמי לעושה כלי, משא"כ בביקוע עצים דל"ש כלל שם כלי גמור על העצים, וגם אין דרך העולם לעשות תיקון מסויים לעצים שמסיקים בהם. לכן ליכא בהו משום מתקן מנא, עכת"ד. ע"ש. וא"כ מתבאר מדבריו אלו דכל היכא דמצטרפי תרתי לטיבותא שגופו של הדבר אינו בר קימא, וגם אינו עושהו בדקדוק ובמידה מסויימת או מתקן אותו בכלי, לית ביה משום מתקן מנא כי הא דהמבקע עצים שהם עומדים לשריפה, דהוא מכלה בזה את גופו של הכלי, וגם אינו עושה אותם בדקדוק ובמידה, משא"כ בפתילה אע"ג שהיא כלה, מ"מ תנאי שני לא מתקיים בהם שהרי עושה בה תיקון, דמקפיד עליה לעשותה בגודל מסויים, וע"ש שהביא סימוכין לדבריו אלו מפי' רבינו יהונתן מלוניל בביצה (לו, ע"ב) שכתב שם, ואסור לשבור את החרס או הדומה לו ביו"ט משום דקמתקן מנא וכו', וכלי גמור הוא לצליה "שיעמוד זה השבר ימים רבים מתוקן לזה". ע"כ. ומוכח מזה דאי אינו עומד לימים רבים, אלא אחר שימושו משליכים אותו לא חשיב מתקן כלי, ומ"מ זהו דוקא אם אין צריך עשיה ותיקון, דהרי רבינו יהונתן גופיה לעיל (דף לב, ע"א) כתב, ואין חותכין את הפתילה לשנים דכלי הוא לענין הדלקה, "שצריכה עשיה ותיקון". ע"כ. ועפ"ז כתב שם להתיר קריעת צמר גפן בשבת, וליכא למיחש ביה משום מתקן מנא, שהרי אינו דבר של קימא שלאחר תשמישו זורק אותו ואינו ראוי כלל לשימוש חוזר, וגם אין מדקדקין לחתוך אותה במידה מסוימת ובסכין. ע"ש.

והנה הרב הנ"ל יצ"ו לא הזכיר שם כלל מהאי דהקוטם קיסם לחצות בו שיניו, והממעט ענבי הדס ביו"ט דאית בהו משום מתקן מנא, ואולי יש לבאר לפי דרכו דהאי דקיסם יש בו משום מתקן מנא אע"ג שעומד לזריקה, מכיון שכשעושהו מקפיד עליו לעשותו מתוקן לפי מידה שיהיה ישר וחד שיוכל לחצות בו את שיניו, ולהכי מכיון דאיכא רק תנאי אחד, אסור. (ועי' היטב משנ"ב (סי' שכב, סקי"ב), וצ"ע). וכן לגבי הדס יש לומר דדמי להאי דאסכלא, דמכיון שהיא גופה כלי גמור כל שעושה איזה תיקון כדי לצלות בה חשיב כעושה כלי, והכ"נ מכיון שגופו של ההדס הוי כלי, כל תיקון שעושה לצורכו דהיינו להכשירו חשיב מתקן מנא, אע"ג שעומד לזורקו. וק"ל.

אמנם הלום ראיתי כי בס' זכרו תורת משה לבעל החיי אדם (במלאכת קורע) כתב, דאסור לקרוע נייר לקנח בו משום דהוי תיקון כלי, ע"ש. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א, סי' ל, אות ו), יעו"ש. והרי התם הנייר הזה אינו מקפיד עליו לחותכו במידה וביושר, אלא חותכו ככל אשר יעלה כדי שיוכל לקנח בו, ודמי לכאורה ממש להאי דמבקע עצים דחותכם לא במידה וביושר אלא רק שיהיו קטנים שתוכל האש לאחוז בהם, וגם עומד לזריקה, ואפ"ה חזינן דמבואר בדבריו דאית ביה משום מתקן מנא. ואולי י"ל, וצ"ע. וע"ע בשו"ת הר צבי חאור"ח - ח"א בהערות הרב המגיה בטללי שדה (דף רפה, ע"א. ובדף רצד, ע"א) מש"כ עוד בענין זה, דדין מיוחד הוא במכה בפטיש שאם הוא רק לשעה מותר. ע"ש. ואכמ"ל יותר.