למעלה
ט ועוד רגע אדבר בקצירת האומ"ר ממש, מאשר יש לעורר הכא, בענין אשר יש נוהגים להניח דברי מאכל ומשקה ע"ג קברי צדיקים באומרם שיש בזה סגולה וכו', ואח"כ אוכלים ושותים אותו מאכל או משקה, האם אין בזה חשש? והנה בגמ' מגילה (כט, ע"א) ובמס' שמחות (פרק יד) גרסינן, ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים ואם ליקט שורפן במקומן מפני כבוד המתים, וכתבו שם התוס' ד"ה אין מרעין, דהאלנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמם, ע"כ. ומדברי התוס' הללו מתבאר דדוקא העשבים שעל הקברות אסרינן בבריתא ללקט מפני כבודם של המתים, אבל אה"נ העשבים שלא על הקברות שרי ללקטם. וכן הוא להדיא דעת הסמ"ג (בעשין מד), וראה גם בדברי הגרע"א ביו"ד (סי' שסח, ס"א) ד"ה של קבר, שג"כ עמד לדייק כן מדברי מרן והרמ"א, ע"ש. ואמנם עי' בר"ן מגילה (שם) שמבאר דטעם איסור ליקוט העשבים הוא משום איסור הנאה, ומהאי טעמא מבואר בשלטי גיבורים בסנהדרין (פרק ו) דכל העשבים שבביה"ק אסור ללקטם, גם אלה שלא ע"ג הקברים. וכ"פ הב"ח ביו"ד (שם) דכל העשבים שבביה"ק אסור ללקטם גם אלה שלא ע"ג הקברים, מ"מ לגבי אלנות מבואר בדברי הב"ח, דאף איהו מודי דשרי באותם שאינם ע"ג הקברות וכדעת התוס', ויהיב טעמא, שאע"פ שבעשבים ס"ל לאסור אף בשאינם ע"ג הקברות משום שעשבים הגדלים מאליהם לא ניכר מרחוק היכן גדלו, ובאילנות שנוטעים ידוע שאינם על הקברות, ע"ש.

ועכ"פ לפי דברי התוס' הללו שכתבו, דבאילנות שאינם ע"ג הקברות מותר ללקטן, ה"ה נמי דפירותיהן מותרין, וכ"כ הרא"ש בפסקיו למגילה שם (פ"ד, סי' ט), והטור ביו"ד (סי' שסח), וכ"פ מרן (שם, סעיף ב) שכתב, האלנות שנוטעין בבית הקברות מותר ללקט פירותיהם מאחר שאינם על הקברות עצמם, ע"כ. וא"כ לפי דברים אלו דמבואר דהפירות הגדלים בביה"ק מותר ללקטן ולאוכלן וליכא בהו מידי, דלא אשתמיט חד מהפוסקים לבאר דלא שרי ליה לאדם לאוכלם, אלא שיהיה מותר רק ליתנם לבהמתו וכדו', וממילא בפשטות יש לומר נמי לגבי המאכלים שמניחים אותם ע"ג הקברות דשרי לאוכלם אח"כ, דעד כאן לא קפדינן בעשבים שגדלו ע"ג הקברים אלא משום דהיו מחוברים, ואיכא ביה כבוד המת. אבל אה"נ הכא שהוא מביא את המאכל ומניחו הנחה בעלמא ע"ג הקבר ע"מ לקחתו, פשוט דליכא ביה כבוד המת. (עי' היטב בדברי החת"ס בתשובה (חיו"ד, סי' שכז), יעו"ש, וראה גם בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' סא), ע"ש. וראה גם בדברי המאירי בחי' למגילה (שם) שכתב, ואין מלקטין בהם עשבים מפני כבודן של מתים, ואם לקט שורפן במקומן ולא די להם בתולש ומניח "שלא להנות ממה שיינק מגוף המתים", ע"ש). ולהכי לא גרע מאילנות שגדלו שלא ע"ג קברים דשרי ללקט פירותיהן.

וכן יש להביא ראיה מדברי הגמ' שבת (ל, ע"ב), דאמרינן התם בשלמה ששלח לשאול לבית מדרשא, במיתת דוד אביו שהיה בשבת והיה מוטל בחמה, איך יטלטלוהו. ואמרו לו "הנח עליו" ככר או תינוק וטלטלו, וכ"פ מרן בשו"ע אור"ח (סי' שיא, ס"א), דמטלטלין המת בשבת ע"י כיכר או תינוק, ע"ש. ומזה משמע בפשטות דאע"ג שמניח את הכיכר ע"ג המת בכ"ז מותר לאוכלו, דאל"כ שהיה הככר נאסר משום רו"ר היה חוזר להיות מוקצה, ואסור לטלטלו אגב הכיכר, עי' במג"א (שם, סקט"ז). וכן מצאתי למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח סי' ה, אות ב) שכתב בפשיטות, דמדברי הגמ' הללו דשבת (ל, ע"ב) ושכן הוא שם (מג, ע"ב) מבואר, דככר או אוכל הנוגע במת אינו נאסר משום רו"ר, ע"ש. אמנם ראיתי הלום בשו"ת יצחק ירנן (ח"א, סי' ה, אות ד) ד"ה ומ"מ גבי אוכלין, שהביא שם אגב אורחיה את דברי מו"ר הללו, וכתב דשמע מהגאון מוהר"ר הנאמ"ן שליט"א, שי"ל בפשיטות שהכיכר אינו מונח על גוף המת ממש על בשרו, אלא על בגדיו ולכן אין חשש כלל לזה בענין הרו"ר, ושו"ר שדברי היבי"א נר"ו נכונים לפמ"ש מרן בשו"ע אור"ח (סי' שיא, ס"ד), וע"ש במג"א סקט"ז, עכת"ד. ע"ש, והיינו מהא דכתב מרן (שם, בסעיף ד) יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת "ערום", אבל אם הוא בכסותו א"צ כיכר או תינוק, ע"כ. ומזה מבואר דכשנותן הכיכר או התינוק נותנו ע"ג המת ממש שהרי הוא ערום, והן אמת שהיה מקום לומר כדברי הגאון הנאמ"ן שליט"א כמחשבתו אשר היתה בראש"ו, דהכא מיירי כשאין הככר נוגע בגופו של המת. דאע"ג דמבואר בדברי מרן דהנחת הככר היא ע"ג המת שהוא ערום, מ"מ עדין יש לומר דהכיכר הזה הוא מכוסה שעטוף בנייר או שקית וכדו', ואינו נוגע בגופו של המת. (וא"ל דא"כ יניח עליו את השקית או הנייר הזה ויטלטל המת אגבייהו, די"ל דאין בהם שווי וחשיבות שיהיה שייך לומר בהם דיטלטל המת בעבורם, עי' במג"א (שם, סקט"ז), ע"ש). ואע"ג דהכיכר נמצא במחיצת המת, מ"מ כיון שאינו נוגע בו ממש אינו נטמא, והדברים מובנים לפי מאי דהבאנו בס"ד לקמן מדברי המג"א באור"ח (סי' ד, סקכ"א) שעמד לבאר בדברי מרן שם שכתב, דההולך בין המתים, והנוגע במת, צריכים נט"י. דהאי דנקט מרן "הנוגע במת" משום דבמת יחידי א"צ נט"י אלא דוקא אם נוגע בו, אבל אם עומד אצלו בלא לגעת לא. משא"כ במתים הרבה, צריך נט"י אף כשלא נוגע בהם, ולהכי נקיט "ההולך בין המתים". ע"ש. וכ"כ הגר"ז (שם, סעיף יח), והחיי אדם (כלל ב, אות ה), ועוד, הרי דבמת יחידי אין הרו"ר שורה אלא בנגיעה, ולכן הכ"נ יש לומר שהיות ואין הכיכר נוגע במת ממש, אלא שיש הפסק בין הכיכר למת לא שריה עליה רו"ר ומותר באכילה. (אולם עכ"פ זה לא מצינו דאיכא מאן דמישתמיט בשו"ע שם (סי' שיא, ס"ד) לבאר כן, דהאי כיכר שמניחים אותו ע"ג המת שהוא ערום, צריך לעטוף אותו במידי כדי שלא יגע במת). ועוד אולי היה אפשר לומר, דלעולם הכיכר הזה שנוגע במת אסור לאדם באכילה משום הרו"ר ששורה עליו, והא דמותר לטלטל המת אגב כיכר זה, היינו משום דראוי לתנו לפני בהמתו. אמנם הנה אולי יש לומר דאם איתא דבאמת שורה על הכיכר רו"ר, אסור לתנו ג"כ לבהמתו, וכהא דאיתא בזוה"ק פר' ויישב (דף קפד, ע"ב) דמים של נט"י שחרית ששורה עליהם רו"ר, לא יתנם לבהמתו או לתרנגולים, וכ"כ הגאון רבי יעקב מליסא בס' דרך חיים (דף לד, ע"א), וכ"כ הגר"ח פלאג'י בס' כף החיים (סי' ח, אות ז) והגר"ח סופר בכף החיים (סי' ד, ס"ק לא) ע"ש. וממילא הכ"נ אין ליתן מאכל זה ששורה עליו הרו"ר לבהמה, וי"ל, וק"ל. (ועכ"פ גם זה לא מצינו דאיכא מאן דיימר הכי, דאסור לאדם לאכול כיכר זה, וצריך לתנו לבהמה).

וכן נמי י"ל בהא דאמרינן בגמ' דמגילה (שם), דאין מעבירין בבית הקברות את אמת המים, דבפשטות היינו אפילו מים של שתיה כמו שביאר הגרי"מ טוקצינסקי בס' גשר החיים (ח"א, סי' כז, אות בבהערה שם), דהאי דאמרינן הכא "אמת המים" היינו אפילו מים צלולין, דבדרך כלל כל אמת המים המוזכר במשניות בתוספתות ובגמ' היינו אמת מים צלולים הנמשכת ממקום אחר, ולא זהו "בית המים" במגילה (כז, ע"ב) שהיא שלולית מים דלוחין של בזיון, דבביה"ק אסור להעביר אפילו מים לשתיה, דהרי אין עושין בו שימוש גם לקפנדריא וכדו', ע"ש, וממילא מבואר מזה, דעד כאן לא קפדינן בענין העברת המים הללו אלא משום כבוד המת, הא לאו הכי אע"ג שהמים הללו עברו בתוך בית הקברות ליכא בהו שום איסורא בכך שמכניס אוכלין לביה"ק או לד' אמות של המת. [וכן נמי אמרינן בגמ' דהוריות (יג, ע"ב) עשרה דברים קשים ללמוד וכו' והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות. וכן הביא בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' ב, סעיף ו) לדבר זה, ע"ש. ומזה נמי משמע לכאורה דאיסורא ליכא בהכי לשתות ממים אלו אשר עוברים בביה"ק, דאין זה אלא שקשה לשכחה אבל משום איסור ליכא. ועי' בס' טהרת הקודש (ח"ב, פרק ט) שגרס שעוברת בין הקברות, ולדבריו אפשר דאין קפידא כלל כשעוברת בבית הקברות בצדי הקברות, וכ"כ בס' שמירת הגוף והנפש (סי' נ, הערה א) דאולי יש לדייק הכי מדברי הטהרת הקודש, ע"ש. וראה עוד שם שהביא את דברי ס' הזכרון (ח"ב, אות כר) שהעיר מדברי הגמ' דמגילה (כט, ע"א) הנ"ל דאין מוליכין אמת המים בבית הקברות, ואולם אולי י"ל דהכא בעברו ועשו מיירי, והביא שם עוד דשאל מהגרש"ז אויערבך אם דברי הגמ' הללו דהוריות מיירי רק במים מגולים או גם במכוסים, והשיב הרב דאין לנו בו אלא חידושו דאמרינן בגמ' אמת המים והיינו מים מגולים, אבל לעולם כל אשר הם מכוסים כגון שעוברים בצינור וכדו' ליכא קפידא. ע"ש]. וממילא לפי דברי הגמ' דמגילה הנ"ל י"ל דה"ה נמי אם מניח את המאכל או המשקה ע"ג הקבר כנידון דידן, שמניחים המאכל ע"ג קבר הצדיק ליכא ביה איסורה. ולכאורה היה מקום להביא לזה ראיה ג"כ מדברי המדרש באיכא רבתי (פרשה א, אות ה), בעובדא דהנהו תלת בני ירושלים שנתארחו וכו', וקם אחד ואמר חמרא דשתינן ברמשא טעם קברא הוה ליה וכו', ואח"כ גילה להם בעל הבית המארח דחד גופנא הוה ליה והוה נציבא על קבריה דאבונן ועצרינן ויהביניה בקופין, ופירש בעץ יוסף: גפן אחד היה לנו, והיה מוצב נטוע על קבר של אבינו, ועצרתי אותו בגת ונתתיו בקופות, ע"ש. ולכאורה הרי הגפן הזה היה על הקבר, ובכ"ז בצרו ממנו ענבים לאכילה, וכהא דחזינן שעשו מהם יין. אולם אין זה ראיה מוכרחת דהרי מפשט המדרש מבואר דמדוחק לקחו ענבים אלו, משום דנגמר להם היין, ומה גם דמתורף הדברים מתבאר דבאותו בית לא היו זהירים כל כך במצוות רח"ל, ע"ש.

וכאמור דמתורף דברי הש"ס מבואר, בפשטות דליכא שום איסורא במאכל שנכנס לביה"ק או מאכל אשר נגע במת, וגם הרמב"ם (בפי"ד, דאבל, הי"ג) כתב, דבתי קברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין ושותין בהן ואין עושין בהן מלאכה וכו', כללו של דבר אין נאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש, ועי' בכסף משנה בהל' טומאת מת (פרק ח, הלכה ה) שמבאר את דברי הרמב"ם, דהא דכתב הרמב"ם שאין אוכלים ושותים בביה"ק הוא משום כבוד המתים שלא לנהוג שם בקלות ראש, ולזה קורא הרמב"ם אסורים בהנאה. ע"ש. וראה גם בדברי הרמ"א יו"ד (סי' שסח, ס"א), שגם הוא כתב דאסור לאכול ולשתות בביה"ק, וביאר הגר"א (שם, סק"א), דזהו משום קלות ראש. ע"ש. ומזה מבואר דאכן אסור לאכול בביה"ק משום כבוד המתים, אבל אה"נ י"ל דכל שמכניס מאכל לביה"ק, ואפילו שמניחו ע"ג הקבר, ליכא ביה שום איסור לאוכלו. וגם בגמ' דברכות (יז, ע"ב) אמרינן, מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין וכו', ופרש"י בבית אחר, דנראה כלועג לרש וכו', ע"ש. ומדברי הגמ' הללו נמי מבואר דאין לו לאכול בבית שמת נמצא בו משום כבוד המת, אבל אה"נ כשאין לו מוצא אחר, שרי לאכול התם ואע"ג שהאוכל נמצא באוהל המת, ולא חיישינן כלל לומר דשורה עליו רו"ר.

אמנם הנה מרן בשו"ע אור"ח (סי' ד, סעיף יח) כתב, אלו דברים צריכים נטילה במים הקם מהמיטה והיוצא מביה"כ ומבית המרחץ וכו' וי"א אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת וכו', וכתב המג"א (שם, סק"ב) אף ההולך בין המתים, היינו בית הקברות תשובת מהרי"ל (סי' כג), וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות, ורוחצין שנית בשובו לחצר ביה"ק, שהשדים מלוין החוזרין, ויש לרחוץ גם הפנים, עכ"ל, וכן כתבו לבאר ג"כ הגר"ז (שם, אות יח), והגר"ש גאנצפריד בקצור שו"ע (סי' ב, אות ט), דבין המתים, היינו בית הקברות, ע"ש. וראה גם בכף החיים (סי' ד, סקע"ו), ע"ש. וא"כ לפ"ז חזינן דהיוצא מביה"ק יש לו ליטול את ידיו משום הרוח רעה השורה שם, דהרי כל ענין זה של נט"י המוזכר בסעיף זה דבשו"ע הוא משום רוח רעה, ועכ"פ ענין זה של ההולך בין המתים הוא משום רו"ר, וכעין מש"כ הכסא אליהו שם (סי' ד, סק"ו) וז"ל: נראה לי דדוקא צריך נטילה במים, ולאו כל מידי דמנקי דכולהו משום רוח רעה הם כנודע ולא משום נקיות, וכיון שכן בעינן דוקא במים כמש"כ מרן לקמן סעיף כב, וכ"כ הט"ז [סקי"ג], ע"כ. וראה גם במג"א (שם, סקי"ז), ובא"ר (שם, סקי"ב) ובדברי הגר"ז (שם, סעיף יח) שג"כ מבואר בדבריהם כיוצ"ב, ע"ש. וראה גם בכף החיים (סי' ד, סק"ס, ובסק"צ) ע"ש. וא"כ לפ"ז מבואר דאיכא רו"ר בביה"ק ולהכי בעי נט"י כאמור. וממילא יוצא לכאורה, דגם אסור להכניס אוכל לביה"ק מהאי טעמא, שלא תשרה עליהם רו"ר. כהא דאמרינן בפסחים (קיב, ע"א) אוכלים ומשקים שתחת המיטה, אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהם. וכ"פ מרן בשו"ע יו"ד (סי' קטז, ס"ה) וז"ל: לא יתן תבשיל ולא משקין תחת המיטה מפני שרוח רעה שורה עליהן. ע"כ. ועי' בס' תורת חיים למס' בבא בתרא (נח, ע"א) שהביא לבאר שם את דברי הגמ' דפסחים הנ"ל, דאוכלין שתחת המטה רו"ר שורה עליהם. דטעם הדבר נראה לפי שהשינה א' משישים במיתה כדאיתא בברכות (נז, ע"ב), לפי שהנשמה יוצאת בשעת השינה ולכן רוח מסאבה שריא עליה דאיניש וזהו טעם נט"י שחרית, וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי כאילו היו באהל המת ושריא עליהו ההוא רוח מסאבא. ע"ש. וכ"כ לבאר ג"כ בחי' לשבועות (טו, ע"ב) ד"ה ריב"ל, ע"ש. וא"כ הרי מבואר מדבריו אלו של התורת חיים, דהא דאמרינן דאין להניח האוכלין תחת המיטה שלא תשרה עליה רו"ר, היינו משום דהשינה הוא אחד משישים במיתה, א"כ כ"ש שאין להכניס המאכל לביה"ק ששם שורה הרו"ר של מיתה ממש, כמבואר מדברי מרן הנ"ל באור"ח (סי' ד, סי"ח) דמהאי טעמא הנכנס לביה"ק צריך לעשות נטילה.

איברא דאיכא למידק, שהרי דבריו אלו של מרן באו"ח (סי' ד, סי"ח) דההולך בין המתים - היינו ביה"ק - ומי שנגע במת, הובאו בשם יש אומרים, שהוא המרדכי (בפרק ח דברכות), וכמו שהביא מרן בב"י (שם) דהאבודרהם הביא בסוף ספרו בשם ס' התשב"ץ שז' דברים צריכים נטילה לאחריהם, ואלו הם הקם מהמיטה, והיוצא מביה"כ וכו', ושכ"כ הכלבו בסי' כד, וכ"כ המרדכי בפרק אלו דברים אלא שבמקום הקם מן המטה כתב, ההולך בין המתים, ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבם בסי' ז בשם האורחות חיים והוסיף עליהם, מי שנגע במת ומי שמפלה כליו וכו'. ע"ש. וא"כ לכאורה הוי סתם ויש אומרים, דברישא הביא מרן בסתם, אלו דברים צריכים נט"י במים הקם מהמטה והיוצא מביה"כ וכו', ואח"כ הביא בשם יש אומרים אף ההולך בין המתים וכו', ולפי מאי דנקטינן לכללא גבירתא בדעת מרן סתם ויש הלכה כסתם (עי' לרבינו החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סי' ט, סק"ב) אשר כתב שם דכל כה"ג שהביא מרן בסתם ויש, דעתו להתיר לגמרי כדעת הסתם ואפי' בהפסד מועט, ואינו חושש כלל לסברת היש אומרים. ע"ש. וע"ע בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג, אות ח). וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכ"י (סי' שכג, סק"ב), שמבואר בדבריו, דאע"ג שמרן בב"י פסק כסברת הי"א, נקטינן כדעת הסתם שבשו"ע. ע"ש. ובשו"ת יבי"א ח"ד (חאור"ח, סי' ז, אות ג) וחיו"ד (סי' ה). ובשו"ת יחו"ד ח"ב (סי' נא, בהערה א). ע"ש). ממילא יוצא לפ"ז לכאורה, דלדעת מרן א"צ נט"י בהולך בין המתים ובנוגע במת. אמנם הנה מסתימת הפוסקים מבואר דאנו נוהגים בענין נטילה זו, ולא צדדו כלל לומר דאיכא בהכי פלוגתא דסתם ויש, עי' בכף החיים (שם, סקע"ז), ובבן איש חי (פר' תולדות, סעיף טז) ובמשנ"ב (שם, סקמ"ב), ובקצות השולחן (סי' ב, סעיף יא), ע"ש.

ואולי יש לומר, דהרי מרן שם בסוף הסעיף סיים וכתב, ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו. ע"כ. ולכאורה מהאי דכתב "אחת מכל אלו" משמע דכייל לכולהו כחדא, וכולן שווים לפניו לטובה דצריך ליטול בהם את ידיו אף אלו המוזכרים בדעת היש אומרים, (עי' בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג, אות יג), ע"ש. ומה גם דמפשט דברי מרן בב"י (שם) מבואר דדברים אלו שהביא בשם הכלבו והמרדכי לאו היינו פלוגתא אלא מר אמר חדא ומר חדא וס"ל לחוש לדברי כולם, והוי כי הא דכתב הסמ"ע בחו"מ (סי' טז, סק"ח), שלפעמים מרן כותב דין בשם יש מי שאומר, אע"ג דאין מאן דחולק ע"ז, אלא משום שלא מצא עוד מי שסובר כן, לכן כתב בלשון הזה, ע"ש. ועי' בברכ"י (שם, סק"ג) שכתב, דכלל זה של הסמ"ע סבר וקבלו הב"ח הט"ז וכנה"ג בכמה מקומות, ואין חילוק בין אם כתב יש מי שאומר או ויש מי שאומר, ומיהו הדבר ברור דימצא בדוכתי טובא שכתב מרן יש מי שאומר היכא דאיכא פלוגתא, אלא דכי חזינא דליכא פלוגתא כוונת מרן משום שהוא מחודש. ע"ש בדב"ק. וראה גם בפתחי תשובה (שם, סק"א), יעו"ש. וכבר כתבנו מזה בס"ד במקו"א, והגיעני כפו"ל. וא"כ הכא נמי בהיות ומרן לא מצא האי דינא בשאר הראשונים הזכיר בהאי לישנא די"א, (והאי דנקיט לה בלשון רבים, י"ל דעל הדינים הנפרדים קאמר ליה, שהרי הביא כאן כמה דינים נפרדים אבל באמת כל חד מ"ד אחד קאמר ליה כנ"ל, ולכן תפס בלשון רבים, וק"ל). ולא משום פלוגתא דסתם ויש נקיט לה. ובפרט לפי מה שכתבנו דמדסיים מרן שעשה אחת "מכל אלו" וכו', משמע דכייל לכולהו כחדא, דחייבים בכולם לעשות נט"י. וק"ל. (והיה מקום להתבונן אם הכא בענין זה דהרו"ר דהוא ענין סכנה, כהא דכתב מרן שאם לא נוטל ידיו אם ת"ח הוא תלמודו משתכח ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו, ממילא אולי לא נקטינן להאי כללא דסתם ויש בדברי מרן, וזהו טעם סתימת הפוסקים לחייב בכולהו מילי נט"י, דבענין סכנה מחמירינן טפי כהא דאמרינן בחולין (ט, ע"ב) דבספק סכנה אזלינן לחומרא, אף היכא דאיכא חזקת היתר, ומבארינן דהיינו משום דחמירא סכנתא מאיסורא, וראה גם בגמ' ע"ז (ל, ע"א). וראה גם בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריג) שהביא בשם הרדב"ז, דאיכא למיחש במקום סכנה אף במקום שיש ס"ס לקולא. ע"ש. וא"כ הכ"נ נימא דמקוט ביה לחומרא, אע"ג דבעלמא אפילו באיסוף תורה נקטיק בדברי מרן דסתם ויש, הלכה כסתם אפילו לקולא כנ"ל. אמנם הנה ראיתי למו"ר בשו"ת יבי"א ח"א (חיו"ד סי' ט, אות ח), אשר עמד לבאר שם דאע"ג דמחמירינן בענין סכנה. הנ"מ סכנה טבעית אבל בסכנה סגולית לא, והוכיח הדברים מהא דחזינן, שכנגד דברים אלו שהביא האבקת רוכל בשם הרדב"ז דלא סמכינן על ס"ס לקולא בענין סכנה, הרדב"ז גופיה בתשובותיו (ח"ב, סי' תרפב) גבי סכנת קטלנית כתב, דסמכינן על ספק ספיקא, אלמא דס"ל דמהני ס"ס אף בסכנה, ולפי המבואר מיושב שפיר, דדוקא בסכנה טבעית מחמירינן, אבל התם בקטלנית שהוא ענין סגולי בעלמא, לא. ושכ"כ לחלק בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאבהע"ז, סי' ה, אות ה), והגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג (סי' קצח) ועוד, ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת יבי"א ח"ד (חאור"ח סי' א, אות י), וחלק ו' (חאור"ח, סס"י טח ע"ש. וממילא הכ"נ בנידון דידן הרי זהו סכנה של ענין סגולי דרו"ר, א"כ י"ל דלא חשיב כהאי סכנה דעלמא שהיא טבעית, דאמרינן ביה דחמירה מאיסורה, וגם עי' באליה רבה (שם, סקי"ג) שכתב, ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו, שמעתי דבא לידי חטא דאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. ע"ש). ועכ"פ בעיקרם של דברים מצינו דמרן בשו"ע יו"ד (סי' שעו ס"ד) כתב, עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר חולצין מנעל וסנדל, ומרחיקים מעט מביה"ק וכו' ורוחצים ידיהם במים. ע"ש. ומזה מתבאר בפשטות דאכן ס"ל למרן דיש ליטול את הידים אי משום שנכנס לביה"ק או משום שנגע במת וכדעת הי"א שהביא באור"ח סי' ד, וא"כ לפ"ז מבואר מדוע נקטו הפוסקים להאי דינא בפשיטות, כי חזינן דמרן גילה הכא דעתו, דס"ל להאי מילתא. הן אמת שבדבריו שביו"ד מבואר, דענין נטילה זו הוא משום מנהגא בעלמא, כלשון מרן "נוהגים", וראה גם בבאר היטב (שם, סק"ה) שהיא טעם למנהג זה זכר לפרה אדומה וכו', ע"ש, וראה גם בדברי מהרי"ל (סי' כג) שג"כ מבואר בדבריו כיוצא בזה, שכתב, "ונטילה שאחר המת מנהגא הוא". ע"ש.

ועכ"פ בפשטות איך שיהיה, לפי מאי דחזינן שמרן פסק ביו"ד (סי' קטז ס"ה) דאוכלין שתחת המטה רו"ר שורה עליהם, הכ"נ י"ל בענין זה דאוכלין שמכניס לביה"ק, והיה מקום לבאר בזה כי אף אם נימא דס"ל למרן דהנכנס לביה"ק א"צ נט"י, מ"מ באוכלין חמיר טפי, ע"פ מש"כ בביאור המשניות "מלאכת שלמה" להג"ר שלמה עדני (פי"ח, דאהלות, מ"ז) אשר הביא בשם האר"י ז"ל, שביאר, דנפשות ישראל אשר חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה, וידוע שסביב רשעים יתהלכון, ומתאוים להדבק עם הקדושה, וצד הטומאה מכח הקליפות החיצונות כמ"ש (ברכות ו, ע"א) ברכי דרבנן דשלהי מינהו הוי, מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו, שאינם יכולים ליגע בגופם ומתדבקים בלבושם להנות מהם, ובעוד האדם חי אור הנשמה מכהה עיניהם כאור השמש כי תהל בעיני האדם, שיכהו עיניו מרוב אורה, כך הם לא יוכלו ליגע בו ורק אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור, לכן באים לחול על גופו ומשם נמשכת טומאת המת לאדם יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו, להיות האיש שיש בו קדושה מחיים משא"כ בהמה וכו', ע"ש. וכעין זה מבואר ג"כ בדברי רבינו אור החיים הקדוש (ריש פר' חוקת) ע"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דבהיות והרו"ר הזאת אין בכחה להדבק באדם עצמו, כי כאמור אור הנשמה מכהה עיניהם וכו', מ"מ רוצים להדבק בדברים הקרובים אל הקדושה, ומידי דמאכל בבחינת דבר שבקדושה הוי, כיון שאין אנו נהנים מהם בלא ברכה, ובהם תלויים חיי נשמת האדם בעוה"ז, שא"א לו לחיות בלי אוכל ומשקה ולכן חשקה ורצונה של הרו"ר לעשוק חיות זו של הבנ"א, ולהנות ממנה, וכעין אשר כתב כיוצ"ב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאור"ח (סי' מד, שאלה א, אות ד), שעמד להעיר שם על דברי השלמי ציבור (דף יח, ע"ב) שכתב, דבשעת הדחק מותר ליטול ידיו ממים שהוכנסו בכלי לביה"כ, דאי משום לתא דטומאה ורו"ר, אין רו"ר שורה בעצים ואבנים, שאינה רודפת אלא אחר מקום שיש בו קדושה להנות ממנו שאל"כ אטו יצטרך לרחוץ מלבושיו כשנכנס בהם לביה"כ, אלא ודאי שאין שום חשש בזה בשעה"ד, ע"כ. והעיר ע"ז הרב ישכיל עבדי דהרי על מאכלים ומשקים נמי שורה רו"ר שיש להם חשק בהם כיון שנהנים מהם בני אדם ומברכים עליהם וכו', וכדאמרן לעיל, ע"ש. וכיוצ"ב כתב להעיר על הש"צ ג"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"א, סי' סו) שאין להקל באוכלין ומשקים כיון שבאים לתוך פיו של אדם, ע"ש. וראה גם בדברי הרב בן איש חי (ריש פר' בהר בחוקותי), ע"ש. וא"כ כאמור חזינן דמאכל חשיב דבר שבקדושה, דהרו"ר רוצה לעשוק כחה, ולכן שפיר שורה עליה, משא"כ על האדם שאין בכחה להתקרב אליו. אלא דא"כ יש להקשות איך חזינן דהקם ממיטתו צריך ליטול ידיו משום דרו"ר שורה עליהם, ומשום הכי כאמור אמרינן נמי דאין להניח מאכל תחת המיטה, מאי שנא מהנכנס לביה"ק דאמרינן דאין רו"ר שורה עליו דאין כח ברו"ר להדבק באדם בחיים חיותו, אולם יש לומר דשאני אדם כשישן דכמת חשיב ליה כמבואר בגמ' דברכות הנ"ל (נז, ע"א) וטעים טעמא דמותא ממש, ממילא יש כח ברו"ר ובחיצונים להדבק בו, דכח הנשמה ואור זיוה אקלושי אקליש, ולכן באמת צריך לעשות נט"י ולהעביר הרו"ר ששורה על גופו, משא"כ אדם ער המהלך בין המתים, הרי נשמתו מאירה כנוגה לאור היום, ודוחה את כל המזיקים והרו"ר, וממילא לית להו כח להדבק בה, ורק על המאכל שהוא קרוב אל הקדושה יכולים לבוא ולהתקרב, וק"ל. וראה גם בשו"ת יצחק ירנן ח"א, (חאור"ח, סס"י ה) ע"ש. אולם כאמור א"צ לכל זה כי בפשטות חזינן דנקטינן בדעת מרן שאף הנכנס לביה"ק צריך נט"י, וכאשר מבואר גם בדברי מרן בשו"ע (סי' שעו, ס"ד). וראה גם בדברי הרמ"א (שם) דמתבאר מדבריו, דאכן אדם הנכנס לביה"ק רו"ר שורה עליו והשדין מלוים אותו, ולהכי יושבים וקמים ז"פ כדי שיברחו ממנו הרוחות, ע"ש.

ושו"ר הלום למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד, סי' ט, אות ה), אשר עמד לדון שם בדברי הגמ' דפסחים הנ"ל (קיב, ע"א) דאוכלין ומשקין שתחת המטה רו"ר שורה עליהם, מאי הוי דינא באוכלין שעברו ושהו תחת המיטה אם אפשר להתירן בדיעבד. והביא שם, כי לפי דברי התורת חיים הנ"ל שמבאר, דהטעם שרו"ר שורה על המאכלים הוי, משום דשינה הוי כמותא והרי הן כאילו היו באוהל המת, מזה יוצא דבריעבד מותר. וז"ל של מו"ר שם: והנה לפי דברי התורת חיים מוכח שבדיעבד אין קפידא לאוכלין ומשקין שתחת המיטה, שהרי אפילו אוכלין שהיו באוהל המת אין שום איסור לאוכלן (ואה"נ דלכתחילה היכא דאפשר אין להשאיר אוכלין באוהל המת ועי' ברכות יז, סע"ב, ע"ש), וכ"ש כאן שהשינה היא רק אחד מס' במיתה ואין כאן טומאה גמורה, אלא שנראה שאין לסמוך כ"כ ע"ז לעשות פירוקא לסכנא (עי' ע"ז ל, ע"א) כיון שכל הענין הוא דבר סגולי ואינו ענין של סברא ללמוד דבר מתוך דבר. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דבריו אלו של מו"ר חזינן דמתבאר, כי לעולם לכתחילה אין להכניס מאכל ומשקה לאהל המת, אמנם בדיעבד אם הכניס אין שום איסור לאוכלן ולא חישינן כלל לומר דרו"ר שורה עליהם. וגם רשום אצלי במחברתי דהגאון מוהר"ר נאמ"ן שליט"א העלה בחו' אור תורה (ניסן תשמ"ו, סי' עב, אות ה) דאוכלין ומשקין שנכנסו לבית הקברות לא נאסרו, ואינו מצוי תח"י לעת עתה לעיין בו.

ולכן נמי בנידון דידן, ג"כ יש לומר דאה"נ דלכתחילה אין להכניס מאכל ומשקה לתוך האוהל הנמצא על קבר הצדיק, להמנע מכל חשש. מ"מ נראה דאם בכ"ז רוצה להכניס מאכל ומשקה (שלא ע"מ לאוכלו שם בתוך אוהל הקבר, דבפשטות י"ל דזהו אסור מדינא כמבואר לעיל מדברי הרמב"ם (פי"ד, דאבל, הי"ג) והרמ"א יו"ד (סי' שסח, ס"א) דאין לאכול בבית הקברות משום כבוד המתים, והכ"נ בודאי שיש להקפיד בזה משום כבוד הצדיק הטמון באותו מקום, שלא לאכול בפניו (עי' פרש"י שמות כד, יא, ע"ש). דמה לי רבים מה לי אחד וכדמתבאר נמי מדברי הגמ' דברכות (יז, ע"ב) דגם במת אחד אין לאכול בפניו משום כבודו. וק"ל. וראה גם בס' נתיבי עם (סי' שסח) אשר כתב שם, דאין לאכול בביה"ק, ויש נוהגין שאחר שגומרים ללמוד על הקבר למנוחת המת, אומרים קדיש ויוצאים מחוץ לבית הקברות, ואחר שנוטלים ידיהם אוכלים ושותים שם ומברכים למנוחת המת. ע"ש). ועכ"פ כשרוצה להכניס המאכל לכאורה יש להקל ע"י שיעטוף את המאכל בכיסוי של נייר או נילון וכדו', כי הנה מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח, סי' ה, אות ז) כתב לבאר, דאע"ג דבגמ' פסחים הנ"ל (קיב, ע"א) אמרינן דאוכלין ומשקין שתחת המטה אפילו "מחופין בכלי ברזל" רוח רעה שורה עליהם. מ"מ אוכלין שהוכנסו לביה"כ כשהם מכוסים, אין להחמיר בהם, כיון שהרו"ר של ביה"כ אינו חמור כרו"ר של שחרית. ולכן נראה שאם האוכלין מכוסים בשקית נייר או בכיס בגדו, יש להקל בזה אף לכתחילה אם יש לו צורך להכנס לבית הכסא, ואין לו מקום להניחם, דשעת הדחק כדיעבד דמי. אבל היכא דאפשר להניחם בחוץ, טוב להחמיר לכתחילה שלא להכנס בהם לביה"כ אפילו אם הם מחופים ומכוסים היטב, עכת"ד, ע"ש. וממילא לפ"ז נימא גם הכא דאם יניח המאכל בתוך שקית אין שורה עליו רו"ר דביה"ק, דקליש חיליה שהרי בדיעבד אף בלא כסוי שרי. וק"ל. ואמנם ראיתי בשו"ת יצחק ירנן ח"א (חאור"ח סי' ה, אות ה) שעמד להעיר על דבריו אלו של מו"ר, כי לכאורה מה יתן ומה יוסיף בכך שהרו"ר דביה"כ קילא מרו"ר דשחרית, הרי סו"ס זהו רו"ר, וא"כ מה יועיל בכך שהם חתומים. ע"ש. אמנם בפשטות י"ל דכוונת מו"ר היא דכיון שהיא רו"ר קלה ממילא אינה שורה אלא על דבר מגולה, אבל בדבר שהוא מכוסה אין בה כח לשרות עליו. משא"כ ברו"ר דשחרית שהיא קשה ויותר חזקה. וק"ל. וראה גם בס' ילקוט יוסף ח"א (עמוד טז, הערה כא), ע"ש.

איברא, דלפי דברי התורת חיים הנ"ל, שביאר דעיקר הטעם דאין להניח האוכלין תחת המטה משום דשינה הוי כמיתה וכו', א"כ לפי דבריו יוצא דענין הרו"ר דשינה ורו"ר דביה"ק אחד הוא, דשניהם מכח מיתה הם באים, ממילא כשם דבגמ' דפסחים מבואר לגבי רו"ר דשינה דאפילו המאכלים מחופין בכלי ברזל, דשורה עליהם, הוא הדין נמי לגבי ביה"ק, דשניהם דין אחד להם. אמנם לפום קושטא מתורף דבריו של מו"ר בשו"ת יביע אומר שם (ח"ד, חאור"ח סי' ה, אות ב) מבואר דקצת מקשה על דברי התורת חיים, מדברי הגמ' דשבת (ל, ע"ב) דחזינן שאין האוכל נטמא מהמת, וא"כ מדוע הכא אם ענין הטומאה בשינה הוא משום דהוי כמיתה, המאכל נטמא, ע"ש. וראה גם בשו"ת יצחק ירנן שם (חאור"ח סי' ה, אות ד) במש"כ להעיר על דברי התו"ח, דאולי יש לומר דהרו"ר דשחרית אינה מטעם דשינה היא כמיתה וכו', אלא מטעם בת חורין או בת מלך הנקרא שיבתא, וכמ"ש רש"י בשבת (קט, ע"א) ע"ש. ומה גם דמו"ר בשו"ת יביע אומר שם (ח"ד, חאור"ח סי' ה, אות ו) כתב, דאפשר שאע"ג דהגמ' בפסחים נקטה "אפי' מחופין בכלי ברזל" היינו דוקא שמחופין בלא שום חותם, אבל ע"י חותם לית לן בה, וכדאשכחן בברכות (ה ע"א) דמהני חותם לשדים, ושדים ורו"ר חדא מילתא מנהו כדאשכחן בפרש"י ר"ה (כח, ע"א) התוקע לשד לא יצא, פי' להבריח רו"ר שעליו, ובחגיגה (ג, סע"ב) הלן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקעביד, ופרש"י רוח טומאה רוח שדים שיסייעוהו להיות מכושף, וכן בסנהדרין (סה, ע"ב) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ופרש"י, דהיינו שד של ביה"ק שיהיה אוהבו ומסייעו בכשפיו ועוד ראיות, ומעתה כיון דחזינן דמהני חותם לשדים הכ"נ מהני לגבי הרו"ר, ושבאמת בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א, סי' רכ) העלה במסקנתה שאוכלין הצרורים וחתומים מותר להניחם תחת המיטה, ומשמע מיניה דאף לכתחילה ס"ל להתיר מפני שאין רשות למזיקין עליהם, ורו"ר ושדים חדא מילתא היא. ושכ"כ ג"כ במסגרת זר זהב על הקשו"ע (סי' לג) בשם הכנ"י דאוכלין הצרורים וחתומים מותר להניחם תחת המיטה. והוסיף מו"ר להוכיח הדברים, דמהא דבגמ' נדה לג ע"א) אמרינן לגבי שום ובצל קלוף דהאוכלן דמו בראשו "ולא מהני בהו צייר וחתים", ואילו כאן לגבי אוכלין שתחת המיטה אמרינן בגמ' דפסחים (שם) אפילו מחופין בכלי ברזל, ולא אמרינן דצייר וחתים, משמע באמת דבצייר וחתים לא נאסרים, ולכן צ"ל דשום ובצל שאני דרוח רעה דידהו תקיף טובא עד שאמרו שהאוכלם דמו בראשו. משא"כ באוכלין שתחת המיטה יש אחרונים שהתירום בדיעבד (עי' בשו"ת יבי"א (ח"א, חיו"ד, סי' ט), ע"ש. ועפ"ז ישב מו"ר את דברי הרב פעלים ח"ב (חע"ד, סי' יג), שנשאל שם בענין קנקן יין צרור וחתום ששכחוהו תחת המיטה אם נאסר בשתיה, ושקיל וטרי התם הרב פעלים דבפשיטות משמע מהגמ' דפסחים, דגם במחופץ בכלי ברזל רו"ר שורה עליהם אבל בצייר וחתים לא, אולם לפי דברי הגמ' דנדה בעמן שום ובצל מבואר דרו"ר שורה אף בצייר וחתים, ולכן גם הכא בעמן רו"ר דשינה י"ל דשריה אף בצייר וחתים. ע"כ. אולם לפי המבואר י"ל דרו"ר דהתם חמיר טפי, ואין לדמות כל עניני רו"ח זל"ז כמבואר בארצות החיים (ס"ד, סקל"ב). וסיי שם מו"ר, דלענין דינא נראה דבודאי יש לחוש בזה לדברי המחמירים, אמנם בדיעבד יש להתיר האוכלין והמשקים שהיו צרורים וחתומים תחת המיטה, משום שרבו האחרונים המתירים בזה בדיעבד גם בלא כיסוי, ולכן כל שהם צרורים וחתומים יש להקל בזה אף בהפסד מועט. עכת"ד. ע"ש.

א"כ לפ"ז יש לומר נמי בנידון דידן, דהיות וכבר הבאנו לעיל דאע"ג שאין להכניס האוכלין לכתחילה לביה"ק מ"מ בדיעבד כשהכניסם מותרים באכילה אפילו בלא שום כיסוי, ממילא י"ל דאותם העומדים על דעתם להכניס בדוקא מאכלים ולהניחם ע"ג הציון יש להתיר ע"י הכיסוי, כעין אשר הבאנו לעיל את דברי מו"ר בשו"ת יביע אומר (שם, אות ה) בענין אוכלין הצרורים בכיס בגדו שאין לו מקום להניחם, ורוצה להכנס לביה"כ (להבדיל) דשרי, משום דשעת הדחק כדיעבד דמי, הכ"נ יש לומר הכי דבהיות ועכשיו רוצה להכניס המאכל ולהניחו ע"ג הקבר, דשרי. ואע"ג שי"ל ע"ז, מ"מ יש להקל בזה במקום שציון הצדיק לא נמצא בין קברות אחרים, אלא לבדד ישכון, דיש לצרף את דברי המג"א (בסי' ד, סקכ"א) שעמד לדייק מדברי מרן שם שכתב בענין הצריכים נט"י, ויש אומרים אף ההולך בין המתים "והנוגע במת" דמהאי דנקט הנוגע במת, משמע דבמת יחידי דוקא הנוגע בו צריך ליטול ידיו הא לאו הכי לא, משא"כ בענין הנכנס לביה"ק - דהיינו ההולך בין המתים - אף כשלא נגע במת. וכ"כ כיוצ"ב הגר"ז (שם, סעיף יח), והחיי אדם (כלל ב, אות ה) והקשו"ע (סי' ב, אות ט) דבמת יחידי דוקא הנוגע בו חייב נט"י, ומ"מ סיים שם המג"א דנהגו ליטול אפילו נכנס אצל מת אחד. ע"ש. וראה גם בקצות השולחן (סי' ב, סעיף יא) דנקיט הכי בפשיטות, שכתב שם, אלו הדברים שצריכים נטילה ההולך בין הקברות "והנכנס לאהל המת" וכו', ולא נקט הנוגע במת. ע"ש. אולם עכ"פ מעיקר דינא היינו דוקא נוגע במת כמו שהביא מרן בב"י את מקור דין זה מדברי מהר"י אבוהב (סי' ז) שהוסיף על כל הדברים הצריכים נט"י גם "מי שנגע במת" וכמו שהביא מרן ג"כ בשו"ע כאן. ובאמת כך הוא ג"כ לשון המאירי (בקונטרס בית יד, דיני נט"י, בסוף חלק שני) שכתב שם, וידים מסואבות לענין זה, פרשו הגאונים כל שנגע במקום צנוע וכו', "או נגע במת" ע"ש. וראה גם בשו"ת יצחק ירנן ח"א (סי' יא, אות ב), ע"ש. ולכן אמנם דאנו נוטלים ידים גם בכה"ג שלא נגע במת אלא רק היה באוהל המת, כאמור אין זה אלא משום מנהגא כמש"כ המג"א, אבל אה"נ מצד עיקר דינא א"צ, ומכיון שכן שפיר יש לומר הכא, שמה שמכניסים את המאכל ומניחים אותו ע"ג הקבר לא הווי כנוגע במת, וגם לא דמיא לביה"ק דבמקום עצמו שורה רו"ר. ובפרט לפי מה שכתב לבאר בשו"ת יצחק ירנן הנ"ל (ח"א, סי' יא), שעמד לדייק שם מדברי הראשונים דבמת יחידי ענין הנט"י הוא משום נקיות ולא משום רו"ר, שהרי באורחות חיים הל' נט"י (סי' א, אות י) כתב, הדברים הצריכים נט"י אחריהם הם ט', היוצא מבית המרחץ וכו' "ומי שנגע במת" וכו' והך רחיצה אינה צריכה שיעור ולא כח אדם, ואינו מברך "אלא משום נקיון". ע"כ. ומזה כתב לבאר שם, דנטילה זו אינה אלא משום נקיות, ולא משום רו"ר. וראה גם בדבריו שם, שכתב לבאר יותר מזה, דגם ענין הנטילה של החוזר מביה"ק אינה אלא משום נקיות ולכן סגי ליה ברחיצה בעלמא, וא"צ בזה נט"י ג"פ כנטילה של שחרית שהיא משום רו"ר, ומשום הכי נמי אם אין לו מים לנטילה זו דהחוזר מן המת, סגי ליה בכל מילי דמנקי. ע"ש. ועי' היטב בשו"ת יבי"א ח"ה (חאור"ח סי' א, אות ד - ה). ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלה של הרב יצי"ר נר"ו, י"ל שפיר דמהני הכיסוי הזה שיעטפו בו את המאכל, ויניחוהו על הקבר, דלמאי נחוש דרו"ר ליכא ומשום נקיות נמי ליכא שהיה המאכל עטוף ומונח ע"ג הקבר. ובלא"ה צא ופרנס את דברי הגמ' בשבת הנ"ל (ל, ע"ב), דאמרינן התם דמניח כיכר על המת עצמו, ואפ"ה שרי לאוכלו וכדביארנו לעיל, וממילא כשעוטף המאכל בודאי די"ל דשרי. ומה גם דעוד י"ל דהיות ורובם ככולם של הקברים נעשים כיום, באופן דאית בהו פותח טפה, שכך הוא מנהג המדינה להשאיר בו חלל טפח, ומכיון שכן הרי הוא חוצץ בפני הטומאה מדאוריתא כדאיתא בברכות (יט, ע"ב), והאחרונים סמכו על צד זה להיתרא, בענין כהנים הנוסעים במטוס ועוברים על בית קברות, עי' בשו"ת חלקת יעקב (ח"א, סי' יב) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט, סי' רכו), ושו"ת בצל החכמה (ח"ב, סי' פב) ושו"ת והרים הכהן (סי' סא), ע"ש, וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד, סי' קו, וחלק ט, סי' קכז), ע"ש. ולכן י"ל דגם כח הרו"ר נפחת ונחלש בהכי, ומהני כיסוי המאכל בשקית וכדו', כהא דכתב מו"ר בענין הכנסת המאכל לביה"כ (להבדיל), היות וקליש רו"ר דידיה מהני ביה הכיסוי. [וה"ה נמי לגבי המשקין י"ל דכל אשר הם מונחים בבקבוק ופיו סגור בפקק חשיב שפיר כצייר וחתים (עי' בשו"ת יבי"א ח"ג (חאור"ח סי' א, אות י), וס' ילקוט יוסף (ח"א, עמוד יז, אות כה), ע"ש), ומ"מ עדיף להכניסו ג"כ בתוך שקית ובפרט היכא דאפשר].

וגם יש להתבונן דהיות ומניחים את הנפטר בעומק של עשרה טפחים, ממילא י"ל דחשיב רשות בפני עצמו. וי"ל דאפילו במקום שאין הנפטר נמצא בעומק של י' טפחים מ"מ הא אמרינן בגיטין (טו, ע"ב) דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמישה מצטרפין, והלכתא מצטרפין, ופרש"י: גידוד חמשה, לענין שבת דבעינן מחיצה עשרה או עמוק עשרה לרה"י, ואם היה חריץ עמוק חמשה, והיקפו מחיצה חמשה, ע"כ, וכן פסק הרמב"ם (בפט"ז, דשבת, הט"ו) דגידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. וכ"פ מרן בשו"ע אור"ח (סי' שסב, ס"ב) שכתב שם, תל גבוה ה' והשלימו לעשרה שעשה עליו מחיצה גבוה ה' חשובה מחיצה לטלטל, ולכל דבר. וכ"פ שם מרן (בסי' שעב, ס"ו) דחשיב כה"ג מחיצה בין שני חצרות, ע"ש. ובדברי האחרונים. וממילא לפ"ז יש לומר גם הכא דאע"ג דהמת לא נמצא בעומק של עשרה טפחים מ"מ י"ל דגובה המצבה מצטרף יחד עם עומד הקבר, כי הא דגידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפים ונחשב לרשות אחרת, ולכן המאכל שמניחים ע"ג המצבה לא שורה עליו רוח רעה, ועכ"פ י"ל היות והוי ברשות אחרת, אקליש חיליה דהרו"ר ומהני ליה עטיפת השקית שלא תשרה על מאכל, וק"ל.

ומכל הלין בהא נחתינן ובהא סלקינן, דהרוצים בכ"ז להכניס אוכלין ומשקין להניחם ע"ג קבר הצדיק, יעטפו את המאכל בשקית נייר או נילון וכדו', ואז יש מקום לצדד לקולא בזה. והנח להם לישראל.

והעולה לדינא מכל האמור בעיקר נידון דידן:

הנוסעים למצרים לעלות לציונו הקדוש של אדמו"ר הגאון רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, יש להם על מה שיסמוכו ז ואותם הרוצים לאחר פוקדם את ציונו הקדוש של אדמו"ר זיע"א, לבקר ביקור חטוף בשאר המקומות שם במצרים, ג"כ יש צד להקל בזה, אולם זהו בתנאי שעיקר נסיעתם ויציאתם מהארץ היא לשם הקודש, להשתטח על הציון ומה שמטיילים הוא דרך אגב בעלמא, ועכ"פ יהיה מקצר ועולה בסיורים אלו, וכל הממעיט בהם הרי זה משובח. ועדיף טפי שלא יערב החול בקודש, כי אין זו משנת חסידים, וימנע עצמו מכל סיור וטיול מיותר, ומיד כשיגמרו להשתטח על ציונו הקדוש של אדמו"ר זיע"א, ישובו ציון ברינה. [ובפרט שכבר כתב בשו"ת שדה הארץ הנ"ל (ח"ג, חאבהע"ז סי' יא), שגם עצם הביקור על קה"צ לא הותר אלא במקום שאינו מתבטל עי"ז מתורה ומתפילה ומשום מצוה. ובפרט לתלמידי החכמים וכו', ע"ש. וראה גם להגאון שד"ח באסיפת דינים (מער' ארץ ישראל, אות א), במה שהחזיק אחריו בדבריו אלה. ע"ש. והבו דלא להוסיף עלה]. והשי"ת יענה לקול עתירתם ובקשתם ברחמים. אכי"ר.

אכילתו במידה ובמשקל. וק"ל.

למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi